רצח העם הארמני

מפת רצח העם הארמני, המציגה מחנות ריכוז, מחנות מוות, נתיבי שיירות גירוש, נקודות התנגדות ונתיבי מילוט

רצח העם הארמני (בארמנית: Հայոց Ցեղասպանություն), המכונה גם "שואת הארמנים", ובמסורת הארמנית "הפשע הגדול" (בארמנית: Մեծ Եղեռն, בתעתיק עברי: מֶץ יר'רן), היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית שבשטחה, בעיקר באנטוליה. רצח העם הארמני כלל מעשי טבח המוניים, גירוש המוני, וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים.

לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו טורקים, כורדים ואזרים מוסלמים לטבוח בארמנים הנוצרים עד שנת 1923.

ההערכה הרווחת היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה, בין מיליון למיליון וחצי ארמנים, נספתה. קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כגון האשורים ויוונים פונטים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית כחלק מרצח העם האשורי ורצח העם היווני-פונטי, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים.

ב-24 באפריל מציינים הארמנים ברחבי העולם את יום הזיכרון לרצח בני עמם על ידי הטורקים העות'מאנים.

רקע היסטורי

הארמנים תחת השלטון העות'מאני

באימפריה העות'מאנית חיו קבוצות דתיות ואתניות רבות, בהן ארמנים, יוונים, כורדים, אשורים, יזידים ויהודים, אך רוב האוכלוסייה, והשלטון, היו מוסלמים דוברי טורקית. בני הדתות המונותאיסטיות זכו למעמד של "מילת", שהעניק להם חופש דת ופולחן וכן חסות תחת השלטון העות'מאני.

ארמניה עברה ברובה לשלטון העות'מאני במאות ה-15 וה-16. הרוב הגדול של הארמנים, שהוגדרו כמילת (קהילה) והונהגו על ידי מנהיגם הרוחני, הפטריארך הארמני של קונסטנטינופול , היו מרוכזים במחוזות המזרחיים של האימפריה העות'מאנית (המכונים כיום "ארמניה הטורקית" או "ארמניה המערבית" ), אף על פי שקהילות רבות היו קיימות גם במחוזות המערביים, כמו גם בבירה קונסטנטינופול.

במאה ה-19 נחלקה ארמניה ההיסטורית בין טורקיה, פרס ורוסיה, כאשר חלקה הגדול היה בחלק הטורקי. בה בעת שהארמנים תחת שלטון רוסיה נהנו אז משגשוג כלכלי ופריחה תרבותית, רוב הארמנים באימפריה העות'מאנית היו איכרים ורובם חיו בששת המחוזות המזרחיים של האימפריה, ברמת ארמניה: ארזורום, סיוואס, ביטליס, קארפּּוּט, ואן ודיארבָּקיר. מחוזות אלה היו ידועים גם כ"ששת המחוזות הארמניים". בעיר הבירה איסטנבול, לעומת זאת, חיו כ-250,000 ארמנים, שעסקו בבנקאות, מסחר, אדריכלות ועבודה בשירות הציבורי.

במחוזות המזרחיים הארמנים היו נתונים לגחמותיהם של שכניהם הטורקים והכורדים, שהיו גובים מהם מס-יתר באופן קבוע, מבצעים בהם שוד וחטיפות, כופים עליהם המרת דתם לאסלאם, ומנצלים אותם ללא התערבות מצד הרשויות המרכזיות או המקומיות. באימפריה העות'מאנית, בהתאם למערכת הד'ימי שהונהגה בארצות המוסלמיות, הם זכו לחירויות מסוימות, כמו שאר הנוצרים והיהודים. מערכת הד'ימי באימפריה העות'מאנית התבססה ברובה על תנאי עומר. הלא-מוסלמים היו זכאים לרכוש, פרנסה וחופש פולחן, אבל בעיקרו היחס אליהם היה כאל אזרחים מדרגה שנייה באימפריה וכונו בטורקית "גאבורים" (Giaour), מילת גנאי שפירושה "כופר".

האתנוגרף הבריטי ויליאם מיצ'ל רמזי תיאר בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19, לאחר ביקור באימפריה העות'מאנית, את תנאי החיים של הארמנים:

"אנחנו חייבים לחזור לזמן קדום יותר, אם אנחנו רוצים להעריך מה הייתה משמעותו של שלטון טורקי ללא רסן, עבור ארמנים ויוונים כאחד. משמעותו לא הייתה רדיפה דתית; משמעותו הייתה בוז שלא ניתן לתאר ... הם היו כלבים וחזירים; וטבעם היה להיות נוצְרים, לספוג יריקה, אם צילׇם האפיל על טורקי, לספוג התעללות, להיות המחצלות שעליהן הוא ניגב את הבוץ מנעליו. תארו לעצמכם את התוצאה הבלתי נמנעת של מאות שנים של עבדות, של כניעה לעלבון וללעג, מאות שנים שבהן שום דבר שהיה שייך לארמני, לא רכושו, ביתו, חייו, גופו, וגם לא משפחתו, היו קדושים או בטוחים מאלימות – אלימות גחמנית ללא התגרות – שהתנגדות לה באלימות פירושה היה מוות!"

המקור באנגלית

We must, however, go back to an older time, if we want to appreciate what uncontrolled Turkish rule meant, alike to Armenians and to Greeks. It did not mean religious persecution; it meant unutterable contempt ... They were dogs and pigs; and their nature was to be Christians, to be spat upon, if their shadow darkened a Turk, to be outraged, to be the mats on which he wiped the mud from his feet. Conceive the inevitable result of centuries of slavery, of subjection to insult and scorn, centuries in which nothing that belonged to the Armenian, neither his property, his house, his life, his person, nor his family, was sacred or safe from violence – capricious, unprovoked violence – to resist which by violence meant death!

תפוצת הארמנים באסיה הקטנה בראשית המאה העשרים. חום: רוב ארמני. כתום: 25%-50% ארמנים. צהוב: פחות מ-25% ארמנים. אדום: אזור בו חיים הארמנים בתחילת 2023

יישום רפורמות, שנות ה-1840–1880

החל מאמצע המאה ה-19 החלו לפרוח באירופה תנועות לאומיות שדרשו עצמאות והגדרה עצמית, במאבקים שכונו "אביב העמים". בין השואפים לעצמאות בשטחי האימפריה העות'מאנית היו הארמנים, הכורדים והיהודים. האימפריה התנגדה לשאיפות אלו משום שראתה בהן פגיעה בכוחה. גם בקרב הטורקים פעלו תנועות לאומיות ולאומניות ששאפו לחזק את האחיזה הטורקית באסיה הקטנה ואף לגרש ממנה את כל המיעוטים האחרים. בנוסף לבעיות מבית, איימו על האימפריה העות'מאנית מעצמות זרות. רוסיה הייתה מעצמה פעילה באזור, וניסתה להחליש את כוחה של האימפריה.

באמצע המאה ה-19, שלוש המעצמות האירופיות הגדולות – בריטניה, צרפת ורוסיה – החלו להטיל ספק ביחסה של האימפריה העות'מאנית כלפי המיעוטים הנוצרים שבה ולחצו עליה להעניק זכויות שוות לכל נתיניה. משנת 1839 ועד להכרזת חוקה הראשונה ב-1876, הנהיגה האימפריה את הטנזימאט, סדרת רפורמות לשיפור מצבם של המיעוטים. אולם רוב הרפורמות מעולם לא יושמו משום שהאוכלוסייה המוסלמית דחתה את עקרון השוויון לנוצרים. עד לשנות ה-70 של המאה ה-19, היוונים ועמים נוצריים אחרים בבלקן, כבר השתחררו מהשלטון העות'מאני בעזרת המעצמות הגדולות. הארמנים נשארו בדרך כלל פאסיביים בשנים הללו, מה שהעניק להם את התואר "מילט-אי סדיקה" – "המילט הנאמן".

באמצע שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, דברים החלו להשתנות כאשר מעמד של אינטלקטואלים החל להופיע באוכלוסייה הארמנית. ארמנים אלה, שקיבלו את השכלתם באוניברסיטאות אירופיות או בבתי ספר מיסיונריים אמריקנים באימפריה העות'מאנית, החלו לערער על מעמדם הנחות בחברה ויזמו תנועה שביקשה יחס טוב יותר מצד הממשלה. באחד המקרים, לאחר שנאספו חתימותיהם של איכרים מארמניה המערבית, המועצה הקהילתית הארמנית הגישה לממשלה העות'מאנית עצומה לטפל בתלונותיהם העיקריות: "הביזה והרצח בעיירות ארמניות על ידי כורדים וצ'רקסים, חוסר הגינות בזמן גביית מיסים, התנהלות פושעת מצד פקידי ממשלה והסירוב לקבל נוצרים כעדים במשפט". הממשלה העות'מאנית הבטיחה להעניש את האחראים, אולם לא ננקטו שום צעדים משמעותיים. החל משנות ה-60 המוקדמות, פעלה התנועה הארמנית לשחרור לאומי, שמטרתה הייתה תחיית עצמאותו של העם הארמני בתוך מסגרת מדינית מחודשת בשטחים המיושבים על ידי רוב ארמני שנמצאו בשליטת האימפריה העות'מאנית.

לאחר הדיכוי האלים של נוצרים בהתקוממויות בבוסניה והרצגובינה, בבולגריה ובסרביה ב-1875, המעצמות הגדולות השתמשו בחוזה פריז (1856) בטענה שהוא העניק להן את הזכות להתערב ולהגן על המיעוטים הנוצריים באימפריה העות'מאנית. תחת לחץ כבד, ממשלת הסולטאן עבדול חמיד השני הכריזה על עצמה כמונרכיה חוקתית עם פרלמנט ונכנסה למשא ומתן עם המעצמות. באותו הזמן, הפטריארך הארמני של קונסטנטינופול, נרסס השני, העביר למעצמות תלונות ארמניות על "תפיסת אדמה בכוח... המרת דת בכפייה של נשים וילדים, הצתה, דמי חסות וסחיטה, אונס ורצח".

בזמן המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), הצטרפו מהפכנים ארמניים מרוסיה לכוחות הרוסיים שחדרו למזרח אנטוליה ועודדו את אחיהם שבאימפריה העות'מאנית למרוד בסולטאן, אולם רוב האוכלוסייה הארמנית נותרה נאמנה לשלטון. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית, הארמנים החלו לראות באימפריה הרוסית כערבה לביטחונם. במרץ 1878 חתמו רוסיה וטורקיה על חוזה סן סטפנו, ונרסס שכנע את הרוסים להכניס בו את סעיף 16, שהבטיח את הגנת הארמנים בכך שדרש שהכוחות הרוסים ייסוגו מהמחוזות המאוכלסים ארמנים במזרח האימפריה העות'מאנית רק עם יישומן המלא של רפורמות. בריטניה הייתה מוטרדת מהחזקתה של רוסיה בשטח כה רב של האימפריה העות'מאנית והכריחה אותה להיכנס למשא ומתן חדש עם כינוסו של קונגרס ברלין ביוני 1878, שבו היו מעורבות כל המעצמות הגדולות. גם הארמנים נכנסו למשא ומתן הזה והדגישו כי הם מבקשים אוטונומיה, ולא עצמאות מהאימפריה העות'מאנית. הם הצליחו באופן חלקי, כאשר סעיף 61 של חוזה ברלין הכיל את אותו הטקסט שבסעיף 16 בחוזה סן סטפנו ובכך הבטיח את החיים והרכוש במחוזות הארמניים של טורקיה וגם התחייבות עות'מאנית לביצוע רפורמות, אבל הוסר ממנו כל אזכור לזה שכוחות רוסיים יישארו במחוזות. במקום זאת, היה על הממשלה העות'מאנית ליידע את המעצמות הגדולות על התקדמות הרפורמות. בפועל לא נעשה דבר בעניין.

לאחר קונגרס ברלין, עלתה בקרב חוגים דיפלומטיים והעיתונות הפופולרית, במקביל ל"שאלה המזרחית", גם "השאלה הארמנית", שעסקה בהגנתם וחירותם של הארמנים בתחום האימפריה.

תנועת השחרור הלאומית הארמנית

מתוך כעס על השתלשלות האירועים הזאת, שלא הביאה לרפורמות, החליטו מספר אינטלקטואלים ארמנים מפוכחים החיים באירופה ורוסיה, ליצור מפלגות פוליטיות המוקדשות לשיפור מצבם של בני עמם החיים בתוך האימפריה העות'מאנית. ברבע האחרון של המאה ה-19, תנועה זו נשלטה על ידי שלוש מפלגות: מפלגת ארמנקאן , שהשפעתה הייתה מוגבלת לוואן, ושני ארגונים מהפכניים שקמו בסוף שנות ה-80, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ("הונצ'אק", פעמון) והפדרציה המהפכנית הארמנית ("דשנאק", אגודה). מרכזיהם של שני הארגונים פעלו בכמה ערים באירופה ובטיפליס. מלבד הבדלים אידאולוגיים, מטרתן המשותפת של כל המפלגות הייתה להשיג תנאים חברתיים טובים יותר לארמנים באימפריה העות'מאנית על ידי הגנה עצמית ותמיכה בלחץ אירופי גדול יותר על הממשלה העות'מאנית ליישם את הרפורמות שהובטחו.

טבח הארמנים 1894–1896

ערך מורחב – מעשי הטבח החמידיים

גופות של ארמנים טבוחים בארזורום ב-1895.

אישה ארמנית שבעלה נרצח אחרי טבח 1894–1896 מחפשת מפלט לאחר הליכה ארוכה עם ילדיה.

מאז 1876, המדינה העות'מאנית הונהגה על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני. מייד לאחר חתימת חוזה ברלין, ניסה עבדול חמיד לסכל את יישום ההכנות לרפורמות שבו, בטענה שהארמנים אינם מהווים רוב במחוזות, ושדיווחיהם על התעללויות מוגזמים מאוד או לא נכונים.

ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העות'מאנית. הארמנים היו נוצרים ובכך נבדלו מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה במטרה להחליש את האימפריה העות'מאנית.

שני הארגונים הארמניים המהפכניים המרידו את האוכלוסייה הארמנית במחוזות המזרחיים נגד השלטון העות'מאני. כדי לא לאבד את שליטתו, החליט הסולטאן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המיסים הגבוה הובילו להתקוממות ארמנית. ב-1890, עבדול חמיד יצר יחידות כמו-צבאיות הידועות בשם גדודי ה"חמידייה" , כלומר הגדודים של חמיד, שהורכבו מחיילים כורדים בלתי-סדירים. בגדודים אלה נעשה שימוש גובר לטיפול בארמנים על ידי דיכוי וטבח.

