The Temptations
 | |
| הלהקה בהופעה, 1969 | |
| מקום הקמה |
דטרויט  |
|---|---|
| מוקד פעילות | דטרויט, מישיגן |
| תקופת הפעילות | מ-1960 |
| סוגה | R&B • פופ • נשמה • פאנק |
| חברת תקליטים |
Warwick Motown Atlantic New Door/Universal |
| פרסים והוקרה |
|
| אתר רשמי | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חברים | |
|
ג'י סי קמרון טרי ויקס רון טייסון ג'ו הרנדון אוטיס ויליאמס | |
| חברים לשעבר | |
|
אלברידג' "אל" בריאנט מלווין פרנקלין אדי קנדריקס פול ויליאמס דייוויד ראפין דניס אדוארדס ריצ'רד סטריט דיימון האריס גלן לאונרד לואיס פרייס עלי-אולי וודסון תיאו פיפלס ריי דייוויס הארי מקגילברי ברינגטון "בו" הנדרסון | |
  | |
The Temptations (בעברית: "הפיתויים", מכונה לעיתים באנגלית The Tempts או The Temps ובעברית "להקת הפיתויים") הם להקת זמרים אמריקאים-אפריקאים, השייכת למסורת "צליל המוטאון" האמריקאי, אשר שרה בסגנונות הדו-וופ, נשמה, פסיכדליה, פאנק (Funk), דיסקו, R&B, ו-Adult Contemporary.
הלהקה נוסדה בעיר דטרויט במישיגן בשנת 1960 ושמה המקורי היה The Elgins. הלהקה הייתה מורכבת תמיד מחמישה גברים זמרים-רקדנים, אמריקאים-אפריקאים. היא ידועה בזכות הכוריאוגרפיה הייחודית להם, ההרמוניות הקוליות שבין זמריה והלבוש המיוחד של חבריה. נאמר על הלהקה כי השפעתה בתחום מוזיקת הנשמה האמריקאית השתוותה להשפעת להקת הביטלס על מוזיקת הרוק. הלהקה, אשר מכרה כ-22 מיליון אלבומי תקליטים עד לשנת 1982, היא אחת מן הלהקות המצליחות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה והייתה הלהקה הקולית המובילה בשנות השישים. בנוסף, הלהקה היא ההרכב המקליט בעל הוותק השני באורכו בחברת התקליטים מוטאון (Motown) אחרי סטיבי וונדר, והקליטו באותה חברה במשך 40 שנה: 16 שנה, משנת 1961 ועד לשנת 1977, ו-24 שנים נוספות, משנת 1980 ועד לשנת 2004 (בין השנים 1977–1980 הלהקה הייתה חתומה על חוזה הקלטות בחברת אטלנטיק רקורדס). נכון לשנת 2006, להקת ה- Temptations ממשיכה להופיע ולהקליט בחברת Universal Records. רק אחד מתוך חברי הלהקה, אוטיס ויליאמס (Otis Williams), היה חבר גם בלהקה המקורית, בעת היווסדה בשנת 1960.
בדומה ללהקה קולית אחרת, הסופרימס, "The Temptations" שינתה את הרכבה לעיתים קרובות במהלך שנות קיומה. הלהקה המקורית כללה חברים משתי להקות קוליות מקומיות בדטרויט: מלהקת The Distants הצטרפו שלושה, טנור/בריטון שני אוטיס ויליאמס, טנור ראשון אלברידג' "אל" בריאנט (Elbridge "Al" Bryant), בס מלווין פרנקלין (Melvin Franklin), ומלהקת The Primes הצטרפו שניים, טנור ראשון/פלסטו אדי קנדריקס (Eddie Kendricks), וטנור שני/בריטון פול ויליאמס (Paul Williams). בין הזמרים המובילים הבולטים ביותר בהרכבים השונים של הלהקה היו דייוויד ראפין (David Ruffin), דניס אדוארדס (Dennis Edwards) (שניהם הפכו אחר כך לזמרי סולו מצליחים בחברת התקליטים Motown), ריצ'רד סריט (Richard Street), דימון האריס (Damon Harris), רון טייסון (Ron Tyson), עלי-אולי וודסון (Ali-Ollie Woodson), תיאו פיפלס (Theo Peoples) וג'י סי קמרון (G.C. Cameron).
במהלך שנות קיומה הקליטה הלהקה ארבעה להיטי פופ שהגיעו למקום הראשון במצעד האמריקאי ו-14 להיטי R&B שהגיעו למקום הראשון במצעד. להיטיה של הלהקה זיכו אותה בשלושה פרסי גראמי ושני פרסי גראמי נוספים ניתנו לכותבי השירים והמפיקים של הלהקה, אשר תרמו ליצירת הלהיט Papa Was a Rollin' Stone, משנת 1972.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלהקות The Primes ו-The Distants
[עריכת קוד מקור | עריכה]The Primes
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1955 חברו יחדיו ארבעה נערים חובבי שירה, אדי קנדריקס, פול ויליאמס, קל אוסבורן ווילי ולר, כדי להקים בעיר בירמינגהם, אלבמה, להקה בסגנון ה- doo-wop ושמה The Caviliers. לאחר שולר עזב את הלהקה בשנת 1957, עזבו אף אוסבורן, קנדריקס וויליאמס את בירמינגהם בתקווה להצליח בעסקי המוזיקה. תחילה התיישבה השלישייה בקליבלנד, אוהיו ומשם נדדו לדטרויט. הם שינו את שמם ללהקת The Primes והתפרסמו באזור דטרויט בזכות הופעתם המוקפדת. מנהל הלהקה, מילטון ג'נקינס, אף יצר לשלישייה להקה-אחות בשם The Primettes, שבה שרו ארבע נערות תיכון, פלורנס בלארד, מרי וילסון, דיאן רוס ובטי מקגלון.
