החלוץ

ערך זה עוסק בארגון גג של תנועות נוער. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו החלוץ (פירושונים).

הֶחָלוּץ הייתה תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים, שהתארגנו למטרות עלייה לארץ ישראל. ראשיתה בהתארגנויות ספונטניות בשנות ה-80 של המאה ה-19, והיא התקיימה עד השואה. חברי החלוץ, שהשתייכו לתנועות נוער ציוניות מגוונות, היו לחוד החנית של העלייה וההתיישבות בארץ ישראל ושל ההגנה היהודית בגולה ובכלל זה בגטאות שבהם רוכזו היהודים במלחמת העולם השנייה.

אגודות "הֶחלוץ" בראשיתן

כבר בתחילת התארגנות אגודות חובבי ציון ב-1881 הוקמו בערים שונות בתחום המושב אגודות צעירים להכשרה, ללימוד עברית, עקרונות ציוניים ועבודת אדמה. חלק מהאגודות, שלא השתייכו למפלגה כגון פועלי ציון, התארגנו במסגרת-גג רופפת שנקראה "החלוץ".

בשנת 1905 הקים אליעזר יפה את ארגון "החלוץ" בארצות הברית, לאחר עלייתו של יפה לארץ ישראל דעך הארגון בארצות הברית ושוקם בסיועם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי שהגיעו לארצות הברית ב-1915 בשל מלחמת העולם הראשונה. ב-1913 קם ארגון דומה בבריטניה. מטרתן המוצהרת של ההתארגנויות הייתה "לסלול את הדרך לעם" לקראת עלייה.

עד השואה

ארגון החלוץ ברוסיה

רוב חברי החלוץ היו, עד מהפכת אוקטובר, בתחומי האימפריה הרוסית. גם בשנים הראשונות שלאחר המהפכה המשיך הארגון בתנופת צמיחה. ב-1918 התכנסה בחרקוב המועצה הראשונה של ארגוני החלוץ ברוסיה. הדמות המרכזית והבולטת באספה הייתה דמותו של יוסף טרומפלדור. הוא הציג מספר עקרונות כבסיס לפעולת הארגון: בראש ובראשונה עליו להיות נטול זיקה מפלגתית ושפתו חייבת להיות עברית. בגולה יתבסס הארגון על קיבוצי הכשרה, שיפעלו במתכונת של קומונה, ויושם בהם דגש על לימוד עבודת האדמה ותנאי החיים בארץ ישראל. על החלוץ גם לטפח הגנה עצמית יהודית. בארץ ישראל על חברי הארגון לפנות להתיישבות חלוצית ולהתארגן במסגרת הסתדרות כללית, על-מפלגתית.

באספת הארגון ב-1919 במוסקבה התקבלה "תוכנית טרומפלדור" כמתווה לפעילות הארגון, וטרומפלדור עצמו נבחר ליו"ר הארגון. עד מהרה עלו טרומפלדור וכמה מראשי הארגון בעצמם לארץ ישראל. בראשית שנת 1919, לפי החלטת הועידה הראשונה של "החלוץ" הרוסי, שהתקיימה בפטרוגראד בינואר של אותה שנה. עובר למינסק הוועד המרכזי של "החלוץ". מגיעים למינסק יוסף טרומפלדור, יהודה קופלוביץ וי. רושצ'וק. זה סייע, כמובן, להתפתחותו המוגברת של ה"חלוץ" במינסק ובבלארוס כולה^[1].

בהמשך, לאחר התבססות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בשלטון, הוחמר הפיקוח על קיבוצי ההכשרה. ב-1923 ירד החלק ה"ימני" (ה"עמלני", שדגל בהתיישבות במושב עובדים ולא בקיבוץ) של הארגון למחתרת, והמשיך לפעול כתנועה בלתי לגאלית, בעוד החלק שהיה קשור למפלגות סוציאליסטיות (כגון המפלגה הציונית-סוציאליסטית) ניסה להמשיך ולפעול בגלוי. ב-1925 נאסרו מנהיגי הארגון ונשלחו לסיביר, וב-1928 בוטל רישיון התנועה הלגאלית וכל קיבוצי ההכשרה שלה פוזרו. מרבית הפעילים עלו לארץ ישראל, חלקם במסגרת הסכמים להחלפת אוכלוסייה שנערכו בין ממשלת המנדט הבריטי לממשלת רוסיה.

