תאופומפוס
| לידה |
המאה ה־4 לפנה״ס כיוס, יוון  |
|---|---|
| פטירה |
320 לפנה״ס? אלכסנדריה, מצרים |
| שפות היצירה |
יוונית עתיקה |
| יצירות בולטות |
פיליפיקה, הלניקה |
  | |
תאופומפוס (ביוונית: Θεόπομπος;[1] 378 – 320 לפנה"ס לערך) היה היסטוריון ורטוריקן יווני ביוון העתיקה.[2]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאופומפוס נולד באי האגאי כיוס.[2] לפי ביוגרפיה ביזנטית קצרה, הוא נולד בשנת 377/378 לפנה"ס והיה בנו של דאמאסיסטראטוס. בתקופה זו נשלט המרחב האגאי על ידי העיר היוונית ספרטה ועל ידי האימפריה האחמנית, ולכן באי כיוס הייתה ככל הנראה סיעה פרו-ספרטנית שדאמאסיסטראטוס השתייך אליה. לאחר תבוסת ספרטה בקרב לאוקטרה בשנת 371 לפנה"ס, נפגעה הפופולריות של סיעה זו, ומשפחתו של תאופומפוס הוגלתה מכיוס.[3]
נראה שבנעוריו המוקדמים בילה תאופומפוס זמן מה באתונה יחד עם אביו, שם נעשה לתלמיד של איסוקרטס, והתקדם במהירות ברטוריקה; מסופר שאיסוקרטס נהג לומר שאפורוס צריך היה את הדורבן ואילו תאופומפוס את המתג (שבפי הסוס).[4][2]
נראה שבתחילה הוא חיבר נאומים אפידייקטיקיים (אנ'), בהם הגיע לבקיאות כזו שבשנים 352–351 לפנה"ס הוא זכה בפרס הנאום שנתנה ארטמיסיה השנייה לכבוד בעלה, אף כי איסוקרטס עצמו היה בין המתחרים. נאמר כי הייתה זו עצתו של מורו שקבעה בסופו של דבר את הקריירה שלו כהיסטוריון – קריירה שעבורה הוא היה כשיר במיוחד בזכות הירושה הגדולה שקיבל והידע הרחב שלו לגבי אנשים ומקומות.[2]
תאופומפוס היה מעורב מאוד בחיים המדיניים. בשנת 334 לפנה"ס הוא גורש מכיוס יחד עם אביו בגלל נטיות פרו-ספרטניות,[5] אולם בסביבות 333 לפנה"ס הורה אלכסנדר הגדול על החזרת הגולים של כיוס.[3] תאופומפוס הוחזר לשם על ידי אלכסנדר כדי לסייע לו נגד האוליגרכיה הפרו-פרסית,[5] ובמשך זמן מה נחשב כאחד ממנהיגי מפלגת האצולה בעיר הולדתו.[2] אולם לאחר מותו של אלכסנדר (323 לפנה"ס), יוונים פרו-מקדונים היו חשודים ותאופומפוס נאלץ שוב לברוח.[3] הוא ניצל מהוצאה להורג ומצא מקלט מאויביו הרבים אצל תלמי הראשון במצרים,[5] שם נראה כי נתקל בקבלת פנים קרה במקצת.[2] נראה כי הוא מת זמן מה לאחר 320 לפנה"ס.[3]
בהיותו גולה, תאופומפוס ככל הנראה נסע הרבה. הוא הכיר אישית רבים מהאישים שכתב עליהם וראה בעצמו מקומות רבים. אין ספק כי הוא ניסה להיות אובייקטיבי, וזה העניק השראה להיסטוריונים יוונים מאוחרים יותר, שגם העריכו את סגנונו, השופע באמצעים רטוריים ומתמקד בדרמה. צירוף זה מכונה "היסטוריה רטורית".[3] תאופומפוס אימץ את השקפתו של מורו איסוקרטס, לפיה ההיסטוריה היא שפחתה של המדיניות. בכתיבתו ההיסטורית הוא נתן ביטוי ברור להשקפותיו המדיניות ושפט לחומרה מדינאים ידועים, מה שעורר נגדו שנאה רבה.[5]
חיבוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיבוריו של תאופומפוס היו בעיקר היסטוריים, והם מצוטטים רבות על ידי סופרים מאוחרים יותר. הם כללו קיצור של "היסטוריות" מאת הרודוטוס (יש מחלוקת אם החיבור הזה הוא אכן שלו), ה"הלניקה" (Ἑλληνικά) או "תולדות יוון" (Ἑλληνικαὶ ἱστορίαι, "היסטוריות הלניות"), "תולדות פיליפוס" (Φιλιππικά, "פיליפיקה"), וכמה נאומי שבח ועידוד, שהחשוב בהם היה "מכתב לאלכסנדר".[2] הקיצור לחיבורו של הרודוטוס היה הקיצור הידוע הראשון שנעשה להיסטוריון בעת העתיקה.[3]
ההלניקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה"הלניקה" עסקה בהיסטוריה של יוון, ב-12 ספרים, משנת 411 לפנה"ס (שם מסתיים תיאורו של תוקידידס) ועד שנת 394 לפנה"ס – תאריך קרב קנידוס.[6] מתוך חיבור זה היו ידועים רק כמה קטעים עד לשנת 1907, אז התגלה קטע הפפירוס מאוקסירינכוס של היסטוריון יווני מהמאה ה-4 לפנה"ס. הוא פורסם בשנת 1908 והוכר על ידי מספר חוקרים כחלק מה"הלניקה". עם זאת, חוקרים אחרים ערערו על זיהוי זה, ורובם מייחסים את הפרגמנט, העוסק באירועי שנת 395 לפנה"ס והוא בעל אורך משמעותי, לקראטיפוס איש אתונה.[2] סגנון החיבור מתאים לזה של תאופומפוס, אך נראה שמחברו חי בזמן מוקדם יותר.[3]
תולדות פיליפוס השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיבור רחב הרבה יותר היה תולדות תקופת שלטונו של פיליפוס השני, מלך מוקדון (360–336 לפנה"ס), עם סטיות על שמותיהם ומנהגיהם של הגזעים והארצות השונות שעליהם דיבר, שהיו כה רבים עד שפיליפוס החמישי, מלך מוקדון צמצם את מרבית ההיסטוריה מ-58 ל-16 ספרים על ידי ניפוי החלקים שלא היה להם קשר למוקדון. מההיסטוריה הזו לקח ההיסטוריון טרוגוס פומפיוס (שבידינו קיצור מאת יוסטינוס של חיבורו ההיסטורי) הרבה מהחומר שלו. 53 ספרים היו קיימים בתקופתו של פוטיוס (המאה ה-9), שקרא אותם והשאיר לנו תקציר של הספר ה-12. כמה קטעים, בעיקר אנקדוטות וביקורות מסוגים שונים על אופיים של עמים ויחידים, נשמרו על ידי אתנאיוס, פלוטרכוס ואחרים.[2] בסך הכל זוהו מעל 370 פרגמנטים של החיבור.[3] מתוך "המכתב לאלכסנדר" יש בידינו קטע אחד או שניים שצוטטו על ידי אתנאיוס, המבקרים בחומרה את חוסר המוסריות וההוללויות של הרפלוס (אנ').[2]
פרסומיו ההיסטוריים של תאופומפוס מהווים טיעונים לנקודת השקפתו האריסטוקרטית. הוא מאמין במונרכיה ורואה בפיליפוס כמלך אידיאלי. חלק גדול מהחיבור נכתב בזמן שהייה ארוכה של תאופומפוס בחצרו.[3] אולם בסך הכל נראה שהוא היה חסר פניות למדי. תאופומפוס מגנה את פיליפוס בחריפות על שכרות וחוסר מוסריות תוך שהוא משבח בחום את דמוסתנס.[2]
מרכז החיבור הוא פיליפוס, אך הוא עוסק גם באירועים שהתרחשו בחלקים אחרים של העולם. זוהי היסטוריה אוניברסלית (אנ') של תקופתו של ההיסטוריון והיא כוללת מידע גאוגרפי, תרבותי, דתי ואתנוגרפי. נראה כי החיבור כלל תרחיבי רקע אודות רטוריקנים אתונאים, הטיראנים של סיציליה (דיוניסיוס הראשון ודיוניסיוס השני), והדת של פרס.[3]
האחדות האמנותית של חיבורו סבלה קשות מן הסטיות התכופות והארוכות, שהחשובה ביותר מתוכן הייתה "על הדמגוגים האתונאים" בספר ה-10 של ה"פיליפיקה", המכילה התקפה חריפה על רבים מהמדינאים האתונאים הראשיים, ומקובל שנעשה בה שימוש חופשי על ידי פלוטרכוס בכמה מהביוגרפיות ב"חיי אישים".[2] ה"נפלאות" (אנ') היא סטייה ארוכה שהוכנסה לספרים 8 ו-9.
