זכות עמידה
זכות עמידה (גם מעמד) היא עילה או תנאי סף הנדרש מאדם על מנת להגיש עתירה, ולעיתים תביעה, לבית המשפט. על פי התנאי העותר נדרש להיות מי שנפגע באופן אישי, ייחודי, ממשי וישיר. היבטים מסוימים של זכות העמידה רלוונטיים גם בתביעות אזרחיות, ויש הטוענים שגם במשפט הפלילי, אך היא נמצאת בדיון ציבורי בעיקר לגבי עתירות לבג"ץ נגד הרשויות או לבית משפט לעניינים מינהליים ("בג"ץ קטן"), מכיוון שהחלטות שלטוניות רבות משפיעות על הציבור כולו ולא רק על אדם מסוים. משנות השמונים הדרישה כמעט אינה קיימת לגבי עתירות, אלא במקרים נדירים. זכות העמידה היא אחת מעילות סף להגשת עתירה, בנוסף לעילות אחרות לדחייה על הסף כדוגמת אי-שפיטות, עתירה תאורטית, עתירה מוקדמת, אי-מיצוי הליכים, שיהוי, מעשה עשוי, אי ניקיון כפיים, קיום סעד חלופי, ואי-תקינות פורמלית.
הדרישה להוכחת זכות עמידה נועדה, להשקפת תומכיה, למנוע הצפה של בית המשפט בתביעות שלא נועדו לתקן עוולה פרטית אלא להשפיע על המדיניות הציבורית, באופן הפוגע לטענתם בהפרדת רשויות ובתשומת הלב של בג"ץ לעוולות פרטיות.[1] התומכים בהרחבת זכות העמידה רואים בה אמצעי בידי האזרח כנגד החלטות שרירותיות של רשויות, בפרט בסוגיות העוסקות בזכויות אדם.
במדינות שונות יש הסדרים נבדלים בסוגיית זכות העמידה והעותר הציבורי, והיקפה הרצוי של זכות העמידה נמצא במחלוקת בין תומכים למתנגדים. יש התומכים בהגבהת מחסום זכות העמידה, כדי לצמצם את מעורבות השופטים בשאלות מדיניוּת. המתנגדים נוהגים לתמוך בצמצום או ביטול הדרישה לזכות עמידה בשל הרצון להגביר את מעורבות בית המשפט במקרים שבהם עולה טענה לפגיעה בזכויות אדם או בשלטון החוק.
ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל נדונה זכות העמידה בהתייחס לשני תחומים נפרדים. הראשון נגע למעמדו של עותר ציבורי, בעיקר בעתירות חוקתיות, או בעתירות כנגד פגיעה בשלטון החוק והשני נגע לעותר פרטי התובע שלילת זכותו של הזולת מטעמים של פגיעה בחופש העיסוק, קיום תחרותיות, או מניעת הפליה[2].
עותר ציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אין בחוק הישראלי כל הוראה בנוגע לזכות העמידה בבג"ץ, והכללים בעניין זה נקבעו בַפסיקה. גישתו של בית המשפט העליון לשאלת זכות העמידה עברה תמורות במהלך השנים, שהביאו להרחבתה של זכות העמידה והקנייתה גם לעותר ציבורי שלא הוכיח עניין אישי בעתירה ושמטרתו רק שמירה על ערכים כלליים כשלטון החוק[3].
הגישה המסורתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שנות השמונים של המאה ה-20 נדרש עותר בבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בפסיקה נקבע שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה:
במקום שהעותר מסתמך לעניין מעמדו, אך על הטענה כי החלטת הרשות הציבורית פגעה באינטרס ציבורי-קולקטיבי, שיש לו עניין בו, ובלי שהוא טוען לפגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו, לא יכיר בית המשפט, על פי הרגיל, בזכות עמידתו ולא יזקק לעתירתו
— השופט אגרנט בבג"ץ 287/69 שמחה מירון נגד שר העבודה
כך שימשה זכות העמידה במשך שנים רבות כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל בבג"ץ. למשל, תביעות כנגד דחיית שירות בצה"ל לבחורי ישיבות, אשר זכו לדיון בשנות ה-90 של המאה ה-20, נדחו על הסף בשנות ה-70 בגלל היעדר זכות עמידה[4]. עם זאת, כבר בראשית ימיו נקט בג"ץ עמדה מרחיבה יחסית בנוגע לזכות העמידה, כשהכיר בזכות העמידה של אזרח שהוכיח כי 'אינטרס לגיטימי' שלו נפגע על ידי פעולה שלטונית, כלפיה טען לאי חוקיות. גישה זו הייתה מתירנית יותר מזו שרווחה בעולם באותה תקופה, לפיה על העותר להוכיח כי נפגעה זכות חוקית שלו. עם זאת, בית המשפט דרש מהעותר כי יוכיח שהאינטרס שנפגע הוא 'אישי, ייחודי, ישיר וממשי'. כלומר, העותר נדרש להוכיח כי האינטרס שנפגע הוא אישי (ולא ייצוגי או אחר), ייחודי לו, או לקבוצה קטנה הכוללת אותו, אך לא לכלל הציבור או לחלק גדול ממנו, שהפגיעה היא ישירה ולא עקיפה, וכן שהיא באופן אובייקטיבי פגיעה ממשית[5].
