מתנדבי היישוב בחיל החפרים

מתנדבי היישוב בחיל החפרים או פלוגות חפרים Auxiliary Military Pioneer Corps (AMPC) היו מתנדבים ארץ-ישראלים שהתגייסו לחיל החפרים (Royal Pioneer Corps) של הצבא הבריטי החל מספטמבר 1939. החיילים ביחידה זו, שבהמשך הפכה לחלק מחיל ההנדסה המלכותי (Royal Engineers), עסקו בפעילויות הנדסה בינוי לאורך צירי לחימה שונים לאורך השנה וחצי הראשונות של מלחמת העולם השנייה. לצידם של חיילי חיל החפרים הארצישראלי ניתן למנות גם את מתנדבי היישוב לחיל ההנדסה המלכותי הבריטי ואת פלוגת תפעול הנמלים 1039, סווארים, שהייתה גם היא יחידה ארצישראלית של חיל ההנדסה המלכותי הבריטי.

רבים מהמתנדבים לפלוגות החפרים השונות היו יהודים מעפילים מגרמניה וארצות אירופה. לצדם התנדבו לשירות צבאי גם וותיקי היישוב, מזרחיים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, רווקים, נשואים, צעירים ומבוגרים, חברי מחתרות שונות וביניהן ההגנה האצ"ל והלח"י. בתחילה לא שיתפו פעולה המוסדות הלאומיים עם הגיוס לחיל החפרים, בין היתר בשל העובדה שחלק מהמתנדבים ליחידות אלו היו ערבים תושבי ארץ ישראל. החל מקיץ 1940 עם הקמתן של יחידות עבריות וארגניות במסגרת חיל החפרים החל גיוס המוני ליחידות אלו בעידוד הנהגת היישוב.

בין המניעים של המתנדבים להתגייסות ליחידות אלו ניתן למנות את:

• הרצון ללחום בגרמניה הנאצית
• לימוד מקצועות הצבא מתוך תקווה להביאם בבוא העת לצבא העברי שיקום
• הדרך להפיכת שהות לא חוקית בארץ ישראל לחוקית באמצעות הגיוס
• פתרון לבעיית אבטלה ולקשיי פרנסה.

הגיוס לחיל החפרים הופסק בשנת 1942 עם סגירת היחידה הארצישראלית.

חיילים רבים מקרב לוחמי חיל החפרים הארצישראלי נפלו בשבי הנאצי בעת כניעת יוון לגרמניה הנאצית ב-29 באפריל 1941, ובהמשך בתום הקרב על כרתים ב-1 ביוני 1941 במה שמכונה פרשת השבי, הלא הוא אירוע נפילתם של אלפי שבויי היישוב בשבי הנאצי. לצידם של לוחמי חיל החפרים נפלו בשבי הנאצי גם לוחמים נוספים מיחידות אחרות של הצבא הבריטי בארץ ישראל.העובדה כי מרבית השבויים היו מקרב חיל החפרים הארצישראלי הביאה לכך כי לאורך השנים זוההתה הפרשה עם חיל החפרים באופן כמעט מוחלט.

הרקע לגיוס והיחידות

כבר בחודש מאי 1939, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלה הנהגת היישוב היהודי הארץ ישראל במפקד התנדבות שמטרתו הייתה לזהות מיהם האנשים שיהיו מוכנים בבוא העת להתנדב למשימות הגנה על ארץ ישראל. על אף שרבים הביעו את רצונם להתנדב לשירות צבאי, החליטה הנהגת היישוב שלא להפנות אותם אל שורות הצבא הבריטי כאות מחאה על מדיניות הספר הלבן.

חפרים בטירונות. סרפנד, (צריפין) ארץ ישראל. מתוך עזבונו של יעקב בן דב מפדויי השבי

במקביל, החלו ניסיונות עצמאיים של שלטונות הצבא הבריטי לזהות את אותם אנשים המוכנים להתנדב למשימות ביטחוניות מקומיות ולגייס מתוכם אנשים לשירות פעיל במספרים נמוכים מאוד.עם פרוץ המלחמה פנו שלטונות המנדט הבריטי אל הסוכנות היהודית בהצעה קונקרטית לגייס פועלים לגדודי עבודה לשירות בחזית הצרפתית, בדומה לגדודי העבודה של מלחמת העולם הראשונה. הצעה זו הגיעה בשעה שהצבא הבריטי נחת בצרפת על מנת לסייע לה בהגנה מפני אפשרות פלישה גרמנית לצרפת. ראשי השלטון הבריטי בארץ הציגו את הבקשה כהצעת עבודה למובטלים, לאור מצב האבטלה בארץ. הבריטים מאוד חששו מפני "גיס חמישי" בקרב המתנדבים הארצישראליים, מאחר שרבים מהם היו ממוצא גרמני או בני היישוב וחברי מחתרות אשר התקוממו כנגד גזירות הספר הלבן. חששם זה הוביל להחלטה לאפשר למתנדבים הארץ-ישראלים לשרת רק בתפקידי הנדסה ובינוי בחיל ההנדסה המלכותי, ביחידת תפעול הנמלים 1039, סווארים, בחיל החפרים וכן גם ליחידות שונות של הצבא הבריטי ביניהם בחיל ההובלה, בחיל הקשר, בחיל הרפואה ובחיל האוויר - שהיו כולם יחידות תומכות לחימה, יחידות שירות. הבריטים קראו לבני היישוב להתנדב לשורות הצבא, כשהם מדגישים כי מדובר בתנאי צבא, משכורת, מדים, וסיכויי קידום. חששם של הבריטים מגיס חמישי הוביל לכך כי למגויסים הראשונים כמעט ולא ניתנה זכות לאחוז בנשק.

בשלב זה עדיין סירבו המוסדות הלאומיים לשתף פעולה עם גיוס זה למה שהם זיהו כגדודי עבודה במסגרות שהיו פתוחות לכל האוכלוסייה, היהודית והערבית כאחת, וניסו להביא להכרזה על הקמת יחידות בהן ישרתו חיילים יהודיים בלבד במתכונת צבאית לוחמת מלאה. חרף התנגדות המוסדות וניסיונותיהם לחבל במהלך זה החל גל ההתנדבות עצמאי של רבים מבני היישוב אשר התנדבו לפלוגות הראשונות של "חיל החפרים" כ-600 איש. פלוגות נוספות התגייסו במהלך שנת 1940 ואל תוך שנת 1941. רבים מהמתנדבים התגייסו לחיל החפרים בתקווה שבהמשך יהיו הראשונים בתור לשיבוץ ביחידות לוחמות, כאשר יאפשרו זאת הבריטים.

