קרב טאראווה

קרב טאראווה

נחתים אמריקאים תוקפים מוצב יפני במהלך הקרב
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	20 בנובמבר 1943 – 23 בנובמבר 1943 (4 ימים)
מקום	האי בטיו, אטול טאראווה
קואורדינטות	1°25′37.00″N 172°58′32.00″E
תוצאה	ניצחון אמריקאי
הצדדים הלוחמים האימפריה היפנית מפקדים קייג'י שיבזאקי ג'וליוס סמית' כוחות 4,836 (מתוכם 1,200 פועלים קוריאנים) 35,000 חיילים אבדות 4,690 הרוגים 146 שבויים 978 הרוגים 2,188 פצועים
(למפת קיריבטי מוגדלת)   דרום טאראווה קיריטימטי קנטון האוקיינוס השקט קרב טאראווה (למפת קיריבטי רגילה)   דרום טאראווה קיריטימטי קנטון האוקיינוס השקט קרב טאראווה מפת אטול טאראווה

מפת האי בטיו

נחתים תופסים מחסה מאחורי חומת הים

קרב טאראווה היה קרב בין האימפריה היפנית לארצות הברית, שנערך ב-20–23 בנובמבר 1943, כחלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה. הייתה זו הפעולה ההתקפית הראשונה של האמריקאים במרכז האוקיינוס השקט.

הייתה זו אף הפעם הראשונה בה נתקלו החיילים האמריקאים בהתנגדות יפנית עזה לנחיתות אמפיביות. נחיתות קודמות על חופים נתקלו במעט התנגדות ולעיתים אף ללא התנגדות כלל. 4,836 המגנים היפנים היו מחופרים ומצוידים היטב, ונלחמו כמעט עד האדם האחרון, בעודם מסבים אבדות קשות לנחתים האמריקאים.

רקע

על מנת להקים בסיסי אוויר קדמיים שיסייעו להתקפות על הפיליפינים ועל יפן נאלצו האמריקאים לכבוש את איי מריאנה. איי מריאנה היו מוגנים היטב, ועל מנת לערוך מתקפה מוצלחת עליהם נדרש שימוש במפציצים מבסיסים קרקעיים. האיים הקרובים ביותר לאיי מריאנה שהתאימו לכך היו איי מרשל, צפון-מזרחית לגוודלקנל. כיבוש איי מרשל היה מאפשר לאמריקאים לתקוף את איי מריאנה, אולם חיל מצב יפני באיון הקטן בטיו שבחלקו המערבי של אטול טאראווה, איי גילברט שיבש את קווי התקשורת בין איי מרשל למפקדת צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית בהוואי. על כן, על מנת לערוך מתקפה על איי מריאנה - נאלצו האמריקאים להילחם תחילה מזרחית משם, בטאראווה.

היפנים היו מודעים לחשיבותו האסטרטגית של האיון בטיו, והשקיעו משאבים רבים לביצורם. כוח של 2,619 חיילים מכוח הנחיתה של הצי היפני, תחת פיקודו של טקאו סוגאי, הגנו על האי, כשלרשותם עמדו 14 טנקים קלים. על מנת לעבות את ההגנה, נשלחו לאי 1,317 פועלים מיחידות בינוי, כאשר מתוכם כ-1,200 היו עובדי כפייה קוריאנים. 14 תותחי חוף נבנו מסביב לאי בבונקרים משוריינים. בסך הכול נבנו 500 עמדות מבוצרות וארבעים כלי ארטילריה שונים הוצבו על האי. מסלול טיסה נכבש בנקודה הגבוהה ביותר באי. בנוסף, נחפרה מערכת שוחות שקישרו בין כל חלקי האי ואיפשרו לחיילים היפנים לנוע מאזור אחד למשנהו תחת אש. אדמירל-משנה קייג'י שיבזאקי, אשר פיקד על חיל המצב, טען כי על מנת להכניע את טאראווה ידרשו מיליון אנשים ומאה שנים.