המחלוקת בעניין זכות העמידה עלתה לדיון בבית המשפט בשנות השבעים, אך תומכי הרחבת זכות העמידה היו אז במיעוט. ב-1970 כתב השופט אלפרד ויתקון בפסק דין שניתן פה אחד כי "ככל שיש לנשוא הקובלנה אופי ציבורי יותר, והוא מן העניינים המנסרים בזירה הפוליטית ומשמשים נושא לדיונים בפני הממשלה והכנסת, כך יש להחמיר בדרישה שהקובל יהא נפגע פגיעה ממשית בתור רשות היחיד שלו, כדי להקנות לו זכות עמידה לפני הרשות השופטת"[6]. מנגד סבר השופט צבי ברנזון בפסק הדין 'בר שלום נגד מינהל מקרקעי ישראל' כי "וככל שחשיבותו של העניין מבחינה ציבורית גדולה יותר, כן תגדל נטייתו של בית המשפט להכיר בזכותו של העותר, אף שהוא אזרח מן השורה, להביאו לפניו"[7]. ניתן לראות כי העניין הציבורי משמש סיבה להחמרה בדרישת זכות העמידה בפי השופט ויתקון ולהרחבתה של זכות זו בידי השפט ברנזון. יש בכך ביטוי למחלוקת העקרונית בשאלת תפקידו הציבורי של בג"ץ.
שינוי הגישה בבג"ץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתהליך הדרגתי הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. תחילתו של התהליך הייתה בקביעת סייגים לעקרון זכות העמידה, בפסקי דין מוקדמים, עד שהגישה המתירנית הפכה עם השנים לשלטת בבית המשפט העליון. מגמה זו הובילה לכך שזכות העמידה בישראל היא אחת הרחבות בעולם[8][9], והיא מוענקת גם ל'עותר ציבורי' שאינו נדרש להציג פגיעה אישית שנגרמה לו, ושלא במסגרת סכסוך בין שני צדדים[9].
שינוי הגישה לשאלת זכות העמידה מיוחס לשינוי רחב יותר שחל בתפיסה של בית המשפט את הגדרת תפקידו. בעוד לפי הגישה המסורתית תפקידו של בית המשפט הוא לשמש כבורר בסכסוכים בין פרטים ובין הפרט לרשויות השלטון, הגישה החדשה שהתפתחה בבית המשפט גרסה כי תפקידו רחב יותר והוא כולל את הדאגה לשלטון החוק גם בעניינים כלליים[10]. תפיסה זו הולידה את האקטיביזם השיפוטי על תולדותיו: הרחבת השפיטות, פיתוח עילת הסבירות וכן צמצום הדרישה לזכות עמידה. כך, אם תפקידו של בית המשפט להגן על ערכי היסוד של המדינה ועל שלטון החוק, אין לו צורך עוד להזדקק לנפגע ספציפי מפעולות השלטון כדי לוודא את התאמת פעולות הממשלה לחוק[11][12].
החל משנות השמונים צומצמה הדרישה לזכות עמידה בעתירות לבג"ץ[13][14], ובפרט בתקופת כהונתו של הנשיא מאיר שמגר[15].