באוגוסט 1894 פרץ מרד ארמני באזור העיירה סאסון . הטורקים הגיבו באכזריות וארמנים רבים נטבחו. בספטמבר 1895 ערכו הארמנים הפגנה נגד מסקנות ועדת חקירה ממשלתית שמונתה לבדוק את האירועים. המפגינים הותקפו על ידי אוכלוסייה מוסלמית. אוכלוסייה זו ביצעה בהם טבח נוסף, שנוספו לו התקפות אלימות כלפי ארמנים בערים רבות באנטוליה (למשל בזייתון ב-1895–1896).

ב-1 באוקטובר 1895, 2,000 ארמנים התאספו בקונסטנטינופול בעתירה ליישום הרפורמות, אך יחידות המשטרה העות'מאנית פיזרו את ההפגנה באלימות. מחאה מצד נציגים דיפלומטיים של בריטניה, צרפת ורוסיה הביאה להבטחה נוספת של הסולטאן (ב-20 באוקטובר 1895) להנהיג רפורמות, אך אלה שוב לא הוצאו לפועל וההתנכלויות לארמנים נמשכו גם במהלך שנת 1896.

מתוך תסכול מהאדישות האירופית למעשי הטבח ובמאמץ לקבל הכרה בינלאומית ולהביא להתערבות המעצמות לטובת עניינם, נקטו הארמנים פעולת טרור מתוכננת היטב נגד הממשלה העות'מאנית. ב-26 באוגוסט 1896 השתלטה קבוצה של חברי "הפדרציה המהפכנית הארמנית" על הבניין המרכזי של בנק עות'מאן באיסטנבול, בזמן שקבוצה אחרת פרצה ל"שער העליון", מקום מושבו של הווזיר הגדול, וקבוצה שלישית הטילה פצצה על הסולטאן, כשהיה בדרכו לתפילת יום שישי. ב"שער העליון" נגרם הרס, ומהפצצה שהוטלה על הסולטאן נהרגו עשרים שוטרים משומרי ראשו. הארמנים שהתבצרו בבנק דרשו אוטונומיה ופטור ממיסוי לאזורים הארמניים. הסולטאן סירב לדרישות ולמחרת השתלטו כוחותיו על הבנק ותפסו את המתבצרים. בימים שלאחר האירוע נטבחו אלפי ארמנים באיסטנבול. במהלך הפרעות בבירה החביאה הקהילה היהודית ארמנים רבים בבתיה.

האירוע הביא אהדה לארמנים באירופה וזכה לשבחים בעיתונות האירופית והאמריקנית, שהשמיצה את הסולטאן עבדול חמיד ותיארה אותו כ"רוצח הגדול", "הסולטאן האדום", "סולטאן הדמים" ו"עבדול הארור". בתגובה הרג המון טורקי כ-50,000 ארמנים. מידת מעורבות השלטון באירועים אלו אינה ברורה. כדי להפיס את דעת הקהל במערב, הכריז הסולטאן על חנינה כללית ומינה פקידים נוצריים במחוזות בעלי אוכלוסייה ארמנית. בריטניה הציעה התערבות צבאית לטובת הארמנים במזרח אנטוליה, אולם הצאר הרוסי התנגד, מחשש לנוכחות צבאית בריטית באזור, וכך גם צרפת. אף על פי שהמעצמות הגדולות התחייבו לנקוט פעולה, פעולה כזו מעולם לא הגיעה לידי הגשמה, בשל ניגודי עניינים פוליטיים וכלכליים, אולם תגובתן הייתה אחד הגורמים שהשפיעו על הפסקת מעשי הטבח. בין השנים 1894–1896 הרגו הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים. פוגרומים אלה נודעו כ"מעשי הטבח החמידיים" (או "טבח הסולטאן עבדול חמיד"). אף על פי שהסולטן עבדול חמיד מעולם לא היה מעורב באופן ישיר במתן הוראה לביצוע מעשי הטבח, הם נעשו ככל הנראה באישורו המרומז.

הטורקים הצעירים

בשנת 1908 התרחשה באימפריה העות'מאנית הפיכה צבאית, כאשר "הטורקים הצעירים" תפסו את השלטון והדיחו את הסולטאן. עם עלייתם של הטורקים הצעירים קיוו הארמנים לזכות ולממש את שאיפתם לאוטונומיה. ואכן, בתחילת שלטונם של הטורקים הצעירים קיבלו הארמנים שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא (שהייתה נתונה עד אז למוסלמים בלבד) וזכות להיבחר לפרלמנט החדש.

טבח אדנה 1909

ערך מורחב – טבח אדנה

הרובע הארמני של אדנה נבזז והרוס לאחר מעשי הטבח ב-1909.

בתחילת 1909 נערכה הפיכת-נגד על ידי מספר גורמים צבאיים עות'מאניים ראקציונרים, בצירוף סטודנטים לתאולוגיה איסלאמית, שמטרתם הייתה להחזיר את השליטה במדינה לסולטאן ולשלטון השריעה. מהומות וקרבות פרצו בין הכוחות הראקציונרים לבין כוחות מועצת האיחוד והקידמה, עד שמועצת האיחוד והקידמה הצליחה לבסוף לדכא את המרד באירוע 31 במרץ (לפי הלוח היוליאני, 13 באפריל לפי הלוח הגרגוריאני).

אך בעוד שתנועת הפיכת-הנגד סימנה בהתחלה את ממשלת הטורקים הצעירים כמטרה, היא גלשה לפוגרומים נגד הארמנים, שנתפשו כמי שתמכו בהחזרת החוקה ושימשו כשעיר לעזאזל בין הכוחות. כאשר נקראו כוחות צבא עות'מאניים לטפל באירועים, במקום לנסות לשכך את האלימות, הם השתתפו בביזת מובלעות ארמניות בנפת אדנה שבקיליקיה באזור החוף. בטבח אדנה נרצחו כ-20,000 ארמנים ורבעים וכפרים ארמנים נשרפו ונשדדו. ארשגוהי טאוטיג היא הראשונה שדיווחה על האירוע וביקרה במקום. זאבל יסאיאן עשתה מספר כתבות על הנושא וכתבה יצירות ספרותיות בהקשר לרצח העם באדנה.

פאן-טורקיות

בעקבות לחצים פנימיים מצד תומכי הסולטאן, ובמקביל, מפלותיו של הצבא העות'מאני ונסיגותיו מרוב שטחי האימפריה באירופה ובצפון אפריקה שהביאו להצטמצמותה לתחומי אסיה הקטנה והמזרח התיכון, חדר לחוג "הטורקים הצעירים" רעיון הפאן-טורקיות , אותו פיתחו לאומנים טורקיים: התפשטות לעבר מרכז אסיה ואחדות עם דוברי הטורקית שבמזרח. אידאולוגיה זו הציעה מדינה ריכוזית בעלת מרכיבים טורקיים בלבד, ואילו הרמה הארמנית במזרח, בעלת האוכלוסייה הארמנית הגדולה, היוותה מכשול למימוש המטרה. "הטורקים הצעירים" אימצו מדיניות של אפליה כלפי המיעוטים האחרים באימפריה. בשנת 1911, בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי, הם הכריזו על מטרתם לחולל תהליך "עות'מאניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים.

לאחר 1913 הפך שלטון "הטורקים הצעירים" לבעל מאפייני דיקטטורה צבאית בשליטת טריומווירט: שר המלחמה אנוור פאשה, שר הפנים טלעת פאשה ושר הימייה ג'מאל פאשה, שהיה גם מפקד הארמייה הרביעית ובתחום אחריותו הייתה גם ארץ ישראל.

מלחמת העולם הראשונה

מפה אתנוגרפית גרמנית של אסיה הקטנה והקווקז בשנת 1914. הארמנים מסומנים בכחול.

דעיכת האימפריה העות'מאנית קדמה לאירועי רצח העם הארמני של מלחמת העולם הראשונה. כבר במלחמת הבלקן הראשונה איבדה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל הטריטוריות שהחזיקה על אדמת אירופה. במאה ה-19 הרחיבה רוסיה את שטחי האימפריה שלה על חשבון טורקיה בקווקז ובבלקן, ומכיוון ששלטה על אוכלוסייה דוברת טורקית במרכז אסיה, "הטורקים הצעירים" קיוו שניצחון גרמניה על רוסיה יאפשר להם להגשים את חלום הפאן-טורקיות. לעומת זאת, אהדת הארמנים משני עברי הגבול הרוסי-טורקי הייתה נתונה למדינות ההסכמה, אך לצד זאת, הבהירו הארמנים בטורקיה שבמקרה של מלחמה ימלאו את חובתם כאזרחים טורקים, כשם שהארמנים ברוסיה ימלאו את חובתם כאזרחי רוסיה. באוגוסט 1914 התקיים כינוס הסניף העות'מאני של מפלגת "דשנאק", ובו הכריזו הלאומנים הארמנים על סולידריות עם טורקיה, במקרה שתפרוץ מלחמה נגד רוסיה.

ב-1914 הועבר חוק המחייב כל גבר עד גיל 45 להתגייס לצבא או לשלם כופר. כ-250,000 צעירים ארמנים גויסו בפרוץ הקרבות. משגברו חששותיהם של הטורקים, נלקח הנשק שהיה בכפרים הארמניים, כביכול לטובת הצבא, אך למעשה פוזר בקרב יושבי הכפרים הטורקיים והכורדיים הסמוכים. לאחר מכן נלקח נשקם של החיילים הארמנים, והם רוכזו בפלוגות עבודה שעבדו בסלילת כבישים ועבודות בנייה בתנאים קשים ביותר. עקב התנאים הקשים והיחס העוין, ערקו חלק מהחיילים הארמנים.

כשפרצה המלחמה, עמדת הארמנים לא הייתה אחידה. כך למשל, עשירי הקהילה בבירה ובערים הגדולות תמכו בנאמנות לאימפריה, בעוד רבים מקרב השכבות העממיות, במיוחד בכפרים שבאזורי הגבול עם רוסיה, ראו בצבא הרוסי את משחררם. בנובמבר 1914 פרסמו הרוסים הבטחה של שחרור לאומי לארמנים, בתנאי שיפסיקו את נאמנותם לשליטים העות'מאנים. מתוך היענות לקריאה זו, מיעוט מהחיילים הארמנים ערק מהצבא הטורקי ואוכלוסייה אזרחית באזור הקרבות עזרה לכוחות הרוסיים. בחורף 1914–1915 פתחו העות'מאנים במתקפה נגד הרוסים, שהסתיימה באיבוד טריטוריות נרחבות לצבא הרוסי. בראשית 1915 החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח הטורקי. הארמנים הואשמו על ידי אנוור פאשה ותומכיו בבוגדנות, שגרמה כביכול למפלות הצבאיות. "פינוי" הארמנים מאזורי הקרבות הוסבר כצעד נדרש לצורכי המלחמה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה, שבשיאה השתרעה מדרום מזרח אירופה עד צפון אפריקה והיוותה איום על מעצמות אירופיות, נוצרה במזרח טורקיה המדינה העצמאית ארמניה. הצבא האדום פלש אליה ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות. אזור כורדי אוטונומי הוקם אף הוא, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי הטורקים.

רצח העם הארמני 1915–1918

אינטלקטואלים ארמנים שנעצרו בליל 24 באפריל 1915.

שמונה פרופסורים ארמנים שנטבחו על ידי הטורקים.

גירוש האינטלקטואלים הארמנים

ערך מורחב – גירוש האינטלקטואלים הארמנים

מקובל לציין את תחילת רצח העם הארמני ב-24 באפריל 1915. בלילה שבין 23 ו-24 באפריל פרצה משטרת איסטנבול אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר ולקחה 235 מנהיגים ומשכילים ארמנים אל תחנת המשטרה וגירשה אותם. חיסול המנהיגים החליש את כוח ההתנגדות של הקהילה הארמנית המבוהלת. השיטה של חיסול המנהיגים תחילה, חזרה על עצמה גם ב-6 המחוזות המזרחיים ובקיליקיה. היה זה צעד ראשון בסדרת מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי טורקיה. באותו זמן החל רצח שיטתי של החיילים הארמנים הבלתי-חמושים שב"פלוגות העבודה".

המצור על ואן

אזרחים ארמנים חמושים ויחידות הגנה-עצמית מחזיקים בקו נגד כוחות עות'מאניים במצור על ואן במאי 1915.

במרץ 1915 ניתנה הוראה סודית "לסלק" את הארמנים מנפת ואן. חיילים כורדים מהצבא העות'מאני החלו לטבוח באוכלוסייה, והניצולים ברחו לעיר ואן. הרוב הארמני בעיר תפס בה את השלטון, התבצר מפני פגיעות מצד הצבא והקים ממשלה מקומית.

ב-19 באפריל 1915 דרש ג'וודט ביי , מושל נפת ואן, שהעיר ואן תספק לו מייד 4,000 חיילים באמתלה של גיוס חובה, אך לאוכלוסייה הארמנית היה ברור שמטרתו לטבוח בגברים בעלי היכולת הפיזית של ואן, כדי שלא יהיו מגינים. ג'וודט ביי כבר השתמש בצו הרשמי שלו בכפרי הסביבה, כביכול כדי לחפש נשק, אך למעשה כדי לבצע מעשי טבח בממדים גדולים. הארמנים הציעו 500 חיילים וכספי פטור בעבור השאר כדי לקנות זמן, אך ג'וודט ביי האשים את הארמנים ב"מרד" והביע את נחישותו "למחוץ" אותו בכל מחיר. הוא הצהיר: "אם המורדים יירו ירייה אחת, אהרוג כל גבר, אישה וכל ילד עד (מצביע על ברכו) לכאן".

ביום למחרת, 20 באפריל 1915, החל המצור על ואן לאחר שאישה ארמנית שרצתה להיכנס לעיר הוטרדה על ידי חיילים עות'מאנים ושני גברים ארמנים שבאו לעזרתה נורו למוות. המגינים הארמנים הגנו על 30,000 תושבים ו-15,000 פליטים שחיו באזור בגודל כקילומטר רבוע ברובע הארמני, באמצעות 1,500 רובאים שצוידו ב-300 רובים ו-1,000 אקדחים וכלי נשק עתיקים. העימות נמשך עד שהגנרל הרוסי ניקולאי יודניץ' הגיע להצילם.