צורתו של האי בטיו היא כשל משולש מאורך, שבו הבסיס פונה לכיוון מערב והקודקוד לכיוון מזרח. הלגונה של האטול משתרעת מצפון וממזרח לאי, כאשר צידו הצפוני של האי נמצא במים הרדודים של הלגונה וצידו הדרומי פונה לים עמוק. המים העמוקים בצד הדרומי לא סיפקו כל אזור נוח לנחיתה ועל כן היה סביר כי הנחיתה תערך מכיוון הלגונה. על מנת למנוע זאת, בנו היפנים חומה ארוכה עשויה מגזעי עצים לאורך קו המים, ומאחוריה הציבו עמדות מקלע כך שניתן לירות בכל מי שמנסה לטפס מעל החומה. רציף ארוך נבנה בצד הצפוני של האי על מנת לאפשר פריקה של אוניות משא מבלי להסתכן בניווט במימי הלגונה הרדודים.

הקרב

20 בנובמבר

כוח הפלישה האמריקאי היה הגדול ביותר שהורכב עד אותה עת לפעולה בודדת באוקיינוס השקט, והכיל 17 נושאות מטוסים (6 גדולות, 5 קלות ו-6 מלוות), 12 אוניות מערכה, 8 סיירות כבדות, 4 סיירות קלות, 66 משחתות ו-36 נחתות ועליהן חיילים מדיוויזיית הנחתים השנייה וחלק מדיוויזיית הרגלים ה-27 של צבא ארצות הברית, ובסך הכול כ-35,000 נחתים וחיילים.

ב-20 בנובמבר 1943, פתחו אוניות הצי באש ארטילרית רצופה במשך למעלה משעה וחצי, למעט הפסקה קצרה על מנת לאפשר תקיפה מדויקת של מפציצי צלילה על עמדות היפנים. במהלך ההתקפה הושמדו רוב תותחי החוף. כיוון שרוחב האי ברובו היה כמה מאות מטרים בלבד, החריבה ההפגזה את מרביתו ונראה היה לחיילים האמריקאים כי איש לא נותר בחיים על מנת להגן עליו.

תוכנית הפלישה לאי כללה שלושה חופים ראשיים בצפון האי שבהם ינחתו הכוחות. חוף "אדום 1" (Red 1) בקצהו המערבי של האי, "אדום 2" מזרחית לו ו"אדום 3" השתרע מזרחית לרציף. חופים נוספים – "ירוק" ו"שחור" במערב ובדרום האי בהתאמה – סווגו כלא-מתאימים לנחיתה ראשונית. מסלול הטיסה, שנמתח ממזרח למערב, חילק את האי לחלק צפוני וחלק דרומי.

הנחתים פתחו בהתקפה בשעה 09:00, אך נעצרו כאשר נתקלו בשונית כ-460 מ' מהחוף. בעת תכנון הפלישה לקחו המתכננים בחשבון חישובים של גאות ושפל ומצאו כי ביום הפלישה גובה פני הים יהיה בגובה 1.5 מ' מעל לפני השונית ובכך יאפשר מעבר לכלי השיט. אולם, באותו יום, בשל מיקום הירח נותר גובה פני הים 0.9 מ' בלבד מעל פני השונית.

כאשר פסקה ההרעשה הארטילרית על מנת לאפשר לנחתים לנוע לעבר החוף, יצאו היפנים מהמקלטים בהם שהו ואיישו את עמדותיהם. הנחתות שעלו על השונית היוו מטרה נוחה לאש ארטילרית ומרגמות מכיוון החוף. החיילים קפצו מכלי השיט והחלו עושים דרכם לעבר החוף תחת אש מקלעים. מספר כלים אמפיביים הצליחו לחצות את השונית, אולם רבים הושמדו בידי תותחים גדולים לאחר שטיפסו עליה, ובסוף היום נוטרלו כמחצית מהרכבים. בתום גל ההתקפה הראשון הגיעו לחוף מספר מועט של חיילים, אשר רותקו לקרקע בידי אש מכונות ירייה, ותפסו מחסה מאחורי חומת גזעי העצים.

בהמשך נעשו מספר ניסיונות להנחית טנקים על החוף ובכך להבקיע את החומה, אולם הנחתות נפגעו מאש יפנית וטבעו או שנאלצו לסגת לאחר שנפגעו. לבסוף הצליחו שני טנקים לעלות על הקצה המזרחי של החוף, אך הוצאו מכלל פעולה תוך זמן קצר. שלושה טנקים נוספים הצליחו לנחות בקצה המערבי של החוף וסייעו לנחתים להתקדם כ-270 מ' לפנים האי, אך אחד מהם נקלע לתוך בור והשני עלה על מוקש והושמד. הטנק הנותר שימש כעמדת ירי לשארית היום. מחלקה אחת הצליחה להעלות לחוף אדום 3 את כל ארבעת הטנקים שלה, אך עד סוף היום נותר רק טנק אחד כשיר.