בשנת 1980, בעתירתו של המהנדס זאב סגל נגד שר הפנים בדרישה להפעלת שעון הקיץ בישראל, הביעו השופטים חיים כהן, שלמה לוין ואהרן ברק עמדות בעד צמצום מחסום זכות העמידה כנגד המדינה. השופט חיים כהן כתב: "כאשר החוק מטיל חובה על המִנהל וזה מסרב לקיימה, לא יסבול בית המשפט כי הרשות המינהלית תתחפר מתחת לחוסר מעמדו של העותר כדי למנוע פירוש החוק על ידי בית המשפט"[16]. מגמה זו התחזקה בתקופת מחליפו של שמגר בנשיאות בית המשפט העליון, אהרן ברק[17], שכתב בפסק הדין 'בג"ץ רסלר נגד שר הביטחון' כי "הדרישה לקיום זכות או אינטרס כתנאי למעמד בדין הינה דרישה מחוסרת יסוד פילוסופי, אינה מעוגנת בהפרדת הרשויות, אינה נשענת על בסיס מוסרי ופוגעת בשלטון החוק"[18]. שינוי הגישה בנוגע לזכות העמידה נעשה באמצעות פיתוחם של חריגים רבים לכלל המונע עתירה ציבורית, עד למסמוסו כמעט לגמרי[19].
בשנות התשעים הוקלה עוד יותר הדרישה לזכות העמידה וכבר נאמר על ידי שופטי בית המשפט העליון בריש גלי כי גם נזק כוללני כנגד התובע נחשב לעילה מספקת להגשת עתירה.
בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו
— השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת, ניתן ב־23 בינואר 2003
עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית[20][21].
אהרן ברק ואחרים (כמו אלפרד ויתקון) קשרו את השינויים לשינויים דומים שהתרחשו בפסיקה במדינות מערביות אחרות[22]. הנשיא מאיר שמגר הצביע על שינויים בפסיקה האנגלית, בהקשר לשינוי עמדתו בעניין זכות העמידה[23].
החלתה של הרחבת זכות העמידה במשפט הישראלי גם לתחום הביקורת החוקתית התחדשה בבג"ץ 'האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים'[24]. המדינה טענה כי "על בית-המשפט לקיים ביקורת חוקתית אך ורק בהקשר קונקרטי", אך השופט אליעזר גולדברג דחה טענה זו ובכך החיל במפורש את הרחבת זכות העמידה גם על ביקורת חוקתית[25].
דוגמה נוספת למתירנות גישתו של בית המשפט הישראלי לשאלת העמידה היא מנהגם של חברי הכנסת מהאופוזיציה לעתור לבג"ץ נגד חוק לו התנגדו, ומנהגו של בית המשפט לדון בעתירות אלו[26][27]. לנוהג זה של חברי הכנסת קמו מבקרים[28], ואף עלתה הצעה של חבר הכנסת יואב קיש לאסור על נוהג זה[29].
פולמוס ציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]צמצומה של הדרישה לזכות עמידה בבג"ץ החל משנות ה-80 לווה בביקורת שהשמיעו מצדדי זכות העמידה הקלאסית. שופט בית המשפט העליון לשעבר אלפרד ויתקון פרסם מאמר שביקר פסק הדין שהורה לשר הפנים לקבוע מועד להחלת שעון הקיץ. לצד החשש מפני 'הצפת' בית המשפט בעתירות רבות מעבר ליכולתו, ציין ויתקון נימוק מהותי לשמירה על זכות העמידה:
אפשר היה בעצם לשאול — לשם מה לו לשופט צורך בעותר כלל? הבה יקבע השופט לעצמו רשימה של עיוותים ומחדלים (ודי לו לשם כך, בקריאת עיתון אחד או בצפיה ב’מבט‘ בטלויזיה) יתן ליועץ המשפטי הזדמנות להופיע ולהגן על הממשל ויפסוק לשבט או לחסד. ... בדרך זו נגיע להקמת מערכת שלטונית ’מקבילה‘ — או ביתר דיוק ’עליונה‘ — מערכת שאינה מושתת על אדנים דמוקרטים. השופטים אינם נבחרי העם. הם מתמנים על בסיס אליטיסטי. הם אינם נותנים את הדין לפני הכנסת. מקום שהאזרח נפגע בזכויותיו יגן עליו בית המשפט, על אף ההתערבות הכרוכה בכך במעשי השלטון. אך באין פגיעה ישירה כזאת — על הרשות השופטת לקפוץ ידה ולא להתערב[30].
הוויכוח על זכות העמידה התנהל גם כחלק מהוויכוח הכללי על האקטיביזם השיפוטי[31].
