בלז'ץ

מחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ
Vernichtungslager Belzec - Belżec

צילום אוויר של המחנה, 1944
מידע כללי
סוג	מחנה השמדה
מדינה	גנרלגוברנמן
תאריכים
תאריך הקמה	1 באוקטובר 1941
תאריך סגירה	דצמבר 1942
אוכלוסייה
מפקדי המחנה	כריסטיאן וירט, גוטליב הרינג
נתונים
מספר הנספים	לפי אומדן 434,508 בני אדם
מספר תאי גזים	כ-9
קואורדינטות	50°22′18″N 23°27′27″E
(למפת פולין מוגדלת)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי בלז'ץ (למפת פולין רגילה)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי בלז'ץ (למפת פרובינציית לובלין רגילה)   לובלין חלם זמושץ' ביאלא פודולסק שווי. פ. פודקרפצקיה בלארוס אוקראינה מזוביה בלז'ץ (למפת פרובינציית לובלין מוגדלת)   לובלין חלם זמושץ' ביאלא פודולסק שוויינטו. פוד. פודקרפצקיה בלארוס אוקראינה מזוביה בלז'ץ
www.belzec.eu

מחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ (בגרמנית: Vernichtungslager Belzec, בפולנית: Belżec) היה הראשון מבין מחנות ההשמדה הנאציים שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד". המחנה הוקם בפולין הכבושה, בשטח ה"גנרלגוברנמן", כקילומטר דרומית לתחנת הרכבת בכפר בלז'ץ , על קו לובלין-לבוב. רק כ-30 אנשי אס אס הפעילו אותו, ולפחות 434,508 יהודים מצאו בו את מותם. ידוע רק ניצול אחד, רודולף רדר, ששרד את השואה ומסר עדות על הנעשה במחנה. שני שורדים נוספים מהמחנה היו חיים יצחק הירשמן ושרה ריטרבאנד, שעלתה לישראל. על פי עדותו של רדר, רופא שיניים (רדר לא ידע את שמו) הצליח להימלט מבלז'ץ בדצמבר 1942 אולם נתפס, ומת מאוחר יותר במחנה ינובסקי.

היעדרם של ניצולים הוא אחת הסיבות להיותו של המחנה מן הפחות ידועים.

הקמת המחנה ומנהליו

הצוות הגרמני במחנה ההשמדה בלזץ', 1942. לפירוט נוסף לחצו על התמונה

ב-13 באוקטובר 1941 הטיל היינריך הימלר, ראש האס אס, על אודילו גלובוצניק, מפקד האס אס והמשטרה באזור לובלין, להתחיל להקים את מחנה ההשמדה הראשון בשטח הגנרלגוברנמן, ליד הכפר בלז'ץ. אחת הסיבות לבחירה באתר זה הייתה מיקומו על גבול המחוזות לובלין וגליציה, עובדה המעידה על הכוונה להשמיד במחנה זה את יהודי שני המחוזות. נוספו על כך מסילת ברזל וכביש שעברו בקרבת מקום, אשר ענו על הצורך התחבורתי, ותעלה נגד טנקים, שנחפרה למטרה צבאית במקור, אך הכוונה הייתה לעשות בה שימוש כקבר המונים. בבניית המחנה, שהחלה בתחילת נובמבר 1941, הועסקו כפריים פולנים ועובדי כפייה יהודים ולא-יהודים. המחנה הושלם בתחילת מרץ 1942. צורת המחנה הייתה ריבוע שצלעו באורך 270 מטרים - שטח בגודל 72.9 דונם (0.0729 קמ"ר).

מחנה בלז'ץ היה מאויש בכ-30 אנשי אס אס בלבד, שלהם סייעו כ-100 שבויים אוקראינים. המפקד הראשון של המחנה, כריסטיאן וירט, חוסל על ידי פרטיזנים איטלקים בטריאסטה, במאי 1944. המפקד שהחליף אותו, גוטליב הרינג, שירת זמן קצר לאחר המלחמה במשטרה, ומת בסתיו 1945 בבית חולים. מרבית הצוות במחנה היה מעורב בתוכנית T4 (מבצע אותנסיה) שערכו הנאצים, וצבר ניסיון בשיטת ההרג בתאי גזים.