ארגון החלוץ בפולין

כרטיס חבר של חברת "החלוץ" בעיר ורבה בפולין, רחל אוני, משנת 1933

משנות ה-20 היה המרכז העולמי של החלוץ בוורשה. מרכז החלוץ ניהל את קיבוצי ההכשרה השונים באופן רופף ושלח את הבולטים שבחברי ההכשרות להשתלמויות ושליחויות לחיזוק גרעינים חלשים ולהקמת סניפים. כמו כן ניהל המרכז את הקשר עם ההסתדרות הציונית העולמית. בוורשה יצא לאור גם עיתון החלוץ, "העתיד".

בין שתי מלחמות העולם חיו כ-40%–50% מחברי החלוץ בפולין. בפולין הוקמה תנועת נוער כללית בשם "החלוץ הצעיר", שפנתה לנוער שכלל תלמידי גימנסיה בערים. על התנועה השתלט במהלך שנות ה-30 הקיבוץ המאוחד, שראה בה מאגר אנושי איכותי שימלא את שורותיו וקיבוציו בארץ ישראל^[2]. הקיבוץ המאוחד שלח שליחים וחומרי הסברה, והעניק לתנועה ולהכשרותיה גם סיוע חומרי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בפולין כ-360 קיבוצי ההכשרה,^[3] ובהם כ-12,500 חניכים. חלק ניכר מהמעפילים בתקופה זו הגיעו משורות החלוץ בפולין.

ארגון החלוץ בגרמניה

ארגון החלוץ נוסד בגרמניה ב-1923. מכיוון שרוב יהודי גרמניה היו מתבוללים סבל החלוץ מגידול איטי במספר חבריו, בשנת 1928 מנה 500 חברים ולרשותו עמדו ארבע חוות הכשרה. בעת השפל הגדול ראו רבים בעלייה לארץ ישראל הזדמנות כלכלית ועלו בעיקר מסיבות כלכליות ולא אידאולוגיות. עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 וההגבלות הרבות שהטילו על היהודים גרמו לגידול חד במספר הצעירים שרצו לעלות ארצה. ההכשרה הייתה, במקרים רבים, האפשרות היחידה לצעירים וצעירות יהודים לזכות בהכשרה מקצועית כלשהי. בשנת 1934 מנה החלוץ כ-15,000 חברים ולמעלה מ-3,500 מהם עברו הכשרה בלמעלה מ-32 מתקנים שונים. החלוץ היה כפוף לארגון הגג של יהודי גרמניה (Reichsvertretung der Deutschen Juden) והאחראי על החלוץ מטעמה היה מרטין גרזון (Martin Gerson). בשנת 1941 חוסלו מתקני ההכשרה בגרמניה בהוראת הנאצים - חלקם נסגרו והשאר הפכו למחנות כפייה לצעירים יהודים.

ארגון החלוץ בשאר ארצות העולם

הסתדרויות חלוץ מקומיות קמו ברחבי העולם היהודי, בכל רחבי אירופה, בצפון אפריקה, בעיראק, באיראן, ובאמריקה הצפונית והדרומית. גם לארצות אלה נשלחו שליחים מארץ ישראל, על מנת להכווינם להתיישבות בקיבוצי התנועות השונות. ב-1921 התכנס בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה כנס היסוד של ההסתדרות העולמית של החלוץ, בהשתתפות נציגים בכל רחבי העולם. ב-1926 התכנס בדנציג כנס עולמי נוסף, שבו נקבעו כללי היסוד של הסתדרות החלוץ, ברוחו של טרומפלדור: עבודה עצמית, שפה עברית ותרבות עברית, קשר עם ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל והשתתפות פעילה בקונגרס הציוני ובמפעלי ההתיישבות והעשייה בארץ ישראל. יהודה אלמוג (קפלביץ) היה ממארגני תנועת החלוץ בדמשק. בשנת 1928 בעת שחזר מאיראן, נפגש עם צעירים ממועדון הנוער ברובע היהודי בדמשק, אשר דברו עברית רהוטה, הלהיב אותם ברעיון הציוני וסיפר להם על אדמות הברון רוטשילד בחורן. יהודה הציע לצעירים היהודים לעלות על הקרקע ולישב אותה בזכות העובדה שהם נתינים סורים. רעיון החלוציות קסם לצעירי הקהילה והתגבשה קבוצה להקמת תנועת החלוץ בדמשק בהדרכתו. יהודה הביא את דבר הקמת החלוץ בדמשק בפני מנהיגי היישוב בארץ, כדי שיארגנו את הכשרתם בקיבוץ לקראת עלייתם להתיישבות בחורן. רבים מצעירי הקהילה הצטרפו לתנועת החלוץ ונשלחו להכשרה בקיבוצים.

