סוון המקריב
האבן הרונית שליד טירת ויק שליד אופסלה שמשערים שהיא נוצרה על ידי סוון המקריב | |||||
לידה | המאה ה־11 | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה | 1087 לערך | ||||
מדינה | שוודיה | ||||
דת | פגניזם | ||||
| |||||
סוון המקריב (בשוודית: Blot-Sven; מת ב-1087 לערך) היה מלך שוודיה בין השנים 1084 ועד מותו. הוא החליף את גיסו הנוצרי, אינגה הזקן, כאשר זה האחרון סירב לנהל את טקסי הבלוט, טקסי הקרבת הקורבנות הפגניים במקדש שבאופסלה. בקובץ "החוק של וסטרייטלנד" (Västgötalagen) אין אזכור לשמו ברשימות המלכותיות, ולפיכך ניתן להסיק ששלטונו לא כלל את וסטרייטלנד. לדעתו של ההיסטוריון השוודי, אדולף שוק, הוא למעשה האקאן האדום והוא כונה "הצעיר המקריב" (Blót Swain).
עלייתו למלוכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקור המוקדם ביותר העוסק בעלייתו למלוכה של סוון הוא הסאגה האיסלנדית, סאגת האראוור (Hervarar saga (אנ')):
המלך אינגה התחתן עם אישה שנקראה מאר שלה היה אח בשם סוון. המלך אינגה חיבב את סוון יותר מאנשים אחרים וסוון הפך לפיכך לאיש הגדול ביותר בשוודיה.
אף על פי כן, אינגה לא התיר לעמו לדבוק בדרכים הישנות, שלא כמו אביו, סטנקיל. השוודים הגיבו בתקיפות והציבו בפני אינגה את האפשרות להשלים עם המסורות העתיקות או להתפטר. כאשר הכריז אינגה שהוא לא ייטוש את האמונה הנוצרית, רגמו אותו האנשים באבנים ורדפו אחריו. הייתה זו ההזדמנות שנקרתה לפני סוון לתפוס את השלטון והדיווח בסאגת האראוור אותות הכתרתו כולל תיאור נדיר של הפולחן ההודו-אירופאי הקדום של הקרבת סוסים:
סוון, גיסו של המלך, נשאר באספה והציע לשוודים לבצע את טקס ההקרבה בשמם אם הם יסכימו לתת לו את הממלכה. כולם קיבלו את הצעתו של סוון והוא הוכר אז כמלך של כל שוודיה. לאספה הובא סוס שבותר לחלקים לצורך אכילה והעץ המקודש נמשך בדמו. אז כל השוודים נטשו את הנצרות והקרבת הקורבנות התחדשה. הם גרשו את המלך אינגה והוא יצא לוסטרייטלנד.
האגדה על אסקיל הקדוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]האגדה המאוחרת יותר על אסקיל הקדוש מספרת שאינגה הונס אל מחוץ לממלכה. השוודים בחרו עובד אלילים למלך בשם סוון. הוא זכה לכינוי סוון המקריב בשל העובדה שהוא גרם לבני אמו לשתות את דמם של הפרים שהוקרבו לאלים והוא אכל את בשר הקורבנות. האנשים התכנסו סביב למלכם בסטרנגנס, שם הם טבחו פרים וכבשים והקריבו מנחות לאלים. הם ערכו משתה גדול לכבוד המלך והאלים. הבישוף האנגלי אסקיל הופיע אז וניסה להמיר את דתם של הפגנים לנצרות. הם לא שעו לדבריו. אסקיל התפלל והאל שיגר ברק, ברד, שלג וגשם, החריב את מזבח הקורבנות והשמיד את הבהמות להקרבה. אף לא טיפה של גשם לא פגעה בבישוף. הפגנים לא התרשמו ותקפו בזעם את אסקיל. מגלה עתידות בשם ספובודה הכה אותו בראשו עם אבן, בעוד שאדם אחר רוצץ את גולגולתו בגרזן. כמה מראשי השבטים גררו את המרטיר הגוסס אל המלך באומרם שאסקיל עשה שימוש בכשפים כדי לשלוט במזג האוויר. מרגע שהמלך הלא חוקי דן את אסקיל למוות, הוא נלקח לעמק במקום בו נוסד מאוחר יותר המנזר והוא נסקל למוות.
אגדה זו נחשבת בכל אופן להמצאה מאוחרת יותר של הכנסייה, שכן מקורות מהימנים יותר מתארכים את שנת מותו של אסקיל ל-1016 לערך, כמה דורות לפני סוון המקריב.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי סאגת האראוור, שלטונו של סוון לא ארך זמן רב ואינגה החליט להורגו:
סוון המקריב היה מלך שוודיה במשך שלוש שנים. המלך אינגה יצא לדרך יחד עם בני פמלייתו וכמה מתומכיו. הוא רכב אז מזרחה דרך סמולנד ואסטריטלנד לשוודיה. הוא רכב בימים ובלילות והגיע למקום מושבו של סוון בבוקר מוקדם. הם לכדו אותו בביתו והעלו אותו באש ושרפו את חבורת האנשים שהיו בפנים. היה שם ברון שנקרא תיוף שנשרף בפנים. קודם לכן הוא היה בפמליה של סוון המקריב. סוון עצמו יצא מהבית, אך הוא נהרג מיד. כך אינגה קיבל שוב את ממלכת שוודיה והוא העמיד את הנצרות על כנה מחדש ומלך על הממלכה עד יומו האחרון, כאשר הוא מת במיטתו.
סיפור דומה מופיע גם בסאגה על אורקני, אך על פי הדווח שם נשאר סוון בתוך הבית ונשרף למוות:
הנצרות הייתה אז בראשיתה בשוודיה. היו אז אנשים רבים שעסקו בכישוף וסברו שיהיה זה חכם שדברים מסוימים לא יתממשו עדיין. המלך אינגה היה נוצרי אדוק וכל המכשפים תיעבו אותו. הוא טרח טרחה רבה כדי לשרש את עובדי האלילים מדרכם הרעה, אך בעלי הקרקעות לא ראו בעין טובה את העובדה שמנהגיהם נחשבו פסולים. והגיעו הדברים לידי כך שהתושבים בחרו לעצמם מלך אחר, סוון, אחיה של המלכה, שעדיין עסק בהקרבת קורבנות לאלים ונקרא סוון המקריב. המלך אינגה נאלץ להימלט לוסטרייטלנד, אך בסופו של דבר המלך אינגה לכד את סוון בביתו ושרף אותו בתוכו. לאחר מכן הוא לקח לעצמו את כל האדמות. לאחר מכן הוא המשיך לשרש תופעות רבות .
ירושתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ייתכן מאוד שאינגה לא התקבל באופן מיידי על ידי הפגנים השוודים העיקשים של אופלנד. הכרוניקן בן המאה ה-13, סנורי סטורלוסון, כתב ביצירתו מחזור העולם שלסוון המקריב היה יורש פגני שהמשיך את הקרבת הקורבנות:
באותה עת היו אנשים רבים בכל רחבי ממלכת שוודיה שהיו עובדי אלילים ורבים היו נוצרים רעים והיו כמה מהמלכים שנטשו את הנצרות והמשיך להקריב את הקורבנות, כמו סוון המקריב, ולאחריו אריק ארסל.
אותו אריק ארסל, מוזכר במקורות אחרים כבנו של סוון, אך היסטוריונים מודרניים מפקפקים בקיומו כדמות היסטורית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך סוון המקריב מתוך נורדיסק פמילייבוק (בשוודית)