שיטות הרצח ההמוני

הרצח ההמוני במחנה נעשה ברובו בעזרת תאי גזים נייחים, שאליהם הוזרם פחמן חד-חמצני, בעקבות המסקנות מהפעלתן של משאיות גז במחנה ההשמדה הראשון, חלמנו. תאי גזים נייחים נחשבו יעילים יותר משיטות ההרג הקודמות למטרת רציחתם של מספר הקורבנות המתוכנן. מסיבות כלכליות לא נעשה שימוש במיכלי גז במחנה. תאי הגזים במחנה (בדומה לאלו בסוביבור) עבדו על בסיס מנועי טנקים סובייטים שפלטו אדי פחמן חד-חמצני לתוך תאי הגזים. בנוסף פעלה במחנה גרסה מוקטנת של משאיות הגז – מכונית דואר שהוסבה כדי לשמש לרצח קבוצות קטנות של יהודים וצוענים. אחד מהעובדים בבלז'ץ העיד כי ביומו האחרון של המחנה נרצחו עובדות המשרד היהודיות ברכב זה.

תאי הגז הוסווּ כמקלחות של המחנה על מנת להטעות את קורבנות המחנה. אלה הורדו מהרכבות ואולצו לרוץ ישירות אל עבר תאי הגזים, על מנת שלא תהיה להם שהות להבין היכן הם נמצאים, או להתנגד. קומץ יהודים הושארו בחיים על מנת לבצע חלק מהעבודות הכרוכות בהשמדה – פינוי תאי הגזים, קבורת הגופות ומיון בגדי הקורבנות. העובדים היהודים – ה"זונדרקומנדו" – נרצחו גם הם אחת לתקופה, והוחלפו בעובדים מטרנספורטים חדשים.

שלושת תאי הגזים, העשויים עץ, בבלז'ץ החלו לפעול באופן רשמי ב-17 במרץ 1942, התאריך שנקבע להתחלת "מבצע ריינהרד", וקורבנותיהם הראשונים היו יהודים שגורשו מלבוב ומלובלין. במהרה החליטו הנאצים כי שלושת תאי הגזים, שבהם התגלו תקלות בתכיפות גבוהה, לא יספיקו ליעדים שנקבעו, במיוחד לאור המשלוחים ההולכים וגדלים מקרקוב ומלבוב. שישה תאי גזים מבטון הוקמו במקום התאים הישנים, והגדילו את מספר הקורבנות עד ל-1,000 ביום. תוכנית זו הועתקה מאוחר יותר לשני המחנות האחרים של "מבצע ריינהרד" – סוביבור וטרבלינקה.

המשלוחים למחנה

החל מ-17 במרץ ועד 8 בדצמבר 1942 פעלה מכונת ההשמדה במחנה, למעט הפסקה בין אמצע מאי לתחילת יוני 1942. הקורבנות הראשונים של המחנה היו כ-30,000 יהודים מקהילת לובלין, כ-15,000 מקהילת לבוב, ועוד רבבות יהודים מגטאות במחוזות הערים הללו. בחודש מרץ נשלחו למחנה כמה מאות יהודים מגרמניה במשלוח ישיר. בחודש יוני החלו להגיע משלוחים מגליציה המערבית, מגטאות טרנוב וקרקוב ומהגטאות בסביבתם לרבות נייבילץ. עד אוקטובר 1942 נשלחו לבלז'ץ כ-135,000 יהודים מגליציה המערבית, כ-225,000 יהודים מגליציה המזרחית ועוד רבבות יהודים מחלקיהם הדרומיים של מחוזות לובלין וראדום.

הנסיעה למחנה, שלעיתים ארכה כמה ימים, הייתה קטלנית. הובלת הקורבנות לבלז'ץ הייתה באמצעות קרונות בקר, שלעיתים חוטאו בתמיסת כלור. עשרות בני אדם (לעיתים עד 130 בני אדם) נדחסו לכל קרון. אנשים רבים מתו בקרונות עצמם בחנק ובצמא בשל החום הרב ששרר בקרון. על פי הערכות, קרוב לרבע מכלל היהודים שנשלחו לבלז'ץ לא היו בין החיים כאשר הגיעו למחנה.