The Distants
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוטיס ויליאמס הגיע לדטרויט כנער צעיר מן העיר טקסרקנה, טקסס. בשנת 1958 הוא הוביל את להקת Otis Williams & the Siberians אשר שרה בסגנון ה- doo-wop ואשר כללה את חברו אלברידג' "אל" בריאנט, ג'יימס "פי-ווי" קרופורד, ורנרד פליין וארתור ווטסון. חמישייה זו הקליטה את הסינגל Pecos Kid, אשר בצידו האחורי השיר All of My Life ואשר נוגן בתחנת רדיו מקומית ולא זכה להצלחה רבה מחוץ לתחומי דטרויט. זמן קצר אחר כך שינתה הלהקה את שמה ונקראה The El Domingoes. בשלב זה עברה הלהקה שינוי בהרכבה ומלווין פרנקלין, יליד מונטגומרי, אלבמה, החליף את ארתור ווטסון, כזמר הבס ובן-דודו של פרנקלין, ריצ'רד סטריט, החליף את ורנרד פליין כזמר מוביל. זמן קצר אחר כך חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת Northern Records והיא נקראה The Distants. הלהקה הקליטה שני תקליטי סינגל בחברת Northern. אחד מן השירים שהקליטה היה Come on אשר זכה להצלחה מקומית בדטרויט וחברת התקליטים Warwick רכשה את זכויות הפצתו בארצות הברית. במהלך הקלטות אלה עברה הלהקה שינוי נוסף בהרכבה וויליאמס הפך למוביל הלהקה.
השפעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך השנים בהן היו שתי הלהקות, The Primes ו- The Distants, פעילות, הן היו חלק מעשרות להקות קוליות אשר שרו בסגנון doo-wop באזור דטרויט. הבולטות בין הלהקות הללו היו: The Miracles בראשות סמוקי רובינזון, שנודעה בזכות הופעתה המלוטשת, וכן The Cadillacs, Frankie Lymon & the Teenagers, The Drifters, The Isley Brothers.
חברים שונים בשתי הלהקות שיצרו בסופו של דבר את ה-Temptations נפגשו עם חברי הלהקות האחרות שעבדו באזור והכירו במהלך הופעותיהם רבים מן הנגנים וזמרי הליווי אשר עבדו איתם בתקופות מאוחרות יותר.
גיבוש הלהקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שהסינגל ועליו השיר Come on נמכר בכמות נאה של תקליטים בדטרויט, חברי להקת ה-Distants מעולם לא זכו ליהנות מרווחי התקליט ואילו תקליטם השני לא זכה להצלחה. לאחר שהלהקה קיבלה הצעה מחברת Motown Records היא השתחררה מן החוזה עם חברת Northern. בכך אף איבדה הלהקה את הזכות להמשיך ולהשתמש בשמה ושניים מחבריה לשעבר הקימו להקה חדשה באותו השם.
חברי להקת ה-Distants נפגשו בחברי להקת ה-Primes כיוון ששתי הלהקות הופיעו באותם אולמות ומופעי כישרונות, הקליטו באותם אולפנים. אף ששתי הלהקות התחרו האחת ברעותה, הייתה זו תחרות ידידותית. באותו זמן עזב קל אוסבורן את להקת ה-Primes ועבר להתגורר בקליפורניה, אדי קנדריקס ופול ויליאמס חזרו לאלבמה. בעת שקנדריקס ביקר קרובי משפחה בדטרויט הוא התקשר לאוטיס ויליאמס, אשר נזקק באותה עת לשני חברים נוספים ללהקתו לצורך הקלטה. קנדריקס הסכים בתנאי שאוטיס ויליאמס יסכים לצרף אף את חברו פול ויליאמס וכך חזרו השניים להתגורר בדטרויט. ההרכב החדש של הלהקה כלל עתה את אוטיס ויליאמס, פרנקלין, בריאנט, קנדריקס ופול ויליאמס ואימץ את השם The Elgins. בחודש מרץ 1961 ניסתה הלהקה את מזלה בחברת Motown וזכתה לחוזה. אולם בטרם נחתם החוזה גילתה הלהקה כי קיימת להקה אחרת בעלת שם זהה. החמישייה החלה לחפש שם חדש, בעוד חבריה עומדים על מדרגות בניין חברת התקליטים בדרכם לחתימה על החוזה. לבסוף, בהצעת אחד מעובדי החברה, נבחר השם "The Temptations".
הלהקה הקליטה שני תקליטי סינגל בחברת The Miracle (אחד השמות המסחריים של חברת Motown): הראשון Oh Mother of Mine וכן Check Yourself. כל שבעת תקליטי הסינגל אותם הקליטה הלהקה בין השנים 1961–1963 לא זכו להצלחה ממשית ולא נכנסו למצעד פזמוני הפופ האמריקאי. הסינגל Dream Come True הצליח להגיע למקום 22 במצעד להיטי ה-R&B. בתקופה זו התחלקו פול ויליאמס ואדי קנדריקס בתפקידי הזמר המוביל ושאר שלושת חברי הלהקה שרו כזמרים מובילים לעיתים נדירות יותר.
מחברי פזמונים ומפיקים רבים ניסו לכתוב להיט ללהקה, אך ללא הצלחה רבה. בשנת 1963 החל אחד מחברי הלהקה, בריאנט, מאבד את סבלנותו בהמתנה להצלחה שלא הגיעה והעדיף להתמקד בעבודתו היומית כחלבן. לאחר שהלהקה הופיעה במסיבת חג המולד של חברת Motown פוטר בריאנט מן הלהקה ובמקומו הצטרף ללהקה דייוויד רופין שמוצאו ממיסיסיפי.
החמישה הקלאסית – The Classic 5
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1964, חיבר והפיק סמוקי רובינזון את השיר The Way You Do the Things You Do בו שר קנדריקס את התפקיד המוביל. השיר הפך ללהיט הראשון של הלהקה שנכנס ל-20 הראשונים במצעד בחודש אפריל 1964. בעודם מופיעים במופע הנודד של Motown כתבו רובינזון וחברו רונאלד וויט שיר שיועד לזמר הרגשני של הלהקה, דייוויד רופין. השיר "My Girl" הפך ללהיט מספר 1 הראשון של הלהקה (בחודש מרץ 1965) - שיר המזוהה עם הלהקה עד עצם היום הזה.
הפיכתו של דייוויד רופין לזמר המוביל בלהקה בישרה את התקופה המוצלחת ביותר בתולדות הלהקה, תקופת "החמישייה הקלאסית" The Classic 5. בתקופה זו הקליטה הלהקה רבים מלהיטיה המוכרים ביותר. לאחר הצלחת השיר My Girl, רופין שר את התפקיד המוביל בשלושת תקליטי הסינגל הבאים של הלהקה, "It's Growing", "Since I Lost My Baby" ו- "My Baby". שלושת השירים הגיעו ל-20 הראשונים במצעד בשנת 1965. אף השיר Don’t Look Back, אותו שר פול ויליאמס הפך ללהיט במצעד להיטי ה- R&B.