עד שעת הצהריים הצליחו הנחתים לעלות על החוף והגיעו כמעט עד קווי ההגנה היפניים. נחיתה של טנקים נוספים איפשרה התקדמות נוספת בקצה חוף אדום 2 ובחוף אדום 3, ועד רדת החשיכה נמתח קו ההתקדמות האמריקאי כמעט לאורך מרכז האי, מרחק קצר בלבד ממסלול הטיסה.

היפנים המשיכו בהגנתם במשך כל אותו היום. במקרה אחד, שחה אחד הנחתים היפניים לאחד מהרכבים האמפיבים המנוטרלים, אייש את עמדת ה-M2 בראונינג שעליו ופתח באש על עורף הקו האמריקאי. עד שהצליחו האמריקאים להשתלט על הרכב הם ספגו מספר פציעות ואבדות.

21 בנובמבר

גופות נחתים אמריקאים שרועות על החוף

מטרתו של היום השני לקרב הייתה לפצל את הכוח היפני לשניים. הדרך להגשים את המטרה הייתה יצירה של בליטה בקו ההתקפה האמריקאי, באזור מסלול הטיסה, שתפרוץ את הדרך עד שתגיע לחוף הדרומי של האי. בו זמנית, הכוחות בחוף אדום 1 קיבלו פקודה לכבוש את חוף ירוק, שהוא החוף המערבי של האי.

בפועל, כיבוש חוף ירוק היה קל מהצפוי. בשל ההתנגדות העזה שנצפתה ביום הקודם, החליט מפקד הכוח להימנע ממתקפה ישירה ובמקום ביקש טיווח ארטילרי מהים. תצפיתנים מהחוף איפשרו דיוק מרבי וכך חיסלה הארטילריה עמדה אחר עמדה. כאשר פסקה האש כבשו החיילים את העמדות בתוך פחות משעה ובמחיר אבדות ספורות בלבד.

ההתקדמות לאורך חופים אדום 2 ואדום 3 הייתה קשה יותר. במהלך הלילה הקימו המגינים היפנים עמדות מכונות ירייה באזור שבין החופים, וכך פיצלו את הכוח האמריקאי בחוף הצפוני. בשעות הצהריים התקינו האמריקאים עמדות מכונות ירייה משלהם, והעמדות היפניות הוצאו מכלל פעולה. אחר הצהריים הצליחו האמריקאים לחצות את מסלול הטיסה ואיישו עמדות הגנה נטושות בצידו הדרומי.

בשעה 12:30 התקבל דיווח לפיו חוצים חיילים יפנים את השרטון הנמצא בקצה המזרחי של בטיו, המקשר בינו ובין האיון באיריקי הסמוך אליו. גורמים מהרגימנט השישי של הנחתים נשלחו לבאיריקי כדי לחסום את נסיגת היפנים. בשעה 16:55 הם החלו את הנחיתה על החוף אך נתקלו באש ממכונות ירייה. מטוסים הוזנקו מנושאות המטוסים על מנת לאתר את מקור הירי ולתקוף אותו. לאחר שהשלימו את הנחיתה על החוף גילו הנחתים כי מקור הירי היה עמדה בודדת ובה תריסר עמדות מקלעים שהציבו החיילים היפנים. בעמדה נמצאו גם מכל דלק שעלה בלהבות בעת תקיפת המטוס ושרידיהם המפויחים של החיילים.

עד סוף היום היה כל החלק המערבי של האי בשליטת האמריקאים, וקו ההתקפה שלהם נמתח מסביב למסלול הטיסה שבמרכז האי. על אף שקו ההתקפה לא היה רציף, נראה היה כי האמריקאים זכו ביתרון. בנוסף, מפקד הכוח היפני באטול, שיבזאקי, נהרג במוצב הפיקוד שלו, דבר שתרם להידרדרות מצבו של חיל המצב היפני.