בכנסת העשרים הוגשה הצעת חוק להגבלת זכות העמידה בבג"ץ וייחודה למי שיש לו 'עניין אישי' בעתירה, תוך ביטול הפרקטיקה של עותר ציבורי[32]. המכון הישראלי לדמוקרטיה הגיש חוות דעת המתנגדת נחרצות לצמצום זכות העמידה, בטענה כי שינוי כזה יפגע בתפקדיו של בית המשפט כמגן שלטון החוק[33].
בנייר מדיניות של פורום קהלת הוצע לקבוע בחוק יסוד: השפיטה את גבולות זכות העמידה. בשל המתח בין הרצון למנוע מבית המשפט עיסוק בענייני מדיניות כלליים לציפייה מבית המשפט להעניק סעד למי שנפגע שלא כדין, הוצע לייחד את זכות העמידה למי שאינטרס 'אישי, ממשי וישיר' שלו נפגע, אך לוותר על הדרישה הישנה שהאינטרס הנפגע יהיה ייחודי לעותר. הוצע גם שהדיון בזכות העמידה ייערך קודם לדיון לגופה של עתירה, ובנפרד ממנה[34].
עותר פרטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתייחס למעמדו של עותר פרטי הדורש שלילת זכותו של אחר, פסק הדין שהיווה ציון דרך בנושא היה בג"ץ 100/64 מטעי עמק ארזים בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים. בפרשה זו, לעותרת, שביתן שלה למכירת פרי בסמוך לכביש ירושלים-תל אביב הורחק מהכביש בשל סיכון תעבורתי, התברר שדוכן מתחרה קם מעבר לכביש. העותרת דרשה מבג"ץ את הרחקת הדוכן המתחרה בגלל התחרות הבלתי הוגנת והסיכון התעבורתי. השופט צבי ברנזון שכתב את פסק הדין שלל את זכות העמידה של העותרת בכותבו:
"חושבני, כי נרחיק לכת ביותר אם נכיר בעותרת כבעלת מעמד לפנינו בענין זה. היא אינה דורשת דבר לעצמה על יסוד של הפליה, אלא דורשת נקיטת אמצעים נגד הזולת. כבר אמרנו פעמים הרבה, כי מתן רשיון או אי-מתן רשיון או נקיטת או אי נקיטת אמצעים על-ידי רשויות ציבוריות נגד פלוני אינם עניין בשביל בית-משפט זה לענות בו על-פי בקשה של אלמוני"
— בג"ץ 100/64 מטעי עמק ארזים בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד יח(2) 278
הלכה זאת החלה להתכרסם בשנות ה-70, כאשר בבג"ץ 149/74 נדונה והוכרה זכות העמידה של חברה שעתרה כנגד תחרות בלתי חוקית מצדו של גוף מינהלי ובבג"ץ 292/78 נקבע שהפליה בין שווים מצדיקה קבלת סעד מבית המשפט הגבוה לצדק. בשנת 1992 בפסק הדין קרגל בע"מ נגד מנהלת מרכז השקעות יצא השופט אליעזר גולדברג נגד המגבלות על זכות העמידה של מתחרה עסקי וקבע שיש לבטלן. השופט שלמה לוין, לעומת זאת ביקש להשאיר את העניין בצריך עיון, הגם שכתב ש"מקובל גם עלי שבנסיבות מסוימות מן הראוי שתינתן "זכות עמידה" גם לעותר שכל מעייניו מכוונים לשלול זכות שניתנה לזולת"[35].
באופן דומה נקבע בעבר בדיני מכרזים שעותר שהצעתו פסולה, אינו בעל אינטרס במכרז, שכן הצעתו ממילא פסולה, ועל כן אין לו זכות עמידה בהליכים נגד המכרז. בהמשך הוסף השיקול שרק מי שנהג כשורה יכול לטעון כנגד התנהגות פסולה של זולתו. אולם בשנת 1989 קבע בית המשפט העליון[36] כי למשתתף שהצעתו נפסלה זכות עמידה לדרוש ביטול הליכי המכרז אם הפגם המיוחס על-ידו להצעה הזוכה הוא אותו פגם שנפל בהצעתו שלו. בשנת 2000 ביטל בית המשפט העליון את כל דרישות זכות העמידה על מי שהשתתף במכרז, אך השאיר בצריך עיון את השאלה האם מי שכלל לא השתתף במכרז בעל זכות עמידה בנוגע למכרז[37]. מאז חלה הרחבה, המתירה גם למי שלא השתתף במכרז זכות עמידה לתקוף את המכרז, הגם שרק במקרים מסוימים, בהם יש זיקה ברורה של התוקף למכרז[38], עם זאת, זכות העמידה במכרזים ציבוריים עודנה מצומצמת יותר מאשר זכות העמידה הכללית במשפט המינהלי.