ב-18 במאי קיבלו הארמנים בוואן בשמחה את הצבא הרוסי. "פרשת ואן" הייתה הזדמנות טובה לממשלה הטורקית להמחיש את טענתה בדבר בגידת הארמנים. בתחילת יוני 1915, הוציאה הממשלה הטורקית הוראה על גירוש האוכלוסייה הלא-טורקית היושבת לצד קווי האספקה של הצבא. הוראה זו אושרה מספר ימים לאחר מכן על ידי הפרלמנט. הממשלה הוציאה צו הקורא "לבצע טרנספר של גורמים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". הכוונה הייתה לארמנים, ששמם לא צוין במפורש, אבל הגירוש לא חל רק על הארמנים שבאזורי הקרבות עם רוסיה, אלא גם על הארמנים שבאזור קיליקיה לחוף הים התיכון, רחוק מאזורי המלחמה. ב-4 באוגוסט כבשו הטורקים את ואן מחדש. כשנכנסו לעיר טבחו בזקנים ובחולים הארמנים שנותרו מאחור והרסו את הרובע הארמני של העיר. באותו זמן פרעו הטורקים גם בארמנים שבאיסטנבול, שעד אז עוד הביעו את נאמנותם לאימפריה.

דיווחים על העימות הגיעו אז אל שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית, הנרי מורגנטאו (האב), מחלב ומוואן, והניעו אותו להעלות את הנושא באופן אישי עם טלעת ואנוור. כאשר ציטט לפניהם את עדויותיהם של פקידי הקונסוליה, הם הצדיקו את הגירושים כהכרחיים לניהול המלחמה, ברומזם ששיתוף הפעולה של הארמנים של ואן עם הכוחות הרוסיים שכבשו את העיר הצדיקה את רדיפתם של כל הארמנים.

גירוש והשמדה

כתבה בניו יורק טיימס מ-15 בדצמבר 1915 מציינת שמיליון ארמנים גורשו או הוצאו להורג על ידי הממשלה העות'מאנית, ב"מדיניות השמדה" מכוונת.

במאי 1915, טלעת פאשה ביקש שהקבינט והווזיר הגדול סעיד חלים פאשה יאשרו חוק לגירוש ארמנים למקומות אחרים בשל מה שטלעת פאשה כינה "המהומות ומעשי הטבח הארמניים, שהתעוררו במספר מקומות במדינה". אולם טלעת פאשה התייחס ספציפית לאירועים בוואן ולהרחבת היישום לאזורים שבהם "מהומות ומעשי טבח" ישפיעו לכאורה על ביטחון אזור המלחמה של המערכה בקווקז. מאוחר יותר, הורחב תחום הגרוש וכלל גם ארמנים ממחוזות אחרים.

ב-29 במאי 1915 העבירה הוועדה המרכזית של מועצת האחדות והקידמה את חוק הגירוש הזמני , שהעניק לממשלה העות'מאנית ולצבא אישור לגרש את כל מי שהם מחשיבים כאיום על הביטחון הלאומי.

תשומת הלב שהופנתה לחזיתות האחרות בשל המלחמה הכללית, וכן עזיבת מרבית הקונסולים הזרים ששהו ברחבי האימפריה העות'מאנית, יצרו תנאים נוחים לביצוע השמדה בקנה מידה גדול. ביצוע הגירוש וההשמדה הוטל על המשטרה ועל יחידות של "ארגון מיוחד" (בטורקית: Teşkilat-i Mahsusa או צ'טה, ch'ett'e) – ארגון כמו-צבאי שהוקם על ידי משרד המשפטים ומשרד הפנים לביצוע ההשמדה, וגויסו אליו פושעים ואסירים ששוחררו מהכלא במיוחד לשם כך. על ה"פינוי" הוכרז במקומות ציבוריים בכפרים הארמניים וברבעים הארמנים שבערים. לאוכלוסייה ניתנה בדרך כלל שהות של מספר ימים להתכונן, ולמגורשים הותר לקחת מטען מועט והובטח להם שרכושם ומקומות מגוריהם יישמרו להם עד חזרתם. והיב פאשה , מפקד הארמייה השלישית העות'מאנית, כינה חברים אלה של הארגון המיוחד "קצבים של בני אדם".

צעדות מוות

הטורקים ארגנו שיירות של מאות אלפי אנשים, ללא מזון ומים, לפאתי טורקיה ולמדבר הסורי. צעדות אלו היוו למעשה גזר דין מוות על מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי טבח, רצח, אונס והתעללות. בשיירות היו צעירים, נשים, ילדים וזקנים (כאמור, רוב הגברים גויסו קודם לכן), והן לוו על ידי יחידות הצבא הטורקי. בדרך תקפו יחידות אלה וחמושים מהכפרים הטורקיים הסמוכים את השיירות, וכך נרצחו אלפים מדי יום. המסעות ארכו שבועות רבים, ובמהלכם מתו רבים מתשישות ומרעב.

החרמת הרכוש הארמני וטבח הארמנים, שבאו בעקבות חקיקת חוק הגירוש, זעזעו חלק גדול מהעולם המערבי. בעוד שבעלות בריתה של האימפריה העות'מאנית בזמן המלחמה הביעו מחאה מועטה, שפע של מסמכים היסטוריים גרמניים ואוסטריים מהתקופה מעידים על הזעזוע של אלה שהיו עדים להרג ולהרעבה ההמונית של הארמנים. בארצות הברית דיווח הניו יורק טיימס כמעט מדי יום על הרצח ההמוני של העם הארמני, ותיאר את התהליך כ"שיטתי", "באישור" וכ"מאורגן על ידי הממשלה". הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט אפיין את זה מאוחר יותר כ"הפשע הגדול ביותר של המלחמה".

הארמנים הוצעדו החוצה אל העיר הסורית דיר א-זור ואל המדבר הסובב אותה. באוגוסט 1915 חזר הניו יורק טיימס על דיווח ש"הדרכים ונהר הפרת זרועים בגופות של מגורשים, ואלה ששורדים נגזר עליהם מוות ודאי. זוהי תוכנית להשמיד את כל העם הארמני". טלעת פאשה וג'מאל פאשה היו מודעים לחלוטין לכך שבנטישת המגורשים הארמנים במדבר, הם דנו אותם למוות ודאי.

מהנדסים ופועלים גרמנים שהועסקו בבניית מסילות הרכבת ראו גם ארמנים שנדחסים לתוך קרונות-בקר ונשלחים לאורך קו הרכבת. פרנץ גונתר, נציג הדויטשה בנק שמימן את בניית מסילת הברזל ברלין-בגדאד, שלח תמונות למנהליו והביע את תסכולו מכך שהוא נאלץ לשמור על שתיקה בתוך "אכזריות חייתית" שכזו. מייג'ור גנרל אוטו פון לוסוב, נספח צבאי וראש נציגי הצבא הגרמני באימפריה העות'מאנית, דיבר על הכוונות העות'מאניות בוועידה שנערכה בבתומי ב-1918: "הטורקים פתחו בהשמדה הכללית של הארמנים בטרנסקווקז ... מטרת המדיניות הטורקית היא...תפיסת הבעלות על מחוזות ארמניים והשמדת הארמנים. ממשלתו של טלעת רוצה לחסל את כל הארמנים, לא רק בטורקיה אלא גם מחוץ לטורקיה. על בסיס כל הדיווחים והחדשות המגיעים אלי הנה לטיפליס כמעט ולא יכול להיות ספק שהטורקים באופן שיטתי מכוונים להשמדת כמה מאות אלפי הארמנים שהם השאירו בחיים עד עכשיו".

אונס

ערך מורחב – אונס במהלך רצח העם הארמני

אונס היה חלק בלתי נפרד מרצח העם; מפקדים צבאיים אמרו לחייליהם "לעשות [לנשים] מה שתרצו", מה שהביא להתעללות מינית רווחת. מגורשות הוצגו עירומות בדמשק ונמכרו כשפחות-מין באזורים מסוימים, כולל מוסול על פי דיווחו של הקונסול הגרמני שם, דבר שהיווה מקור חשוב של הכנסה לחיילים המלווים. רוסלר, הקונסול הגרמני בחלב בזמן רצח העם, שמע מארמני "אובייקטיבי" שבערך רבע מהנשים הצעירות שמראיהן היה "נאה פחות או יותר", נאנסו באופן קבוע על ידי שוטרים, וש"היפות עוד יותר" נאנסו על ידי 10–15 גברים. כתוצאה מכך נערות ונשים הושארו מאחור למות.

מחנות ריכוז

רשת של 25 מחנות ריכוז הוקמה על ידי הממשלה העות'מאנית כדי להיפטר מהארמנים ששרדו את צעדות הגירוש בנקודה הסופית שלהן. רשת זו, שהייתה ממוקמת באזור של גבולותיה הנוכחיים של טורקיה עם עיראק וסוריה, נוהלה על ידי סוקרו קאיה , אחד מעוזריו של טלעת פאשה. במחנות פתוחים אלו מתו רבים מרעב ומקור, או שהומתו בצורות שונות עד סתיו 1916. חלק מהמחנות היו רק נקודות מעבר זמניות. אחרים, כמו ראג'ו (Radjo), קאטמה (Katma) ועזאז, נעשה בהם שימוש קצר לקבורה המונית ואז פונו עד סתיו 1915. מחנות כמו לאלה (Lale), טפריג'ה (Tefridje), דיפסי (Dipsi), דל-אל (Del-El) וראס אל-עין נבנו במיוחד בשביל אלה שתוחלת חייהם הייתה כמה ימים בלבד.

מעשי טבח

הטורקים השתמשו בשיטות הרג שונות. נשים וילדים הועמסו על סירות והוטבעו בים, אחרים הוצאו להורג בשרפה. לפי תצהירים מאת שני רופאים מהעיר טרבזון, שימשו מבנים של שני בתי ספר כדי לרכז ילדים שנשלחו לאחר מכן לקומת הביניים, שם הומתו בגז רעיל.

שריפות המוניות

איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי וצורף למפקדה של ג'מאל פאשה, סיפר שהיה עד ראייה לשריפתם של 5,000 ארמנים. לויטננט חסן מערוף מהצבא העות'מאני מתאר כיצד אוכלוסייה של כפר שלם רוכזה יחד ואז נשרפה. תצהירו בן 12 העמודים של והיב, מפקד הארמייה השלישית, מ-5 בדצמבר 1918, הוגש במשפטי טרבזון (29 במרץ 1919) ונכלל בכתב האישום העיקרי, דיווח על שרפה המונית כזו של אוכלוסייה שלמה של כפר ליד העיר מוש: "השיטה הקצרה ביותר להיפטר מהנשים והילדים שהיו מרוכזים במחנות השונים הייתה לשרוף אותם". בהמשך דווח ש"אסירים טורקים שהיו עדים לחלק מהאירועים הללו זועזעו והשתגעו בזוכרם את המראות. הם סיפרו לרוסים שסירחון בשר-האדם השרוף התפשט באוויר במשך ימים רבים לאחר מכן". ההיסטוריון ואחן דאדריאן כתב ש-80,000 ארמנים ב-90 כפרים לאורך מישור מוס נשרפו ב"אורוות ומחסני חציר".

הטבעה

טרבזון הייתה העיר הראשית במחוז טרבזון . אוסקר הייזר (Oscar S. Heizer), הקונסול האמריקני בטרבזון, דיווח ב-11 באפריל 1919: "רבים מהילדים הועמסו על סירות והושטו לים ונזרקו למים". חאפז מהמט , נבחר טורקי נציג טרבזון, העיד במהלך ישיבת פרלמנט של המושב התחתון של האספה הכללית ב-21 בדצמבר 1918: "מושל המחוז העמיס את הארמנים על סירות ודאג שייזרקו למים". הקונסול האיטלקי בטרבזון ב-1915, ג'יאקומו גוריני (Giacomo Gorrini), כתב: "ראיתי אלפי נשים וילדים חפים מפשע מוצבים בסירות שהפכו אותן בים השחור". ואחן דאדריאן מעריך את מספר הארמנים שנהרגו במחוז טרבזון על ידי טביעה ב-50,000.

הופמן פיליפ, הממונה על היחסים האמריקני בקונסטנטינופול, כתב במברק מ-12 ביולי 1916: "סירות מלאות שנשלחו מזור (Zor) במורד הנהר הגיעו לעאנה (Ana), 130 מייל משם, כששלוש חמישיות מנוסעיהן נעדרים". דאדריאן גם כתב שמספר עצום של ארמנים הוטבעו בנהר הפרת ויובליו.

החרמת רכוש

חוק הגירוש הביא לכמה צעדים הנוגעים לרכוש המגורשים, אבל בספטמבר הוצע חוק חדש. באמצעות חוק "הרכוש הנטוש" – חוק הנוגע לרכוש, חובות ונכסים שהושארו על ידי מגורשים (כונה גם "חוק זמני להפקעה ועיקול") – הממשלה העות'מאנית תפסה בעלות על כל הרכוש והמיטלטלין הארמנים ה"נטושים".

חבר הפרלמנט העות'מאני אחמד רזא מחה נגד חקיקה זו: "זה בלתי-חוקי לסמן את הנכסים הארמנים כ'רכוש נטוש', מאחר שהארמנים, הבעלים, לא נטשו את נכסיהם מרצון; הם בכוח ובכפייה סולקו מבתיהם וגורשו. עכשיו הממשלה במאמציה מוכרת את מיטלטליהם ... אם אנחנו משטר חוקתי המתפקד בהתאם לחוק איננו יכולים לעשות זאת. זה אכזרי. תפוס את ידי, הוצא אותי מכפרי, אז מכור את רכושי ומיטלטלי, דבר כזה לעולם לא יכול להיות מותר. לא מצפון העות'מאנים ולא החוק יוכלו להרשות זאת".

ב-13 בספטמבר 1915, הפרלמנט העות'מאני העביר את "החוק הזמני להפקעה ועיקול", המצהיר שכל נכס, כולל אדמה, משק-חי ובתים בבעלות ארמנים, יעוקל על ידי הרשויות.

עזרה בינלאומית לקורבנות

הוועדה האמריקנית לסיוע לארמניה ולסוריה ‏ (הידועה גם כ"עזרה למזרח הקרוב"), שהוקמה ב-1915 מייד לאחר שהחלו הגרושים, הייתה ארגון צדקה שהוקם כדי לעזור בסבלם של עמי המזרח הקרוב. הארגון נתמך על ידי הנרי מורגנטאו (האב), שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית. מברקיו של מורגנטאו על הטבח ההמוני בארמנים הביאו לתמיכה רבה בארגון. בשנתו הראשונה, דאג הארגון ל-132,000 יתומים ארמנים מטביליסי, ירוואן, איסטנבול, סיוואס, ביירות, דמשק וירושלים. ארגון סעד לפליטים במזרח התיכון עזר לתרום מעל 102 מיליון דולר לארמנים בזמן המלחמה ואחריה. בין 1915 ל-1930, חילק הארגון עזרה הומניטארית למקומות הפזורים במרחב גאוגרפי גדול, ובסופו של דבר הוציא יותר מפי עשרה מאומדנו המקורי ועזר לכ-2 מיליון פליטים.