22 בנובמבר

היום השלישי הוקדש בעיקרו לביצור העמדות וחיזוק הכוח הלוחם שעל האי. במהלך הבוקר התקדמו כוחות שנחתו יום קודם בחוף אדום 1 לעבר חוף אדום 2. בנוסף, הגדוד הראשון של הרגימנט השישי של הנחתים נחת בחוף ירוק, מדרום לאדום 1, ובשעה 12:30 החל להתקדם לאורך החוף הדרומי של האי. עד שעות אחר הצהריים הגיע הגדוד לקצה המזרחי של מסלול הטיסה, חברו לכוחות שנחתו בחוף אדום 3 יומים לפני וביססו קו התקפה רציף לרוחבו של האי למן החוף הצפוני עד לחוף הדרומי.

בשעות הערב כבר היה ברור כי ידם של האמריקאים על העליונה. הכוחות היפניים הנותרים על האי התרכזו בשטח אדמה קטן מזרחית למסלול הטיסה, ובכיסים קטנים בקו התפר בין חוף אדום אחד וחוף אדום 2. בהבינם את המצב תכננו היפנים לצאת למתקפת-נגד בשעה 19:30. הם התחלקו ליחידות קטנות שתפקידן היה להסתנן אל קווי הכוחות האמריקאים אולם הן נהדפו לאחור באמצעות אש ארטילרית, והמתקפה לא יצאה לפועל. בשעה 23:00 נעשה ניסיון התקפת-נגד נוסף שנהדף אף הוא באופן דומה.

23 בנובמבר

תותח יפני מימי מלחמת העולם השנייה בטאראווה

גרוטאות רכבים אמפיבים אמריקאים וטנק קל יפני פזורים על החוף עם תום הקרב

שבויי מלחמה יפנים

בשעה 04:00 פתחו היפנים במתקפה על הגדוד הראשון של הרגימנט השישי. כ-300 חיילים יפנים הסתערו במתקפת בנזאי על הקווים של פלוגות A ו-B. בסיוע אש ארטילרית ממשחתות, שנחתה עד 75 מ' מהקווים, הצליחו האמריקאים להדוף את המתקפה. בתום המתקפה, כשעה לאחר שהתחילה, היו מוטלות לפני הקווים האמריקאים גופותיהם של 200 חיילים יפניים ועוד 125 גופות מעבר לקווים. בצד האמריקאי נהרגו 45 חיילים ו-128 נפצעו.

בשעה 07:00 החלו מטוסי הקרב והמפציצים של הצי בפעולות ריכוך העמדת היפניות במזרח האי. לאחר התקפה שנמשכה כמחצית השעה פתח הגדוד הראשון של הרגימנט העשירי של הנחתים באש הוביצרים, ולסיום הפציצו אוניות הצי את העמדות במשך חמש עשרה דקות נוספות. בשעה 08:00 החל הגדוד השלישי של הרגימנט השישי להתקדם לכיוון מזרח ולדחוק את היפנים הנותרים לקצה המזרחי של בטיו. בשל רצועת החוף הצרה במזרח האי היוו פלוגות I ו-L את חוד החנית של כוח הנחתים המתקדמים.

פלוגות I ו-L התקדמו כ-300 מ' לפני שנתקלו בהתנגדות, שהגיעה מסדרת של בונקרים לפניהן. פלוגה L קיבלה פקודה להמשיך ולהתקדם, ובשלב זה הפכה להיות קו החזית של הנחתים. פלוגה I ריכזה את כוח האש שלה במערכת הבונקרים, תוך שהיא מסתייעת בחומרי נפץ ולהביורים שסיפקו יחידות הנדסה ובחיפוי 2 טנקים מדגם שרמן. כאשר קרבו הנחתים האמריקאים לבונקר ניסו היפנים להימלט דרך תעלה צרה. בנקודה זו ירה מפקד אחד הטנקים פגז אחד לכיוון החיילים הנסוגים. בשל ההשחתה הכמעט מוחלטת של גופות היפנים לא ניתן היה לומר בוודאות מה מניין ההרוגים, אך לפי ההערכות עמד מספרם על 50–75.

באותו יום, טיפלו האמריקאים בכיס ההתנגדות בין חוף אדום 1 לאדום 2. הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים השמיני התקדם מכיוון מזרח (אדום 2) והגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השלישי התקדם מכיוון מערב (אדום 1). מחלקה נוספת, חמושה בשני הוביצרים מתפרקים, התקדמה מכיוון צפון על מנת להשלים את הכיתור. עד שעת הצהריים חוסלה ההתנגדות.