בשנת 1966 הפך נורמן ויטפילד למפיק הראשי החדש של הלהקה, זאת לאחר שהשיר שהפיק Ain't Too Proud to Beg זכה להצלחה רבה יותר במצעדים משירו של סמוקי רובינזון Get Ready. ויטפילד החל דוחף את הלהקה להתרחק מסגנון הבלדות של סמוקי רובינזון ולאמץ צליל חד יותר וכבד יותר בכלי נשיפה בסגנון מוזיקת הנשמה של הזמר ג'יימס בראון.
כמעט כל תקליטי הסינגל שהקליטה הלהקה לפני שנת 1968 בהפקתו של ויטפילד כללו את רופין כזמר מוביל, כולל הלהיט מספר אחד במצעד ה-R&B/מספר 10 במצעד הפופ Beauty is Only Skin Deep וכן (I Know) I'm Losing You. תקליטי סינגל נוספים מאותה תקופה כללו את You're My Everything שבו שרו דייוויד רופין ואדי קנדריקס את הקולות המובילים וכן All I Need שהופק על ידי תלמידו של ויטפילד, פרנק וילסון.
עזיבתו של דייוויד רופין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1964–1968 הלהקה "The Temptations" הפכה מלהקה אלמונית לבעלת תהילה בינלאומית. הלהקה הופיעה לעיתים מזומנות בתוכניות טלוויזיה כגון "המופע של אד סוליבאן" ופנתה לקהל האמריקאי הממוצע באלבום הפופ משנת 1967 The Temptations in a Mellow Mood. הלהקה אף הופיעה במועדון הקופקבנה בעיר ניו יורק ובמועדוני ערב אחרים.
בשנת 1967 החל הזמר המוביל דייוויד רופין לחוש כי הוא למעשה האחראי היחיד להצלחתה האדירה של הלהקה. הוא החל לדרוש כי יקבל יחס שונה משאר חברי הלהקה. כך למשל דרש כי יובא להופעות בלווית חברתו, ברכב מפואר ונפרד ולא ברכב שבו נסעו שאר ארבעת החברים בלהקה. רופין החל להיעדר מחזרות שערכה הלהקה, מקונצרטים ומפגישות הצוות והחל להשתמש בסם קוקאין. בנוסף דרש רופין כי שמו יופיע בנפרד משם הלהקה, זאת לאחר שראה כיצד חברת Motown הפכה את הזמרת דיאנה רוס למוקד להקת The Supremes ושינתה את שם הלהקה ל-Diana Ross & the Supremes. רופין דרש כי שם הלהקה, "The Temptations", ישונה באופן דומה.
בנסיבות אלה הייתה תמימות דעים בין חברי הלהקה כי יש להחליף את דייוויד רופין. אוטיס ויליאמס התעקש כי רופין יוזהר בטרם יורחק מן הלהקה. כאשר רופין לא הופיע להופעה של הלהקה ביוני 1968 בקליבלנד אוהיו, החליטו שאר החברים כי בכך חצה את הגבול. ארבעת החברים הנותרים ניסחו מסמך משפטי שבו הם מפטרים את רופין וממנים במקומו את הזמר דניס אדוארדס. רופין ואדוארדס היו חברים טובים ובתחילה הסכים רופין לפרישתו. אולם לאחר זמן מה החל להגיע לאולמות בהם הופיעה הלהקה ולעלות במפתיע על הבמה, זאת בעת ששרה את הלהיטים בהם היה בעבר זמר מוביל. כך ניסה "לגנוב" את ההופעה מן הזמר המוביל החדש. הקהל נהנה מאוד מן התופעה, אולם הלהקה וחברת התקליטים Motown נקלעו למבוכה רבה מהתנהגותו. כדי למנוע את הישנות התופעה הוגברה השמירה בהופעות וכניסתו של רופין לאולם נמנעה. באוקטובר 1968 תבע רופין כי חברת Motown תשחרר אותו מקשר חוזי לחברה. התביעה הסתיימה בפשרה לפיה הציעה החברה כי רופין יקליט תקליט סולו בחברה.
החל משנת 1968 יזמה חברת Motown שיתוף פעולה בין הלהקה לבין דיאנה רוס ולהקת ה-Supremes. הלהקות יצאו למסע הופעות משותף, הקליטו יחד שני אלבומים (Diana Ross & the Supremes Join the Temptations וכן Together) והופיעו בשתי תוכניות טלוויזיה מיוחדות ברשת NBC (האחת שודרה ב-9 בדצמבר 1968 והשנייה ב-12 בנובמבר 1969).
סגנון נשמה פסיכדלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצטרפותו ללהקה של דניס ויליאמס, בעל הקול המחוספס, התרחשה בד בבד עם החלטתו של המפיק נורמן ויטפילד כי הלהקה תאמץ צליל חדש. בסתיו 1968 החל ויטפילד להפיק חומר מוזיקלי פסיכדלי עבור הלהקה, אשר נטל את השראתו מלהקת הפאנק Sly & the Family Stone. סגנון חדש זה אשר החל עם להיטה של הלהקה Cloud Nine בחודש אוקטובר 1968, היווה ניגוד בולט לתקופת הבלדות של הזמר המוביל דייוויד רופין. הליווי המוזיקלי של הלהקה קיבל צליל בסגנון הפאנק וכל חמשת חברי הלהקה חלקו בתפקיד הזמר המוביל. הלהיט Cloud Nine שהופיע על גבי אלבום בעל שם זהה, הגיע לעשרת הגדולים במצעד הפזמונים והיה הלהיט הראשון שזכה בפרס גראמי בחברת Motown, בקטגוריית הביצוע הטוב ביותר של להקת R&B לשנת 1969.
המיזוג של צליל הנשמה של חברת Motown עם צליל הרוק הפסיכדלי יצר תת-סגנון מוזיקלי חדש שנקרא "נשמה פסיכדלי", צליל זה הופיע אף בשיריה של דיאנה רוס (Reflections, Love Child), מרוין גיי (I Heard It Through The Grapevine) ובמוזיקה של להקת The Fifth Dimention ולהקת War. בשנת 1969 ובשנת 1970 הקליטה הלהקה שירים נוספים בסגנון זה, ביניהם Run Away Child, Running Wild (שהגיע למקום הראשון במצעד ה-R&B), Psychedelic Shack, Ball of Confusion, וכן Ungena Za Ulimwengu.
