גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה שלב בהיסטוריה של גרמניה לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ותחילה של המלחמה הקרה כשפוצלה גרמניה לשתי מדינות, מערב גרמניה ומזרח גרמניה למשך כ-40 שנים, פיצול שסימל את חלוקתה של אירופה לגוש המזרחי ולגוש המערבי. רק בשנת 1990, בעקבות נפילת חומת ברלין בשנת 1989, גרמניה התאחדה מחדש.

כניעתה של גרמניה במאי 1945

"נשות חורבות" מפנות הריסות

ילדים גרמנים-אתניים שגורשו מפולין

נכי מלחמה

עם כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945 החזיקו כוחות אמריקאיים ובריטיים בחלקה המערבי של גרמניה וכן בתורינגיה ובחלקים מסקסוניה, סקסוניה-אנהלט ומקלנבורג. בהתאם להסכמות שהושגו קודם לשוך הקרבות נערכו בעלות הברית המערביות ב-1 ביולי 1945 בגבולות שעליהם הוסכם.

בוועידת פוטסדאם באוגוסט 1945 חילקו ביניהן ארבע בעלות הברית המנצחות ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וצרפת את גרמניה בגבולות רפובליקת ויימאר לאזורי כיבוש נפרדים.

ברית המועצות זכתה בחלוקה זו בשטח שעליו קמה מאוחר יותר הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה) וכן שטחים במזרח שהועברו לריבונות פולין, למעט אזור קלינינגרד. הממלכה המאוחדת מצדה זכתה בשטחים שהיו מאוחר יותר למדינות-המחוז שלזוויג-הולשטיין, המבורג, סקסוניה תחתית ונורדריין-וסטפאלן. אזור הכיבוש האמריקני השתרע על בוואריה, הסה, חלקים מבאדן-וירטמברג וכן בברמן וברמרהאפן. צרפת הסתפקה באזור שהפך לימים למדינת ריינלנד-פפאלץ ובחלקים מבאדן-וירטמברג. אזור הסארלנד הועמד תחת מנהל צרפתי. בעלות הברית חילקו ביניהן את בירת הרייך ברלין לארבעה חלקים.

בראש מערך הכיבוש הועמדה "מועצת הפיקוח של בעלות הברית" שמושבה היה בברלין.

בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאזורים אחרים של מזרח אירופה, בהם התגוררו גרמנים אתנים, הוחל בגירוש שיטתי של האוכלוסייה הגרמנית. כ-14 עד 16 מיליון בני אדם אולצו לעקור למערב ולמזרח ותרמו בכך להכבדת המצב הכלכלי הקשה ששרר בה בתום מלחמת העולם השנייה. באזורים מסוימים אף הפכו מגורשים אלו לרוב באוכלוסייה המקומית.

בגרמניה גופא התנהלו החיים בדוחק ובמצוקה גדולים, וזאת בשל ההפצצות הכבדות שספגו ערי גרמניה, החוסר במקומות מגורים, קשיי האספקה של מצרכי מזון, התשתית שנפגעה, אספקת החשמל ששותקה והמחסור בדלק. רבים מן הגברים היו עוד שבויי מלחמה, ולכן עסקו "נשי החורבות" בפינוי עיי החורבות בערים. תושבי הערים יצאו בהמוניהם אל אזורי הכפר, כדי לקנות שם מצרכי מזון בסחר חליפין תמורת חפצים יקרי ערך. בהיעדר הילך חוקי, שגשג שוק שחור לסחורות מסוימות, במיוחד לסיגריות אמריקניות. בשל המחסור בחומרי דלק נחטבו עצים רבים ונבזזו רכבות פחם. מצרכי מזון ניתן היה להשיג רק בתמורה לתלושי-קיצוב מיוחדים או מגידול עצמי. החקלאות ייצרה רק 35% מן התוצרת שהייתה לפני המלחמה, וצפיפות האוכלוסייה גדלה בשל הגעת הפליטים ממזרח אירופה ומשטחי גרמניה שסופחו לפולין ולברית המועצות.