פלוגה L המשיכה את התקדמותה מזרחה לאורך בטיו, תוך עקיפת כיסי התנגדות נוספים, אותם תקפו טנקים ומטוסים. בשעה 13:00 הגיעה הפלוגה לקצה המזרחי של האי. חיילי הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השישי הרגו כ-475 חיילים יפנים בבוקר 23 בנובמבר לעומת תשע אבדות ו-25 פצועים אמריקאים. על פי הערכות, בליל 22 בנובמבר נמצאו על האי כ-1,000 חיילים יפנים כשירים, כ-500 בבוקר 23 בנובמבר ורק 50–100 חיילים נותרים כאשר בשעה 13:30 הוכרז כי האי מאובטח.

תוצאות הקרב

עם הנחתים בטאראווה, 1944

במהלך הימים הבאים נחת הגדוד השני של רגימנט הנחתים השישי באי באיריקי, התקדם לאורך איי האטול תוך טיהורם, והשלים את המשימה ב-28 בנובמבר. מיד עם השלמת טיהור האטול החלו גורמים בדיוויזיית הנחתים השנייה לעזוב את טאראווה, פינוי שהושלם לחלוטין בראשית שנת 1944. לאחר שהופקו לקחי קרב טאראווה, המשיך הצי האמריקאי באסטרטגיית דילוג האיים, ופנה לאי קווג'לין, כקפיצה נוספת בדרך לאיי מריאנה.

בתום הקרב נותרו בחיים קצין יפני אחד, 16 חיילים סדירים ו-129 פועלים קוריאנים. מתוך 4,836 חיילים יפנים ופועלים קוריאנים שהיוו את חיל המצב נהרגו 4,690. דיוויזיית הנחתים השנייה ספגה 894 אבדות (48 קצינים ו-846 סדירים) בקרב ו-84 נוספים (8 קצינים ו-76 סדירים) מתו מפצעיהם. 2,188 חיילים (102 קצינים ו-2,086 סדירים) נפצעו.

מספר האבדות הגבוה עורר גל מחאות בארצות הברית, שם התקשה הציבור להבין מדוע נעשתה הקרבה כה גדולה עבור אי קטן באמצע האוקיינוס. ניתן להסביר את מספר ההרוגים הגבוה בכך שהחפה, כמו זו שנערכה בטאראווה, היא מבצע צבאי מסובך ביותר. בנוסף, באותה עת היה טאראווה האטול המבוצר ביותר אליו פלשו בעלות הברית.

בשנת 1944 יצא לאור הסרט "עם הנחתים בטאראווה" (With the Marines at Tarawa), סרט תיעודי באורך 20 דקות הכולל קטעי וידאו אשר צולמו בזמן הקרב עצמו. הקרב מופיע גם בסרט "זעקת הקרב" משנת 1955 לפי רב-מכר בשם זה מאת לאון יוריס שהשתתף בקרב הזה.

ראו גם

• המערכה באיי גילברט ומרשל

לקריאה נוספת

• Smith, Holland M. & Percy Finch, Coral and Brass(הקישור אינו פעיל), Battery Press, 1989. ISBN 9780898391367.
• Wright, Derrick, Tarawa 1943, Osprey History, 2001. ISBN 9781841762722.
• Alexander, Joseph H. Utmost Savagery: The Three Days of Tarawa, Naval Institute Press, 1995. ISBN 9781557500311.
• Graham, Michael B. Mantle of Heroism: Tarawa and the Struggle for the Gilberts, November 1943, Presidio Press, 1998. ISBN 0891416528.
• Hammel, Eric & John E. Lane, Bloody Tarawa, Zenith Imprint, 2006. ISBN 9780760324028.
• Wukovitz, John, One Square Mile of Hell: The Battle for Tarawa, New American Library, 2007. ISBN 9780451221384.

קישורים חיצוניים

• With The Marines at Tarawa, סרט דוקומנטרי זוכה אוסקר על הקרב
• קולונל ג'וזף אלכסנדר, התקפת הנחתים על טאראווה
• קפטן ג'יימס סטוקמן, מונוגרפיה על קרב טאראווה
• הנפשה של קרב טאראווה
• ההגנה על בטיו