עזיבת אדי קנדריקס ופול ויליאמס
[עריכת קוד מקור | עריכה]פול ויליאמס סבל ממחלת אנמיה חרמשית ולעיתים קרובות היה חולה מכדי להופיע. בסוף שנות השישים הוא אף הפך אלכוהוליסט וצירוף שתי מחלות אלה הקשה עליו להמשיך ולעבוד עם הלהקה. הלהקה החזיקה באופן קבוע מאחורי הקלעים מכל חמצן לצרכיו של ויליאמס וחברי הלהקה ניסו בכל דרך לרוקן את מאגר בקבוקי הקוניאק אותו נשא. בשנת 1969 הצטרף הזמר ריצ'רד סטריט, חבר לשעבר בלהקת The Distants, כממלא מקום לפול ויליאמס. ברוב ההופעות היה סטריט שר את תפקידו של ויליאמס מאחורי הקלעים, בשעה שויליאמס רקד והזיז את שפתיו על הבמה. החל מן המחצית השנייה של 1970 החל סטריט מופיע על הבמה במקומו של ויליאמס.
ככל שהלכה בריאותו של ויליאמס והתדרדרה, החל קנדריקס להביע דעות עצמאיות משאר חברי הלהקה. הוא רב לעיתים מזומנות עם אוטיס ויליאמס ומלווין פרנקלין על קביעת המנהיגות בלהקה. קנדריקס לא חש בנוח עם סגנון הנשמה הפסיכדלי שאימצה הלהקה והעדיף את השירים מימיה הראשונים של הלהקה. באותה תקופה חידש קנדריקס את קשריו עם דייוויד רופין, אשר שכנע אותו לעזוב את הלהקה ולפתוח בקריירה עצמאית. בנובמבר 1970, שעה שהלהקה הופיעה במועדון קופקבנה, פרץ ויכוח נוסף בין קנדריקס וויליאמס, הפעם קם קנדריקס ועזב את הלהקה, תוך שהוא מסכים עם ויליאמס כי בכך באה לסיום שותפותו בלהקה.
עוד בטרם עזב קנדריקס את הלהקה הוא הספיק להקליט עם ויליאמס את קטעי הסולו ללהיט Just My Imagination (Running Away With Me), בלדה עשירה בצליל, אשר הפכה לשירת הברבור של קנדריקס בלהקה. השיר יצא כתקליט סינגל בינואר 1971 והחל מטפס במצעד הפופ. בחודש מרץ 1971, כאשר הגיע השיר למקום הראשון במצעד, כבר חתם קנדריקס חוזה הקלטות יחיד עם חברת Motown.
בחודש אפריל 1971 עזב פול ויליאמס את הלהקה, זאת לאחר שרופא קבע כי אינו יכול להמשיך ולהופיע. ריצ'רד סטריט נכנס באופן רשמי למלא את מקומו, בעוד שויליאמס המשיך לקבל שכר בלהקה כיועץ וכוריאוגרף. לאחר שויליאמס התאושש מעט ממחלתו כדי לשוב ולהופיע, תכננה חברת Motown כי יקליט לבדו, אולם ויליאמס התאבד ב-17 באוגוסט 1973.
מחליפו של קנדריקס בלהקה היה צריך להיות ריקי אוואנס, אשר היה חבר בלהקת The Vibrations. אולם, הופעותיו של אוואנס בלהקה לא התקבלו יפה ולאחר שבועות ספורים הוא פוטר מן הלהקה. ברוב תקופת האביב של 1971 הופיעה הלהקה כרביעייה קולית והקליטה את השיר "It's Summer" בהרכב זה. בחודש מאי 1971 נמצא ללהקה זמר טנור ראשון בדמות דיימון האריס בן עשרים.
הלהקה בשנות השבעים המוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות השבעים המוקדמות המשיכו אוטיס ויליאמס, דניס אדוארדס, מלווין פרנקלין, ריצ'רד סטריט ודיימון האריס להקליט ולהופיע ונורמן ויטפילד המשיך להפיק עבורם להיטים. בין להיטיהם שהגיעו לארבעים המקומות הראשונים במצעד היו Superstar (1971) וכן Take A Look Around (1972).
בסתיו 1972 הוציאה הלהקה את יצירת הענק של נורמן ויטפילד Papa Was a Rollin' Stone שהיה במקורו שיר בן שלוש דקות שהופק עבור להקת The Undisputed Truth ואשר עובד בידי ויטפילד ללהיט בן 12 דקות עבור הלהקה. בחודש ספטמבר 1972 הוקלטה גרסה מקוצרת של השיר שאורכה שבע דקות, על תקליט סינגל, אשר הגיע למקום הראשון במצעד הפופ ולמקום החמישי במצעד ה-R&B. בשנת 1973 זכה השיר בפרס גראמי השני של הלהקה כביצוע R&B הטוב ביותר ללהקה. המפיק ויטפילד והמעבד/מנצח פול ריזר זכו בפרס גראמי על הביצוע התזמורתי ללהיט, אשר הופיע מצידו השני של התקליטון. ויטפילד יחד עם ברט סטרונג זכו בפרס גראמי נוסף ככותבי הלהיט.
לאחר הלהיט Papa Was a Rollin' Stone הפסיק ויטפילד לעבוד עם ברט סטרונג והחל לכתוב לבדו את שירי הלהקה. הצלחת השיר הובילה את ויטפילד לכתוב ללהקה שירים ארוכים יותר, בעלי אופי אופראי, כולל הלהיט שהגיע ל-40 הגדולים Masterpiece (1973) ומספר שירים אחרים שיצאו באלבום בעל השם הזהה. אולם, בקיעים התגלעו בין חברי הלהקה לבין ויטפילד. הלהקה התלוננה על גישתו היהירה של ויטפילד ועל הדגש שהוא שם על הביצוע האינסטרומנטלי של השירים. כמו כן החלה ירידה משמעותית במכירות התקליטים של הלהקה. לבקשת הלהקה החליפה חברת Motown את המפיק והלהקה חזרה לעבוד עם המפיק ג'פרי בואן, אשר עבד עם הלהקה בשנת 1967.