מוסא דאג

ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה, התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על ההר מוסא דאג ("הר משה") שבצפון סוריה. עובדה זו מעידה כבדרך אגב כי פקודת ההגליה לא נאכפה בו-זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על 5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם הייתה שם התנגשות צבאית. לאחר 53 ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.

בעקבות אירועים אלה כתב הסופר היהודי האוסטרי פרנץ ורפל את הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג". אף על פי שרבים רואים ספר זה כספר עובדתי, הרי שלמעשה מדובר בסיפורת בדיונית המבוססת על עובדות. הספר מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים להגברת התודעה לרצח העם שפקד את עמם.

בשנת 2016 יצר הבמאי טרי ג'ורג' את הסרט העלילתי "ההבטחה" על תקופת הרדיפות והרצח ועל פרשת מוסא דאג.

מספר הקורבנות

ארמנים מוצעדים תחת משמר טורקי חמוש לכלא סמוך לעיר אלאזיג שבמזרח טורקיה, אפריל 1915.

ההערכה היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה – כשליש מהאוכלוסייה הארמנית בעולם – הושמדה. בנוסף, אלפי כנסיות, מנזרים ואתרים ארמנים אחרים נהרסו; הטורקים התאמצו למחוק את שרידי התרבות הארמנית בשטחי ארמניה ההיסטורית שבשליטתם. ישנם חילוקי דעות באשר למספר הקורבנות הארמנים שנספו בין השנים 1915 ל-1918. רוב ההערכות נעות בין 600 אלף ל-1.5 מיליון איש. הממשלה הטורקית והיסטוריונים טורקים בני ימינו נוקבים במספרים שונים בין 300,000 ל-800,000 וזאת למרות דוחות שונים של השלטונות העותמאנים לפיהם מתו יותר ממיליון ארמנים. רוב ההערכות שבוצעו על ידי נציגים שונים אומדות את מספר הקורבנות בין מיליון ל-1.5 מיליון גברים, נשים וטף.

הערכות טורקיות

ההערכה הסטטיסטית הרשמית המתייחסת לתקופה 1915–1918 מדברת על 800 אלף איש שנרצחו באופן ישיר, מכך ניתן להסיק על למעלה ממיליון הרוגים. מספרים אלו פורסמו בשנת 1920 ב"גאזט" העות'מאני ומקורם, כך נטען, הוא בוועדה שמינה שר הפנים מוסטפא אריף. נתונים אלו מוזכרים גם בזיכרונותיו של ראוף אורבאי. על פי נתונים שנאספו בשנת 1914, ובשנת 1917 ופורסמו על ידי טלעת פאשה, המוכרים גם כ"דוח טלעת פאשה" נמצא כי חסרים כ־1.125 מיליון ארמנים במחוזות האימפריה העותמאנית. דו"ח זה נחשב לאמין בממצאיו שכן אלו נובעים ממפקדי אוכלוסין שבוצעו בפקודתו של טלעת פאשה בכל מחוזות האימפריה. התוצאות הראשוניות של עיבוד הנתונים מתייחסות ככל הנראה לאלו שנטבחו תוך כדי הגירוש, ללא שום אזכור למספר הקורבנות הכללי; מוסטפא כמאל אטאטורק, בשיחה שניהל בספטמבר 1919 עם המייג'ור ג'נרל הרבורד, ראש כוח המשימה הצבאי האמריקאי בארמניה, חזר על אותו מספר. עם זאת, בעקבות פיזורו של הטריבונל הצבאי, שונו הערכות אלו כדי לייצג את מספרם הכולל של הקורבנות. בעוד המספר הרשמי היה 800 אלף, היו הערכות רבות אחרות שהוצגו בזמן המלחמה על ידי הרשויות העות'מאניות. טאלאט, לדוגמה, הציג את המספר 300 אלף, אם כי לא ברור מאין שאב את הנתון. במאה ה-21 אלו המספרים המשמשים בדרך כלל את נציגי הממשל הטורקי.

הערכות בריטיות

צילום מתוך ספר זכרונותיו של השגריר האמריקני באימפריה העות'מאנית באותה תקופה, הנרי מורגנטאו, עליו כתב: "חזיונות כגון אלה היו נפוצים במחוזות הארמניים ב-1915. המדיניות הטורקית הייתה של השמדה במסווה של גירוש..." ("סיפורו של השגריר מורגנטאו", 1918)

משרד החוץ הבריטי מינה את ארנולד טוינבי לחקור את הגירוש הארמני ואת מספר הקורבנות הארמנים. טוינבי העריך את מספר המתים בין 600,000 לבין 800,000, נתון שהיווה בסיס להאשמות נגד הממשלה העות'מאנית בפסגת השלום בפריז ב-1919, על אחריות למותם של 800,000 איש בזמן המלחמה.

הערכות גרמניות

רבים סבורים כי גרמניה היא המדינה שהייתה לה הגישה הטובה ביותר לאתרי הגירוש והרצח, זאת בגלל בריתה עם טורקיה באותה התקופה. מסיבה זו, יש החושבים שההערכות הגרמניות לגבי מספר הנספים, שהיו הגבוהות ביותר, הן המדויקות ביותר. דו"ח שהוכן בפברואר 1916 העריך כי מיליון וחצי ארמנים נספו. כך גם דו"ח שהוכן ב-27 במאי 1916 על ידי ראש הביון של משרד החוץ הגרמני, ארצברגר. דו"ח אחר שהוכן ב-4 באוקטובר 1916 על ידי השגריר הגרמני הזמני בטורקיה, וילהלם ראדוביץ, נוקב באותו מספר. רבים רואים בהערכות של אנדרס, מייג'ור גרמני ששירת בצבא הטורקי, את הדיווח הגרמני המאוזן ביותר; הוא מציין 1.2 מיליון קורבנות. אותו מספר הוזכר במשפט יוזגט, כמו גם בטריבונל הקבוע, וצוטט לעיתים קרובות במקומות אחרים.

הטבח באשורים ובמיעוט היווני

ערך מורחב – רצח העם האשורי

במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914; במהלך 1915, "שנת החרב" ("שתו ד'סייפו"), נטבחו אשורים במספרים בלתי ידועים. על פי הערכות, בין השנים 1914–1918, נספו כ-275,000 אשורים. נוסף על כך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.

דיווחים ותגובות

מאות עדי-ראייה, כולל מארצות הברית הנייטרלית ומבנות בריתה של האימפריה העות'מאנית, גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, תיעדו ומסמכו מעשי טבח רבים בחסות המדינה. נציגים רשמיים זרים רבים הציעו להתערב לטובת הארמנים, אולם נדחו על ידי פקידי הממשלה העות'מאנית, שטענו כי הם מגיבים נגד התקוממות פרו-רוסית. ב-24 במאי 1915, הזהירה ההסכמה המשולשת את האימפריה העות'מאנית, ש"לאור פשעים חדשים אלה של טורקיה נגד האנושות והציוויליזציה, מדינות ההסכמה הודיעו בפומבי לשער העליון, שהם יראו את כל חברי הממשלה העות'מאנית כאחראים באופן אישי לפשעים אלה, כמו גם את אלה מנציגיהם המעורבים במעשי-טבח כאלה".

אמריקנים

מברק שנשלח על ידי השגריר הנרי מורגנטאו (האב) למחלקת המדינה של ארצות הברית ב-16 ביולי 1915 מתאר את מעשי-הטבח כ"מבצע להשמדת גזע".

לארצות הברית היו קונסוליות ברחבי האימפריה העות'מאנית, כולל מקומות באדירנה, סמסון, איזמיר, טרבזון, ואן, איסטנבול וחלב. באופן רשמי היא הייתה צד נייטרלי עד שהצטרפה למדינות ההסכמה באפריל 1917. בנוסף לקונסוליות, היו מתחמים מיסיונריים פרוטסטנטיים אמריקניים רבים שהוקמו באזורים מאוכלסים בארמנים, כולל ואן וחרפוט . הזוועות דווחו באופן קבוע בעיתונים וכתבי עת ספרותיים סביב העולם.

בשובו הביתה ב-1924 לאחר 30 שנה כקונסול אמריקני במזרח הקרוב, ורוב העשור הקודם כקונסול דיפלומטי בסמירנה, כתב ג'ורג' הורטון ספר בשם: "המִפְגָע של אסיה, תיאור ההשמדה השיטתית של אוכלוסיות נוצריות על ידי מוחמדיים ואשמתן של מעצמות גדולות מסוימות; עם סיפור אמיתי של שריפת סמירנה" (1926). בספרו ציטט הורטון ידיעות ודיווחים של עדי-ראייה רבים מאותה התקופה, כגון צרפתי שתיאר את טבח פוקיאה ב-1914, ואזרח אמריקני ומיסיונר גרמני שתיארו שני מעשי טבח בארמנים ב-1914–1915. הורטון גם ציטט את איש העסקים האמריקני וולטר גדס (Walter M. Geddes) בקשר לתקופתו בדמשק: "מספר טורקים שראיינתי אמרו לי שהמניע לגירוש הזה היה להשמיד את הגזע".

אמריקנים רבים דיברו נגד רצח העם, ובכללם הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט, הרב סטיבן שמואל וייז וויליאם ג'נינגס ברייאן, שר החוץ של ארצות הברית עד יוני 1915.

כשפקודות הגירוש נחקקו, פקידים קונסולריים רבים דיווחו על מה שראו לשגריר מורגנטאו. בספר הזיכרונות שהשלים במהלך 1918 ("סיפורו של השגריר מורגנטאו"), כתב מורגנטאו: "כאשר השלטונות הטורקיים נתנו את הפקודות לגירושים הללו, הם פשוט נתנו תעודת פטירה לגזע שלם; הם הבינו זאת היטב, ובשיחותיהם עמי הם לא עשו שום ניסיון מיוחד להסתיר עובדה זו". הזיכרונות והדיווחים תיארו בצורה עזה את השיטות בהן השתמשו הכוחות העות'מאניים ותיעדו מקרים רבים של זוועות שבוצעו נגד המיעוט הנוצרי. מורגנטאו כתב בספרו שהוא "משוכנע כי בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא התרחש מאורע נורא כזה" ותיאר אותו כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית".

השגריר האמריקני אחרי מורגנטאו, היהודי אברם אלקוס , דיווח לוושינגטון ב-17 באוקטובר 1916 במברק מוצפן: "נמשכים הגירוש ומעשי אכזריות מכוונים... המרות דת לאסלאם נעשות בכפייה, ילדים וילדות נחטפים ממשפחות המגורשים... פקידים טורקים מאמצים ומבצעים עתה את המדיניות חסרת הרסן של השמדה באמצעות הרעבה, התשה ויחס אכזרי שלא נודע כמותו אפילו בתולדותיה של טורקיה".

ב-1919 נשלח הגנרל האמריקני ג'יימס הרבורד בראשות המשלחת הצבאית האמריקנית לארמניה, כדי לחקור את המצב באזורים שקודם לכן התגוררו בהם ארמנים. על כך כתב: "זכרם המייסר של אונס, התעללות, עינויים ומוות חקוק במאה עמקים ארמניים יפים. רק לעיתים רחוקות משתחרר הנוסע באזור זה מן העדות לפשע הנורא בכל הזמנים".

בריטים

בחזית המזרח התיכון, הצבא הבריטי נלחם בכוחות העות'מאניים בדרום סוריה ומסופוטמיה. הדיפלומטית הבריטית גרטרוד בל מילאה את הדו"ח הבא לאחר ששמעה את התיאור מחייל עות'מאני שבוי: "הגדוד עזב את חלב ב-3 בפברואר והגיע אל ראס אל-עין תוך 12 שעות...כ-12,000 ארמנים היו מרוכזים תחת האפוטרופסות של כמה מאות כורדים ... הכורדים הללו נקראו ז'נדרמרים, אבל במציאות היו פשוט קצבים; כנופיות מתוכם קיבלו הוראה גלויה לקחת קבוצות של ארמנים, משני המינים, ליעדים שונים, אבל היו להם הוראות סודיות להשמיד את הגברים, הילדים והנשים המבוגרות ... אחד הז'נדרמרים הללו הודה שהרג בעצמו 100 גברים ארמנים ... מערות המדבר הריקות נתמלאו גם הן בגופות".

וינסטון צ'רצ'יל תיאר את מעשי הטבח כ"שואה מינהלית" וציין ש"אין ספק סביר שפשע זה תוכנן והוצא לפועל מסיבות פוליטיות. הופיעה ההזדמנות לפינוי אדמה טורקית מגזע נוצרי המתנגד לכל השאיפות הטורקיות, מוקיר שאיפות לאומיות שניתן לספק אותן רק על חשבון טורקיה, ונטוע גאוגרפית בין מוסלמים טורקים למוסלמים קווקזים".

ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי פרסם את אוסף המסמכים "הטיפול בארמנים באימפריה העות'מאנית" ב-1916. יחד עם הפוליטיקאי וההיסטוריון הבריטי ויסקונט ג'יימס ברייס , הוא אסף הצהרות של ניצולים ועדי-ראייה ממדינות אחרות, ובכללן גרמניה, איטליה, הולנד, שוודיה ושווייץ, שבאופן זהה העידו על הטבח השיטתי של ארמנים חפים מפשע על ידי כוחות האימפריה העות'מאנית.