עם זאת, עדיין נשללת זכות העמידה כאשר עתירה בעניין שיש בו נפגע פרטי מוגשת שלא על ידי הנפגע עצמו. דוגמאות:
- עתירה לבג"ץ של התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, שדרשה להורות להם להחליט האם להגיש כתב אישום נגד שר הפנים אריה דרעי נדחתה, ובין השאר נאמר בפסק הדין: "בהינתן שהמשיב עצמו לא הלין על התמשכות ההליכים בעניינו, דומה כי העותרת מתעברת על ריב לא לה. ואמנם, חרף מגמת ההרחבה של זכות העמידה, בית המשפט לא נעתר בדרך כלל לעתירות ציבוריות מקום בו קיים נפגע ישיר שלא פנה בבקשת סעד לבית המשפט".[39]
- עתירה לבג"ץ של ח"כ דודי אמסלם נגד שר הביטחון, בני גנץ, בדרישה שיאשר את מינויו של בועז לוי למנכ"ל התעשייה האווירית, נדחתה בנימוק שאמסלם חסר זכות עמידה, משום שלא צירף את לוי לעתירה.[40]
- עתירה לבג"ץ של התנועה לטוהר המידות כנגד דוד אמסלם, השר הממונה על החברות הממשלתיות, לאור סירובו למנות יו"ר לחברת החשמל. הנימוק המרכז לדחיה היה שהמועמדת שהציג לתפקיד שר האנרגיה, ישראל כ"ץ - אלונה שפר-קארו - לא עתרה בעצמה כנפגעת העיקרית מהעיכוב במינוי.[41]
בחקיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרים מסוימים הכיר המחוקק בצורך בזכות עמידה רחבה. חוק הנאמנות תשל"ט קובע הסדר מיוחד לענייני הקדש ומאפשר לכל אדם לפנות לבית המשפט בדאגה למילוי נכון של מטרת ההקדש, גם אם אין לו כל אינטרס אישי בעניין[42]. לעומת זאת חוק הבחירות לכנסת מגביל את זכות הערעור על תוצאות הבחירות לאלו שהתמודדו בבחירות ולמספר מצומצם של בעלי תפקידים[43].
קנדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקנדה חל שינוי עם השנים ביחס לזכות העמידה. בשנת 1981 קבע בית המשפט שלושה כללים מצטברים שנדרשים כדי להעניק לעותר זכות עמידה בטענה לאי חוקתיות של חוקים. כללים אלו כוללים:
- העלאת טענה רצינית לגבי אי חוקיות של חקיקה
- התובע נפגע אישית מהחקיקה או לפחות יש לו אינטרס אמיתי בעניין
- אין דרך סבירה ואפקטיבית אחרת להביא את העניין בפני בית המשפט
בהמשך הוחל מבחן שלושת הכללים גם במשפט המנהלי במדינה.
עם זאת, בשנת 2012 נקבעה שורת כללים לפרשנות ליברלית של זכות העמידה בסוגיות ציבוריות, שהקלה מאוד את דרישת זכות העמידה ואִפשרה למעשה עתירות של עותר ציבורי[44].
אוסטרליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כללי זכות העמידה במשפט האוסטרלי מוגדרים בחקיקה. כאשר מוגשת עתירה לבית המשפט, נבחן תחילה האם החוק הרלוונטי מגדיר כללים ספציפיים לזכות העמידה בעתירות החוסות תחתיו. אם אין הוראה ייחודית בחוק שמכוחו מוגשת העתירה, חל סעיף 5 לחוק הביקורת השיפוטית על פעולות מנהליות המורה כי כאשר העתירה לא נוגעת ל'זכות אישית' של העותר, רק ל'אדם שנפגע' מפעולת הרשות תהיה זכות עמידה.
בשנת 1980 ניתן פסק הדין המנחה בסוגיה, בעניין ACF[45] ,שבו קבע בית המשפט כי תוכר רק זכות העמידה של עותר שהוכיח פגיעה ב'אינטרס מיוחד' שלו, כאשר הפגיעה בו ייחודית ואינה משותפת לכלל הציבור[46].
ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארצות הברית קובע הפרק השלישי של החוקה את הסמכויות של הרשות השופטת ככוללות את כל התיקים הנובעים מהחוקה, מחוקי ארצות הברית ומבריתות הנעשות בסמכות, ולמחלוקות בין מדינות שונות או אנשים או ישויות ממדינות שונות. בפסק דין משנת 1923 בתביעה נגד שר האוצר אנדרו מלון, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, פה אחד, כי לאדם אשר כל עניינו בתביעה הוא הפגעותו משימוש בכספי המסים שלו לעניין אשר לדעתו נוגד את החוקה, אין זכות עמידה בפני בית המשפט. זאת מכיוון שאין לאדם מחלוקת אמיתית אשר מעניקה לבית המשפט סמכות שיפוט מטעם החוקה.
בפסק דין זה נקבע, שעל מנת להראות זכות עמידה יש להוכיח שלושה תנאים:
- התובע סובל מנזק אמיתי, מוחשי וספציפי
- ניתן באופן סביר לקשר בין הנזק שנגרם לבין העוולה
- יש סיכוי סביר שפסיקה לטובת התובע תסיר את הנזק
בשנת 1968 סטה בית המשפט מכללים אלו, כאשר קבע יוצא מן הכלל בפסק דין פלסט נגד כהן (Flast v. Cohen). בפסק דין זה נקבע שזכותו של אזרח לעתור כנגד שימוש בכספי מיסים שלו על ידי הקונגרס למטרות דת.
בפסק דין היין נגד המועצה לחופש מדת (Hein v. Freedom From Religion Foundation) שניתן ביוני 2007, נקבע ברוב דחוק שזכות העמידה שניתנה במקרה של פלסט נוגעת רק לפעילויות של הקונגרס ולא לצעדים מנהליים של הרשות המבצעת. בית המשפט התפצל בפסק דין זה לשלוש קבוצות עיקריות:
- שלושה שופטים (ג'ון רוברטס, אליטו וקנדי) קבעו שהכלל של פסק דין פלסט אינו חל על פעולות הרשות המבצעת.
- שני שופטים (קלרנס תומאס ואנטונין סקאליה) התנגדו לזכות העמידה של משלם המיסים באופן גורף ובקשו לבטל את תקדים פלסט.
- ארבעה שופטים (סוטר, ג'ון פול סטיבנס, גינסבורג וברייר) קבעו שזכות העמידה על פי פסק דין היין עומדת למשלם המיסים גם כנגד פעולות הממשל.
דעה נוספת שלא זכתה לייצוג בבית המשפט העליון היא שיש לבטל את דרישת זכות העמידה ולאפשר למשלם המיסים לעתור כנגד כל הפרת חוק של הממשל. דעה זו הובעה למשל על ידי פרופסור ריצ'רד אפשטיין מאוניברסיטת שיקגו[47], שטען שאין בסיס לדרישת זכות העמידה בחוקת ארצות הברית, וכי היכולת לעתור כנגד הפרות חוק של השלטון עומדת בבסיס שיטת הממשל בארצות הברית.
במשפט פלילי, ישנם הטוענים[48] שעל מנת להעמיד אדם לדין חייבת להיות פגיעה באדם אחר אשר בשמו מוגשת התביעה. בהיעדר נפגע, הם טוענים, אין לתביעה זכות עמידה.
גרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשפט הגרמני נקבעו בחקיקה דרישות מחמירות בנוגע לזכות העמידה. סעיף 90 לחוק בית המשפט לחוקה הגרמני דורש ממי שמגיש עתירה חוקתית להצביע על זכות מזכויותיו שנפגעה באופן קונקרטי מפעולת השלטון. באופן דומה, סעיף 42(2) לחוק סדר הדין המנהלי הגרמני קובע מעניק זכות עמידה רק לעותר שמראה פגיעה ישירה מצד הרשות בזכות הקנויה לו במפורש בחוק, וושולל עמידה של מי שטוען רק לפגיעה באינטרס, אלא אם נקבע אחרת בחקיקה ספציפית.
לאורך השנים נקבעו בחקיקה מפורשת כמה חריגים נדירים שמאפשרים עתירה של עותר ציבורי, ובהם עתירות הנוגעות לאיכות הסביבה או להנדסה גנטית, ועתירות מטעם ארגוני תעשייה אחדים[49].
הודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע שנות השבעים של המאה ה-20 שינה בית המשפט העליון ההודי את כללי העמידה המסורתיים שלפיהם רק מי שנפגע אישית יכול לבקש סעד שיפוטי, ואיפשר עתירה ציבורית (Public Interest Litigation) כך שכל מי שפועל בתום לב רשאי לפנות לבית המשפט כדי לתקן עוולה משפטית שנגרמה בעקבות הפרה של זכות משפטית או חוקתית[50].
הממלכה המאוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בממלכה המאוחדת נקבע באופן כללי שרק התובע הכללי רשאי להגיש תביעה לבית המשפט בטענה של אינטרס ציבורי. עם זאת, בתי המשפט באנגליה קבעו שלושה יוצאים מן הכלל. אלו כוללים את הזכות לטעון פגיעה באינטרס ציבורי כאשר המהלך הפוגעני פוגע גם בתובע אישית או כאשר המהלך פוגע בתובע באופן מיוחד מעבר לפגיעה בכלל הציבור. בנוסף, רשות מקומית רשאית להגיש תביעה בשם תושבי האזור (Gouriet v. Union of Post Office Workers).
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זאב סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק, פפירוס (מהדורה שנייה, תשנ"ד)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלפרד ויתקון, מי זכאי לפנות לבג"ץ, דבר, 24 בספטמבר 1980
- היין נגד המועצה לחופש מדת, פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית בנושא זכות העמידה
- זכות עמידה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- על "זכות העמידה" ועילות סף דיוניות במשפט העברי
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בג"ץ 962/07 עו"ד אמיר לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ניתן ב־1 באפריל 2007 (פסקה 14).
- ^ בג"ץ 2324/11 שי גיל ואחרים נ' שר החינוך ואחרים, ניתן ב־26 באפריל 2011, דברי השופט חנן מלצר
- ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר של פורום קהלת. עמ' 8
- ^ פס"ד ישראל בקר נגד שר הביטחון, בגצ 40/70, ניתן ב-26.02.1970
יוסף צוריאל, ביהמ"ש העליון דחה עתירה על אי־גיוס תלמידי ישיבות, מעריב, 27 בפברואר 1970 - ^ יהושע שגב, דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית, הפרקליט מח תשס"ו, עמ' 502-504
- ^ בג"ץ 40/70 ישראל בקר נ' שר הביטחון, כד(1) 238 (1970)
- ^ בגץ 26/76 אנוש בר-שלום נ' מאיר זורע, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לא(1), (1977)
- ^ אסתר ברק, זכות העמידה בעתירה הציבורית, מבחניה ובעיותיה, עיוני משפט טז, תשנ"ב, עמ' 395
- ^ 1 2 הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי משפט ואדם – משפט ועסקים יד, תשע"ב, עמ' 176
- ^ יהושע שגב, דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית, הפרקליט מח תשס"ו, עמ' 505–506
- ^ מנחם מאוטנר: "אקטיביזם שיפוטי - הערכה", עלי משפט ד, תשס"ה, עמ' 7-8
- ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר של פורום קהלת. עמ' 17
- ^ יהושע שגב, דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית, הפרקליט מח, תשסו, עמ' 505
- ^ וכן ראו למשל בגץ 1/81 ויקי שירן נגד רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, (1981). בגץ 2148/94 אמנון גלברט נגד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, (1994)
- ^ ענת סרגוסטי (עורכת), ללא גלימה, ידיעות ספרים, עמ' 33.
- ^ גדעון גינת, בג"ץ שעון הקיץ - נקודת מפנה בפסיקה, דבר, 24 ביולי 1980
- ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב, ידיעות ספרים, עמ' 90
- ^ בג"ץ 910/86 יהודה רסלר נגד שר הביטחון, ניתן ב-12 ביוני 1988
- ^ קולין ס' דייבר, "המשפט המינהלי מנקודת מבט אמריקנית", משפט וממשל ד, תשנ"ז. עמ' 29–30
- ^ בג"ץ 6492/08 עמותת ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית האלוף גדי שמני, ניתן ב־14 בינואר 2010
- ^ בג"ץ 4244/17 הר שמש משה נ' מנהל רשות המיסים, ניתן ב־12 באפריל 2018
- ^ בג"ץ 910/86, סעיף 18. שופט בית המשפט העליון אלפרד ויתקון ציין כבר ב-1976 כי "בשנים האחרונות ניכרת בעולם, הנטייה לפתוח את שערי בית-המשפט לכל דורש: בג"ץ 763/75 רסלר נגד שר האוצר
- ^ בג"ץ 852/86 שולמית אלוני ואחרים נ' שר המשפטים, ויליאם נקש
- ^ בג"ץ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים, ניתן ב־30 ביוני 1998. פ"ד כרך נ"ב, חלק 3, עמ' 117, בעמ' 123–125
- ^ הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי משפט ואדם – משפט ועסקים יד, תשע"ב, עמ' 179-178
- ^ הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי משפט ואדם – משפט ועסקים יד, תשע"ב, עמ' 175.
