לדלג לתוכן

הנעה וקטורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דחף וקטורי)
הוקר סידלי הרייר, המטוס הראשון בעולם בעל הנעה וקטורית, המאפשרת המראה ונחיתה אנכית.

הנעה וקטורית (או דחף וקטורי) היא היכולת של כלי טיס סילוני או רקטי להטות את סילון הפליטה מן המנוע. היכולת מאפשרת שליטה בכיוון הטיסה או בסיבוב כלי הטיס.

הנעה וקטורית פותחה עבור מטוסים בתחילה כדי לאפשר המראה ונחיתה קצרה (STOL) ואף אנכית (VTOL). בהמשך התברר שהנעה וקטורית מאפשרת תמרונים שאינם אפשריים עבור מטוסים ללא הנעה וקטורית, תכונה הנקראת "תמרוניות-על" (supermaneuverability) ומקנה להם יתרון גדול בקרב אוויר.

השוואה לשיטת ההנעה אווירודינמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחשת הטיית סילון הפליטה (באפור)
על ידי הטיית נחיר הפליטה (באדום)
ועל ידי כך, שינוי כיוון הטיל

להנעה וקטורית יתרון בשליטה בכלים כמו טילים בליסטיים ולוויינים מחוץ לאטמוספירה, סביבה שמאופיינת בריק, שם אמצעי ניהוג אווירודינאמים כמו הגה גובה, מדפי כנף של מטוס או כנפיים בטיל המבוססים על התנגדות האוויר אינם יעילים.

שיטת הניהוג הווקטורי מורכבת יותר מבחינה חישובית. בשיטת הניהוג האווירודינמי, נדרש לשנות את זווית הכנפיים בכיוון מסוים כדי לייצר כוח אווירודינמי בכיוון ניצב למהירות הטיל, מה שמאפשר פנייה. בשיטת הניהוג הווקטורי, לעומת זאת, ביצוע פנייה מתואמת אינו אפשרי, משום שבכל כיוון שיופעל דחף תיווצר פנייה של מרכז המסה וסיבוב של הטיל סביב ציר מסוים (אחת מדרגות החופש של הסיבוב שלו) שהן במגמות הפוכות.

למשל טיל במצב אנכי שנדרש להפנותו ימינה. לשם כך יש להטות את הדחף מעט ימינה כך שייווצר רכיב דחף ימינה. אולם, במצב זה ייווצר מומנט סיבוב על הטיל בכיוון הפוך לכיוון השעון, ולכן לא יהיה תיאום בין כיוון ציר הטיל וכיוון התנועה שלו, כלומר תהיה זווית התקפה שונה מאפס.

בנוסף לכך השגת ניהוג בשיטה הווקטורית לעולם אינה מתקבלת באמצעות שימוש בכיוון דחף יחיד. בפועל כדי לפנות בכיוון מסוים, יש להפעיל דחף בכיוון מסוים ומהר מאוד לשנות אותו, תוך ניצול מהירות הסיבוב בציר המתאים שהטיל צבר.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הנעה וקטורית בוויקישיתוף
ערך זה הוא קצרמר בנושא תעופה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.