שנת 1945 התאפיינה במחיקה של האידאולוגיה מהתודעה של הגרמני הפשוט, כיוון שהוטל עליו להישרד. המוסדות החברתיים קרסו. בתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו או נהרסו פיזית. רשויות השלטון חדלו מלהתקיים. המשטרה התפוררה והפשיעה גאתה. הגרמני הפשוט לא חשב על אידאולוגיה בשנה זו, אלא רק כיצד להגן על קורת הגג, כיצד להשיג את מנת הלחם הבאה ומה עלה בגורל יקיריו. ערים רבות חרבו והמאבק על מזון ועל אמצעי חימום גרם לגרמני הממוצע להתבצר ביחידה המשפחתית שלו – או במה שנשאר ממנה – ולהתנכר לזולת, עד כדי איבה.

כל גרמני רביעי איבד בן משפחה. גרמנים רבים איבדו את כל משפחתם. רבע מהילדים הגרמנים לאחר המלחמה היו ללא אבות. כ-12 מיליון גרמנים איבדו את כל רכושם או נעקרו לנצח מבתיהם במזרח (פרוסיה, שלזיה, חבל הסודטים) שסופחו לפולין ולצ'כיה.

1.6 מיליון חיילים גרמנים נפלו בשבי הסובייטי. לפחות 700,000 מהם נספו בשבי. רבים מהשבויים היו צעירים שגויסו כצעד של יאוש ל"פולקסשטורם" (Volkssturm), יחידות של נערים שגויסו בחודשים האחרונים של המלחמה. אלו ששרדו בלחימה שהו בשבי הסובייטי פרק זמן ארוך בהרבה מאשר החודשים המעטים שבהם היו בשורות ההיטלריוגנד או הפולקסשטורם. הם שבו לגרמניה מרירים ומוכים.

במקרים רבים, אותם המנהיגים הנאציים שקראו ללחימה ללא פשרות ולהחזקת מעמד בערים הגרמניות עד המוות, הם אלה שנטשו ראשונים את שדה המערכה ונמלטו. עקב כך, האמון של העם בהנהגה צנח לרמה אפסית. כל הסמלים הנאציים סולקו, כל בכירי המפלגה ופקידיה המחוזיים נעלמו. חששותיהן של בעלות הברית מארגון מחתרת נאצית עממית שבה יפעלו המוני גרמנים התבדו כמעט לגמרי. רק מיעוט אפסי נמשך ל"אנשי הזאב". 1945 הייתה "שעת האפס" (Stunde Null) של התודעה הקולקטיבית בגרמניה, של התודעה הפוליטית וההומניסטית וכן של הספרות, האמנות והתרבות. הטראומה שידע העם הגרמני, תחושת הבגידה של ההנהגה והתחושה של אוזלת היד - כל אלה הובילו לתחושה עזה של יאוש, הלם ובלבול.

טראומת התבוסה שינתה את גרמניה באופן קיצוני. אם את התבוסה במלחמת העולם הראשונה ראו הגרמנים כבגידה של כוחות חיצוניים ופנימיים, מכיוון שעם כניעת גרמניה לא עמד ולו חייל זר אחד מבעלות הברית על אדמתה, הרי שהחלטת בעלות הברית בוועידת קזבלנקה לפיה גרמניה תיכנע ללא תנאי הובילה לכיבוש כל שטחה של גרמניה, ולכך שכל גרמני ראה על סף ביתו חייל זר - סובייטי, אמריקאי, בריטי, צרפתי או כל חייל אחר מבעלות הברית. עקב כך בשנת 1945 הפנימו הגרמנים את תבוסתם כפי שלא קרה במלחמת העולם הראשונה. ההתפכחות של שנת 1945 הובילה לשינוי ערכים בחינוך, בפוליטיקה ובתודעה הלאומית הגרמנית.