למשל: בג"ץ 1030/99 'ח"כ אורון נ' יו"ר הכנסת', פ"ד נו(3) 640, (2002), בנוגע לערוץ 7. בג"ץ 466/07 'ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה', פ"ד סה(2) 44, בנוגע לחוק האזרחות. במקרה הראשון הצטרפו גם עותרים שהיו נפגעים ישירים. - ^ שירית אביטן כהן, האופוזיציה עתרה לבג"ץ: "אין מנוס מהפעלתה של ביקורת שיפוטית", באתר גלובס, 28 ביולי 2021
- ^ כך למשל, ביקרה שרת המשפטים איילת שקד את חבר הכנסת יאיר לפיד שהודיע על עתירה מתוכננת של מפלגתו לבג"ץ כנגד חוק ההמלצות וטענה כי צעד כזה משפיל את הכנסת. ראה: חזקי ברוך השרה שקד ללפיד: אתה משפיל ורומס את הכנסת באתר ערוץ 7 27 בדצמבר 2017
- ^ חזקי ברוך, יוזמה: ח"כים לא יעתרו לבג"ץ באתר ערוץ 7 23 ביוני 2016
- ^ אלפרד ויתקון, מי זכאי לפנות לבג"ץ, דבר, 24.09.1980, באתר עיתונות יהודית היסטורית
- ^ משה גורלי, גביזון חוששת מבית המשפט ואני מהפוליטיקה, באתר גלובס, 7 בנובמבר 2000
- ^ הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון - הגבלת זכות העמידה) פ/4123/20, מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת, 22.03.2017
- ^ מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס, הגבלת זכות העמידה, 12.05.2017, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר של פורום קהלת. עמ' 46
- ^ בג"ץ 287/91, קרגל בע"מ נגד מנהלת מרכז השקעות
- ^ בג"ץ 725/88 בוכריס נ' ראש המועצה המקומית קריית עקרון, פ"ד מג(3) 837
- ^ ע"א 8416/99 אי.איי.אם אלקטרוניקס מחשבים וציוד היקפי (1999) בע"מ נ' מפעל הפיס ואחרים, ניתן ב־10 באוגוסט 2000
- ^ ראו סקירה בנושא ב: רע"א 3888/15 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ' ארד בע"מ, ניתן ב־22 ביולי 2015
- ^ בג"ץ 1081/19 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה ואחרים, ניתן ב־20 במרץ 2019
- ^ בג"ץ 8876/21 חבר הכנסת דוד אמסלם נ' שר הביטחון, סגן ראש הממשלה ואחרים, ניתן ב־28 בדצמבר 2021
- ^ עידן בנימין, העתירה נגד אמסלם נדחתה וחברת החשמל תמשיך להתנהל ללא יו"ר דירקטוריון, באתר TheMarker, 2 באוגוסט 2023
- ^ בש"א 2596/03, ת"א 5140/03, הרב שמואל מרזל נגד ועד הישיבות בארץ ישראל, החלטת השופט יוסף שפירא, 4 בינואר 2004
- ^ סעיף 86 לחוק הבחירות לכנסת, באתר נבו
- ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר פורום קהלת, עמ' 39
- ^ Australian Conservation Foundation Inc v Commonwealth (1980) 146 CLR 493
- ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר פורום קהלת, עמ' 38
- ^ כתבה בוול סטריט ז'ורנל 29 ביוני 2007
- ^ Xrea.Com
- ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר פורום קהלת, עמ' 43
- ^ יניב רוזנאי, עִמְּדוּ על זכות העמידה הרחבה, באתר "דיומא", 27 בינואר 2021
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.