גרמנים

כבנות ברית בזמן המלחמה, המשלחת האימפריאלית הגרמנית באימפריה העות'מאנית כללה מרכיבים צבאיים ואזרחים. גרמניה תיווכה בעסקה עם השער העליון לבניית מסילת הברזל ברלין-בגדאד. בתחילת 1915, בראש המשלחת הדיפלומטית הגרמנית עמד השגריר הנס פרייהר פון ואנגנהיים , שעם מותו ב-1915, החליף אותו בתפקיד הרוזן פאול וולף מטרניך . כמו מורגנטאו, פון ואנגנהיים התחיל לקבל הודעות מדאיגות רבות מפקידים קונסולריים ברחבי האימפריה העות'מאנית שתיארו לפרטים את מעשי הטבח בארמנים. מנפת אדנה, הקונסול יוג'ין ביוג' דיווח שראש ועדת האיחוד והקדמה נשבע לטבוח בכל הארמנים ששרדו את מצעדי הגירוש. ביוני 1915 ואנגנהיים הבריק לברלין ודיווח שטלעת הודה שהגירושים לא "הוצאו לפועל בשל שיקולים צבאיים בלבד". חודש לאחר מכן, הוא הגיע למסקנה ש"כבר לא היה ספק שהשער ניסה להשמיד את הגזע הארמני באימפריה הטורקית". כאשר וולף-מטרניך ירש את ואנגנהיים, הוא המשיך לשלוח מברקים דומים: "הוועדה (ועדת האיחוד והקדמה) דורשת להשמיד את השרידים האחרונים של הארמנים והממשלה חייבת לבצע (...) נציג של הוועדה מופקד על כל אחת מהמנהלות של הנפות (...) טורקיפיקציה משמעותה רישיון לגרש, להרוג או להשמיד כל דבר שאינו טורקי".

עוד דמות בולטת במחנה הצבא הגרמני היה מקס ארווין פון שויבנר-ריכטר , שתיעד מעשי טבח שונים בארמנים. הוא שלח 15 דיווחים לגבי "גירושים ורציחות המוניות" למשרד הקנצלר הגרמני. דיווחו הסופי ציין שפחות מ-100,000 ארמנים הושארו בחיים באימפריה העות'מאנית, השאר הושמדו.

על פי ההיסטוריונית בת יאור, הגרמנים ראו גם ארמנים נשרפים למוות. קצינים גרמנים שהיו מוצבים במזרח טורקיה ערערו על טענת הממשלה שפרצו מרידות ארמניות, ורמזו שהאזורים היו "שקטים עד שהגירושים החלו". גרמנים אחרים תמכו בגלוי במדיניות העות'מאנית נגד הארמנים. כפי שהנס הומאן , הנספח הימי הגרמני בקונסטנטינופול אמר לשגריר ארצות הברית הנרי מורגנטאו: "חייתי בטורקיה רוב חיי ... ואני מכיר את הארמנים. אני גם יודע שגם הארמנים וגם הטורקים אינם יכולים לחיות יחד בארץ הזו. אחד העמים האלה חייב ללכת. ואני לא מאשים את הטורקים על מה שהם עושים לארמנים. אני חושב שהם מוצדקים לחלוטין. האומה החלשה יותר חייבת להיכנע. הארמנים רוצים לחלק את טורקיה; הם נגד הטורקים והגרמנים במלחמה הזאת, ולכן אין להם זכות קיום כאן". בדיווחיו לברלין ב-1917, הטיל הגנרל הגרמני הנס פון זקט את האשמה בכל בעיותיה של האימפריה העות'מאנית על היהודים והארמנים, אותם הוא הציג כגיס חמישי הפועלים למען מדינות ההסכמה. ביולי 1918, שלח פון זקט הודעה לברלין, בה הצהיר ש"זה מצב עניינים בלתי אפשרי להיות בברית עם הטורקים ולעמוד לצד הארמנים. לפי דעתי, כל שיקול, נוצרי, רגשי ופוליטי צריך להיות בצילו של צורך מלחמה קשה, אך ברור".

הסופר הגרמני ארמין וגנר התגייס כחובש בחורף 1914–1915. הוא קרא תיגר על הצנזורה בכך שצילם מאות תמונות של ארמנים מגורשים ומורעבים במחנות בצפון סוריה ובמדבריות של דיר א-זור. וגנר היה חלק מפלוגה גרמנית שהוצבה ליד מסילת הברזל ברלין-בגדאד במסופוטמיה. הוא נעצר בסופו של דבר על ידי הגרמנים והוחזר לגרמניה. וגנר מחה נגד הזוועות במכתב גלוי שהוגש לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון בוועידת השלום של 1919. במכתב הוא הסביר את עמדתו שצריך להקים מדינה ארמנית עצמאית. באותה שנה פרסם את "הדרך ללא חזרה" (Der Weg ohne Heimkehr), אסופת מכתבים שכתב במהלך מה שראה כ"מות קדושים" של הארמנים. בשנת 2000 יצא סרט דוקומנטרי בשם "היעד שום מקום: העד" (Destination Nowhere: The Witness), המביא את תיאורו האישי של וגנר את רצח העם הארמני דרך תצלומיו.

עות'מאנים

מהמט ג'לאל ביי, מושל חלב.
לא ביצע את פקודת הגירוש.

היו טורקים בעלי חשיבות ציבורית באותה תקופה שהכירו באופיים השיטתי של מעשי הטבח. ההיסטוריון אהמט רפיק אלטיניי כתב ב-1919: "האיחודיים רצו לסלק את בעיית ששת המחוזות על ידי השמדת הארמנים". הסופרת האלידה אדיפ אדיוואר, שביקרה בגלוי את החלטות הממשלה העות'מאנית כלפי הארמנים, כתבה ב-21 באוקטובר 1918 בעיתון "ואקיט" (Vakit): "טבחנו באוכלוסייה הארמנית החפה מפשע...ניסינו להכחיד את הארמנים בעזרת שיטות השייכות לימי הביניים". אבדילמג'יט השני, הח'ליף העות'מאני האחרון מהשושלת העות'מאנית , אמר על המדיניות: "אני מתייחס למעשי הטבח הנוראיים ההם. הם הכתם הגדול ביותר אי פעם שהמיט חרפה על האומה והגזע שלנו. הם היו בשלמותם עבודתם של טלעת ואנוור".

פוליטיקאים רבים בשלטון הטורקי הכירו במעשי הטבח השיטתיים שנעשו בארמנים על ידי ממשלתם וסיפקו את עדויותיהם ותיאוריהם לאירועים. חבר הסנאט של האימפריה העות'מאנית אחמד רזא, קבע: "בואו נכיר בכך, אנחנו הטורקים חיסלנו בפראות את הארמנים". עלי כמאל ביי , שר הפנים של האימפריה העות'מאנית, כתב ב-18 ביולי 1919 בעיתון "אלמדאר" (Alemdar): "אל תאפשרו לנו לנסות להטיל את האשמה על הארמנים; אסור לנו להחמיא לעצמנו שהעולם מלא אידיוטים. אנחנו שדדנו את נכסיהם של האנשים אותם גירשנו וטבחנו; אישרנו גנבה בבית הנבחרים והסנאט שלנו". רשיד אקיף פאשה , מושל סיוואס ונשיא מועצת המדינה, סיפק עדות חשובה במהלך ישיבת פרלמנט ב-21 בנובמבר 1918: "במהלך מעט הימים של שירותי בממשלה הזו למדתי על כמה סודות וגיליתי משהו מעניין. פקודת הגירוש הוצאה דרך ערוצים רשמיים על ידי שר הפנים [טלעת פאשה] ונשלחה למחוזות. בעקבות פקודה זו הוועדה המרכזית [ועדת האיחוד והקדמה] הפיצה את הפקודה המאיימת שלה לכל הגורמים, כדי לאפשר לכנופיות להוציא לפועל את מטרתן הנבזית. כך היו הכנופיות בשטח מוכנות לטבח האכזרי שלהן". שריף פאשה , מדינאי עות'מאני כורדי, היה חבר בולט בממשלת הטורקים הצעירים. במאמר בניו יורק טיימס ב-10 באוקטובר 1915 הוא גינה את מעשי הטבח והצהיר שהארמנים "מושמדים" בעקבות מדיניות ועדת האיחוד והקדמה.

כמה פוליטיקאים ניסו למנוע את הגירושים ומעשי הטבח שבאו אחריהם. מהמט ג'לאל ביי (Mehmet Celal Bey) נודע בכך שהציל את חייהם של אלפי אנשים בתקופת כהונתו כמושל חלב: "לא האמנתי שהפקודות הללו, הפעולות הללו סבבו סביב השמדת הארמנים. מעולם לא דמיינתי שאיזו ממשלה תוכל לקחת על עצמה להשמיד את אזרחיה שלה בצורה זו, ולמעשה לחסל את ההון האנושי שלה, שחייב להיחשב כאוצר הגדול ביותר של המדינה. הנחתי שהפעולות שבוצעו הן צעדים שנובעים מרצון לסלק באופן זמני את הארמנים מזירת המלחמה וננקטו כתוצאה ממצבי חירום של זמן מלחמה". מאוחר יותר הודה שטעה והמטרה הייתה "לנסות להשמיד" את הארמנים. כאשר התעלם מפקודות הגירוש, הועבר מתפקידו כמושל חלב לקוניה. אולם כשנמשכו הגירושים, הוא דרש שוב ושוב שהשלטונות המרכזיים יספקו מקלט למגורשים. בנוסף על דרישות אלה, הוא שלח לשער העליון מברקים ומכתבי מחאה רבים, הטוענים כי "הצעדים הננקטים נגד הארמנים היו, מכל נקודת מבט, מנוגדים לאינטרסים העליונים של המולדת".

גם חסן מזהר ביי, שמונה למושל אנקרה ב-18 ביוני 1914, סירב לפקודה לגירוש הארמנים, ובשל כך הועבר מתפקידו באוגוסט 1915 והוחלף בעטיף ביי, חבר בולט ב"ארגון המיוחד". הוא נזכר: "ואז יום אחד עטיף ביי בא אליי והעביר אליי בעל פה את פקודות שר הפנים שהארמנים צריכים להירצח במהלך הגירוש... אמרתי... 'אני לא יכול לעשות את זה, אעזוב את המשרה הזאת ואתה תוכל לבוא ולעשות את זה'". מזהר הפך לדמות מפתח בהקמת ועדת מזהר, שלקחה על עצמה לאסוף ראיות ועדויות, תוך מאמץ מיוחד לחקור עובדי מדינה שהיו מעורבים במעשי טבח שבוצעו נגד ארמנים. סולימאן נאזיף , מושל בגדאד, שמאוחר יותר התפטר במחאה על מדיניות הממשלה העות'מאנית כלפי הארמנים, כתב ב-28 בנובמבר 1918 בעיתון "הדיסאת" (Hadisat): "במסווה של גירושים, בוצע רצח המוני. בהינתן העובדה שהפשע יותר מברור, המבצעים היו צריכים להיתלות כבר".

מוסטפא כמאל אטאטורק, הנשיא הראשון ומייסד הרפובליקה הטורקית, השתמש באופן עקבי במונח "המעשה המביש" (בטורקית: fazahat) כשהתייחס למעשי הטבח. בגיליון מ-1 באוגוסט 1926 של ה"לוס אנג'לס אקזמינר" (Los Angeles Examiner), אטאטורק אמר גם שמפלגת הטורקים הצעירים הייתה אחראית ל"מיליונים מנתינינו הנוצרים שגורשו ללא רחמים מבתיהם בהמוניהם ונטבחו".

סקנדינבים

אף על פי שהייתה מדינה נייטרלית לכל אורך המלחמה, לשוודיה היו נציגים באימפריה העות'מאנית שעקבו מקרוב ודיווחו ברצף על התפתחויות גדולות שם. ב-7 ביולי 1915, שגריר שוודיה בקונסטנטינופול, אנקרסוורד (Anckarsvärd), שלח לסטוקהולם דו"ח בן 2 עמודים בנוגע לטבח בארמנים, שנפתח כך: "רדיפות הארמנים הגיעו לממדים מסמרי-שיער והכל מצביע על העובדה שהטורקים הצעירים רוצים לתפוס את ההזדמנות, מאחר שבשל סיבות שונות אין לחץ חיצוני אפקטיבי שיש לפחד ממנו, לשים סוף פעם אחת ולתמיד לשאלה הארמנית. האמצעים לכך הם מאוד פשוטים וכוללים את ההשמדה של האומה הארמנית". ב-9 באוגוסט 1915, שלח אנקרסוורד דו"ח נוסף, המאשר את חשדותיו בקשר לתוכניות הממשלה הטורקית: "זה ברור שהטורקים מנצלים את ההזדמנות, עכשיו בזמן המלחמה, להשמיד את האומה הארמנית כך שכאשר יבוא השלום, כבר לא תהיה קיימת שאלה ארמנית".

הנספח הצבאי השוודי בקונסטנטינופול, וירסן (Wirsén), כתב את זיכרונותיו בספר "זיכרונות משלום ומלחמה", בו הקדיש פרק שלם לרצח העם הארמני, שכותרתו: "רצח אומה". וירסן הגיב בו על הטענה שהגירושים היו תוצאה של שיתוף הפעולה כביכול של הארמנים עם הרוסים: "באופן רשמי, מטרתם הייתה להעביר את כל האוכלוסייה הארמנית לאזורי הערבה של צפון מסופוטמיה וסוריה, אבל במציאות מטרתם הייתה להשמיד את הארמנים, ובאמצעות זאת היסוד הטורקי באסיה הקטנה ישיג עמדה שלטת". הוא סיכם: "השמדת האומה הארמנית באסיה הקטנה חייבת לזעזע כל רגש אנושי... אני עדיין יכול לראות מולי את הבעת פניו הצינית של טלעת, כשהדגיש שהשאלה הארמנית נפתרה".

המיסיונרית הדנית מריה יאקובסן כתבה על חוויותיה ביומן ששמו "יומנים של מיסיונרית דנית: חרפוט, 1919-1907", בו כתבה: "זה די ברור שמטרת יציאתם היא השמדת העם הארמני". פרופסור יוהנס אוסטרופ (Johannes Østrup) נפגש עם כמה פוליטיקאים ומנהיגים מהטורקים הצעירים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בזיכרונותיו הוא מדווח על פגישתו עם טלעת פאשה בסתיו 1910, וכותב שטלעת דיבר בה באופן גלוי על תוכניותיו "להשמיד" את הארמנים.

פרס

הסופר הפרסי מוחמד-עלי ג'מאלזאדה נסע ב-1915 לקונסטנטינופול, שם היה עד ראייה לגירושי הארמנים ונתקל בגופות רבות בזמן מסעו. הוא כתב על חוויותיו ותיאורים של מה שראה כמה עשורים לאחר מכן בשני ספרים: "על הטבח בארמנים בטורקיה העות'מאנית" (1963) ו"הטבח בארמנים" (1972).