האלבום האחרון שהפיק ויטפילד עם הלהקה נקרא 1990, אשר שוחרר לחנויות בשנת 1973. באלבום נכלל הלהיט שהגיע לשלושים הראשונים במצעד הפופ Let Your Hair Down. בשנת 1975 עזב ויטפילד את חברת Motown, תוך שהוא לוקח עמו מספר אמנים שהקליטו בחברה והקים חברת תקליטים עצמאית בשם Whitfield Records.
תקופת היובש
[עריכת קוד מקור | עריכה]האלבום הראשון של המפיק בואן עם הלהקה היה בשנת 1975 ונקרא A song For You. דיימון האריס פוטר מן הלהקה בעת הקלטת האלבום משקבעו כי התנהגותו ומוסר העבודה שלו אינם מקצועיים. הזמר גלן לאונרד החליף את האריס.
בתקופת הוצאת שלושת האלבומים הבאים של הלהקה: House Party, Wings of Love, The Temptations Do the Temptations, ניסו מספר מפיקים שונים, כולל הלהקה בעצמה להפיק תקליטי סינגל אשר ייצרו ללהקה להיט חדש, אולם כל אחד מתקליטים אלה נחל כישלון צורב יותר מקודמו.
בשנת 1977, הלהקה עזבה את חברת Motown כשהם טוענים כי חוסר תשומת הלב של החברה היא שגרמה לירידות במכירות תקליטיהם. הלהקה חתמה חוזה הקלטות בחברת Atlantic Records. זמן קצר אחר כך עזב הזמר דניס אדוארדס את הלהקה מתוך כוונה להיות זמר עצמאי בחברת Motown, תוכנית שלא הגשמה עד עצם היום. הזמר לואיס פרייס החליף את אדוארדס. התקליטים שהקליטה הלהקה בחברת אטלנטיק לא הצליחו יותר מאשר אשר שהקליטה ב-Motown. בשנת 1980 שבה הלהקה וחתמה על חוזה הקלטות בחברת Motown.
חזרה ל-Motown והאלבום Reunion
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם חזרת הלהקה לחברת Motown עזב פרייס את הלהקה ואדוארדס שב והצטרף להרכב. ברי גורדי כתב והפיק את תקליט הסינגל הראשון של הלהקה לאחר חזרתם לחברה. הסינגל Power לא הגיע ל-40 הראשונים במצעד הפופ, אולם הגיע למקום ה-11 במצעד ה-R&B. בשנתיים הבאות לא הצליחה הלהקה להפיק אף לא להיט אחד. בשנת 1982 החלה הלהקה לתכנן סיבוב הופעות שיציין איחוד מחודש של חברי הלהקה מן העבר.
אדי קנדריקס ודייוויד רופין, אשר כשלו בניסיונותיהם לפתח קריירות כזמרים עצמאיים, הסכימו להצטרף אל הלהקה למסע הופעות ולהקלטת האלבום Reunion (איחוד). אחיינו של מלווין פרנקלין, כוכב הפאנק ריק ג'יימס, אשר בעבר השתמש בלהקה כלהקת ליווי בלהיטו משנת 1981 Super Freak, הופיע כאורח במופע ובאלבום ואף כתב, הפיק ושר בלהיט היחיד באלבום Standing on the Top.
השיר Standing on the Top שבו שרו אף רופין, קנדריקס ודניס אדוארדס, בתפקידי סולו, הגיע למקום השישי במצעד ה-R&B. מסע הופעות האיחוד, בהשתתפות שבעה מחברי הלהקה, היה מוצלח מבחינה כלכלית, אבל גרם למתחים רבים. קולו של קנדריקס נחלש לאחר עשרות שנים של עישון בשרשרת, רופין היה עדיין מכור לקוקאין והחמיץ מספר הופעות. עם סיום מסע ההופעות פוטרו רופין וקנדריקס והם החלו להופיע כצמד. גלן לאונרד אף הוא עזב את הלהקה והוחלף על ידי רון טייסון.
שנות השמונים והתשעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה זו הפסיקו שיריה של הלהקה להצליח במצעד הפופ, אף שלפעמים הצליחו שיריהם להגיע ל-20 הראשונים במצעד ה-R&B. השיר Love on My Mind Tonight הגיע למקום ה-17 והשיר Sail Away, אשר הופק שוב על ידי נורמן ויטפילד, הגיע למקום ה-13. בשנת 1984 עזב אדוארדס את הלהקה, כדי לנסות פעם נוספת לפתוח בקריירה כזמר עצמאי והוחלף על ידי עלי-אולי וודסון. השיר הראשון ששר וודסון בלהקה היה Treat Her Like A Lady, בשנת 1984. הסינגל הגיע למקום השני במצעד ה-R&B, אבל לא הצליח כלל במצעד הפופ. וודסון נותר בלהקה עד לשנת 1987, אז הוחלף על ידי דניס אדוארדס שחזר ללהקה בפעם השנייה.
בשנת 1988 פרסם אוטיס ויליאמס את ספרו האוטוביוגרפי Temptations המתאר את תולדות הלהקה, החל מימי ראשיתה ומתמקד בדמותם של ויליאמס וחברו הטוב מלווין פרנקלין. בשנת 2002 פורסמה מהדורה חדשה ומעודכנת לספר.
דניס אדוארדס עזב את הלהקה בפעם השלישית והאחרונה בשנת 1989 ועלי-אולי וודסון שב והצטרף ללהקה בפעם השנייה. הלהקה התקבלה להיכל התהילה של הרוקנרול. לאחר שנפגשו בטקס הקבלה להיכל התהילה, התאחדו אדוארדס, רופין וקנדריקס למסע הופעות שכותרתו Ruffin/Kendrick/Edwards, Former Leads of The Temptations, למורת רוחם של אוטיס ויליאמס וחברת Motown. השלושה תכננו אף להוציא תקליט משותף, אולם תוכנית זו נקטעה כאשר רופין, בגיל 50, מת ב-1 ביוני 1991, לאחר שנטל מנת-יתר של קוקאין. קנדריק, אשר אובחן כחולה בסרטן ריאות, המשיך להופיע עד סמוך למותו ב-5 באוקטובר 1992 בעיר הולדתו בירמינגהם, אלבמה, בגיל 52.