פלוגת התובלה בעת שירותה במדבר המערבי 1940. מתוך עזבונו של מנחם מנדל שרגר, מפדויי השבי

ארבעת הפלוגות הראשונות של חיל החפרים (401 שהפכה בהמשך ל-601, 602, 603, 604) היו מעורבות: יהודים וערבים, מצב אשר הוביל לחיכוכים רבים. בנוסף, היחס אותו דיווחו החפרים היהודים כי זכו לו מצד הבריטים היה יחס מזלזל ומשפיל. לדעתם, ראו בהם הבריטים "חוטבי עצים ושואבי מים". המתנדבים בגל הגיוס העצמאי התגייסו לצבא כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן. חיילים אלה זכו להכשרה צבאית בסיסית אשר כללה טירונות של כשלושה חודשים, אימונים בסיסיים במפקדה במצריים ומיד אחרי כן הם נשלחו לחזית הקרבות שם עבדו ולחמו. ^{[דרושה הבהרה]} מרבית המתנדבים לחיל החפרים לא קיבלו נשק אישי - אלא רק כלי עבודה וביניהם את ומקוש שהיו מיועדים לחפירת ביצורים איתם הם נשלחו לחזית.

החל מקיץ 1940 התגייסה גם הנהגת היישוב התגייסה גם היא למאמץ המלחמתי, כאשר אושרה הקמתן של פלוגות חפרים יהודיות ובכך הפך הגיוס לגיוס מאורגן:"עם בוא הקיץ של 1940, הוחלט בהנהלה הציונית, כי הגיעה השעה למבצע גיוס של ממש. בתוקף הנסיבות, נמצאה נוסחה להקמתן של יחידות חפרים עבריות ונקבע ש-850 מחברי ההגנה, יתנדבו לשרת בהן ולעצב את אופיין."

עד לפברואר 1941, התגייסו למעלה מ-3,000 חיילים לחמש פלוגות חפרים נוספות (605,606,607,608,609). בנוסף אליהם שירתו מתנדבים ארצישראליים רבים ביחידות הנדסה נוספות וביניהם יחידת מודדים, יחידה לפירוק מוקשים ואחרות וכן בפלוגת תפעול הנמלים 1039, הסווארים, אשר הורכבה רובה ככולה ממתנדבים מקרב עובדי נמלי חיפה ותל אביב.

החיים הדתיים בפלוגות החפרים הארצישראליות

מנורת חנוכה שהוכנה מקופסאות שימורים והודלקה בנשף חנוכה דצמבר 1944 במחנה השבויים 383 בגרמניה על ידי אנדרה וידלינגר (אברהם דייגי), מפדויי השבי. מתוך עזבונו

החיילים היהודים היו מפוזרים ביחידות השונות. היה ניסיונות לרכז את היהודים במקומות מיוחדים (היה זה לפני הקמת הבריגדה) ואז כינו את המחנה "מדינה עברית". הייתה אפשרות לקבל תחליף לבשר הלא-כשר שהיה האוכל העיקרי בצבא הבריטי, אך היו שפשוט נמנעו מאכילת בשר בזמן שרותם הצבאי. במידת האפשר הורשו החיילים להמיר את יום החופשה השבועי מיום ראשון לשבת. כשהיה מגיע לבסיס רב צבאי בריטי, היה מקובל לקיים תפילת קבלת שבת יחד עם הקצינים היהודיים - חלקם בריטיים - ועם החיילות מארץ ישראל. ביום השבת התקיימו תפילות ושיעורים בסוגיות יהודיות. בביקורי רב צבאי הובאו איתו גם תשמישי קדושה, ספרי קודש וחבילות שי עם מזון כשר. לקראת החגים - ראש השנה ויום כיפור - נהגו לכנס את החיילים היהודיים בבסיסים מיוחדים ואיפשרו לקיים תפילה בציבור. במקומות אחדים הצליחו להקים בתי כנסת מאולתרים, לעיתים בעזרת הקהילות היהודיות שהיו בקרבתן, כבמצרים ובלוב. במקרים אחדים, החיילים הורשו לצאת לעיר והיו אורחי הקהילות היהודיות. עם זאת, מספר החיילים הדתיים היה קטן ביותר והאווירה הכללית הייתה בריטית-קולוניאלית.

פעילות פלוגות החפרים הארצישראליים במהלך המלחמה

יחידות החפרים, הצבאיות למחצה בתחילה, והצבאיות בהמשך, הוצבו בקווי החזית. היו בדרך כלל הראשונים בכל התקדמות: פרצו דרכים, עסקו בעבודות ביצורים, בניית פילבוקסים, סלילת כבישים, שמירות, שיקום הריסות, בניית מסילות ברזל והעמסת תחמושת ופריקתה, העמסת ופריקת מזון, ציוד צבאי, כלי רכב ועוד אשר יצאו לכוחות הלוחמים. פעמים רבות הם פעלו תחת הפגזות האויב. היחידות אומנו פחות מיחידות רגילות ורק חלקן נשא נשק. בעת נסיגה, כמו ביוון, הם היו האחרונים לפינוי ונאלצו להילחם עם נשק ביד, ולכן חיילים רבים יחסית נפלו בקרבות.

המערכה במדבר המערבי (אפריקה)

חיי המדבר לא היו קלים וכל יחידות חיל החפרים היו נתונות בימי השרות במדבר באפריקה תחת הפצצות בלתי פוסקות של חיל האוויר האיטלקי. רבים שילמו בחייהם.

בהפצצות על מרסא מטרוח נמנו הקורבנות הראשונים בקרב חיילי החפרים הארצישראלים.

המערכה ביוון

ערך מורחב – המערכה על יוון

" בראשית מארס 1941, תמה השהות במדבר. בדרגים הגבוהים התעורר החשש מפני פלישה גרמנית ליון והוחלט להכשיר בה תשתית לפעילותו של חיל משלוח בריטי.

תשע פלוגות חיל החפרים, הוסגו מהמדבר המערבי לחזית הלחימה ביון.

בחזית היוונית היו קרוב ל-2,400 מתנדבים יהודים מארץ ישראל, רובם מפלוגות החפרים, ואיתם כמה מאות ערבים.

המתנדבים מארץ ישראל היו בעיקר פלוגות חפרים:
601 - חיל החלוץ באתונה, 604 ו-608 באזור לריסה, 602, 603, 605 ו-606 באזור אתונה-פיראוס. (פרט לפלוגה 609) היו גם מתנדבים מיחידות אחרות אשר התפזרו ברחבי יוון.

משימתן העיקרית של פלוגות החפרים הייתה פריקת כמויות הציוד והתחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל פיראוס והעברתן באמצעות רכבות לצפון יוון, שם הייתה צפויה הפלישה הגרמנית. נסיבות הפעולה של פלוגות החפרים ביוון היו קשות מלתחילה שכן חיל המשלוח הבריטי חשש כי אין די זמן להתכונן להתקפה הגרמנית שעמדה לבוא, והעבודה הייתה אינטנסיבית. קורת רוח מעטה הייתה למתנדבים שמצאו ביוון קהילה יהודית מושרשת ואפילו חגגו עמה את חג הפסח.

