ג'יין בירקין

ג'יין בירקין
Jane Birkin
	ג'יין בירקין, בפסטיבל הסרטים בוונציה, 2009
לידה	14 בדצמבר 1946; לונדון, הממלכה המאוחדת
פטירה	16 ביולי 2023 (בגיל 76); הרובע השישי של פריז, פריז, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
שם לידה	Jane Mallory Birkin
סוגה מועדפת	מוזיקת פופ
מדינה	צרפת, הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	1966–2023 (כ־57 שנים)
מקום לימודים	École Jeannine Manuel; Miss Ironside's School ;
בן או בת זוג	ג'ון בארי (16 באוקטובר 1965–1968) סרז' גינסבורג (1968–1980); ; בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו ;
צאצאים	Kate Barry, שארלוט גינסבורג, Lou Doillon
מספר צאצאים	3
פרסים והוקרה	מפקד מסדר האמנויות והספרות (15 באפריל 2022); The Order of the Rising Sun, Gold Rays with Rosette (2018); ניצחונות המוזיקה - אמנית השנה (1992); קצינה במסדר ההצטיינות הלאומי (15 במאי 2015); ניצחונות המוזיקה; קצינה במסדר האימפריה הבריטית ;
	http://janebirkin.fr
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

ג'יין מאלורי בירקין (באנגלית: Jane Mallory Birkin; ‏14 בדצמבר 1946 – 16 ביולי 2023) הייתה שחקנית קולנוע, במאית, דוגמנית וזמרת אנגלייה.

בירקין הייתה ידועה בשל מכלול עבודתה בתחום הקולנוע והזמרה, אך גם בשל חייה הפרטיים, ומערכת יחסיה עם סרז' גינסבורג, עמו שרה את השיר השערורייתי "Je t'aime... moi non plus", בו נשמעת בירקין כשהיא גונחת ונאנחת בצורה המדמה יחסי מין^[1].

לאחר הפרידה מגינסבורג ב-1980 המשיכה בירקין לעבוד גם כשחקנית וגם כזמרת, הופיעה בסרטים עצמאיים שונים והקליטה אלבומי סולו רבים^[2].

על שמה של בירקין קרוי גם "תיק בירקין" המפורסם של הרמס^[3].

ביוגרפיה

בירקין נולדה בשכונת מרילבון בלונדון בשנת 1946. אמה הייתה השחקנית ג'ודי קמפבל ואביה, דייוויד בירקין, היה קצין בצי המלכותי הבריטי^[4]. היא גדלה בשכונת צ'לסי בלונדון, ואת לימודי התיכון סיימה בפנימייה יוקרתית באי וייט. בשנת 1965 הופיעה בתפקיד זעיר בסרט "The Knack", בבימויו של ריצ'רד לסטר. הצעירה הנאה בלטה כדוגמנית ושחקנית מתחילה בסצנת חיי הלילה של לונדון הסוערת. בגיל צעיר זה נישאה בשנת 1965 לג'ון בארי, המבוגר ממנה ב-13 שנים. ב-1967 נולדה בתם, קייט. הזוג התגרש בשנת 1968 והיא חזרה לגור עם הוריה^[4].

תפקידה החשוב הראשון, בסרט "יצרים" משנת 1966, שיקף מציאות זו. בסרט זה, שביים מיכלאנג'לו אנטוניוני שיחקה בירקין אחת מצמד דוגמניות צעירות המגיעות לדירתו של הצלם תומאס (דייוויד המינגס) ומשתוללות עמו בעירום. תפקיד זה הוביל, בשנת 1968 למבחן בד לסרטו של פייר גרימבלט, "סלוגן". על אף שלא דיברה צרפתית קיבלה בירקין את התפקיד. בסרט כיכב השחקן הצרפתי סרז' גינסבורג, והשניים שרו ביחד את שיר הנושא של הסרט^[5]. עבודתם המשותפת הובילה לקשר רומנטי. באותה שנה גם שיחקה בסרט פסיכדלי הבריטי "Wonderwall", וב-1969 במותחן-ארוטי צרפתי "הבריכה" (La Piscine), לצד אלן דלון ורומי שניידר^[6].