בשנת 1992 עזב ריצ'רד סטריט את הלהקה, לאחר עבודה משותפת משך 20 שנים והוחלף על ידי תיאו פיפלס. שנתיים אחר כך נאלץ מלווין פרנקלין לפרוש מן הלהקה עקב בריאותו הרופפת, הוא נפטר ב-23 בפברואר 1995, בגיל 52. ריי דייוויס הצטרף ללהקה כזמר בס בשנת 1995 להקלטת האלבום For Lovers Only. הוא עזב עוד באותה שנה לאחר שאובחן כחולה בסרטן קנה הנשימה והוחלף על ידי הארי מקגילברי.
בשנת 1998 יצא אלבומה של הלהקה Phoenix Rising, אשר נמכר מעל מיליון עותקים, הישג שהלהקה לא זכתה לו יותר מעשרים שנה. הלהיט Stay שהוביל את האלבום הגיע למקום הראשון במצעד Adult Coneporary בארצות הברית. בשלב זה עזבו עלי-אולי וודסון ותיאו פיפלס את הלהקה והוחלפו על ידי ברינגטון "בו" הנדרסון וטרי ויקס.
המיני-סדרה The Temptations
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1998 שודרה המיני-סדרה The Temptations, באורך ארבע שעות, אשר הייתה מבוססת על ספרו האוטוביוגרפי של אוטיס ויליאמס. שני הפרקים שודרו ברשת NBC ב-1 בנובמבר וב-2 בנובמבר 1998. הפרקים זכו לאחוזי צפייה גבוהים ולסדרה הוענק פרס אמי על הבימוי. הפרקים שודרו בשידור חוזר ברשת VH-1 ואף נמכרו בתקליטורי DVD ובקלטות VHS.
בעקבות הסדרה הגישו אשתו לשעבר של אוטיס ויליאמס, אמו של מלווין פרנקלין ומשפחתו של דייוויד רופין, תביעות נגד חברת NBC ואחרים בטענה שהסדרה הכפישה את דמותם או דמות קרוביהם. התביעות נדחו כולן. ויליאמס טען מאוחר יותר כי לא הייתה לו שליטה על התסריט של הסדרה.
משנת 1990 ועד לימינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1999 התקבלה הלהקה להיכל התהילה של הלהקות הקוליות. בשנת 2001 זכתה הלהקה בפרס גראמי השלישי בתולדותיה וזאת על אלבומה Ear-Resistible שיצא בשנת 2000, זאת בקטגוריה "הביצוע הקולי המסורתי הטוב ביותר ב-R&B” שלושה מלהיטי הלהקה נכללים ברשימת 500 השירים אשר עיצבו את פני הרוקנרול, על פי היכל התהילה של הרוק אנד רול.
הרכב הלהקה הנוכחי, בו חברים אוטיס ויליאמס, רון טייסון, טרי ויקס, הזמר המוביל החדש ג'י סי קמרון וזמר הבס החדש ג'ו הרנדון, ממשיך להופיע ולהקליט. האלבום Legacy הופיע בהוצאת חברת Motown בשנת 2004. בסוף שנת 2004 ביקשה הלהקה להשתחרר מחוזה ההקלטות שלה בחברת Motown ועברו להקליט בחברת New Door Records. האלבום האחרון שלהם Reflections, יצא לחנויות ב-31 בינואר 2006 ומכיל ביצועים מחודשים לכמה מן הלהיטים הגדולים של זמרי Motown.
מספר חברי הלהקה מן העבר מקיימים הופעות בנפרד מן הלהקה. דניס אדוארדס מקיים לעיתים קרובות הופעות במופע משלו. בשנות התשעים אדוארדס החל מקיים הופעות שלהן קרא: "דניס אדוארדס והטמפטיישנס" (Dennis Edwards & the Temptations), דבר שגרר מאבק משפטי בינו לבין אוטיס ויליאמס. בסופו של דבר הוחלט כי הלהקה של אדוארדס תקרא: "מופע ה-Temptations בכיכובו של דניס אדוארדס" (The Temptations Review featuring Dennis Edwards). עלי-אולי וודסון הופיע תקופת מה במופע שנקרא Ali-Ollie Woodson & the Emperors of Soul, בשעה שהביטוי Emperors of Soul היה שמו של אוסף תקליטים של ה-Temptations. בשנת 2006 הצטרף וודסון למופע של אדוארדס. דיימון האריס, אף הוא חבר לשעבר בלהקה, מופיע עם להקתו במופע הנקרא "מחווה ל-Temptations". גלן לאונרד אף הוא מופיע עם להקה במופע הנקרא The Temptations Experience, להקה אותה עזב ג'ו הרנדון כדי להצטרף לטמפטיישנס.
סגנון מוזיקלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שירי הלהקה נבנו על יסוד האינטראקציה שבין הזמרים חברי הלהקה וגיבושם כלהקה. שלא כמו להקות R&B רבות אחרות, כל חבר בלהקה היה בעל יכולות להיות זמר מוביל. על אף שהלהקה תמיד מינתה אחד מחבריה לתפקיד הזמר המוביל, אשר אכן ביצע את תפקידי הסולו ברוב השירים (כך למשל פול ויליאמס, דייוויד רופין, דניס אדוארדס), אותו זמר מעולם לא קיבל קידום תדמיתי עודף על פני שאר חברי הלהקה. ברפרטואר השירים של הלהקה, רבים השירים שבהם ביצעו שני זמרים את תפקיד הסולו, במיוחד בתקופה הפסיכדלית בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים.
צליל מוטאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנות קיומה ולאחר שזכתה ללהיטה הראשון, שינתה הלהקה את סגנונה המוזיקלי מספר פעמים, כשהיא מאמצת בכל פעם את הסגנון הפופולרי לאותה עת יחד עם שימור הייחודיות בצליל הלהקה ובהופעתה. ההקלטות המוקדמות של הלהקה משקפות את ההשפעה של מפיקיה המוזיקליים לאותה תקופה, בארי גורדי וסמוקי רובינזון, ומייצגות מיזוג של מקצבים האופייניים מחד למוזיקת הרית'ם אנד בלוז (R&B) השחורה ומאידך למוזיקת הפופ הלבנה. מיזוג ייחודי זה כונה לימים "צליל המוטאון". שירי הלהקה לפני שנת 1966 מלווים על ידי תזמורת האולפן של מוטאון, The Funk Brothers ומאופיינים במילות שיר פשוטות וישירות עם ליווי תזמורת R&B המחוזקת בכלי מיתר ונשיפה קונצרטיים להגברת מאפיין הפופ. בתקופה זו היה רק סולן בודד בכל שיר שהלהקה שרה, בדרך כלל היה זה דייוויד רופין או אדי קנדריקס, על אף שגם פול ויליאמס, מלווין פרנקלין ואוטיס ויליאמס שרו תפקידי סולו מדי פעם.