בעלות הברית הכובשות הכתיבו מדיניות של דה-נאציפיקציה, הוציאו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ואת גופיה השונים אל מחוץ לחוק והסירו את כל הסממנים והסמלים הנאציים. באמצעות טפסים מיוחדים נחקרו גרמנים רבים באשר לעברם הנאצי. עם זאת עמדו אפשרויות רבות להשיג "תעודת יושר" (הידועה בשם Persilschein על שם אבקת הכביסה בשם זה) בשוק השחור. במשרדי ממשלה רבים הוחלפה הפקידות וכן הוכשר תוך מספר חודשים סגל הוראה חלופי לבתי הספר שתפקידו היה לצמצם את השפעת סגל ההוראה הישן שנחשד כמזוהה עם עברה הנאצי של גרמניה. ביום 14 בנובמבר 1945 נפתחו משפטי נירנברג נגד פושעי המלחמה העיקריים, אשר הסתיימו ב-1 באוקטובר 1946 עם גזרי דין מוות רבים. בהמשך נערכו משפטים נוספים כנגד פושעי מלחמה אחרים.

תקופת הכיבוש

ערך מורחב – תוכנית מורגנטאו

מפת חלוקת גרמניה. הגבול בין השטח הסובייטי (הצבוע באדום) לשטח יתר המעצמות הפך לגבול בין שתי הגרמניות, למעט המובלעת בברלין, בלב השטח הסובייטי

בשנים 1946–1947 הוקמו מרב מדינות-המחוז של מה שעתידה הייתה להיות גרמניה המערבית, בחלקן מתוך איחוד של מדינות היסטוריות קיימות. נערכו הבחירות המקומיות החופשיות הראשונות. בפברואר 1946 הוקמה בשטח הכיבוש הבריטי מועצה מייעצת ובה נציגים של מפלגות, של איגודי פועלים ושל הפקידות, שמתפקידה היה לייעץ לשלטון הצבאי. ב-1 בדצמבר 1946 קיבלה מדינת-המחוז הסה את החוקה הראשונה של התקופה הבתר-מלחמתית. שני אישים, קונראד אדנאואר כיושב ראש האיחוד הנוצרי-דמוקרטי הגרמני באזור הבריטי וקורט שומאכר כיושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, הלכו והתבלטו בראשית 1946 כמנהיגים פוליטיים. באפריל 1946 חידשו בתי המשפט את פעולתם. ארגוני סיוע אמריקניים החלו באוגוסט אותה השנה במשלוח חבילות סיוע במטרה להקל על מצוקת הרעב. בספטמבר החל לשדר RIAS, תחנת הרדיו של אזור הכיבוש האמריקני. מזכיר המדינה האמריקני ברנס הדגיש בנאומו בשטוטגרט ב-1 בספטמבר 1946 את גישתו החיובית ביחס לפוליטיקה הגרמנית והודיע על מפנה ביחסים האמריקניים-גרמניים. באותה הזדמנות רמז גם על המשך נוכחות בעלות הברית המערביים על אדמת גרמניה.

ב-1 בינואר 1947 אוחדו אזורי הכיבוש האמריקני והבריטי. השבועון דר שפיגל יצא לראשונה לאור. מועצת הפיקוח של בעלות הברית פירקה בפברואר 1947 את מדינת פרוסיה, כדי למנוע את שיבת גרמניה למסורת המיליטריסטית האופיינית לה. ב-5 ביוני החלה תוכנית מרשל. במפגשי קבוצה 47 הוצגו יצירות הספרות הראשונות שלאחר המלחמה.