הדים ביישוב היהודי בארץ ישראל

"הצבי" (1909)

ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה שהחל בחודש אפריל, פרסם איתמר בן-אב"י, עורך העיתון "הצבי" של אליעזר בן-יהודה, מאמר־מערכת בשם "אנחנו", בו הוא מאשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים הטורקים בארמנים: ”חמשה־עשר אלף ארמנים נשחטו...והמספר הזה אינו אומר לנו כלום!... יש עוד עם אחר בעולם הסובל כיהודים”. בן-אב"י טוען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, שאף נוספת לה מסורת עממית: "לפי מסורה בעם הפשוט, הארמנים אינם אלא עמלקים". משום כך החליט בן אב"י לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא: ”הנה קוראים אנחנו לכל היהודים בארצנו למסֹר לידינו, במערכת, לשם הארמנים את נדבותיהם...נדבות עם בלי ארץ לעם בלי ארץ - הישמעו היהודים? הימלאו אחר קריאתנו?”.

ב-17 במאי 1909, במדור "חדשות אחרונות" תחת הכותרת "הטבח בארמנים" נכתב בעיתון: ”הטבח בארמנים לא חדל. מדי יום ביומו הורגים המושלמים מאות ארמנים. ארבעת אלפי החיילים אשר בכל הגליל משתתפים גם הם בטבח הנורא הזה. בעדנה עצמה נשחטו ששת אלפים וחמש מאות איש, ובשאר המדינה עוד כשלושים אלף”. כעבור יומיים, תחת כותרת זהה נכתב: ”חמישה־עשר אלף איש נשארו בלי מחסה, אלפים נהרגו... בשמונה־עשר אפריל יצאו אנשי הצבא...על בית־הספר הארמני שהכיל אלפים בורחים מהארמנים, ויחלו לירות בעם הזה. בית־הספר ניצת באש, רוב הבורחים נשרפו, ואלה אשר ניסו לצאת החוצה הומתו בכדורי החיילים... התבערה הנוראה הזאת ארכה שני ימים. אלפי איש נשרפו בה... בה בשעה הלך הטבח הלך וגדל בגליל עדנה. בימים אחדים נהרגו ונטבחו עשרים אלף איש, הממשלה חסרת אונים לעצר בעד הטבח”. למחרת, תחת הכותרת "הטבח בעדנה", עודכנו המספרים: ”הומתו מהמושלמים אלפיים איש...מספר חללי הארמנים עלה ליותר משלושים אלף”.

ניל"י (1916-1915)

ארמנים נמלטים מטרנספורט ברכבת, 1915

טור מגורשים ארמנים

גופות ערופות-ראש של ארמנים ליד ראשים תקועים על יתדות

חיילים משתעשעים עם גולגולות של ארמנים

קצינים רוסים וחיילי יחידות המתנדבים הארמנים עומדים ליד גופות הקורבנות

ניצולים ארמנים שנמצאו בסלט ונשלחו לירושלים באפריל 1918.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, אנשי מחתרת ניל"י התייחסו רבות לרצח העם הארמני ואף פעלו בניסיון לערער את אמות הסיפין ולהוביל להתערבות של המעצמות למניעת רצח העם.

איתן בלקינד

איתן בלקינד, ממייסדי ניל"י, גויס לצבא הטורקי כקצין וסופח למטה של ג'מאל פאשה. בזמן שהותו בסוריה היה עד לטבח בארמנים: "ביום השני לנסיעתנו ראינו גופה צפה על פני הפרת. נדהמנו, אבל החיילים שליוו אותנו הרגיעונו באמרם שאין זו אלא גופת ארמני. נודע לנו שבקרבת מקום, מעברו השני של הפרת, יש מחנה של ארמנים, אשר הוגלו לשם מארמניה... מצאנו מחנה של כמה מאות אנשים... המשכנו בדרכנו, וככל שהתקדמנו ראינו גוויות רבות יותר של ארמנים צפות על פני המים [...] בדיר־אל־זור...נודע לנו שאחמד ביי הוא מפקד של גדודים צ'רקסים, אשר גויסו להשמדת הארמנים. הרופא והרוקח שאיכסנו אותנו...סיפרו לנו שכל הגברים הארמנים נרצחו עוד בדרכם הנה מעריהם אשר באנטוליה, ואילו הנשים היפות והבנות היו לטרף לבדואים. ...בלילה שלפני צאתנו לדרכנו שמענו צעקות מרות, קורעות לבבות, של נשים. מחנה הארמנים היה במרחק קילומטר מהבית שבו גרנו, והצעקות נמשכו כל הלילה. ...בבוקר, כאשר יצאתי לדרכי וחציתי את הגשר על נהר פרת, נדהמתי לראות את מי הנהר אדומים מדם וגופות ילדים, שראשיהם ערופים, צפות על פני המים. המראה היה מחריד [...] המשכתי צפונה, ולאורך כל הדרך מצאתי גופות של ארמנים - בפרט של ילדים, אשר לא יכלו להחזיק מעמד בנדידה וההורים נטשו אותם למות בדרך. ...הגעתי ללב ארם נהריים, שם הייתי עד לטרגדיה איומה. היו באותו מקום שני מחנות - זה של הארמנים ולידו מחנה של צ'רקסים, אשר עסקו בהשמדתם של הארמנים. במחנה הצ'רקסים התאספו גם שייכים ערבים, אשר בחרו להם את הנערות היפות לנשים... קצין צ'רקסי, שראה אותי...פקד עלי לעזוב את המקום - אבל אני נשארתי לראות מה ייעשה בארמנים. החיילים הצ'רקסים ציוו על הארמנים לאסוף קוצים ודרדרים, ולערמם בפירמידה גבוהה; אחר קשרו את כל הארמנים שהיו שם, קרוב לחמשת אלפים נפש, יד אל יד; הקיפו בהם, כמו בטבעת, את ערימת הקוצים והדרדרים - והדליקו בה אש, שעלתה לשמים יחד עם צרחות האומללים, אשר נחרכו למוות באש המדורה. ברחתי מהמקום, כי לא יכולתי לחזות במראה הנורא הזה...ואחרי דהירה מטורפת של שעתיים עוד שמעתי את צעקות האומללים, עד שנדם קולם. כעבור יומיים חזרתי למקום זה וראיתי גופות של אלפי בני אנוש חרוכים. ... בדרכי לעיר אורפה שבצפון, חזיתי בטבח של ארמנים נוספים... כל הדרכים היו מכוסות גופות של ארמנים".

אבשלום פיינברג

באוקטובר 1915, בזמן ששהה באלכסנדריה, שלח אבשלום פיינברג דוח אל הנרייטה סאלד בנו-יורק, שהוא ככל הנראה העדות הכתובה הראשונה מארץ ישראל על השמדת הארמנים ב-1915. תחת הכותרת "עובדות ושמועות מדאיגות" כתב: ”הארמנים נרצחים בהמוניהם...אנשיהם בגדודי העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם, מתעללים בהם”. ב-22 בנובמבר 1915, לאחר ששב לעתלית, שלח פיינברג דוח מודיעיני בצרפתית אל לנרד וולי, הקצין האנגלי בקהיר הממונה על פעילות ניל"י, הכולל פרק הנושא את הכותרת "למען ארמניה" (Pro Armenia). הדוח כולל פרטים על מעשי הטבח בארמנים, תיאור שיירות המגורשים לעבודת-פרך ותיאור הסחר בנשים ארמניות צעירות, כאשר בראש הפרק מבקש פיינברג מהקצין: "אל נא תתנחם במחשבה כי מעשיות מפי השמועה אני סח לך... אלה דברים מפי עדי־ראיה, דברים מאושרים, מוכחים, רשמיים", ומוסיף: ”כבר נשחקו שינַי מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה, ואשאל את עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915 - או בימי טיטוס או נבוכדנאצר? ... גם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות 'על שבר בת־עמי' בלבד, ואם לא הזיל ירמיהו דמעות־דם, גם על הארמנים?!”.

אלכסנדר ושרה אהרנסון

אלכסנדר אהרנסון, שנחרד אף הוא מטבח הארמנים, כתב מסמך באנגלית בשם "ארמניה", שלא ידוע אם פורסם, בו קרא לארמנים להתחבר ליהודים: "השדות נטושים, סביב הבארות בכפרים אין נערות ארמניות הממלאות כדיהן. הטורקים עברו שם! ... התקפת פתע של אלפי כורדים ובדואים וחיילי הצבא הטורקי הסדיר על כפרים שלווים... הארמנים הצעירים הופשטו מנשקם; אין להם כלי נשק להגן על כבוד אחיותיהם, אימותיהם ואהובותיהם... מיליון ארמנים נרצחו בתוך פחות משנה!".

ב-25 בנובמבר 1915 יצאה שרה אהרנסון לדרכה מטורקיה לארץ ישראל. היה זה בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטוליה באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל ובאותו יום כתב אחיה אהרון אהרונסון ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם".

אהרון אהרונסון: פרו ארמניה

על פי יומנו, נתבקש אהרון אהרונסון לכתוב דוח למשרד המלחמה הבריטי "על מעשי האכזריות בארמנים". ב-16 בנובמבר 1916 הגיש אהרונסון למשרד המלחמה תזכיר באנגלית, שכותרתו "פרו ארמניה":

”משימה קשה היא לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים … מעשי הטבח נתבצעו בקנה־מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי … עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו...עדיין יחשב כמי שעוסק בהגזמות”.

אהרונסון מבהיר כי לא ביקר "בארמניה עצמה" ומשום כך לא ראה את "מעשי הזוועה החמורים ביותר", אך מדגיש כי "מה שראה, בעיניו ממש, בסוריה, בקוניה ובקונסנטינופול" והמידע שהשיג "מפי הסוכנים ששלח לחלק של האימפריה הטורקית בו מתבצעים מעשי הטבח הללו בקנה־מידה רחב, די בו למלא כרכים שלמים ולסמר שיער". הוא מוסיף כי סוכנים אלה הם "אנשים אמינים ביותר". עדים נוספים בתזכיר הם איכרים גרמנים תושבי ארץ ישראל, ששבו לחיפה במהלך נובמבר-דצמבר 1915, לאחר שירות צבאי חובה בגרמניה או ביצוע עבודות קבלניות באזור קונסטנטינופול. אהרונסון טוען כי החל "לנסוע בתכיפות בקו־הרכבת שבין דמשק לטבריה", כדי לשוחח עם "הגרמנים שהכיר באופן אישי" ודרכם גם עם גרמנים אחרים שנסעו באותו הקו. לטענתו, "כל המדווחים אמרו כאיש אחד, כי אלפי גופות נראו משני צידי פסי הרכבת מאנטוליה לסוריה".

אהרונסון מביא גם את עדותה של אחותו שרה על נסיעתה מטורקיה לארץ ישראל: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם לה להתקף היסטרי... בתחנה אחת...נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג הקטר, בראותו ארמנים על הפסים, כיוון את קטרו אל תוך המון הארמנים...אז קפץ מתאו כמנצח...וקרא לידידו: 'ראית איך מחצתי אולי 50 מאותם חזירים ארמנים?'. אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב וטיפוס הבהרות). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם". אהרונסון מוסיף כי המגפות התפשטו במהירות והמתים לא נקברו במשך ימים והוסבר לו על ידי "פקיד טורקי בכיר", כי הסיבה לכך הייתה "שהמגפות מחסלות במהירות גדולה יותר את הארמנים המקוללים הללו ונפטרות מהם אחת ולתמיד".

אהרונסון מספר כי ביקר בעצמו בכמה מחנות של ארמנים, ביניהם בחורן, מחוז עג'לון ודרום-מזרח ים המלח. הוא מדווח כי "על הארמנים נאסרה השהות בערים ובכפרים" וגם עיסוק בעבודה וקבלת שכר. הם מוקמו במדבר, "שם הם תלויים, לצורך מזון ומים, באספקה הממשלתית. למעשה, גברים נשים וטף נאלצים לעבוד בעבודות־פרך, בסלילת דרכים, במחצבות וכדומה... את המים יש להביא לעיתים קרובות באמצעות רכבות... כאשר מגיעה רכבת המים, חשים למקום עצירתה אלפי מזי רעב...לרוב מתרחשת כאן קטטה המונית". הוא מעריך כי בין שליש למחצית מאוכלוסיית המחנה מתים "בתוך מספר שבועות" ומספר ש"גברים שאיבדו את נשותיהם בדרך ונשים שאיבדו את בעליהן, שוכבים זה עם זו. ילדים שאין איש יודע למי הם שייכים מאומצים למשפחות חדשות אלו".

אהרונסון מפנה בתזכיר אצבע מאשימה כלפי החלקים באוכלוסייה שלקחו חלק בביצוע "השמדה המונית" של ארמנים: "אין מעמד בחברה המוסלמית, עשיר או עני, גבוה או נמוך, צעיר או זקן, גבר או אישה, הנמנע מלהשתתף במעשי הרצח והשוד". אהרונסון מתאר סחר בבני אדם ב"שוק העבדים הלבנים הארמנים" ומציין את מחירה של "נערה ארמנית צעירה בת 12 או 14". הוא מציין שנכח בעצמו במכירות כאלה בדמשק וקיבל דיווחים על מכירות בקנה מידה רחב יותר ממיסיונריות אמריקניות בביירות ובדמשק ומקרובי משפחתו בחלבּ, שם נמכרו "כמה אלפי נערות" תחת ידיה של מאדאם צרפתייה, שבית הזונות שלה שוכן בקוניה. הוא טוען שהמרות דת בוצעו "בקנה־מידה נרחב" ושהטורקים כפו התאסלמות על "קהילות ארמניות שלמות" ומוסיף שגם ארמנים משכילים רבים מקונסטנטינופול וערי חוף אחרות התאסלמו.

אהרונסון מתאר בתצהיר כיצד התנהלה השמדתם של גברים, על פי מקרים ששמע עליהם "מפי אנשים אמינים ביותר" ולאחר בדיקת הדברים עם קצינים גרמנים:

”בשאיפתם לחסל את הגזע הארמני, ידעו הטורקים היטב כי כדי להצליח עליהם להרוג ללא רחמים את כל הגברים, מנער עד זקן. למטרה זו אורגנו בתי מטבחיים של ממש. הדרך המקובלת הייתה לארגן גדודי עבודה בני 400 או 600 ארמנים נטולים מנשקם, להביא אותם, ללא אוכל או מים למקום נידח כלשהו, תחת פיקוחם של 20–25 חיילים טורקיים... החיילים קיבלו הוראה...לעשות שימוש בנשקם אם תפרוץ התקוממות או תאובחן עריקה. קריצה קלה של המפקד האחראי...די היה בה להבהיר לאחרונים למה מצפים מהם. לרוב, אחרי יום או יומיים, הייתה יחידת הליווי הצבאית חוזרת, שיכורה מאורגיית הדמים, ומדווחת שכל גדוד העבודה מרד או ערק”.