כמו רוב הלהקות מבית היוצר של חברת מוטאון, הלהקה נמנעה משימוש בטכניקות ווקאליות מסובכות האופייניות לשירת הגוספל, לטובת שירה פשוטה וישירה יותר שאיתה יכול הקהל הלבן להזדהות טוב יותר. הניהול האומנותי של הלהקה באותה תקופה היה במידה רבה בידי סמוקי רובינזון, הגם שחברי הלהקה ובמיוחד אדי קנדריקס, כתבו מדי פעם שירים ללהקה. קנדריקס היה גם אחראי על חלוקת התפקידים הקוליים בשירי הלהקה.
בשנת 1966 שינה המפיק נורמן ויטפילד את אופי שירת הלהקה, לא עוד היה זמר סולו בודד בכל שיר והלהקה מרכיבים מתוך מוזיקת הנשמה מאומנים דוגמת ג'יימס בראון, וילסון פיקט ואומנים אחרים שהופיעו בחברת התקליטים Stax Records. ויטפילד וכותבי שיריו החלו מחברים ללהקה שירים עם מקצבים משתנים, עם הדגשים חדים של כלי נשיפה, עם הרמוניות מסובכות יותר אשר איפשרו לכל זמר בלהקה להביא לידי ביטוי את יכולותיו הייחודיות. על הבמה שינוי זה בא לידי ביטוי בכך שללהקה הוזמן באופן מיוחד מיקרופון ארבע-ראשי, אשר איפשר לכל זמר לשיר באופן עצמאי מבלי שכל הלהקה תצטופף סביב מיקרופון בודד או שניים. תחת הנהגתו של ויטפילד, הלהקה המשיכה לפנות אל קהל הפופ הלבן, אבל רכשה לבבות גם בקרב קהל המאזינים השחורים.
נשמה פסיכדלית וקולנועית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר הוחלף דייוויד רופין על ידי דניס אדוארדס ולהקת Sly & the Family Stone הפכה פופולרית בארצות הברית, ויטפילד שינה פעם נוספת את הסגנון המוזיקלי של הלהקה, הפעם פנתה הלהקה כמעט לחלוטין לסגנון הנשמה הפסיכדלית. הקלטות הלהקה מאותה תקופה (כגון האלבומים Cloud Nine, Psychedelic Shack) מאופיינים בהד חזק בשירה, צלילי גיטרה מעוותים עם שימוש רב בדוושת ה- wah-wah, צליל תיפוף חד ואפקטים שונים של סטראו ושינוי צליל. ברוב השירים הללו מופיע יותר מסולן אחד, בחלק מן השירים היו לכל חמשת חברי הלהקה תפקידי סולו. בולט בשירים הזמר דניס אדוארדס שקולו המחוספס העניק להם צליל של מוזיקת נשמה דרומית.
מילות השירים של אותה תקופה הושפעו באופן בולט מן השירה של להקת Sly & the Family Stone והתמקדו בנושאים חברתיים כגון אינטגרציה, מלחמת וייטנאם ומודעות עצמית. הלהקה המשיכה להקליט גם בלדות בסגנונה המסורתי, אשר הופיעו על צד ב' של תקליטי הסינגל וכממלאי נפח באלבומים שהקליטה (יוצא הדופן היחיד היה הלהיט Just My Imagination). רוב השירים של התקופה הפסיכדלית היו ארוכים יותר מן הלהיטים בני שלוש דקות של "צליל מוטאון". גרסת האלבום Cloud Nine של השיר Run Away Child, Running Wild, השיר Take a Stroll Thru Your Mind באלבום Psychedelic Shack והשיר Smiling Faces Sometimes באלבום Sky's the Limit הן בנות שמונה דקות ויותר. רוב זמן השירים מורכב מקטעי מעבר מוזיקליים, ללא כל שירה וזאת לאור התעקשותו של ויטפילד.
סגנון הנשמה הפסיכדלית פינה מקומו עד מהרה לסגנון הנשמה הקולנועית (Cinematic soul): הקלטות ארוכות עם ליווי תזמורתי מורכב, עם מבוא מוזיקלי ארוך לפני השירה וקטעי מעבר. לעיתים קרובות השירים התמקדו בחיי האוכלוסייה השחורה בארצות הברית בגטאות ובערים הגדולות. שירים אלה הושפעו במידה ניכרת מעבודתם האמנותית של הזמרים וכותבי השירים אייזק הייז וקורטיס מייפילד. שלא כמו הייז ומייפילד, ל-"The Temptations" לא הייתה שליטה אומנותית על היצירות שהקליטו והביעו מורת רוח מיצירות בנות שתים עשרה ושלוש-עשרה דקות שהפיק עבורם ויטפילד. עבודות אלה בלטו באלבומים Solid Rock, All Directions ובמיוחד באלבום Masterpiece.
ממוזיקת הפאנק אל הדיסקו ומשם ל- Adult Contemporary
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1974, לאחר שוויטפילד פוטר מתפקידו כמפיק הלהקה, הלהקה שינתה את סגנונה ושלבה את הסגנון הריקודים הקצבי יחד עם הבלדות המסורתיות. שוב התמקדו שירי הלהקה בזמר סולו בודד, הגם שעדיין לעיתים חלקו מספר חברים בתפקיד. בנוסף, החלה הלהקה לכתוב ולהפיק את שיריה, זאת לאחר מאבק שניהלה נגד המפיק הראשי של מוטאון, בארי גורדי, לקבלת שליטה אומנותית על תוכן הופעותיה. מנקודה זו ואילך היה תוכן שירי הלהקה רומנטי, כמעט לחלוטין. שירים על נושאים חברתיים הוקלטו לעיתים רחוקות יותר.