נקודת המפנה

הפלישה הגרמנית החלה ב-6 באפריל 1941. עד מהרה הצליחו הגרמנים להבקיע את קו ההגנה הקדמי של צבא בעלות הברית. הלוחמים הארצישראלים השתתפו בקרבות הבלימה מול כוחות הצבא הגרמני ובהגנה על מעוזים אסטרטגיים כמו תעלת קורנית ואף ספגו קורבנות.

עם נפילתה ההדרגתית של יון, החליטו הבריטים להסיג את היחידות שלהם דרומה ולפנותן. כך החל מבצע "דמון" - מבצע פינוי כוחות הבריטים מיוון. עשרות אלפי חיילים של צבא בעלות הברית וביניהם גם החפרים הארצישראלים, מצאו עצמם ממתינים לפינוי בנמל העיר קלמטה אשר בפלופונז. שלושה ימים המתינו החיילים לספינות הפינוי והסתתרו במערות בהרים, בחורשות המקיפות את העיר, תוך כדי התקפות אוויר גרמניות בלתי פוסקות."פעילותם של מטוסי ה"לופטוואפה" כוונה בעיקר לחופים, כדי למנוע אניות מלהתקרב אליהם. בימים 22–25 באפריל, טובעו וניזוקו בחופי יון, כמה וכמה אוניות סוחר בריטיות ויווניות, בנפח כולל של 150 אלף טון. מאמץ נוסף, נעשה לפגוע בתנועת הכוחות במתרכזים לחופי פינוי, על הצירים היבשתיים. ובמיוחד בציר לאריסה-לאמיה. פעילות זו גרמה בימים שלאחר מכן להפסקה כמעט מוחלטת של תנועות בריטיות, בים וביבשה לאורך היום. מעתה נעו הכוחות בלילות ובימים מצאו מחסה בחורשות הזיתים המרובות, שבשיפולי ההרים ובוואדיות. ספינות הפינוי עשו מלאכתן, ההסתתרות הוכחה כיעילה ומנעה אבדות. אלא שמצד שני היא הגדילה את חופש פעולתם של הגרמנים ואיפשרה לצנחניהם להשתלט על מעבר תעלת קורנית ולהבטיח את חדירתם המהירה לפלופונז. "

כשהגיעו ספינות הפינוי אולצו החפרים לרדת מהן, בשל העובדה שלא היו כוח לוחם. כוח גרמני חדר לעיר קלמטה והפינוי השתבש עוד יותר. אז ניתנה הפקודה: לנסות ולהתפנות בכוחות עצמם. על אף היות החפרים חיילי כוח עזר, אשר לא צוידו בנשק, מתועדים קרבות של ממש בהם נטלו חיילי החפרים חלק בימי הנסיגה וההמתנה לפינוי. בימים אלו ספגו פלוגות החפרים אבדות רבות.

מעמד הכניעה

ב-29 באפריל 1941, בשעות הבקר המוקדמות, כשהיה ברור כי לא תהיינה יותר אפשרויות חילוץ, ניתנה על ידי מפקד חוף הפינוי בקלמטה, הבריגדיר פארינגטון, פקודה להיכנע. מרבית הכוחות שנותרו על החוף נפלו בשבי."ואולם מאות אחדות של קצינים וחילים, בני כל הלאומים, לא השלימו עם גורל הכניעה והשבי, הם עזבו את אזור קלמטה וחיפשו דרכי הימלטות, בים וביבשה, קודם שיתבססו השליטה והנוכחות הגרמנית בפלופונז. בין העוזבים, היו כמה עשרות חיילים ארצישראלים מכל היחידות, שניסו מזלם, בקבוצות וביחידים."

בין המתפנים בכוחות עצמם, היו מחיילי פלוגה 605 של החפרים ופלוגה 604, אשר אחרי תלאות, הצליחו להגיע לכרתים.

תחת הנהגת המפקדים הארצישראליים, שהיו במקום: יצחק בן אהרון, שמעון הכהן, נתן גרשוני וצאן, הוחלט שלא לעודד את החיילים הארצישראלים לברוח ולנסות להימלט מהכניעה לגרמנים. אחד השיקולים שהינחה אותם היה חששם מפני יחס הגרמנים לשבויים היהודים. הקצינים הארצישראלים היו סבורים כי חייליהם יהיו בטוחים יותר אם יפלו בידי הגרמנים במרוכז עם החיילים הבריטיים ולא כיחידים שיתפסו בנתיב בריחתם."לפנות בקר, הגיעה הידיעה על הכניעה ליצחק בן אהרון, כן נודע לו אז שקולונל רנטון, מפקדן של כל פלוגות החפרים, המליץ לכל פקודיו לנסות ולהימלט בקבוצות קטנות. המלצה זו עוררה מיד את התנגדותו הנמרצת של שמעון הכהן, אחד מן הקצינים שלנו, שטען כי רוב הנמלטים יתפסו במהרה ואלה שיתגלו כיהודים יוצאו להורג בו במקום. "

חיילי פלוגות החפרים הארצישראליות היו נתונות תחת לחץ ומתח רב מאוד, היו כאלה שאף ניסו להתאבד. הלחץ הכללי היה גבוה ביותר." בבקר השכם התאספנו על הכביש וניתנה לנו הודעה שאנחנו שבויים ועלינו לחכות עד בוא הגרמנים. רבים מבחורינו רצו לאבד את עצמם לדעת. לקצין שלנו גרשוני מגיע אות הצטיינות. הוא עודד את החברים ודיבר על כל אחד ואחד והציל רבים ממוות. דבריו השפיעו על אלה שהתייאשו כבר לגמרי".

יוסף אלמוגי, בעצמו רק סמל, החליט לקחת אחריות על הקבוצה והחל אוסף את כולם, מעודד אותם להישאר מלוכדים כקבוצה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה ולפגוע בה.

אליעזר זמלר הגיע למחנה שבויים והצליח לברוח ממנו תוך מספר שבועות.