לאחר מכן הוא מתאר את כיצד מתנהל האיסוף והגירוש מקונסטנטינופול של הארמנים שאינם ילידי העיר: "ביעילות מפתיעה מבצעת משטרת קונסטנטינופול זה חודשים מרדף אחר ארמנים. החיפוש מבית לבית מתבצע לרוב בשעות הקטנות של הלילה". אהרונסון מעיד כי לאחר שתשומת לבו הופנתה לכך על ידי קצין גרמני, ראה בעצמו, ב"צפייה לילית משך שבועות", עשרות קבוצות של 8–12 ארמנים המובלות למטה המשטרה ולאחר מכן "נעלמות בלא להותיר שריד". לטענתו, תיעד סיפורים של ארמנים זקנים, "שהצליחו להסתיר עצמם משך 5–6 חודשים, אך נתגלו לבסוף על ידי כלבי־הדם של המשטרה והובלו משם למקום שאחריו לא נשמע מהם דבר".

בזמן שהאירועים עדיין מתרחשים, מנסה אהרונסון להעריך את מספר הנרצחים: "למעשי הטבח הייתה השפעה דורסנית על הגזע הארמני. המספרים והסטטיסטיקה לא יצליחו לעולם לתת הערכה אמיתית של מספר האנשים שנטבחו...ההערכה המתונה ביותר, של הגרמנים, בעלי העניין בדבר, עומדת על 650,000 הרוגים ונעדרים, נכון לקיץ האחרון... עלינו להניח כי עוד 200,000 עד 300,000 אנשים ימותו בשנה הקרובה"; הוא מסכם את מצבו של העם הארמני: "מאחד הגורמים המשגשגים והחרוצים ביותר באימפריה הטורקית, אם לא המשגשג והחרוץ ביותר...הפך הגזע הארמני לגזע של קבצנים מורעבים".

אהרונסון עושה השוואה עם חורבן בית שני וטוען שמדובר בטבח מתוכנן:

”הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים. כמו אז גם היום מדובר בתכנית ממשלתית. אחריותה הכוללת והמלאה של הממשלה הטורקית...על ביצוע מעשי הטבח, אינה מוטלת בספק. הטבח תוכנן על־ידי הממשלה המרכזית בקונסטנטינופול, ורק בדרך זו היה ניתן לבצע מעשי טבח בקנה־מידה כזה, באופן מתואם שכזה ובשיטתיות ובהתמדה כאלה. ספק אם הממשלה תכננה מראש את ביצוע המעשה כולו...אך למרות המחאות, הנזעמות כביכול, שמעלה כעת ממשלת טורקיה...היוזמה לפשע הייתה, מעבר לכל צל של ספק, שלה”.

הנושא האחרון בתזכיר הוא אחריותם ואשמתם של הגרמנים בטבח הארמנים. אהרונסון מצביע על כך שהגרמנים ראו ועודם רואים באנטוליה שטח קולוניאלי עתידי, ובנוסף לכך ניצלו את המצב וקנו רכוש מארמנים בעשירית ממחירו האמיתי. הוא טוען שדיבר עם עשרות קצינים ורופאים גרמנים "שהיו בלב אזור מעשי הטבח" ומבקר קשות את התנהגותם: "כל הגרמנים היו מזועזעים באופן אישי ממה שראו. בהיותם שטופים בכבוד מושרש לרכוש, סדר וכו'... לא ניתן לצפות כי הגרמנים יביטו בלב קר ואדיש במעשי שוד, טבח וכו'... הגרמנים יוכלו תמיד להוכיח באמצעות עדויות, יומנים, פרוטוקולים, וכו'... כי נשמתו של כל אחד מהם התהפכה בקרבה. אך הגרמנים, עבדי המשמעת, שוויתרו על כל אפשרות לפעולה או חשיבה עצמאית, שקיבלו משימה לביצוע באזור הטבח, ראו את הזוועות, חשו זעם, אך לא נקטו כל פעולה כדי למנוע את הטבח. מנקודת מבט מוסרית יש בכך להפוך אותם לשותפים לפשע, אף כי לא באופן ישיר". אהרונסון מסיים את התזכיר במשפט: "טבח הארמנים הוא פעולה מתוכננת היטב של הטורקים, והגרמנים יהיו שותפים לעד לכלימת המעשה הזה".

את נושא אשמת הגרמנים, כמו גם את הבעת החשש שגורל היהודים עלול להיות כגורל הארמנים, השמיטו הבריטים בעריכתם. שמו המקורי של הדוח בן 20 העמודים לא נשמר על ידי הבריטים ובעריכתם אותו נתנו לו את השם "הטיפול הטורקי בארמנים" (Turkish Treatment of Armenians). באותו חודש כתב אהרונסון דוח נוסף המיועד למשרד המלחמה, שכותרתו: "על הטבח הארמני" (On the Armenian Massacres). הדוח השני כולל בעיקר התייחסויות לשוד הרכוש הארמני וחלוקתו לטורקים בעלי השפעה, וכן ולנזק שייגרם למבנה האימפריה הטורקית בשל הטבח בארמנים. פעולות השוד המאורגן נקראו "קולוניזציה פנימית" ולדברי אהרונסון הוצעו לראשונה על ידי הגרמנים והועתקו על פי הדגם של פוזנאן, שם נועדו שיטות "הקולוניזציה הפנימית" לחסום את ההתקדמות הפולנית.

אהרן אהרונסון מספר בזכרונותיו על לקחיו מתהליך הדיכוי של הטורקים את הארמנים. כך למשל, החרמת הנשק במושבות היהודיות עוררה חששות כבדים ביישוב ואהרן כתב לאחיו אלכסנדר על הסיבה לכך שראשי המושבה מיאנו למסור את נשקם:

”ידענו כי הצו לפירוק הנשק מבשר רע; אמצעים דומים נקטו לפני הטבח בארמנים, וחששנו כי גורל מעין זה מועידים הם גם לעמנו”.

התנועה הציונית

בניגוד לאנשי ניל"י, רוב היישוב העברי שחי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית היה אדיש להשמדת הארמנים ורק מעטים הגיבו לה. מנהיגי היישוב והתנועה הציונית היו נתונים באותה תקופה במאבק קיומי קשה להישרדות המפעל הציוני, ונראה כי ההתמקדות המוחלטת בכך הייתה אחד הגורמים העיקריים להתעלמותם מאסונם של הארמנים ולאדישותם כלפיו. לעמידתם מן הצד תרמו שיקולי ריאלפוליטיק לגבי מה שהם חשבו כאינטרס של התנועה הציונית.

באפריל 1918 (בזמן השלטון הבריטי בארץ ישראל, לאחר סיום השלטון העות'מאני) פרסם שמואל טולקובסקי, אז מזכירו של חיים ויצמן, מאמר בשם "השאלה הארמנית מנקודת השקפה ציונית". המאמר זכה לתמיכתם של ויצמן ונחום סוקולוב, שהיו אז ממנהיגיה החשובים של התנועה הציונית ולפיכך הוא משקף את עמדתה הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון באותו הזמן. במאמר נכתב:

"אנו, הציונים, רוחשים אהדה עמוקה וכנה לגורל העם הארמני ... כיהודים, גלותנו מעל אדמתנו העתיקה ומאות שנות־סבלנו בכל קצות תבל, עשו אותנו...מומחים למות קדושים ... סבלות עמים אחרים - אפילו נכריים לנו במוצא ורחוקים מאתנו במרחב - אי אפשר להם שלא ירעידו את העמוקים במיתרי נפשנו, ויארגנו בינינו לבין הסובלים־עמיתינו אותו קשר אהדה עמוק, שאפשר לכנותו 'אחוות היגון'. ובין כל הסובלים מסביבנו, כלום יש עם, שדברי ימי מות־קדושים שלו דומים לשלנו יותר מן העם הארמני?".

פליטים ארמנים בארץ ישראל

בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה, גדלה מאוד הקהילה הארמנית הקטנה בארץ ישראל, עם בואם של פליטי רצח העם. אלה התיישבו בעיקר בירושלים, והצטרפו לקהילה הארמנית היושבת ברובע הארמני מזה מאות שנים. מלבד ירושלים, התיישבו פליטים ארמנים גם ביפו, חיפה, עכו ומספר משפחות בכפרים בגליל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוקם כפר הניצולים הארמנים שייח' בראק.

משפטים לאחר המלחמה

משפטים פנימיים

לאחר המלחמה התקיימו שני סבבים של משפטים. הראשון החל ב-23 בנובמבר 1918 במאמץ של הסולטאן מהמט השישי להילחם בגורמים פוליטיים הקרובים לזרם של הטורקים הצעירים, תוך האשמתם בכך שהם דחפו את האימפריה למלחמת העולם הראשונה ללא הצדקה, ובכך הובילו לחורבנה. שלושת הפאשות, ששלטו במדינה, ברחו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר. לפי מקורות שונים, שלושת הפאשות הורו על שריפת מסמכים כדי לטשטש את הראיות נגדם.

משפטים בינלאומיים

לאחר הסכם הכניעה של טורקיה למדינות ההסכמה, בינואר 1919, כינסו מדינות ההסכמה ועדה מיוחדת לנושא. ועדה זו הכירה ברפובליקה הדמוקרטית של ארמניה (שהתקיימה בשנים 1918–1920), זימנה למשפט את הסולטאן מהמט השישי והקימה מנגנון העמדה לדין של פושעי מלחמה טורקים. במשפטים הצבאיים נשפטו שלושת הפאשות שלא בפניהם למוות.

טלעת פאשה נמלט לברלין וחי שם בזהות בדויה. הוא נורה למוות בידי סטודנט ארמני בשם סוגומון טהריליאן בשנת 1921. משפטו של טהריליאן הביא לידיעת הציבור האירופי את הטבח בעם הארמני. אנוור פאשה נהרג בקרב עם הצבא הסובייטי בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל פאשה נרצח בידי ארמני בטביליסי שבגאורגיה ב-1922.

רצח העם הארמני ושואת היהודים

דברי היטלר בסוף התצוגה במוזיאון לרצח העם הארמני, כקישור לפשעי הנאצים

מסופר שכאשר היטלר הציג בפני מפקדי הוורמאכט ב-22 באוגוסט 1939 בנאום אוברזלצברג את תוכניתו לפלישה לפולין, הוא נדרש לגבי תגובת העולם לטיהור אתני הכולל הרג גברים, נשים וילדים פולנים לצורך השגת "מרחב מחיה", ואמר:

לא אכפת לי מה תגיד עלי הציוויליזציה האירופית החלשה ... מי, אחרי הכל, מדבר היום על השמדתם של הארמנים?

ייתכן שהיעדר תגובה בינלאומית נחרצת לרצח העם הארמני השפיעה על שיקולי הנאצים בבואם להחליט על הפתרון הסופי.

חקר רצח העם הארמני הוא חקר רצח העם המקיף ביותר אחרי חקר השואה. סוגיית רצח העם הארמני תורמת לדיון בשאלה האם השואה הייתה אירוע היסטורי ייחודי או מקרה קיצוני של רצח עם, והאם יש בה לקח לגבי כל אומות העולם, או שמא לקחה מצטמצם לעם היהודי בלבד.

גילוי מחודש של רצח העם

לאחר המלחמה

ההפגנות בירוואן ב-24 באפריל 1965 מול בניין האופרה

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה טורקיה רחוקה מהעולם המערבי, וכך גם העם הארמני העני. בעקבות השפל שלאחר מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול של 1929, ולאחר מכן עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה, הטבח לא עניין רבים. מה גם שהשלטון החדש בטורקיה עבר תהליך מודרניזציה והיה בעל ברית של המערב בתקופה זו.

בשנת 1965, במלאת 50 שנה לרצח העם, התקיימו ב-24 באפריל הפגנות ירוואן שבהן דרשו השתתפו 100 אלף ארמנים. המפגינים ששהפגינו במשך 24 שעות מול בניין האופרה של ירוואן, דרשו מהשלטון הסובייטי, ששלט ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית להכיר ברצח העם הארמני ולהקים אנדרטה לזכר הקורבנות. השלטון הסובייטי נעתר והחליט להקים אנדרטת הנצחה וזיכרון בירוואן. הפגנות אלה נחשבות תחילת ההתעוררות הציבורית הראשונה של התודעה הארמנית בארמניה הסובייטית, ולתחילת מאבקו של העם הארמני בדרישה להכרה של אומות העולם ברצח העם. בניית האנדרטה הסתיימה בשנת 1967. בתקופה זו שימשה טורקיה מעוז קדמי לברית נאט"ו מול ברית המועצות, ומדינות המערב לא ששו להזכיר נקודה כואבת זו.

האנדרטה לזכר רצח העם הארמני

בשנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר שארמניה ניתקה עצמה מהשלטון הסובייטי, הוקם בירוואן המוזיאון לזכר הנרצחים. המוזיאון הוקם ליד האנדרטה ומתעד את רצח העם הארמני. גם ברובע הארמני בירושלים מציג המוזיאון הארמני תערוכה בנושא רצח העם הארמני.

מדי 24 באפריל, התאריך שבו נעצרו ונרצחו בשנת 1915 כ-250 אינטלקטואלים ומנהיגים ארמנים בבירה איסטנבול בידי ממשלת הטורקים הצעירים, מציינים הארמנים את יום הזיכרון לרצח העם הארמני.

ב-1965 ערכה הקהילה הארמנית בישראל טקס פומבי ראשון, ביפו, לציון יום הזיכרון לנספים. מאז 1972 הקהילה הארמנית בישראל מציינת את יום הזיכרון ברובע הארמני בירושלים.

רוב חברי קהילות הארמנים ברחבי העולם הם צאצאיהם של ניצולי רצח העם הארמני.

ההכרה ברצח העם הארמני

ערך מורחב – הכחשת רצח העם הארמני

הרפובליקה הטורקית, יורשת האימפריה העות'מאנית, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה. לפי ההיסטוריון הטורקי חליל ברקטאי, מסמכים רבים על הנעשה הושמדו בארכיונים הטורקיים. בשנים האחרונות גוברות הקריאות בעולם להכרה בינלאומית ברצח העם הארמני ולהכרה של ממשלת טורקיה בהתרחשותו.