הקלטות הלהקה מאמצע שנות השבעים מתמקדות בסגנון הפאנק ומושפעים מלהקות כמו Funkadelic ו- Sly & the Family Stone וחברי שתי הלהקות הללו תרמו ללהקה שירים באותה תקופה. שירת הבלאדה של הלהקה, אשר תפסה מקום משני בתקופת ויטפילד, שבה לצליל העשיר שאפיין את ימיו של סמוקי רובינזון כמפיק הלהקה. בסוף שנות השבעים, לתקופה קצרה בלבד, שרה הלהקה אף שירים בסגנון הדיסקו ולאחריו החלה הלהקה לשיר בסגנון Contemporary Adult ששורשיו בסגנון ה-R&B, סגנון בו שרה הלהקה עד היום. ככל שהתבגרו חברי הלהקה, התמתנה הכוריאוגרפיה שאפיינה את הלהקה בראשית ימיה, אולם תנועות הריקוד נותרו חלק חשוב מן ההופעה עד היום.
מורשת והשפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]"The Temptations", בחליפותיהם הגזורות היטב ובכוריאוגרפיה המוקפדת, הציבו את הרף ללהקות זמרה גבריות בסגנון הנשמה ו-R&B. לפני שהלהקה התפרסמה, רוב הלהקות הקוליות הגבריות הופיעו בתנועות ריקוד בסגנון אנרגטי, מחוספס יותר ומאולתר יותר. רק אמנים מעטים, כגון מרווין גיי וסם קוק, הפגינו את הסגנון המלוטש שבזכותו התפרסמה הלהקה ונעשתה מושא לחיקוי.
בארי גורדי, מפיק חברת מוטאון, התעקש כי הופעות הלהקות של חברת מוטאון תהיינה מושכות באותה מידה לקהל לבן ושחור גם יחד והעסיק צוות יצירתי שיכווין את הכישרונות שעבדו בחברת התקליטים להצליח בשני קהלי היעד. פול ויליאמס והכוריאוגרף של חברת מוטאון, קולי אטקינס, הם שיצרו את צעדי הריקוד המדויקים והמלוטשים של הלהקה. צעדי הריקוד הידועים ביותר הם "צעידת ה-Temptations" או "הצעד הגאה של הטמפטיישנס", אשר אומץ מתוך הופעות של שנות החמישים.
בתקופת שנות השישים והשבעים היו מספר להקות שבהופעותיהן הייתה השפעה מוזיקלית ניכרת של "The Temptations", ביניהן להקות ה-Delfonics, ה-Stylistics, ה-Parliaments, ה-Dramatics וחמישיית ג'קסון שהקליטה בחברת מוטאון. להקות אלה ואחרות הפגינו השפעה ניכרת מ-"The Temptations", הן בצורת שירתן, והן בכוריאוגרפיה הבימתית שלהן.
שיריה של הלהקה בוצעו כגרסאות כיסוי על ידי אומנים רבים, זמרי R&B כגון לותר ואנדרוס, זמרי פופ כגון בט מידלר, ולהקות רוק כגון Rare Earth, דוראן דוראן, הרולינג סטונז, ועוד. בשנת 1991, הזמר רוד סטיוארט הקליט שיר עם הלהקה.
דיסקוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלהיטים הבאים של הלהקה הגיעו לעשרת המקומות הראשונים במצעד הפופ של תקליטי הסינגל בארצות הברית, או בבריטניה. כמו כן כלולים ברשימה שירים שהגיעו למקום הראשון במצעד להיטי ה-R&B.
| שנה | שם השיר | 10 הגדולים | R&B מס' 1 |
|---|---|---|---|
| 1965: | "My Girl" | 1 | 1 |
| 1966: | "Get Ready" | - | 1 |
| 1966: | "Ain't Too Proud to Beg" | - | 1 |
| 1966: | "Beauty is Only Skin Deep" | 3 | 1 |
| 1967: | "(I Know (I'm Losing You" | 8 | 1 |
| 1967: | "All I Need" | 8 | - |
| 1967: | "You're My Everything" | 6 | - |
| 1968: | "I Wish It Would Rain" | 4 | 1 |
| 1968: | "(I Could Never Love Another (After Loving You" | - | 1 |
| 1968 | "Cloud Nine" | 6 | - |
| 1968: | "I'm Gonna Make You Love Me" (יחד עם Diana Ross & the Supremes) |
2 | - |
| 1969: | Run Away Child, Running Wild" | 6 | 1 |
| 1969: | "I Can't Get Next to You" | 1 | 1 |
| 1970: | "Psychedelic Shack" | 7 | - |
| 1970: | "(Ball of Confusion (That's What the World is Today" | 3 | - |
| 1971: | "(Just My Imagination (Running Away With Me" | 1 | 1 |
| 1972: | "Papa Was a Rollin' Stone" | 1 | - |
| 1973: | "Masterpiece" | 7 | 1 |
| 1973: | "Let Your Hair Down" | - | 1 |
| 1974: | "Happy People" | - | 1 |
| 1975: | "Shakey Ground" | - | 1 |
אלבומים בעשרת הגדולים במצעד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרשימה הבאה מכילה אלבומים של הלהקה אשר הגיעו לעשרות המקומות הראשונים במצעד אלבומי הפופ בארצות הברית.
- 1966 Greatest Hit (מקום 5 ארצות הברית)
- 1967 Temptations Live! (מקום 10 ארצות הברית)
- 1968 Diana Ross & the Supremes Join the Temptations (מקום 2 ארצות הברית)
- 1969 Cloud Nine (מקום 4 ארצות הברית)
- 1969 Puzzle People (מקום 5 ארצות הברית)
- 1972 All Directions (מקום 2 ארצות הברית)
- 1973 Masterpiece (מקום 7 ארצות הברית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של The Temptations
The Temptations, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
The Temptations, סרטונים בערוץ היוטיוב
The Temptations, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
The Temptations, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
The Temptations, באתר ספוטיפיי
The Temptations, באתר Last.fm (באנגלית)
The Temptations, באתר AllMusic (באנגלית)
The Temptations, באתר MusicBrainz (באנגלית)
The Temptations, באתר דיזר
The Temptations, באתר Discogs (באנגלית)
The Temptations, באתר בילבורד (באנגלית)- האתר הרשמי של אוטיס ויליאמס עם פירוט זמני הופעות הלהקה
- האתר של חברת התקליטים מוטאון המוקדש ל-Temptations
- על הלהקה בהיכל התהילה ללהקות קוליות
- The Temptations, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