מבחינה כלכלית, מעצמות הכיבוש המערביות סייעו לשיקומה של גרמניה בין היתר כי הן רצו לחסנה נגד סכנת התפשטות הקומוניזם והשתלטות ברית המועצות עליה. סיוע רב ניתן לאזורי הכיבוש המערביים של גרמניה במסגרת תוכנית מרשל (ששמה הרשמי היה "התוכנית להבראת אירופה"). ב-1948 הונהג מטבע חדש בגרמניה, מה שתרם להפסקת האינפלציה. בסיוע הכספים שגרמניה קיבלה במסגרת תוכנית מרשל ועל ידי מאמץ גדול מצד הגרמנים שוקמה גרמניה מן ההריסות. גרמניה החלה לייצא את תוצרתה, האבטלה בה צומצמה, מנות המזון הוגדלו, השוק השחור חוסל ורמת החיים של ההמונים החלה לעלות באיטיות אך בעקביות (ראו גם: הנס הכלכלי).

הקמת הרפובליקה הפדרלית

עם כישלון כינוס שרי החוץ בלונדון בדצמבר 1947 הפכה התהום שבין בעלות הברית המערביות וברית המועצות לבלתי ניתנת לגישור. בחודשים פברואר ומרץ 1948 התנהל בלונדון "כינוס שש המעצמות" בהשתתפות ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, אשר דן בהקמת מדינה מערב-גרמנית ובהקמת ברית בריסל, שמטרתו שמירת האינטרסים המערביים אל מול שאפתנותה של ברית המועצות. במחאה על החלטות הכינוס פרש הנציג הסובייטי ב-20 במרץ מוועדת הפיקוח של בעלות הברית, וזו באה למעשה אל קיצה. במרץ 1948 החל לודוויג ארהרד את הקריירה שלו כראש המנהלה הכלכלית של האזור המשותף הבריטי-אמריקני. באותו החודש הוקם גם "בנק הארצות הגרמניות", לימים הבנק הפדרלי של גרמניה.

עם הרפורמה במטבע ב-20 ביוני 1948, שבה השתתפה גם מערב ברלין, החל מסתמן "הנס הכלכלי" הגרמני, אשר ביחד עם השקתו של המרק הגרמני (D-Mark) הביא להיעלמותו ההדרגתית של השוק השחור. ב-24 ביוני 1948 הטילה ברית המועצות את הסגר על ברלין, ובתגובה חנכו בעלות הברית המערביות ב-26 ביוני את הרכבת האווירית לברלין.

ב-1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. בתגובה התכנסו ראשי מדינות-המחוז וניסחו את החלטות קובלנץ, לפיהן חבריה של אספה מכוננת ייבחרו מתוך בתי הנבחרים של מדינות-המחוז ולא במישרין. בין ה-10 באוגוסט ל-23 באוגוסט 1948 הכין "כנס החוקה בהרנכימזה" את האספה המכוננת.

ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנכללה באזור כיבוש הבריטי) וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. מול מנסחי החוקה עמדה קריסת רפובליקת ויימר והצורך להגן על הרפובליקה החדשה מאפשרות קריסה נוספת.

באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש". שטחה של גרמניה המערבית אוחד לכדי "תלת-אזור". ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. ב-10 במאי נדונה שאלת בירת גרמניה, והוכרעה לטובת בון. המועמדות האחרות היו קאסל, פרנקפורט ושטוטגרט. ב-12 במאי הסירה ברית המועצות את המצור על ברלין.

החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז. לא נערך משאל עם. רק בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר בפדרליזם בנוסח החוקה, ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות ניסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. רק בשנת 1961 קיבל הבונדסטאג אחוז חסימה של 5%. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, 24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