בשנת 1969 כתב גינסבורג שיר בשם "אני אוהבת אותך... גם אני לא" (Je t'aime... moi non plus), שאותו ייעד לבריז'יט בארדו. על אף שבארדו הקליטה את השיר, היא הורתה לגנוז את ההקלטה, בשל נועזותו של השיר. גינסבורג הקליט את השיר כדואט עם בירקין. השיר מתאר במילים מפורשות מעשה מיני, ולקראת סופו בירקין גונחת באופן המדמה יחסי מין. השיר עורר סערה בכל מקום בו הושמע, ונאסר לשידור על ידי תחנות רדיו באיטליה, ספרד ובריטניה. בישראל כיכב השיר במצעד הפזמונים של "גלי צה"ל^[7]. השיר נכלל באלבומם "ג'יין בירקין סרז' גינסבורג" שיצא לאור בשנת 1969, ובו שרה בירקין ארבעה שירים בעלי אופי דומה, לרבות השיר "69 année érotique" (השנה האירוטית 69). התקליט היה ללהיט ולהצלחה קופתית בצרפת.

בירקין המשיכה להקליט תקליטים ביחד עם גינסבורג. בשנת 1973 שיחקה עם בארדו בסרטו של רוז'ה ואדים "לו דון ז'ואן היה אישה"^[8]. בשנת 1975 הופיעה בסרטו הראשון של גינסבורג, שנקרא "Je t'aime... moi non plus" כמו השיר.

בירקין המשיכה בשנות ה-70 בקריירה הקולנועית, לצד הקריירה כזמרת. בין היתר הופיעה בסרטים "מוות על הנילוס" (1978) ו"רצח תחת השמש" (1982) על פי ספרי אגאתה כריסטי. בתחילת שנות ה-80 נפרדה מגינסבורג, עם זאת, עדיין המשיכה בשיתוף הפעולה האומנותי עם גינסבורג, עמו הוציאה תקליט משותף בשנת 1983 בשם "Baby alone in Babylone".

בשנות ה-80 שיחקה במספר סרטים של הבמאית אנייס ורדה, בהם: "קונג פו מסטר" (1987) בו שיחקה לצד בתה, שארלוט גינסבורג, וסרט הדוקו-דרמה "Jane B. par Agnès V" ‏(1988)^[9]. באותן השנים שיחקה גם במספר סרטים של הבמאי ז'אק ריווט, בהם "L'Amour par terre"‏ (1984) ו"La Belle Noiseuse" ‏ (1991).

בשנת 1999 הוזמנה להופיע עם שירי סרז' גינסבורג בפסטיבל אביניון. שם היא פגשה את הכנר והמעבד האלג'יראי ג'מאל בנייה והשניים החליטו לעבוד יחד. בנייה עיבד את כל השירים שכתב גינסבורג בשביל בירקין לסגנון צפון אפריקאי, ובירקין הופיעה עמם בכל העולם במופע הנקרא "ערבסק", במשך מספר שנים^[10]. בשנת 2002, הוציאה לאור את אלבום ההופעה החיה "ערבסק"^[11]. בעקבות הצלחת המופע חזרה לתודעת הקהל והוציא שלושה אלבומי אולפן תוך זמן קצר, "Rendez-vous" ‏(2004), Fictions‏ (2006), ו-"Enfants d'Hiver" ‏(2008)^[12].

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרטה "קופסאות" בו שימשה כבמאית, תסריטאית ואף שיחקה בתפקיד ראשי^[13].

בשנת 2016 כיכבה כדוגמנית בקמפיין האביב של בית האופנה איב סן-לורן^[14].

בשנת 2021 יצאה לאקרנים הסרט "ג'יין מאת שרלוט", דוקו-דרמה שיצרה יחד עם בתה שארלוט גינסבורג^[15].

ביקורים והופעות בישראל

בירקין ביקרה והופיעה בישראל מספר פעמים.

בשנת 1988 הייתה אורחת פסטיבל הקולנוע ירושלים, לרגל הקרנת ארבעה סרטים בכיכובה במסגרת הפסטיבל^[16]. בשנת 2007 הייתה שוב אורחת פסטיבל הקולנוע, בו הוצג סרטה "ארגזים", בבימויה ובכיכובה, שגם פתח את פסטיבל קאן באותה שנה^[17].

בדצמבר 2003 הופיעה בישראל וברשות הפלסטינית, בעזה, רמאללה ובית לחם, עם המופע "ערבסק" המבוסס על שירי האלבום באותה השם שיצאה בתחילת אותה שנה^[18]. בנוסף נערכה לכבודה קבלת פנים בבית הקונסוליה הצרפתית בירושלים^[19].

בינואר 2012 ערכה שתי הופעות בתל אביב ושתיים ברמאללה. במסגרת סיבוב ההופעות עם רביעיית נגנים יפניים, כחלק ממסע איסוף תרומות לנפגעי הצונאמי והאסון הגרעיני בפוקושימה^[20].

ב–26 בספטמבר 2018 הופיעה במשכן לאמנויות הבמה באשדוד, במסגרת פסטיבל "פרנקופולי"^[21].