באי מילוס

ב-22 באפריל 1941, בשעה 19:30, קיבלו חיילי פלוגה 606 שבנמל פיראוס פקודה לעלות על אוניית הפינוי ” פאנקרטיון - PANCRATION. הייתה זו אוניית פחמים יוונית אזרחית, איטית ורעועה מהירותה 5.5 קשר, חסרת אלחוט וללא כל אמצעי הגנה צבאיים ועליה 2 סירות הצלה דולפות. בקושי רב, איתרו חיילי הפלוגה את המלחים היוונים שהתחבאו ובשום אופן לא רצו לעלות על האונייה. לבסוף, לאחר עיכובים רבים, לאחר חצות הליל, ב-23 באפריל, בשעה 00:30, הפליגה האונייה מהנמל. עליה היו: ארבעה קצינים, 3 קצינים בריטיים והסג"ם הארצישראלי מרדכי שיפמן. 392 חיילים מפלוגות חפרים 603 ו-606, שלושה קצינים ו-200 חיילים קפריסאים מיח' 1008, כומר קתולי ועוד כ־100 חיילים אחרים, בסך הכול כשבע מאות אנשים על ציודם האישי, ואיתם 180 רובים ו-6 מכונות ירייה - "לואיס-גאנים, שהביא עמו הכוח שחזר מלאריסה. הספינה האיטית התגלתה למחרת על ידי מטוסי אויב איטלקיים הופצצה מהאוויר. במסגרת הקרב הקשה, הצליחו להפיל 2 מטוסים ולשבות את הטייסים, אך לבסוף אחרי הפצצות נוספות ופגיעת טורפדו, עלתה הספינה על שירטון ליד האי מילוס. מפקד הפלוגה המייג'ור הבריטי נתן פקודה לכמה מהבחורים שידעו לשחות כי ישחו אל החוף ויביאו משם סירות. ביחד איתם באו הדייגים היוונים והורידו את הנוסעים והצוות אל החוף. למחרת היום, הוטבעה האניה על ידי מטוסי אויב. את הפצועים, פינו לבית החולים השטן שבאי. על האי הופצצו אנשי הפלוגה מהאוויר ללא הרף והסתתרו במערות, תוך כדי כך הם ראו מטוסי אויב מטביעים במפרץ אניות נוספות. עם עליית חיילי הפלוגה על האי, הם הופצצו מהאוויר ללא הרף, הסתתרו במערות שבהרים לאורך החוף. האוכל אזל וגם הכסף לרכישתו מהמקומיים נגמר, אך עדיין, כשראו בחורינו מטוסי אויב מטביעים במפרץ אניות נוספות, ולמרות העייפות והתלאות שאפפו אותם: לא היססו לקפוץ למים לעזרת הניצולים. במהלך הימים הנוספים עלה בידם להפיל שני מטוסי אויב נוספים. כשנעשה ניסיון לכבוש את האי על ידי נחיתה של 15 הידרופלנים (מטוסים ימיים), גרמניים, אשר ניסו לנחות ולעגון באי, חיילי הפלוגה פתחו באש מרוכזת ממכונות ירייה, והדפו את ניסיון ההשתלטות. אולם, עקב פעולות של משתפי פעולה על האי, לא הצליחה הפלוגה ליצור קשר אלחוט עם המפקדה באי כרתים (Crete). טרם אור ליום 29 באפריל, עזבה את מילוס סירה, שהגיעה לאי זמן קצר קודם לכן, ועליה 50 חיילים בריטיים בדרכם לכרתים. בקושי רב הצטרפו אליהם 5 מחיילי הפלוגה. מפקד הפלוגה הבריטי מייג'ור מוריי, נתן בידם איגרת בקשה לעזרה, וביקש מהם שיודיעו במפקדה בכרתים על הצורך בחילוץ חיילים בריטיים הלכודים על האי. בשעות הבוקר נמסרה ההודעה ליעדה בכרתים. בימייה הבריטית הוחלט לבדוק את אמינות הדברים ושלחו לאי מילוס את המשחתות "הוטספור" ((HOTSPUR ו - "הווֹק" (HAVOCK). מפקד הפלוגה, מורי, הגיע ביום השישי לשהייה באי לנקודת השבירה והעמיד לרשות החפרים את האפשרויות הבאות: כניעה או הימלטות, או לחימה באי עד הכדור האחרון. הסרג'נטים הארצישראליים, דחו הצעותיו ותבעו לתצפת על החוף. טרם חצות ליל 30 באפריל, בשעה 23:00 לערך, הבחינו חיילי הפלוגה שהגיעו לקרבת האי שתי משחתות. מהן, נשלחו לאי שתי סירות חמושות לבדוק את המצב. החיילים היו במתח רב כי לא ידעו אם אלו אוניות גרמניות, או בריטיות. למזלם, היו אלה שתי המשחתות הבריטיות שבאו לחלצם מהאי. לאחר שכל החיילים שהיו באי הועלו בעזרת סירות למשחתת "הווֹק", הפליגו האוניות מהאי טרם אור ל-1 במאי בשעה 03:15 לאי כרתים. באי מילוס, נשארו רק שני חיילים שהיו פצועים אנושים, בבית החולים המקומי.

המערכה בכרתים

ביום 1 במאי 1941 בשעה 07:30, ירדו מהמשחתת "הווֹק" 273 חיילי פלוגה 606 ומפקדם מייג’ור מורי, ועוד 118 חיילים מפלוגת חפרים 603 ומפקדיהם קפטן מק-קולוך הסקוטי והסג"ם שיפמן הארצישראלי בנמל מפרץ סודה באי כרתים. למחרת, צורפו אליהם עוד כ-45 חיילים מפלוגות החפרים השונות, שהצליחו מקאלאמטה דרך האי קיתֵרה. בסך הכול, נמנו באותו יום 436 חפרים בפלוגה 606 המורחבת. בהמשך, עסקו בפריקת מטעני אספקה בנמל סודה, תחת הפצצות מתמידות על הנמל. ב-20 במאי 1941 הופסקה העבודה בנמל. בבוקר, בשעה 06:30 הגיעו מטוסי סיור גרמניים ראשונים לאי. בעקבותיהם, בשעה 07:15 הגיעו לכרתים מאות מטוסי אויב גרמניים (כמו "ענן של יתושים")ופתחו בהפצצה מאסיבית ובירי ממכונות ירייה, והחלו להצניח דאונים, צנחנים וכוחות אחרים במרחב שבין מפרץ סודה לחאניה. בשעה 10:00 נתקבל בפלוגה דיווח כי צנחנים גרמניים נמצאים באזור. בשעה 10:15, פלוגות החפרים יצאו למשימות הגנה באזורם. ביום שני 26 במאי 1941 בשעה 15:00 הגיעה פקודה מהמפקדה הבריטית באי להתכונן לפינוי המחנה. הפלוגה נצטוותה על ידי מפקד הפלוגה הבריטי לעזוב את המחנה שמול מפרץ סודה למקום "בטוח יותר" בהרים. כעבור שבוע מתחילת הלחימה על כרתים, באשמורת בוקר יום שלישי 27 במאי 1941 בשעה 04:55, קיבל מפקד הפלוגה - מייג'ור מוריי, דיווח מאחד מעמיתיו הקצינים בגזרה - קפטן ג'יימס. הקצין סיפר שבלחץ המתקפה הגרמנית הכבדה באזור חאניה ומפרץ סודה, נוצרו פרצות רבות בגזרה והמפקדה בכרתים נתנה פקודה להתפנות לחוף הדרומי לצורך אפשרות של פינוי ימי. לפיכך, בטרם ישלימו הגרמנים את כיבוש האזור וכיבוש כרתים, מיד לאחר קבלת ההודעה, בשעה 05:05, קרא מפקד הפלוגה לסמלים בפלוגה, והורה להם בקצרה להודיע לאנשיהם, שכול אחד מהלוחמים ימצא את דרכו לחוף בדרום האי. ועוד הוסיף, שהוא מודה להם על העבודה שעשו ומאחל להם שאלוהים יהיה בעזרם. הסמלים העבירו מיד את הפקודה לאנשיהם. בשעה 05:15 התפזרה הפלוגה בגבעות. במצב זה, הפלוגה כמעט והתפרקה, ולחיילים לא נותרה ברירה, אלא למלט את נפשם לבדם. מעטים התארגנו בקבוצות ועשו דרכם לדרום מזרח האי. מספר שעות מאוחר יותר בשעות הבוקר, נתן מפקד האי הגנרל פרייברג (Freyberg Bernard Cyril) לכוחותיו פקודת נסיגה כללית לסגת לחופי הפינוי בהראקליון ולדרום האי למפרץ ספאקיה. מרבית חיילי הפלוגה חצו במסע מזורז מי ברגל ומי ברכב, את שרשרת 'ההרים הלבנים' והגיעו למעבר אימברוס - Imabros, אשר דרכו התנקזו כל העוברים לספאקיה. דרכם לספאקיה ארכה בין יום ליומיים, ולא מעט חיילים כשלו בדרך מאפיסת כוחות. הדרך הייתה עמוסה ברכבים רבים ובעשרות אלפי חיילים מכל היחידות שבאי. בדרך החיילים היו נתונים בעיקר בשעות היום להפצצות ולצליפות ממטוסים גרמנים. במפרץ ספאקיה, כל בוקר עם שחר, החל בהתקפת ה'שטוקות', אותם מטוסי צלילה-הפצצה גרמנים, על הנמל הקטן.