הקמת רשויות השלטון

הבחירות הראשונות לפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, נערכו ב-14 באוגוסט 1949. המפלגה הגדולה ביותר הייתה האיחוד הנוצרי-דמוקרטי הגרמני (CDU) ומפלגת האחות הבווארית שלה, האיחוד הנוצרי-סוציאלי הגרמני (CSU). שנייה בגודלה הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. מושבי הבונדסטאג התחלקו בין אחת עשר מפלגות. ישיבות הפתיחה של הבונדסטאג ושל הבית העליון, הבונדסראט, התקיימו ב-7 בספטמבר בבון. זקן חברי הבית, פאול לובה, פתח את הישיבה ומסר את ניהולה ליושב ראש הראשון של הבונדסטאג, אריך קוהלר. הבונדסראט בחר בראש ממשלת נורדריין-וסטפאליה, קרל ארנולד, ליושב ראש הראשון שלו ובכך גם לממלא מקומו של הנשיא הפדרלי. במושב משותף של שני בתי הנבחרים נבחר תיאודור הויס בסיבוב בחירות שני לתפקיד הנשיא. ב-15 בספטמבר בחר הבונדסטאג ברוב המינימלי האפשרי בקונראד אדנאואר לתפקיד הקנצלר. אדנאואר הקים קואליציה בשיתוף ה-CDU, המפלגה הדמוקרטית החופשית של גרמניה (FDP) ו"המפלגה הגרמנית".

תקופת אדנאואר

אדנאואר הוביל מדיניות של התקרבות למערב, כפי שהעידו בבירור הסכמי פטרסברג עליהם חתם עם המועצה העליונה של בעלות הברית. יריבתו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מתחה ביקורת נוקבת על מגמה זו, מפני שחששה שתוביל לביסוסה והנצחתה של חלוקת גרמניה. גם בתוך הקואליציה נמצאו מתנגדים למדיניות זו. באוקטובר 1950 התפטר שר הפנים גוסטב היינמן במחאה על כוונות ההתחמשות-מחדש ועל סגנון הנהגתו של אדנאואר. אדנאואר מצדו הגה כבר בסוף שנת 1949 באפשרות שילובה של יחידה צבאית בצבא כלל-אירופאי.

מצבה הכלכלי של גרמניה השתפר עד למצב שבו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 לא הייתה אבטלה בגרמניה. בו בזמן קלטה המדינה מאות אלפי אזרחים מזרח גרמנים מדי שנה, עד להקמת חומת ברלין ב-1961. מתחילת שנות השבעים קלטה גרמניה פועלים מטורקיה, שמילאו את השורות בכוח העבודה. השיפור במצבה הכלכלי של גרמניה פסק רק עם פרוץ משבר הנפט ב־1973.

המשרד הממשלתי לענייני מגורשים טיפל ביצירת מקומות מגורשים ובקשייהם הכלכלים של 14 מיליון המגורשים הגרמנים מארצות המזרח, שרבים מהם נקלטו במערב גרמניה.

באוקטובר 1950 מונה תאודור בלנק מן ה-CDU ל"ממונה מטעם הקאנצלר על סוגיות הקשורות בריבוי כוחות בעלות הברית". תפקיד אישי זה היווה אחר כך את הגרעין ממנו צמח משרד ההגנה הגרמני.

סגירת הגבול בין שתי הגרמניות

רצועת השליטה והמכשולים בגבול

בשנת 1952 הציע סטלין לאחד מחדש את גרמניה כמדינה נייטרלית. הצעה זו נדחתה בידי מעצמות המערב, שחששו מפני השתלטותה של ברית המועצות על כל שטח גרמניה. בתגובה סגרה ברית המועצות את הגבול בין שתי הגרמניות, והפכה אותו לגבול מבוצר ובלתי עביר.