חיסרון נוסף של תאופומפוס היה חיבתו המוגזמת לסיפורים רומנטיים ומדהימים; אוסף של כמה מאלה (Θαυμάσια) נוצר אחר כך ופורסם תחת שמו. הוא הואשם קשות גם בעת העתיקה על ביקורתיותו, ולאורך הקטעים שלו זו התכונה הבולטת ביותר.[2]
תאופומפוס סיים לכתוב את ספרי ה"פיליפיקה" בשנת 324 לפנה"ס, בזמן שהתגורר באי הולדתו, כיוס.[3]
חיבורים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה"התקפה על אפלטון" והמאמר "על אדיקות", שלעיתים מתייחסים אליהם כאל יצירות נפרדות, היו אולי רק שתיים מסטיות רבות בחיבור על תולדות פיליפוס; כמה סופרים הטילו ספק באותנטיות שלהם.[2]
"בעל שלושת הראשים" (Τρικάρανος, "טריקארנוס") או "ספר שלוש הערים" ("טריפוליטיקוס") – כתב פלסתר ארסי נגד הערים אתונה, ספרטה ותבאי, פורסם תחת שמו של תאופומפוס על ידי אויבו אנקסימנס איש לאמפסקוס (אנ'), שחיקה בהצלחה את סגנונו הרטורי של תאופומפוס וכך הצליח לעורר נגדו את שנאת העולם היווני.[5] אופיים של הקטעים הקיימים מאשר לחלוטין את הביקורות בעת העתיקה על תאופומפוס בדבר הסטיות.[2]
בחיבור "פיליפיקה", תאופומפוס מציג אי דמיוני בשם מרופיס (אנ') כפרודיה על אטלנטיס של אפלטון.
אזכורו על ידי אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אריסטו מזכיר ב"פוליטיקה" (אנ') את תפיסתו ועדותו של תאופומפוס על היותה של העבדות בלתי מזיקה.
יוסף בן מתתיהו כותב בדבריו על יצירת "תרגום השבעים" בחיבורו "קדמוניות היהודים", שדמטריוס מפלרון, בתשובה לתלמי השני ששאל כיצד זה שהמערכת הנפלאה של חוקי התורה של היהודים לא הוזכרה על ידי אף אחד מסופרי ההיסטוריה או המשוררים, אמר כי בשל קדושתו של ספר חוקי התורה, איש לא העז לנגוע בהם וכבר ניזוקו בידי אלוהים כמה אנשים שניסו לכתוב עליהם. דמטריוס המשיך וסיפר לו כי תאופומפוס ניסה פעם לספר משהו עליהם ודעתו נטרפה עליו למשך למעלה מ-30 יום, ובמהלך הפסקה מסוימת של מחלתו הוא התפלל לריפוי והחליט להפסיק את ניסיונו לכתוב, וכך חזרה אליו דעתו.[7] יוסף בן מתתיהו מזכיר את תאופומפוס גם בחיבורו "נגד אפיון", שם הוא מציין שדיבר סרה על חוקי אתונה ושהוא לא היה מחבר ספר החרפות על אתונה, ספרטה ותבאי, כפי שחשבו אחדים.[8]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Theopompus, באתר Livius.org
- תאופומפוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הגיית השם ביוונית: תאוֹפּוֹמפּוֹס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Theopompus, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Theopompus, באתר Livius.org
- ^ קיקרו, ברוטוס (אנ'), פסקה 204.
- ^ 1 2 3 4 5 אריה כשר, נגד אפיון, כרך א, פירוש לספר ראשון, פרק כד, סעיף 221, עמ' 223–224.
- ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 13, פרק 42, סעיף 5; ספר 14, פרק 84, סעיף 7.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ב, פסקה יד, סעיפים 110–112.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כד.