פלוגת חפרים 606 המורחבת, ופלוגות החפרים הקפריסאיות נקבעו אחרונות בתור לפינוי, וחייליהן חיכו בהמתנה מורטת עצבים לתורם על הרים שמסביב למפרץ. היחידות האנגליות מנעו בכוח מהחיילים ארצישראליים והקפריסאיים להסתנן לשורותיהם ולעלות לספינות. לעומת זאת, היחידות הניו זילנדיות והאוסטרליות גילו הבנה ונתנו לחיילים ארצישראליים רבים להסתנן אל שורותיהם ולתור המפונים. הפינוי ממפרץ ספאקיה התחיל בפועל בליל 28–29 במאי והושלם בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני. לפי יומן פלוגה 606 המורחבת מיום 31 במאי 1941, על הנחתת "גלנגייל" שהפליגה מכרתים, הגיעו למצרים 280 חיילים שנותרו מפלוגה 606 המורחבת והקצין מרדכי שיפמן. מיד עם הגעתם לנמל אלכסנדריה, הועברו החיילים ישירות למחנה אל-קאסאסין - El-Qassasin, הנמצא כ־60 ק"מ מקהיר. חיילים ארצישראליים נוספים הגיעו כבודדים באוניות אחרות ובשיירות פינוי אחרות.

בסופו של מבצע הפינוי, בבוקר יום ראשון 1 ביוני 1941, נותרו על החוף כ־5,000 חיילים בריטיים שלא הצליחו להתפנות, בהם חיילים ארץ ישראליים רבים. מרביתם נפלו בשבי הגרמנים, ומקצתם ברחו להרים. חלק מהבורחים נמלטו בסירות קטנות למצרים, אחרים הגיעו לטורקיה, ומשם הגיעו לכוחות הברית, אחרים הסתתרו אצל המקומיים, או הצטרפו, לפרטיזנים ביוון ובכרתים. במערכה בכרתים, נפלו בשבי הגרמני, מפלוגת חפרים 606 המורחבת לבדה, כ־150 חיילים ארצישראליים מהם: כ-70 חיילים מפלוגה 606 המקורית, כ־50 חיילים מפלוגת חפרים 603, מאותו הכוח שנסוג עם פלוגה 606 מיוון לכרתים, דרך האי מילוס, וכ־30 חיילים מיחידות חפרים אחרות. עוד נפלו בשבי, כ־20 חיילים ארצישראליים ששירתו ביחידת תפעול הנמלים 1039 וכבודדים ביחידות בריטיות שונות (חיל האוויר, יחידות לסילוק פצצות, נהגים, אתתים וכדומה). בסך הכול נפלו בכרתים בשבי הגרמני מעל 170 חיילים ארצישראליים.

מחנה השבויים בכרתים

מחנה השבויים היה במפרץ קטן כחמישה ק"מ מהעיר קניה. במקום בו היה לפני כן, בית חולים בריטי מס' 7. מספר השבויים במחנה, הגיע ל-10000 שבויים בערך. כולם דחוסים בשטח מאוד קטן. כאשר קיימת הפרדה בין הלאומים השונים. התנאים היו איומים ובית החולים התנהל ללא ציוד רפואי הולם. ללא תרופות והרדמה לצורכי ניתוח. הדיזנטריה השתוללה ולצידה כינים ואפילו מחלת שיתוק ילדים. הרעב היה כבד מנשוא. השמירה התבצעה תחילה על ידי פלוגת צנחנים גרמניים, בהמשך על ידי פלוגה אלפינית ואחר כך, על ידי נוער היטלריאני, אשר ירי בשבויים היה כספורט עבורם. הגרמנים תרצו את המחסור באוכל ותרופות מחמת הצוללות הבריטיות שלא נותנות לאספקה להגיע לאי. לצד מחנה השבויים הבריטי, היה גם מחנה לשבוים יוונים, אשר היחס אליהם היה אפילו קשה עוד יותר.

חפרים ארצישראליים שבויים במחנה שבויים נאצי בגרמניה עם מנהיגם יוסף אלמוגי, במרכז התמונה

מחנות השבויים

יעדם הראשון של אלפי השבויים היה מכלאה זמנית פתוחה בקלמטה. המחנה היה באחריות דיוויזיית השריון ה-5 של הצבא הגרמני. במפקד, אשר נערך למחרת הכניעה ב-30 באפריל, נמצא כי במחנה שוהים 2000 אנגליים מבני האיים הבריטים וביניהם 113 קצינים; 1300 אוסטרלים וניוזילנדיים, ביניהם 55 קצינים; 1200 חפרים קפריסאיים, ביניהם 3 קצינים; 1350 חפרים ארצישראלים, ערבים ויהודים, ביניהם שני קצינים; 150 הודים; 150 אנשי צי, שחורים למחצה; 2000 יוגוסלבים, ביניהם כ-100 קצינים. שרר רעב כבד במכלאה.