סוגיה פוליטית חשובה הייתה יומרתה של גרמניה המערבית להיות נציגתה הבלעדית של גרמניה כולה. בהתאם לרוח זו, קבעה דוקטרינת הלשטיין כי גרמניה המערבית תנתק את קשריה הדיפלומטים עם כל מדינה שתכיר בקיומה של מזרח גרמניה. דוקטרינה זו הופעלה לראשונה ביחס ליוגוסלביה, בשנת 1957. עם זאת, לא מנעה הדוקטרינה מאדנאואר לנסוע בספטמבר 1955 למוסקבה כדי לייסד שם קשרים דיפלומטיים בין גרמניה המערבית לברית המועצות, הפטרונית של מזרח גרמניה, ולהבטיח את שובם של שבויי המלחמה הגרמנים האחרונים מן השבי הסובייטי. בסוף שנות ה-60 חדלה דוקטרינת הלשטיין להתקיים הלכה למעשה.

בשנת 1951 הוקמו משרד החוץ ומשמר הגבול. גרמניה המערבית הייתה לחברה במועצת אירופה. בחליפת מכתבים ביניהם, הסכימו הקאנצלר אדנאואר והנשיא הויס על הבית השלישי של "שיר גרמניה" בתור ההמנון הרשמי של גרמניה.

במהלך 1951 - 1954 נחתמו עוד מספר הסכמים שהמשיכו את מגמת השתלבות מערב גרמניה בגוש המערבי והגבירו את עצמאותה. כך למשל התבטל השלטון הבינלאומי בחבל הרוהר, נחתמה אמנת פריז והוקמה קהילת הפחם והפלדה האירופית.

בספטמבר 1952 חתמה גרמניה המערבית על "הסכם לוקסמבורג" עם ישראל, שעניינו שילומים לקורבנות הנאצים. באוקטובר 1952 אסר בית המשפט לחוקה של גרמניה על פעילות מפלגת-הרייך הסוציאליסטית הימנית-קיצונית, ובאוגוסט 1956 על פעילות המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. אלו היו ונותרו שתי המפלגות היחידות שהוצאו מחוץ לחוק במערב גרמניה. בבחירות לבונדסטאג בספטמבר 1953 התחזק ה-CDU. החל בשנת 1954 צוין במערב גרמניה 17 ביוני בתור "יום אחדות גרמניה", לציון ההתקוממות במזרח גרמניה ב-17 ביוני 1953.

במאי 1955 הייתה מערב גרמניה לחברה בנאט"ו ובאיחוד המערב-אירופאי. התחמשותה מחדש של גרמניה נתקלה בהתנגדות נחרצת בכל שכבות האוכלוסייה. עם הקמת הבונדסווהר, צבאה של גרמניה המערבית, ניתנה אפשרות חוקתית לסרב לשירות הצבאי ולשרת תחתיו בשירות אזרחי. בזכות ניסיונם הועסקו אנשי צבא רבים מתקופת הרייך השלישי בצבא שזה עתה קם. ההסתרה וההכחשה של עברם הנאצי של חברי הבונדסווהר, וכן של בעלי תפקידים אחרים, הייתה לעול מתמשך על כתפי החברה המערב-גרמנית. האפשרות להתחמש בנשק אטומי נשקלה ונדחתה. באפריל 1956 הוקם שירות הביון הגרמני.

הסארלנד שנוהל עד אז בידי צרפת הצטרף לרפובליקה פדרלית בתחילת 1957 לאחר משאל עם שנערך בו. השוק המשותף, קודמו של האיחוד האירופאי, נוסד ב-25 במרץ 1957 בהסכמי רומא, וגרמניה המערבית נמנתה על החברות בו. בבחירות של שנת 1957 זכה ה-CDU לרוב מוחלט. ביולי 1959 נבחר היינריך לובקה, לשעבר שר החקלאות מטעם ה-CDU, לנשיאה השני של גרמניה.

חומת ברלין

הדור הראשון של החומה, 1961: לוחות בטון ולבנים בגובה של כשני מטרים ומעליהם תיל דוקרני

לאחר מספר משברים בעניינה של ברלין וכדי למנוע את זרם הפליטים מתחומה, סגרה מזרח גרמניה ב-13 באוגוסט 1961 את המעבר למערב ברלין והחלה בבנייתה של חומת ברלין, חומה שחצצה בין ברלין המערבית לשכנתה המזרחית ולשאר גרמניה המזרחית. החומה הייתה באורך של 155 ק"מ וכללה חומות, גדרות חשמליות, דרכי פטרול, דרכי טשטוש, מגדלי שמירה ושומרים.

