ביקיני

ביקיני מהעת העתיקה בפסיפס בווילה הרומאית בקזאלה שבסיציליה

ביקיני הוא סוג של בגד ים לנשים, המורכב משני חלקים – הראשון מכסה את החזה, והשני את המפשעה והישבן, כשפלג הגוף שביניהם נותר חשוף. צורתם של שני חלקי הביקיני דומה מאוד לזו של לבני נשים, ועיצוב החלק התחתון או העליון של הביקיני יכול להשתנות בין חושפני מאוד לבין צנוע יחסית.

מקורו של הביקיני

מישל ברנרדיני בצילום ראשון של הביקיני, פריז, 5 ביולי 1946.

בגד המורכב משני חלקים הנלבש על ידי נשים לצרכים אתלטיים, נמצא בעתיקות על כדים יוונים וציורים, שגילם המשוער הוא כ-1,400 שנים.

הביקיני המודרני הומצא מחדש בשנת 1946 על ידי שני מעצבים צרפתיים שפעלו בנפרד. ז'ק היים, מעצב אופנה מקאן, היה הראשון שהמציא בגד ים מסוג זה, אותו כינה "אטום". הוא בחר בשם "אטום" כדי להדגיש את זעירותו של בגד הים, כגודל האטום, החלקיק הקטן ביותר של יסוד כימי שבו נשמרות תכונות היסוד. היים פרסם את המצאתו באמצעות מטוס שצייר בשמים את הכתובת "אטום - בגד הים הקטן בעולם". חודשיים לאחר מכן, יצר מהנדס המכוניות לואי ריאר (1897-1994), שהצטרף לחברת הביגוד של אמו, בגד ים דומה, אך קטן אף יותר. גם ריאר בחר בפרסום באמצעות מטוס שאייר בשמיים את הכתובת "ביקיני - קטן יותר מבגד הים הקטן בעולם". ריאר העניק לבגד הים את השם "ביקיני", תוך הכוונה לניסויים האטומיים שנערכו באותה תקופה באטול הזעיר ששמו "ביקיני". הוא טען כי בגד הים יעורר פרץ התלהבות בעוצמה "אטומית", וכך כינה אותו "ביקיני" על שמו של האי.

שני בגדי הים הוצגו באופן רשמי ב-5 ביולי 1946 בתצוגת אופנה בפריז. ריאר התקשה במציאת דוגמנית שתהיה מוכנה לעטות את בגד הים הזעיר ולבסוף נאלץ לבחור במישלן ברנרדיני, רקדנית עירום במועדון "קזינו דה פרי" כדוגמנית. תמונתה של ברנרדיני עוטה את בגד הים היא הראשונה והיחידה המתעדת את בגד הים בגלגולו הראשון.

ביקיני בתרבות המודרנית

נשים לבושות בביקיני בתחרות מלכת היופי בניקרגואה

הביקיני חולל סערה ברחבי העולם, והפך פופולרי בתחילת שנות החמישים על חופי הריביירה הצרפתית. הזינוק המשמעותי ביותר של הביקיני בשוק העולמי בא כאשר הופיעה השחקנית בריז'יט בארדו בבגד הים הזעיר בסרט ואלוהים ברא את האישה משנת 1956. לבארדו, שהייתה מכתיבת אופנה חשובה בסוף שנות החמישים ובשנות השישים, הצטרפה עד מהרה גם השחקנית ג'יין מנספילד ואחריה נתנה לבגד פופולריות אורסולה אנדרס, שהגיחה מן המים בסרט ג'יימס בונד הראשון, "ד"ר נו" כשהיא עוטה ביקיני. בארצות הברית, שם הייתה הגישה לבגד הים שמרנית יותר, הפך הביקיני פופולרי במיוחד אחרי הסרט מסיבת חוף משנת 1963, שמרבית השחקניות שבו עטו ביקיני.

התפתחות הביקיני

טנקיני

המונח "מונוקיני", שנוצר מאוחר יותר, שימש בתחילה לתיאור לבישת החלק התחתון לבדו. במקומות שבהם רחצה בחזה חשוף מקובלת, המילה ביקיני מתייחסת כבדיחה לחליפה של שני חלקים המורכבת ממונוקיני ומכובע שמש. המונח הוטבע על ידי רודי גרנריץ'. עם זאת, מאז שלהי המאה ה-20, משמש המונח לתיאור בגד ים אשר מאחור נראה כביקיני (כלומר: חלק עליון וחלק תחתון נפרדים), ומלפנים חלקו העליון וחלקו התחתון מחוברים.

ה"טנקיני" הוא בגד ים המשלב גופייה וחלק תחתון של ביקיני. חוטיני הוא חלופה יותר חושפנית שבה שני חלקי הביקיני קטנים יותר ומורכבים למעשה רק ממשולשי בד המחוברים על ידי חוטים.

בשנות השבעים התווספו לדגמי הביקיני גזרת ה"טנגה" מברזיל בה הצדדים דקיקים ומתרחבים מלפנים ומאחור לגזרה הרגילה. עם הזמן היצרנים מנסים לחדש ולצמצם את הגזרה עוד ועוד. כיום ניתן לראות מגמה של הקטנה דוגמת החוטיני התפור בצורה מינימליסטית וקיבל את שמו מהדמיון לחוט דק. סביב בגדי הים התפתחה תעשייה שלמה של כינויים וסלנג, בהם: מיני, מינימיני, מיקרו והמינימיקרו.

יש הלובשות ביקיני שהוא שילוב של שני סטים נפרדים, היוצרים ביחד מראה משולב אופנתי וכן מאפשרים להתאים את מידות החלק העליון והחלק התחתון, על פי גופה של הלובשת.

ביקיני בתקשורת

הקרנת המיניות הברורה של הבגד הובילה לעשייתם של סרטים והפקות טלוויזיות רבות, ברגע שמוסר ושמרנות הציבור השתנו במידה שאפשרה זאת. הם כוללים את סרטי הגלישה הרבים בתחילת שנות השישים וסדרת הטלוויזיה משמר המפרץ. את הופעות הביקיני ניתן למצוא בסרטים הכוללים: את אורסולה אנדרס כנערת בונד בשם הוני רידר ב"ד"ר נו" (1962), ראקל ולש כאשת המערות הפרהיסטורית בשנת 1966 בסרט "מיליון שנה לפני הספירה", ופיבי קייטס בשנת 1982 בסרט הנעורים "נעורים בקצב מהיר".

גרסה שונה של הביקיני, המופיעה בסרטי מדע בדיוני, היא ביקיני העשוי ממתכת ומתפקד כשריון. הדמות "סוניה האדומה" היא דוגמה מפורסמת. מאחר שמעולם לא נעשה שימוש מעשי בשריון שכזה (שהרי הוא חושף חלקים נרחבים מגוף האישה, ובכך אינו ממלא את מטרתו כשריון), מרבית המבקרים רואים בכך עיצוב סקסיסטי וניסיון למשוך קהל באמצעים מיניים.

ראו גם

• חוטיני

קישורים חיצוניים

• רותי רודנר, מה שיותר כחול - בגדי הים, בין גלים 170–171 יוני 1987, עמ' 67.
• רות פרל בהריר, 70 שנות ביקיני: בין העצמה להחפצה, באתר הארץ, 17 ביולי 2016
• לילית וגנר, ניצחון בשני חלקים, באתר "ידיעות אחרונות", 3 ביולי 2019