בין השנים 1919–1939 עלו לארץ ישראל חמישים עד שישים אלף חברים. רובם לא נשארו זמן רב בקיבוצים, אך הם היוו כוח עתודה יציב ואיכותי שסייע סיוע של ממש להתיישבות "אשר משקלו הציבורי היה גדול יחסית לכמות".^[4]

בין על-מפלגתיות למפלגתיות

עם הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, כגוף על-מפלגתי, הוגדרה כפיפות של החלוץ להסתדרות. בוועד הפועל הוקם אגף לקשר עם החלוץ, שנתפס כתנועת הנוער היהודי בגולה. שליחים מארץ ישראל נשלחו לקיבוצי ההכשרה, הביאו עמם חומרי הדרכה שהוכנו בארץ ואיפשרו לחניכים ליצור קשר בלתי אמצעי עם השליחים. עקב כך פרשו מההסתדרות העולמית של החלוץ הסתדרות בית"ר, הסתדרות הפועל המזרחי (בגרמניה: ברית חלוצים דתיים).

במקביל לחברות בחלוץ היו בדרך כלל הקבוצות השונות חברות (או בוגרות) תנועת נוער ציונית. חברי החלוץ היו חברים בתנועות "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הנוער הציוני", "בלאו וייס", "הבונים", "דרור", "המחנות העולים", ו"בני עקיבא". במקביל התחייבו חברי ההכשרות להתיישב לפי צורכי תנועות-האם של תנועות נוער אלה, כלומר בקיבוצי השומר הצעיר, חבר הקבוצות והקיבוצים והקיבוץ הדתי, כאשר "ברירת המחדל" לקבוצות שלא היו שייכות לאחת מתנועות הנוער האחרות הייתה התיישבות בקיבוצי הקיבוץ המאוחד.

בשואה ואחריה

רוב מרכזי התנועה באירופה נכבשו על ידי גרמניה הנאצית, בפרט המרכז העולמי בפולין. חברי החלוץ, שהיו בעלי תודעה ציונית ותודעה של הגנה עצמית, היו ממארגני החיים הציוניים בגטאות וממארגני התנגדות יהודית בשואה.

לפני, במשך ולאחר המלחמה נעזרו שליחי המוסד לעלייה ב' בחברי החלוץ לארגון מבצעי הבריחה וההעפלה.

המחלקה בהסתדרות הציונית העולמית העוסקת בהכשרת נוער וצעירים להכרה ציונית ולעלייה נקראת "מחלקת הנוער והחלוץ".

הנצחה

על שם התנועה רחובות בערי ישראל. על שם התנועה גם שכבת ״החלוץ״ בתנועת השומר הצעיר (ילידי 1998).

ראו גם

לקריאה נוספת

משה בסוק, ספר החלוץ, אנתולוגיה, ירושלים: הוצאת הסוכנות היהודית, 1940.
לוי אריה שריד, החלוץ ותנועות הנוער בפולין: 1917-1939, תל אביב: עם עובד, 1979.
לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות: התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה, 1939-1949, שני כרכים, תל אביב: מורשת, 1997.
ישראל אופנהיים, תנועת החלוץ בפולין: 1917-1929, ירושלים: מאגנס, 1982.
ישראל איפנהיים, תנועת החלוץ בפולין: 1929-1939, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 1993.
חיים גולן, ‏ועד 'החלוץ' בארץ-ישראל בשנת 1920, קתדרה 77, אוקטובר 1995, עמ' 99-67.
חיים אוטיקר, תנועת "החלוץ" בפולין - גידולה והתפתחותה בשנים 1932-1935, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1972.^[5]
רונה יונה, נהיה כולנו חלוצים - תנועת העבודה והעלייה מפולין, 1923–1936, הוצאת מאגנס, 2021^[6].