האסירים היהודים

שני אסירים יהודים מחכים להוצאתם להורג במחנה

האסירים הקבועים בבלז'ץ היו אנשי עבודות כפייה, בהם אנשי הזונדרקומנדו, יחידות של עובדי כפייה יהודים ששימשו כעובדים לצורכי ההשמדה במחנה. הם היו אחראים על קבלת האסירים ברציף ו"הרגעתם" כדי שלא יפרוץ מרד, טיפול בגופות וקבורתם, ובשלב מאוחר שריפת הגופות, עקירת שיני זהב מפיות הגופות, איסוף ומיון החפצים והבגדים שהותירו למשלוחים לגרמניה.

אנשי הזונדרקומנדו מנו כ-500 איש. מדי יום היו נרצחים אחדים מהם ומוחלפים באחרים שהגיעו למחנה.

הנאצים דאגו שלא תישאר עדות מפלילה על מעשיהם במחנות ההשמדה, והדבר כלל את השמדתם של כל אנשי ה"זונדרקומנדו" לאחר תקופה מרבית של ארבעה חודשים.

קיים מידע מועט על החיים במחנה, בסִפרו של רודולף רדר, אשר הצליח להימלט מבלז'ץ בנובמבר 1942 וזכה להיות אחד משלושת הניצולים מהמחנה. צוות המחנה לא נבדל מצוותים של מחנות אחרים, והתעלל באסירים היהודים. "בכל יום היו יורים למוות בשלושים עד ארבעים פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, וה"אובר-צוגס-פיהרר" - המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "עבריינים". בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם לקבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את מכסת הפועלים על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים החדשים. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רישום מסודר של הפועלים, כדי לוודא שמספרם קבוע. רשימה של קרבנות המשלוחים לא נוהלה. שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, היה מצווה על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש - חמישים. האיש שהולקה לא היה יכול בדרך כלל לשאת 50 מכות - הקורבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות בכל יום".

בספרו מתאר רודולף רדר את החוויה הנפשית שעברו השוטרים:

"השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ, ואני יחד עם פועלים נוספים שהושארו ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו על פנינו כל סימן לרגש. בעוד אנו סוחבים אלפי גוויות של אנשים לקברי הענק המשותפים, הייתה התזמורת מנגנת מבוקר עד ערב... העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים שבני משפחותיהם הומתו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות את לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה... איני יכול להגדיר באיזה מצב רוח היינו אנחנו, האסירים שנידונו למוות, ומה הרגשנו בשמענו את הזעקות האיומות של האנשים הנחנקים יום-יום ואת קריאות הילדים. שלוש פעמים ביום ראינו אלפי אנשים, שהיו קרובים לטירוף הדעת. גם אנחנו היינו קרובים לשיגעון. עבר עלינו יום אחר יום, איננו יודעים בעצמנו איך. לא חיינו אף רגע באשליה. גווענו בכל יום קצת, יחד עם כל משלוח ועם אלה שקיוו עוד רגע שלא ימותו. לא הרגשנו רעב או קור. כל אחד חיכה לתורו, ידע שיתענה בעינויים שהם למעלה מהכוח האנושי ולבסוף ימות. רק בשעה שהיינו שומעים את קריאות הילדים: "אמאל'ה, הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" - היה לבנו נקרע לגזרים. ואחרי כן שוב היינו חדלים להרגיש."

בשליש הראשון של דצמבר 1942 הופסקה פעולת ההשמדה במחנה בלז'ץ בפתאומיות. משלוחים שהיו מיועדים להגיע למחנה המשיכו את נסיעתם צפונה לכיוון מחנה סוביבור. המחנה פורק לאחר שרוב הקהילה היהודית בסביבתו הושמדה, ולאחר שמחנה ההשמדה אושוויץ נבחר כאתר ההרג המרכזי ליהודי אירופה. מסקנות הנאצים ממפעל ההשמדה בבלז'ץ שימשו אותם מאוחר יותר בהשמדה באושוויץ.