מעצמות המערב הגיבו בצורה מתונה, מחשש לעורר משבר נרחב. נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי הודיע בנאומו המפורסם בברלין ביוני 1963: "אני ברלינאי".

בבחירות של 1961 איבד ה-CDU את הרוב המוחלט, אבל בכל זאת הקים את הממשלה. בהסכם האליזה הושג בינואר 1963 הפיוס בין היריבות הוותיקות גרמניה וצרפת, וזו הייתה לבריתה הקרובה ביותר של גרמניה במדיניות החוץ.

כבר ב-1961 הודיע אדנאואר כי לא יישאר בתפקידו קדנציה מלאה נוספת. למרות סכסוכים בין אדנאואר לשר הכלכלה שלו לודוויג ארהרד בחרה מפלגתו, ה-CDU, בארהרד למחליפו כקנצלר גרמניה. אדנאואר פרש מתפקידו ב-15 באוקטובר 1963.

בשנות השישים נחלש הבום הכלכלי. אחד הפתרונות היה בהבאת עובדים זרים (Gastarbeiter) מאיטליה, ספרד, יוגוסלביה ובעיקר טורקיה. רוב העובדים היו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, הגיעו לתקופה מוגבלת מראש, ללא משפחה והיו אמורים לעבוד בעבודות בהן גרמנים לא היו מעוניינים.

וילי ברנדט ומדיניות האוסטפוליטיק

ב-16 בפברואר 1964 התמנה וילי ברנדט לראשות עיריית ברלין המערבית. ב-1 בדצמבר 1966 התמנה לתפקיד שר החוץ במסגרת "הקואליציה הגדולה" של הנוצרים דמוקרטים עם הסוציאל-דמוקרטים עליה נמנה ברנדט. עם התמנותו לתפקיד זה החל ברנדט לקדם את מדיניות האוסטפוליטיק אותה יזם. במסגרת מדיניות זו שאף ברנדט ליצור הפשרה עם מזרח אירופה כיוון שסבר שחלוקת היבשת לשני גושים הוא מצב קבוע ולא ארעי וחולף כמו שסבר אדנאואר. בתפקידו כשר חוץ שבר ברנדט את דוקטרינת הלשטיין וגרמניה המערבית כוננה יחסים דיפלומטיים עם רומניה ויוגוסלביה בשנים 1967 ו-1968, בהתאמה.

ביוני 1967 בעקבות ביקור השאה האיראני, מוחמד רזה פהלווי נערכו הפגנות סטודנטים. במהלכן סטודנט גרמני בשם בנו אונסורג נורה בראשו על ידי שוטר. האירוע עורר את הקמת ארגון הטרור "תנועת ה-2 ביוני".

בוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הצליח ברנדט להעביר החלטה כי על גרמניה להכיר בגבולות עם פולין שנוצרו לאחר 1945 ובכך לוותר באופן רשמי על התביעות לשטחים במערב פולין שהיו שייכים פעם לגרמניה. בעקבות החלטה זו נפלה הקואליציה הגדולה ונערכו בחירות בגרמניה המערבית. בבחירות אלו שנערכו במרץ 1969 החליפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית SPD את זו השמרנית בעמדת הרוב בפרלמנט הגרמני, לראשונה מאז סוף המלחמה.