חיים אישיים

בירקין נישאה בשנת 1965 לג'ון בארי, מלחין הידוע בעיקר בכתיבת המוזיקה למספר סרטי ג'יימס בונד, כמו גם לסרטים רבים אחרים. הם נפגשו כאשר בארי ליהק את בירקין למחזמר שכתב. הנישואים הסתיימו ב-1968. בתם, הצלמת קייט בארי, נולדה ב-8 באפריל 1967 ומתה ב-11 בדצמבר 2013, לאחר שנפלה מחלון דירתה בקומה הרביעית^[22].

הייתה לה מערכת יחסים נלהבת ויצירתית עם המנטור שלה, סרז' גינסבורג, אותו הכירה על הסט של "סלוגן" ב-1968, מערכת יחסים שנמשכה 12 שנים. הם מעולם לא נישאו, אף על פי שהיו דיווחים שגויים על כך. הם נפרדו ב-1980^[23]. ב-1971 נולדה להם בת, השחקנית והזמרת שארלוט גינסבורג^[24].

ב-4 בספטמבר 1982 ילדה את בתה השלישית, השחקנית לו דויון, ממערכת היחסים שלה עם הבמאי ז'אק דויון^[25]. הם נפרדו בשנות ה-90. אחר כך, בירקין ניהלה מערכת יחסים עם הסופר הצרפתי אוליבייה רולן.

נכדיה הם רומן דה קרמדק (נולד ב-1987) מקייט בארי, בן (נולד ב-1997), אליס (נולדה ב-2002), וג'ו (נולד ב-2011) משארלוט גינסבורג, ומארלו (נולד ב-2002) מלו דויון.

בירקין התגוררה בעיקר בפריז מאז סוף שנות ה-60.

ב-6 בספטמבר 2021 דווח כי מצבה של בירקין טוב לאחר שעברה שבץ מוחי קל. הידיעה נחשפה בהצהרה שהודיעה כי בירקין מבטלת את הופעתה בפסטיבל הסרטים האמריקאי בדוביל, צרפת^[26].

נפטרה ב-16 ביולי 2023, בגיל 76^[27].

פרסים והוקרה

בשנת 2001 העניקה לה אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת את תואר קצין "מסדר האימפריה הבריטית" (OBE), על פועלה לקידום שיתוף הפעולה התרבותי בין צרפת ובריטניה. היא קיבלה גם את אות "מסדר ההצטיינות הלאומי" (Ordre national du Mérite) של צרפת, וב-2018 את אות מסדר השמש העולה מיפן.

תיק בירקין

בשנת 1983 ישב ליד בירקין בטיסה מפריז ללונדון מנכ"ל בית האופנה הרמס, ז'אן לואי דומא^[28]. כשבירקין הניחה את תיק הקש שלה בתא שמעל המושב, נפלה התכולה על הרצפה. בירקין הסבירה לדומא שהיה קשה למצוא תיק מעור עם תכולה לסוף שבוע שהיא אוהבת. בשנת 1984, הוא יצר עבורה תיק עור שחור גמיש, "תיק בירקין", המבוסס על עיצוב משנת 1982^[29]. בתחילה השתמשה בתיק, אבל אחר כך שינתה את דעתה ואמרה כי היא נשאה בגללו יותר מדי דברים, ולכן כבד מדי לשאת על הכתף. למרות זאת, בירקין אכן השתמשה בתיק במשך זמן מה. עם השנים הפך "תיק בירקין" לסמל סטטוס, כשמחירו נע בין 10,000 ל-500,000 דולר^[30].

בשנת 2015 כתבה בירקין מכתב פומבי להרמס וביקשה להסיר את שמה מהתיק, במכתב כתבה: "לאחר שהפנו את תשומת לבי לאכזריות שבשחיטת התנינים על מנת לייצר תיק הרמס שנושא את שמי... ביקשתי מהרמס להסיר את שמי מתיקי הרמס מעור תנין עד שימצאו שיטות טובות יותר שעומדות בנורמות הבינלאומיות"^[31].

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן

Jane Birkin/Serge Gainsbourg|Je t'aime... moi non plus (1969, with Serge Gainsbourg)
Di doo dah (1973)
Lolita Go Home (1975)
Ex fan des sixties (1978)
Baby Alone in Babylone (1983)
Lost Song (1987)
Amours des feintes (1990)
Versions Jane (1996)
À la légère (1999)
Rendez-vous (2004)
Fictions (2006)
Enfants d'Hiver (2008)
Birkin/Gainsbourg: Le symphonique (2017)
Oh! Pardon tu dormais… (2020)