כמו במחנות השמדה אחרים, גם כאן התאמצו הנאצים להסתיר ולחסל את הראיות להשמדה. מדצמבר 1942 עד אפריל 1943, במסגרת מבצע 1005, הוצאו גופות הנרצחים מקברי ההמונים, נכתשו ונשרפו. אפר הנשרפים ורסיסי העצמות נקברו חזרה בתוך הבורות שמהם הוצאו גופות הקורבנות. מבני המחנה פורקו באופן שיטתי.

רודולף רדר

רודולף רדר (בגרמנית: Rudolf Reder}, נולד בלבוב ב-4 באפריל 1881.

במקצועו היה כימאי - יצרן סבון.

ב-16 באוגוסט 1942 נלקח מלבוב לבלז'ץ. ברח מבלז'ץ בנובמבר 1942, הסתתר בלבוב עד לכניסתו של הצבא האדום, כלומר עד יולי 1944.

בו בחודש נחקר על ידי התובע הרוסי, יו"ר הוועדה המיוחדת לחקר פשעי הגרמנים ומסר דו"ח על האירועים שחזה בהם לסופר הרוסי וולדימיר בילייבוב. בינואר 1946 הוא מסר דין וחשבון לוועדה ראשית לחקר פשעי הגרמנים בקרקוב, בפני יושב ראש הוועדה, השופט ד"ר זן (Sehn).

התנגדות בקרב האסירים

עובדי הכפייה היהודים שנותרו במחנה הועסקו עד חודש יוני 1943 בשריפת הגופות. לאחר סיום שריפת הגופות נשלחו האסירים היהודיים להשמדה במחנה סוביבור, אולם עם הגיעם למחנה סוביבור הם התקוממו וניסו להימלט. למעט חיים הרצמן, כולם נספו בניסיון ההתקוממות. בנוסף למקרה זה היו כמה מקרי בריחה מבלז'ץ, בעיקר בחודשים הראשונים לפעילותו. אלו ששמם נודע הם: לייב וולשטיין מגטו זמושץ', בכר מגטו קרקוב ומינה אסטמן מגטו ז'ולקייב, שהצליחו לחמוק מן המחנה ולספר את סיפור ההשמדה במחנה. אולם, אף אחד מהם כפי הנראה לא שרד את המלחמה.

בדו"ח של המחתרת הפולנית, הארמייה קריובה, ישנו מידע על התקוממות האסירים היהודים שאירעה ב-12 ביוני 1942: אנשי ה"זונדרקומנדו", שעסקו בהוצאת גופות הנרצחים מתאי הגז. הדו"ח טוען שכמה מהם התנפלו על אנשי אס אס מצוות המחנה וחנקו כ-4–6 מהם למוות עד שנרצחו בידי כוחות גרמניים. אין עדות אחרת המאששת סיפור זה.

אומדן הקורבנות במחנה

מברק הפלה, המעיד על 434,508 נספים

על פי דו"ח שנשלח בטלגרמה לברלין בינואר 1943 על ידי הקצין הרמן הפלה (מברק הפלה יורט על ידי רשת הביון הבריטית), מספר הקורבנות שנספו בבלז'ץ בשנת 1942 עמד על 434,508 נפשות (כפי הנראה, אולי מלבד כמה מאות צוענים, כל הקורבנות היו יהודים). הדו"ח התגלה בשנת 2001. אומדן מספר הקורבנות בבלז'ץ היה לאורך כל השנים הקשה ביותר בשל מיעוט הידיעות על המחנה. האומדנים שהיו מקובלים עד התגלות הדו"ח טענו שמספר הנספים במחנה נע בין חצי מיליון עד מיליון יהודים. אומדנים אלו ניסו להעריך את מספר היהודים שנשלחו לבלז'ץ מכל קהילה וקהילה, והתבססו בעיקר על ספרי זיכרון של קהילות, עדויות ניצולים (שלא תמיד מסרו מספרים מדויקים) וכן דו"חות גרמניים שנמצאו. גם לאחר גילוי הדו"ח לא ניתן לדעת האם המספר 434,508 כולל רק יהודים שהגיעו חיים למחנה, ונרצחו בו, או שהוא כולל גם רבבות יהודים שנספו בדרך, בשל התנאים הקשים בקרונות הבקר שבהם הובלו לבלז'ץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה

האנדרטה בבלז'ץ

האנדרטה בבלז'ץ

האנדרטה בבלז'ץ (שירו של דן פגיס, "כתוב בעיפרון בקרון החתום")

לורנץ הקנהולט, המפעיל הראשון של תאי הגזים, שרד את המלחמה, אך עקבותיו נעלמו. מבין אנשי האס אס ששירתו במחנה, שבעה זוהו במינכן, אך רק אחד, יוזף אוברהאוזר, נשפט ב-1965 ונידון לארבע וחצי שנות מאסר. ב-2010 הוגש כתב אישום כנגד סמואל קונץ ששימש כשומר במחנה בגין מעורבות בהשמדת יהודי המחנה, אך הוא מת קודם משפטו.

קברי האחים שנותרו במקום הופרעו על ידי מקומיים פולנים בשנים שלאחר המלחמה, שחיפשו חפצי ערך שנקברו יחד עם הקורבנות. בעיתונות הפולנית גינו אז את ההתנהגות הזאת, אך הרשויות הפולניות לא הצליחו למנוע את התופעה, שנמשכה עד אמצע שנות ה-50. השטח כולו נחרש ונזרע, וניטעו בו עצים.

בשנות ה-60 הציבו הרשויות גדר סביב שטח המחנה, והוצבו בו כמה אנדרטאות קטנות. אך השטח המגודר לא תאם את שטח המחנה האמיתי, כך שעל חלקים מהמחנה נבנו בניינים חדשים. עד 1989, בגלל קרבת המחנה לגבול הפולני, מספר המבקרים בו היה קטן, והאתר תוחזק בצורה ירודה.

לאחר נפילת ברית המועצות ב-1991 החלו להגיע יותר מבקרים למחנה. בעקבות ביקורת על מצבו הירוד, נערכו בשנות ה-90 סקרים לקביעת גודלו ומיקומו של המחנה, ולגילוי פרטים חדשים על הפעילות בו. בשנים 1997–1998 נערך מטעם הפולנים סקר ארכאולוגי במחנה. החוקרים מצאו את שרידיהם של מסילות הרכבת ובניינים אחדים. כמו כן הם גילו 33 קברי אחים, שהכילו, על פי הערכותיהם, כ-15,000 גופות שלא נשרפו. בחלק התחתון של חלק מהקברים נמצאה שכבה בעובי כמה סנטימטרים של רקמות בני אדם. קבר אחד הכיל עצמות שלא נכתשו, בדחיסות כה גדולה עד שמקדחות החוקרים לא הצליחו לחדור דרכן.

צילום מתוך האנדקטה בבלז'ץ

תאריך המשלוח הראשון לבלז'ץ, מוטבע על הקיר בכניסה לאנדרטה

ב-2004 הוסר הלוט מעל אנדרטה גדולה לזכר קורבנות המחנה.

בשנת 2020, פורסם הספר הראשון בעברית המוקדש בלעדית למחנה ההשמדה בלזץ על בסיס עדויות שליקט יוצא קרקוב, נחום מנור-מונדרר וביוזמת ארגון יוצאי קרקוב.

לקריאה נוספת

• יצחק ארד, מבצע ריינהארד: בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, תל אביב תשמ"ח.
• טוביה פרידמן (עורך), מחנה בלז'ץ, אוסף דוקומנטרי, חיפה 1982.
• ספר בלזץ, מחנה השמדה נאצי, עדויות, עורכים: רפאל אוסטרוף ולילי הבר, הוצאת ארגון יוצאי קרקוב, 2020

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של בלז'ץ

• מחנה ההשמדה בלז'ץ מתוך האנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
• מאמר של יצחק ארד, "מבצע ריינהרד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, באתר יד ושם
• מחנה ההשמדה בלזץ' - ספריית מט"ח
• עדותו של ניצול המחנה רודולף רדר
• בלז'ץ-עדויות ומקורות על מחנה השמדה, תורגם ונערך על ידי נחום מנור
• קובץ מאמרים ועדויות על בלז'ץ
• מחנה ההשמדה בלזץ' (באנגלית)
• רובין אוניל, Belzec & The Destruction of Galician Jewry
• מוזיאון בלז'ץ (בפולנית)
• בלז'ץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)