ב-21 באוקטובר התמנה וילי ברנדט לתפקיד הקנצלר. מרגע זה ואילך החל ברנדט במסע לנרמול היחסים עם מדינות מזרח אירופה הנותרות. במרץ 1970 נפגש ברנדט לראשונה עם נשיא גרמניה המזרחית וילי שטוף, בצעד שנחשב עד אז כבלתי יאמן. באוגוסט אותה שנה נרמלו ברית המועצות וגרמניה המערבית את היחסים ביניהם תוך הצהרתה של האחרונה כי היא מכירה כי אין לשנות בכוח את הגבולות שנוצרו לאחר 1945. הצעד הבא היה כינון היחסים עם פולין תוך הכרה פורמלית מערב גרמנית כי סיפוח השטחים הגרמניים לשעבר לפולין, הוא חוקי. כינון היחסים עם פולין היה צעד קשה לגרמנים רבים שראו בכך ויתור על שטחי המולדת. ב-1971 זכה ברנדט בעקבות צעד זה בפרס נובל לשלום. שיאו של האוסטפוליטיק היה בכינון היחסים עם האחות הסוררת גרמניה המזרחית. אמנם ההכרה של גרמניה המערבית באחותה הקומוניסטית לא הייתה מלאה (לא הוחלפו שגרירים לדוגמה) אך היה כאן שינוי דרסטי במדיניות המערב גרמנית בעצם ההכרה כי יהיו שתי מדינות גרמניות. החתימה על כינון היחסים נעשה ב-21 בדצמבר 1972 והובילה לקשרים מסוימים בין שתי המדינות אשר גם נכנסו לאו"ם רשמית כשתי מדינות נפרדות ב-1975. מדיניות האוסטפוליטיק מעוררת יחסים מעורבים. יש הרואים בה מדיניות מתוחכמת אשר מכירה נוכחה במצב הקיים ומנסה להשלים איתו. יש הרואים במדיניות זו כלי המכיר בשלטון הקומוניסטי דבר אשר עיכב את נפילתו. מצדדי האוסטפוליטיק טוענים כי דווקא הנרמול של יחסי גרמניה המערבית ומזרח אירופה, חשף את תושבי המזרח לשפע הקיים במערב ובכך האיץ את התמוטטות מסך הברזל.

ביוני 1972 נעצרו מנהיגי קבוצת הטרור המרקסיסטית באדר מינהוף שפועלה המשמעותי ביותר היה בחטיפתו ורציחתו של ראש איגוד המעסיקים הגרמניים הנס מרטין שלאייר ב-1977.

ב-5 בספטמבר 1972, נרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן.

ב-16 במאי 1974 התפטר וילי ברנדט מתפקידו עקב פרשיית ריגול, בה היה מעורב אחד מעוזריו הבכירים ביותר.

במאי 1978 ביקר ברז'נייב נשיא ברית המועצות בבון.

ב-1982 התמנה הלמוט קוהל לתפקיד קנצלר גרמניה המערבית.

נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה

בנובמבר 1989 התחילו הפגנות ענק ברחבי גרמניה המזרחית שערערו על הלגיטימציה של השלטון. ב-9 בנובמבר נפלה חומת ברלין. ב-18 במרץ 1990 התנהלה הצבעה חופשית, שבה זכתה ה-CDU בראשות קוהל לקדנציה נוספת. אריך הונקר, שליט המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה ברח לברית המועצות. ב-1991 הוכרזה ברלין כבירת גרמניה המאוחדת.

ב-1992 התאפשרה בפעם הראשונה גישה לתיקי המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, השטאזי. בספטמבר 1998 החליף גרהרד שרדר את הלמוט קוהל כקנצלר גרמניה. קוהל שימש קנצלר במשך 16 שנה. ב-1999 הועבר הבונדסטאג לבניין ההיסטורי של הרייכסטאג בברלין. ב-22 בנובמבר 2005, אנגלה מרקל נבחרה לכהן כקאנצלרית גרמניה.

קישורים חיצוניים

• גרמניה, היסטוריה, 1945-1990, דף שער בספרייה הלאומית

מדיה וקבצים בנושא גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה בוויקישיתוף