משם הועברו השבויים למחנה שבויים בקורנית. יחידת ציידי טנקים 525 גרמנית ניהלה את מחנה מעבר זה. גם שם תנאי המחיה היו קשים ביותר והרעב עשה שמות. לפי הנתונים הגרמניים, היו במחנה 1907 חפרים ארצישראלים, יהודים וערביים. בקורנית החלו הגרמנים לחקור את השבויים. במשך יוני הגיעו למחנה בקורנית שבויים שנתפסו בכרתים. רובם מאזור סאפקיה.

מקורנית הועמסו השבויים על קרונות בקר והובלו ברכבות לסלוניקי. היו שהצליחו להימלט תוך כדי המסע לסלוניקי מקרונות הבקר.

קבלת חבילות הצלב האדום. לאמסדורף, סטאלאג 8B, שלזיה עילית, פולין. מתוך עזבונו של חסקל נוימן

בסלוניקי הוחזקו במחנה מעצר קרוב לשלושה שבועות. נאסר על כל מגע בין השבויים הארצישראליים למקומיים, בשל החשש שמקרב חיילי הסוורים, שהיו ילידי העיר סלוניקי, ינסו להימלט ולהסתתר בקרב האוכלוסייה המקומית.

קבוצת ספורט במחנה השבויים 383 בגרמניה. מתוך עזבונו של חיים גלובינסקי, מפדויי השבי.

מסדר בוקר במחנה השבויים סטאלאג 8B, לאמסדורף, שלזיה עילית, פולין. מתוך עזבונו של אהרון ויגריזר, מפדויי השבי.

בסוף יוני שוב הועמסו השבויים בקרונות בקר והובלו לגרמניה. חמישה וחצי ימים בתנאים קשים ביותר. בתום הנסיעה, בגבול היוגוסלבי-אוסטרי, פוצלו השבויים לשני מחנות: במארבורוג ובולפסברג שבקרינתיה, אוסטריה. משם בהמשך נשלחו מרביתם לסטאלאג 8B STALAG VIIIB 344 LAMSDORF, STALAG VIIIB 344 LAMSDORF (באנגלית) שבעיר לאמסדרוף בשלזיה ולמחנה 383 בהוהנפלץ.

מחנה העונשין בחלם

לענישה מיוחדת זכו 85 מש"קים ארצישראליים בקיץ 1942. בעקבות תלונה שנמסרה לצלב האדום על ידי שבויים גרמניים שהוחזקו במחנה השבויים בלטרון, הועברו המש"קים הארצישראליים למחנה השבויים חלם (Cholem) שליד מיידאנק. בדרכם לחלם, חנתה הרכבת בה נסעו מול אושוויץ משך שעות ארוכות, והם היו עדים למראות הזוועה של יהודים המובלים למחנה ונורים. מחנה שבויים זה, 319, היה מחנה לשבויי מלחמה רוסיים. שבויים אשר לא היו מוגנים על ידי אמנת ז'נבה. לא זכו לביקור הצלב האדום ולא זכו לחבילות ולמכתבים מהבית. סבלו מעינויים קשים ותנאים מחפירים. נכבלו באזיקים והושארו לעמוד בקור ערומים לילות שלמים. מגוריהם הקבועים היו במחילות מתחת לאדמה. למעלה מחצי שנה הוחזקו שם המש"קים הארצישראליים ללא גישה לנציגי הצלב האדום. הם הוחזרו בחורף 1943, חלקם חולים מאוד. שניים מהם מתועדים על ידי חבריהם כמי ששבו משם כשהם אינם שפויים בדעתם.

היישוב והשבי

" הידיעות על נפילת המתנדבים בשבי בקלמטה, ואחר כך בכרתים, הגיעו לארץ ישראל בעיצומם של ימי החרדה מפני פלישת כוחות הציר לארץ, באביב של שנת 1941. העצבנות ביישוב הייתה רבה. ועוד קודם שנודע על קלמטה, פשטו שמועות (ככל הנראה לא נכונות), על חיילים ארצישראלים שנפלו בשבי האויב בקרבות המדבר המערבי..."

לקראת סוף אפריל החלו להגיע לסוכנות פניות של משפחות החיילים בדאגה לגורלם. בראשית מאי כבר היו בידי מנהיגי היישוב ידיעות ראשונות, מקוטעות, על מה שקרה ביוון. הבריטים נמנעו מלהפיץ בתקשורת על דבר קיומן של פלוגות יהודיות או ארצישראליות, אולם שידורי התעמולה הגרמניים הזדרזו לציין את תפישתם של כ-1000 שבויים ארצישראליים.

בראש הדאגה היה החשש שהגרמנים יתייחסו לשבויים היהודים כדרך שנהגו ביהודי הרייך השלישי. הדאגה התמקדה בעיקר בשבויים ממוצא גרמני. החשש היה שינהגו בהם כבוגדים ולא כשבויי מלחמה בריטיים. לקראת סוף יוני 1941 החלו להתפרסם בעיתונות רשימות נעדרי יוון.

החיים בשבי הנאצים

חיילי פלוגת התובלה באוהל בעת שירותם בחזית המדבר המערבי 1940. מתוך עזבונו של מנחם מנדל שרגר, מפדויי השבי

ראשונים להגיע למחנות הקבע היו הקצינים. שלושת הקצינים הופרדו משאר השבויים ונשלחו למחנה השבויים לקצינים ביבראך שבדרום גרמניה. תנאי החיים שם היו נוחים יחסית. בתחילת 1944 הועברו יחד עם עוד כ-120 קצינים למחנה שבויים חדש ברוטנבורג.

השבויים הערבים מקרב הארצישראליים הופרדו ונשלחו לסטאלאג D3 - שם היו נתונים לתעמולה של משתפי פעולה עם הנאצים, בעיקר המופתי של ירושלים. בקרב הערבים היו גם יהודים ממוצא מזרחי, שנחשבו בטעות לערבים. בהמשך הם נשלחים למחנה לאמסדרוף.

תג שבוי, מתוך עזבונו של אברהם פריד מפדויי השבי

מרבית השבויים הארצישראלים, 1160 שבויים. נשלחים ממחנות הקליטה למחנה השבויים הגדול: סטאלאג B8. STALAG VIIIB 344 LAMSDORF, STALAG VIIIB 344 LAMSDORF (באנגלית)

בסטאלאג שוכנו השבויים היהודיים בנפרד מהשאר. היו שנשלחו לעבודה במחנות עבודה, שם הועסקו בעבודות כפייה שונות, כמו כריית פחם, חקלאות, כריתת יערות ובתעשיית הנייר. מי שניסה להתנגד לעבודות הכפייה היה צפוי לענישה קשה עד עונש מוות. השבויים עמדו על זכותם לקבור את חבריהם, שנהרגו/ נרצחו במהלך השבי בטקס צבאי מלא, בו השתתפו גם החיילים הנאצים. 13 קברים של הרוגי המחנות נמצאים בבית העלמין רקוביצקי בפולין.מינהל חברה ונוער, באתר edu.gov.il: ריכרד אלטמן, אהרון ארמן, דב אייזנברג, יצחק אלקינד, צבי אריה הרציג, ישראל אבא זסלר, פריץ ליפמן, פייבל מיכלוביץ, מסעוד משעלי, עזרא נאסר, נפתלי פנישל, אליהו קראוזה, ליאון שכטר.

במחנות השבויים נוהלו חיי תרבות. התקבלו חבילות מהצלב האדום. תנאי החיים היו סבירים עד שהורעו בסוף שנת 1942.

בזמן השהות במחנות התגבש בקרב השבויים הארצישראלים מסע התרמה לטובת ארץ ישראל. השבויים תרמו בהוראת קבע, ממשכורתם הצבאית, לטובת הקמת מוסדות בארץ (בנק אוצר החיל) ולהפרחת השממה. בסוף שנת 1944 הועבר סכום כסף נכבד לקק"ל, במטרה לנטיעת יער. יער פדויי השבי בהרי ירושלים נשתל רק בשנת 2015.

במחנות העבודה נפגשו השבויים עם עובדי כפייה יהודיים. לראשונה נודע להם על קורות היהודים והאקציות נגדם. אבל עדיין לא התבררה להם התמונה במלואה. במרבית המפגשים מסוג זה ניסו השבויים לתמוך בעובדי הכפייה היהודיים במזון מחבילותיהם.

בעקבות מידע מודיעיני שנפל בידי הנאצים, שבו נמצאה הודעת כוחות הברית שאין לקחת שבויים חיים, הרעו הנאצים את יחסם לשבויים. דווח על אמצעי ענישה שונים וביניהם כליאה בצינוק, כבילה בשלשלאות והקצבת מזון מצומצמת. בהמשך, בעקבות יחס נוקשה אשר לו זכו השבויים הגרמניים שנשבו באל-עלמיין בקיץ 1942, החלו הגרמנים לנקוט בצעדי ענישה כנגד השבויים הבריטים ובפרט כנגד השבויים הארצישראלים: 82 שבויים הועברו באוגוסט 1942 למחנה עונשין מיוחד, סטאלאג 319 בחולם Cholm(הקישור אינו פעיל). עד לפברואר 1943 נמנעה כניסת אנשי הצלב האדום למחנה." התנאים הפיסים במחנה תוארו על ידי הביקורת כפרימיטיבים, ותנאי התזונה, ההיגינה, הביגוד והטיפול הרפואי, כגרועים מאלה שבמחנות הרגילים וקבוצות העבודה". חצי שנה הוחזקו השבויים בתנאים קשים אלו.

הבורחים מהשבי

מאות שבויים יהודיים ניסו במהלך השנים להימלט מהשבי. החל מהימים הראשונים של טרום הכניעה ועד ימיה האחרונים של צעדת המוות.

חלק מהבורחים הצליחו להימלט ואף זכו במדליה מיוחדת. חלקם נהרגו במהלך ניסיונות הבריחה. חלקם נתפסו והוחזרו למחנות הכליאה. חלק מהבורחים הצליחו לחבור לארגוני הפרטיזנים ברחבי אירופה ולחמו לצידם. היה נהוג כי בכל קבוצה אשר ניסתה להימלט מהכלא, היו שבויים בריטים, ניוזילנדים ואוסטרלים ולפחות שבוי אחד מן החפרים הארצישראלים, אשר ידע את השפה המקומית. ההשערה היא שבין 150–300 שבויים ארצישראלים ברחו או ניסו לברוח במהלך השנים.

ראשוני הבורחים מקלמטה שביון אשר חזרו, שובצו לשירות ביחידות אחרות.

צעדת המוות

...נוכח התקדמות הצבא האדום, החלו הגרמנים בינואר 1945 בפינוי המוני של מחנות שבויים (ומחנות ריכוז) מערבה, אל פנים גרמניה"."ב-3 בפברואר 1945 הגיעה הקבוצה הארצישראלית לגרליץ אך כעבור שבוע הוצעדה משם הלאה, מרחק של 400 קילומטרים עד לסטלאג 9A, שליד העיר צינהיין. המסע נמשך ימים ארוכים בקור החורפי העז, לכאורה בלי מטרה ברורה ובשינוי מתמיד של יעדי הביניים...."

רגע לפני תום המלחמה הוצאו השבויים לצעדת המוות, כשהמטרה הייתה להביאם למרכז גרמניה. לא כולם שרדו את התנאים הקשים מאוד שבצעדה. מי ששרד, זכה להיות משוחרר על ידי הצבא האמריקאי, הצבא הרוסי והצלב האדום. מרבית השבויים שוחררו כשמצבם הבריאותי ירוד מאוד.

לוויה צבאית לחייל יהודי שנהרג בשבי הנאצים. בתמונה מסדר כבוד גרמני ומסדר כבוד של חיילים חפרים יהודיים שבויים. התמונה באדיבות המוזיאון ללוחם היהודי בלטרון.

השחרור וגורל השבויים

השבויים הוחזקו בשבי במשך ארבע שנים, עד לתום המלחמה. עם השחרור, לאחר תקופת הבראה קצרה באירופה, שבו השבויים המשוחררים לארץ ישראל.

קבלת פנים לפדויי השבי הנאצי בגימנסיה הרצליה, יוני 1945. מתוך האתר "ישראל נגלית לעין"

400 מחילי חיל החפרים נהרגו במהלך הלחימה והשבי. שמותיהם מתועדים באנדרטאות בהר הרצל ובאתר "יזכור" של משרד הביטחון.[1]

קברו של פרץ אופמן. מתוך עזבונו שלו אליעזר בן שחר, מפדויי השבי

סיפורם של לוחמי חיל החפרים, נשכח לאורך השנים ובעצם מעולם לא סופר : "אנחנו החיילים האלמוניים, אנחנו החיילים סתם".

קפריסין, יולי 1941 - יולי 1942

בסופו של דבר הגיעו מכרתים למצרים כ־300 חיילים מפלוגה 606 המורחבת. פלוגה 606 התארגנה מחדש במחנה אל-קאסאסין - El-Qassasin, כאשר את השורות החסרות, מילאו בעיקר קצינים וחוגרים בריטיים. ביום 17/7/1941, עזבה הפלוגה את המחנה לכיוון נמל פורט סעיד) Port Said (, שם עלתה ביום 18/7/1941 על גבי אונית הסוחר הפולנית "ורשה" WARSZAWA), אשר הפליגה לקפריסין, והגיעה ביום 20/7/1941 לנמל פמגוסטה - Famagusta. למחנה סטאוורוס (Stavros). למחרת היום, החלה הפלוגה לעבוד בפריקת אוניות בריטיות ברציפי נמל פמגוסטה) Famagusta תחת הפצצות האויב את הנמל. בתקופה אוגוסט-ספטמבר 1941 עמדה מצבת הפלוגה על 341 חיילים וקצינים, היא הופעלה תחת פיקוד הארמייה ה-7 הבריטית שהייתה באי. ביום 29/1/1942, הוחזרו מקפריסין כ־70 מחיילי הפלוגה, כדי להצטרף לפלוגות הרגלים הלוחמות) Buffs (מספר 16 ו-18, שהתארגנו במחנה סרפנד (צריפין). חלק מהחיילים נשארו במסגרות אלו וחלקם עברו ביולי 1942 לשרת בחיל הציוד בפלוגות חימוש עבריות שהוקמו בסמוך לאותו מועד.

בקפריסין

במהלך כל חודש מרץ 1942, ביצעה פלוגה 606 את תוכנית אימוני שדה שלה. לאחר נפילת יוון וכרתים וסיום הקרבות במזרח אפריקה, היה ספק אם ניתן לשקם את פלוגות החפרים ולהחזירן לשירות. בתיאום בין מנהיגי היישוב (משה שרת) והצבא הבריטי (קולונל גון מק-קנדליש במפקדה בקהיר), באפריל 1942 הוחלט על החזרת פלוגות החפרים ארצה ופירוקן. יישום ההחלטה התממש מספר חודשים מאוחר היותר.

פלוגה 606 הועברה מקפריסין בסוף יוני 1942למחנה אל-קאסאסין במצרים. במהלך יולי 1942, פורקה שם הפלוגה ואנשיה שובצו ליחידות אחרות בצבא הבריטי כגון: יחידות רגלים ובמיוחד לפלוגת הרגלים הלוחמות (Buffs) מספר 20 ו-22, שהקמתן החלה באותה תקופה, פלוגת תפעול הנמלים 1039, חיל החרושת, וליחידות מקצועיות אחרות (קומנדו, חיל הציוד וכדומה).

פירוק פלוגות החפרים - המסדר האחרון של החפרים

ביום 8/10/1942, התקיים מסדר סיום חגיגי"אי-שם בארץ ישראל" (במחנה סרפנד) לחיילי פלוגות החפרים 601, 606 ו-609. על האירוע נכתבו בעיתון דבר מיום 09 אוקטובר 1942, בין השאר, הדברים הבאים: "הוחלט לפזר את הפלוגות 601, 606 ו־609, פלוגות החפרים (א"י) כדי שאפשר יהיה לנצל במידה מלאה את כושר המעשה ואת אימונן הצבאי". אחרי המסדר, בתום שירות של 3 שנים, פורקה פלוגות החפרים באופן רשמי. חייליהן, המשיכו את שירותם בצבא הבריטי ביחידות אחרות, אליהן שובצו בפועל, עוד קודם לאותו מסדר.

פורום משפחות שבויי חיל החפרים

ערך מורחב – פורום משפחות פדויי השבי - לוחמי חיל החפרים

בשנת 2013 הוקם בישראל "פורום משפחות פדויי השבי – לוחמי חיל החפרים" על ידי צאצאיהם של השבויים והחפרים. זוהי התארגנות התנדבותית שמטרתה לקדם את הנצחתם ולהנחיל את סיפורם של החפרים והשבויים לדורות הבאים. הפורום, בהובלתה של טליה קליינר-דייגי, מוביל פעילויות רבות בישראל ומחוצה לה וביניהם הקמת "יער פדויי השבי" ביער עמינדב בירושלים שהשבויים עצמם תרמו להקמתו באוקטובר 1944 אך הקמתו התאפשרה ביוזמת הפורום בשנת ה-70 לשחרורם של החפרים מהשבי.

פורום משפחות פדויי השבי פועל לאורך שנות קיומו לקידום הנצחתם והנחלת מורשתם של פדויי השבי מול ארגונים רבים בישראל וביניהם משרד הביטחון, משרד החינוך, יד ושם, מוזיאון בית הגדודים, המוזיאון ללוחם היהודי בלטרון ועוד. בין היתר ביסס פורום המשפחות קשר הדוק עם חיל ההנדסה הקרבית אשר פדויי השבי מהווים את הבסיס ההיסטורי להקמתו.

בין פעולותיו הרבות של פורום המשפחות ניתן למנות את הטקס השנתי ב"יער פדויי השבי" אשר מתקיים בכל שנה באביב ואת מחקר "מפקד השבויים" אשר עתיד להתפרסם בתחילת שנת 2020.

ראו גם

• היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה
• מלחמת איטליה–יוון
• בית הגדודים
• אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה
• שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת

• דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, הרב פרופ' ל"י רבינוביץ, ביקור של רב צבאי ביחידת חיל החפרים, עמוד 189, איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב.
• ספר ההתנדבות מאת זאב שפר בהוצאת מוסד ביאליק ירושלים תש"ט 1949

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מתנדבי היישוב בחיל החפרים בוויקישיתוף

• חיל העזר החלוץ הארצי (AMPC), בפיקודו של מפקד הצבא הראשי בארץ ישראל ובעבר הירדן (1940)
• יער פדויי שבי באתר קק"ל
• מחנה שבויים סטאלאג
• המוזיאון ללוחם היהודי בלטרון
• מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
• צבי הראל, שבויים בזיכרון, באתר ישראל היום, 2 בינואר 2015
• פורום משפחות פדויי השבי מפלוגות החפרים
• פורום משפחות פדויי השבי לוחמי חיל החפרים בפייסבוק
• יקותיאל שאול אורבך(הקישור אינו פעיל)מחללי חיילי החפרים הארצישראלים, נפטר בשבי בשלזיה עילית. עצמותיו הועלו לארץ, 23 לאחר מותו. הוא קבור בית הקברות הצבאי בהר הרצל.
• עופר אדרת, תימני בשבי הגרמני: סיפורו של זכריה בוטל, באתר הארץ, 9 במרץ 2017
• זכריה בוטל מספר על שירותו בפלוגות החפרים
• [2] יומן המלחמה המקורי של פלוגה ארצישראלית 606 בחיל החפרים (תרגום ותעתיק לעברית) - על ידי יוסף שקד, בנו של נחום מנדל, חייל בפלוגה 606 בחיל החפרים.
• אתר פדויי השבי: לוחמי חיל החפרים, סווארים, חילות ההנדסה, הקשר, התובלה והאוויר
• מתנדבים מארץ ישראל בהפסקה באימוני חפרים בראנוורת', סקוטלנד, יולי 1940, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם.
• נדב שרגאי, יחד נגד הנאצים, באתר ישראל היום, 2 באוגוסט 2019
• עמית נאור, חיילי פלוגות החפרים בשבי הנאצים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2021