ב-8 וב-9 ביוני 2000, פרסמו 126 חוקרי שואה מרחבי העולם הצהרה שאמרה: "רצח העם הארמני הוא עובדה שאין לערער עליה, ועל הדמוקרטיות המערביות להכיר בו בתור שכזה". החוקרים גם קראו בהצהרה לדמוקרטיות המערביות ללחוץ על טורקיה להכיר ברצח העם הארמני. בין החתומים על ההצהרה היו הפרופסורים הישראלים יהודה באואר וישראל טשרני וחתן פרס נובל לשלום מארצות הברית, אלי ויזל.

נכון ל-2016, הכריזו 30 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. בנוסף ל-30 המדינות שהכירו ברצח העם הארמני בבית נבחריהן, גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015.

  מדינות שבהן השלטון המרכזי מכיר רשמית ברצח העם הארמני

  מדינות שבהן השלטון המרכזי אינו מכיר רשמית ברצח העם הארמני, אך יש בהן סיעות פוליטיות או שלטונות מקומיים המכירים בו

המדינות שהכירו ברצח העם הארמני הן:

1965 1975 1988 1995 1996 1997 1998 1998 1999 2000

2000 2003 2003 2004 2004 2005 2005 2005 2007 2010

2014 2015 2015 2015 2015 2015 2015 2015 2016

2017 2019 2019 2019 2021 2023

באפריל 2015 הכיר האפיפיור פרנציסקוס ברצח העם הארמני.

בנוסף לאלו, מדינות, מחוזות וערים רבות מכירות ברצח העם הארמני והעבירו חוקים בפרלמנטים שלהם בנושא זה:

• – הפרלמנטים של מדינות ניו סאות' ויילס, ואוסטרליה הדרומית.
• – הפרלמנטים של מדינות ווילס, סקוטלנד, וצפון אירלנד.
• – הפרלמנטים של מדינות קטלוניה, חבל הבסקים, נווארה והאיים הבלאריים.

רצח העם הארמני עדיין משפיע על היחסים בין ארמניה וקהילות ארמניות ברחבי העולם לבין טורקיה, וכן על יחסי החוץ של הרפובליקה הטורקית. המדיניות הטורקית הרשמית מתכחשת לאחריות הטורקים לרצח העם הארמני כרצח עם, ורואה בה לכל היותר הרג של המונים בנסיבות טרגיות של מלחמה. רוב ההיסטוריונים הטורקים טוענים כי מרבית הארמנים מתו בשל מגפות, רעב המוני ועימותים צבאיים שהתחוללו בשל מלחמת העולם הראשונה. ממשלת טורקיה מקיימת מעקב אחר ביטויים של הכרה באחריות טורקיה לרצח העם הארמני ברחבי העולם, ומטילה סנקציות על מדינות שמכירות רשמית ברצח העם הארמני כרצח עם ובאחריותה של טורקיה להתרחשותו. אף על פי שטורקיה מתנה קיום יחסים טובים עמה בהימנעות מהזכרת רצח העם הארמני, הרי בחלוף העיתים יותר ויותר מדינות הצביעו על אחריותה. כמו כן, בטורקיה פנימה, בקרב חוקרים ואישי ציבור ליברלים, נשמעים יותר קולות המכירים ברצח העם הארמני או קוראים לשינוי הקו הרשמי של טורקיה. אחד מהקולות הללו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006, הסופר הטורקי אורחן פאמוק. בשנת 2014 הביע ראש ממשלת טורקיה את תנחומיו לקרובי הנרצחים בידי חיילים עות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, והגדיר את האירועים כלא-אנושיים.

בשנת 2000 חתם נשיא צרפת ז'אק שיראק על חוק המכיר ברצח העם הארמני, ובשנת 2006 נחקק במדינה חוק נוסף הקובע כי הכחשת רצח העם הארמני היא עבירה פלילית. חוק הפללת ההכחשה הצרפתי נפסל על ידי בית המשפט העליון בצרפת, וגרסה נוספת שלו עברה בשנת 2012 אך גם היא נפסלה על ידי בית המשפט העליון בצרפת.

קרקין השני, ראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית, יחד עם רואן ויליאמס, הארכיבישוף מקנטרברי, באנדרטה לרצח העם הארמני בירוואן, ארמניה, ספטמבר 2007

באוגוסט 2007 שינתה הליגה נגד השמצה את עמדתה הקודמת והכירה ברצח העם הארמני כרצח עם (ג'נוסייד).

במרץ 2010 הכיר הקונגרס של ארצות הברית ברצח העם הארמני, וכתוצאה מכך נגרם לארצות הברית משבר זוטא עם טורקיה, שהתבטא בהחזרת השגריר הטורקי מוושינגטון להתייעצויות וגינוי ארצות הברית על ידי טורקיה.

ב-6 באוקטובר 2011, במהלך ביקור רשמי בבירת ארמניה, ירוואן, קרא נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לטורקיה להכיר בטבח שביצעה בארמנים ב-1915 כרצח עם. הוא אמר כי "טורקיה היא מדינה גדולה, ועליה לבקר את ההיסטוריה שלה, בדיוק כמו שעושות מדינות אחרות בעולם, דוגמת גרמניה וצרפת. רצח העם הארמני הוא עובדה היסטורית וצרפת מכירה בה. הכחשה קולקטיבית גרועה אף יותר מהכחשה של בודדים, והיא אינה מקובלת. עלינו להיות חזקים ולהישיר מבט אל ההיסטוריה". בדצמבר אותה שנה אושר בפרלמנט בצרפת חוק שקבע כי הכחשת שואת הארמנים היא עבירה פלילית הנושאת עונש של שנת מאסר וקנס כספי. בתגובה, החזירו הטורקים את שגרירם, ניתקו את היחסים עם צרפת והודיעו על צעדים נוספים כגון איסור עגינה לספינות הצבא הצרפתי ואיסור מעבר למטוסיו בשמי טורקיה. כמו כן האשימו את צרפת בביצוע רצח עם באלג'יריה.

בשנת 2019 אישר הסנאט האמריקני החלטה בלתי מחייבת, המכירה במעשים כרצח עם. צעד זה עורר את חמתה של טורקיה.

מדי שנה, מפרסמים נשיאי ארצות הברית הודעה רשמית בעניין, וב-24 באפריל 2021, בהתאם להבטחת הבחירות שלו, השתמש נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן במילה "ג'נוסייד" לתיאור האירועים, למרות החשש לפגיעה ביחסים בין ארצות הברית לטורקיה. בהצהרה נאמר: "אנחנו מכבדים את הסיפור שלהם. אנחנו רואים את הכאב שלהם. אנחנו מאשררים את ההיסטוריה שלהם". ביידן הדגיש בהצהרתו שמטרתו היא לא "להטיל אשמה, אלא לוודא שמה שקרה לא יקרה שוב".

עמדתה של מדינת ישראל

הפגנה של העדה הארמנית בישראל, להכרה ברצח העם הארמני, מול השגרירות הטורקית בתל אביב, 2016

הפגנה של העדה הארמנית בישראל, להכרה ברצח העם הארמני, מול הקונסוליה הטורקית בירושלים, 2016

אנדרטה בפתח תקווה לנספי השואה הארמנית

רחבה בחיפה לזכר נרצחי העם הארמני

שלט הסבר באתר ההנצחה לחללי השואה הארמנית בפתח תקווה

מצבת זיכרון כפולה - לרצח העם הארמני ולשואת היהודים; הוצבה ב"פארק המעגלי" בירוואן ב-2006

מדינת ישראל מכירה חלקית ברצח העם הארמני, וזאת לאחר שנים של מאבק בין גורמים שונים בשלטונות. ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת מכירה ברצח העם הארמני אך ממשלת ישראל איננה מכירה בו, והיא נוהגת להתייחס לגורל הארמנים במלחמת העולם ה-1 במונח "הטראומה הארמנית". הוויכוח בין הגורמים הרשמיים במדינה על ההכרה ברצח העם מתרחש מדי שנה. מצד אחד עומדים המתנגדים להכרה, ובראשם משרד החוץ, המבקשים להימנע ממשבר דיפלומטי עם טורקיה ואזרבייג'ן. מנגד עומדים ישראלים רבים וכן ח"כים ממרבית הסיעות בכנסת, הרואים חשיבות רבה בהכרה ברצח העם, וזאת מתוך שותפות גורל שחשים בני העם היהודי עם הארמנים. גורמים יהודיים שונים מתנגדים לתיאור רצח העם הארמני כ"שואה", מרצון לייחד מילה זו לשואה שביצעה גרמניה הנאצית ומסייעי הנאצים ביהודים. בספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך לא מתייחסים לאירועים כאל "שואה", "רצח עם" או "ג'נוסייד", ותחת זאת הם מתוארים כ"טבח", "פוגרומים" או "טרגדיה". יוצאת דופן היא סדרת ספרי הלימוד לבגרות בהיסטוריה של הממ"ד, "משברים ותקומה", שבה נעשה שימוש במונחים "רצח עם", "ג'נוסייד", ואף "שואת הארמנים" ביחס לרצח העם הארמני; כמו כן נכתב כי רצח העם הארמני הוא "הרצח האתני (ג'נוסייד) הראשון בהיסטוריה של העת החדשה", ונערכה הקבלה והשוואה בינו לבין השואה.

בשנות ה-50 וה-60 נמנעו נציגים ישראלים רשמיים מלהשתתף בימי זיכרון לרצח העם שערכו הארמנים בישראל, בטענה שמדובר בטקסים פנימיים של הקהילה שנערכים באופן "פרטי". רק ב-1965 נערך ביפו הטקס הפומבי הראשון.

ב-1989 פורסם שגורמים יהודים-אמריקאים בשיתוף עם גורמים ישראלים רשמיים, פעלו בקונגרס להכשלת היוזמה לציין את ה-24 באפריל בלוח האמריקאי. ב-8 בנובמבר 1989, בתגובה לשאילתה של חבר הכנסת יאיר צבן, אמר סגן שר החוץ בנימין נתניהו: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת". באפריל 1990 ביטלה רשות השידור, ללא הודעה מוקדמת, את הקרנתו המתוכננת בערוץ הראשון של סרט תיעודי בשם "מסע לארמניה". הקרנת הסרט בוטלה ביוזמת משרד החוץ, שהיה נתון ללחץ מצד טורקיה.

ב-27 באפריל 1994 השיב סגן שר החוץ יוסי ביילין לשאילתה בכנסת לגבי הלחץ הטורקי להתכחש לטבח הארמנים: "אנחנו תמיד נצא נגד הדבר הזה...גם אם הדבר כרוך באיזה יתרון מדיני". בהמשך אמר: "לא קיבלנו מעולם את הניתוח השטחי מאוד שהדבר הזה נעשה במלחמה. זו לא מלחמה, זה בהחלט היה טבח, רצח עם, ואנחנו ניתן יד לאזכור הדבר הזה, משום שזה מסוג הדברים שהעולם חייב לזכור".

בשנת 1995 השתתף השר יאיר צבן בטקס הזיכרון השנתי לרצח העם הארמני, הנערך ב-24 באפריל, ובכך היה לשר הישראלי הראשון שנכח בטקס הזה. בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף יוסי שריד ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם הארמני בכנסייה הארמנית ברובע הארמני בירושלים, ובכך היה לשר הישראלי השני שנכח בטקס הזיכרון השנתי. בכנס קרא שריד לממשלת ישראל להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני, אך הממשלה התנערה מדברים אלה. למחרת, ב-25 באפריל 2000, אמר שר המשפטים יוסי ביילין: "קרה דבר שאי־אפשר להגדיר אותו אחרת מאשר רצח עם. מיליון וחצי אנשים שנעלמו, זו לא רשלנות; זאת יד מכוונת".

ב-10 באפריל 2001, ערב ביקורו של שר החוץ שמעון פרס בטורקיה, פרסם העיתון האנגלי-טורקי "טרקיש דיילי ניוז" ראיון עמו, בו אמר: "אנחנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות... הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד".

ביום העצמאות 2003, נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה בזכות פעילותה כסגנית האחות הראשית במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה" בהר הצופים. בעלון שהוציא מרכז ההסברה לקראת הטקס, נכתב כי נלבדיאן היא "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית". נלבנדיאן רצתה להזכיר זאת גם בטקס, אולם פרסום הדבר עורר תגובה טורקית והופעל עליה לחץ להצניע זאת. היא הסכימה לא לומר את המילים "שואה" או "רצח עם ארמני".

בשנת 2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה.

באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית להימנע מלהכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה–ישראל ייפגעו, אם תהיה הכרה של ארצות הברית בעניין. כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ.

בדצמבר 2011 התקיים לראשונה דיון פומבי בוועדת החינוך של הכנסת בנושא זה, ביוזמת חברי הכנסת אריה אלדד וזהבה גלאון. עקב רגישות העניין והחשש ממשבר נוסף עם טורקיה (לאחר אירועי המשט לעזה), השתתפו בדיון גם ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור, יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, סגן שר החוץ דני אילון ונציגי משרדי ממשלה נוספים.

נשיא מדינת ישראל, רובי ריבלין, הזכיר בפתיחת נאומו על במת האו"ם בטקס יום השואה הבינלאומי ב-28 בינואר 2015 את רצח העם הארמני. הוא ציטט את דבריו של אבשלום פיינברג על טבח הארמנים בשנת 1915, מאה שנים לפני כן, ואמר:

100 שנים של גמגום והכחשה. בארץ ישראל של אז, אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הורי, ראו אותם מגיעים באלפיהם, מזי רעב, אודים מוצלים מאש. בירושלים הם מצאו מקלט וצאצאיהם חיים בה עד היום.

ב-15 באפריל 2015 הוחלט לשלוח לראשונה נציגים ישראלים לטקסי הזיכרון המרכזיים של רצח העם. שליחת הנציגים אינה מבטאת בהכרח שינוי בעמדת הממשלה בנושא, אלא נחשבת כחובה מוסרית.

ב-2 ביוני 2016 החליטה נשיאות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית להכיר ברצח העם הארמני.

ב-1 באוגוסט 2016 הכריזה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת כי היא מכירה ברצח העם הארמני וקראה לממשלת ישראל ולכנסת להצטרף אליה ולהכיר בו.

במאי 2018, על רקע החרפת היחסים בין ישראל לטורקיה, אישרה מליאת הכנסת דיון והצבעה על הכרה רשמית של מדינת ישראל בטבח.

ב-2020 נחנך בפתח תקווה אתר הנצחה לנספי שואת ארמניה.

ב-20 במרץ 2023 נחנכה בחיפה "רחבה לזכרם של מיליון וחצי ארמנים שנספו ברצח עם במלחמת העולם הראשונה. הרחבה שוכנת בשדרות בן-גוריון במושבה הגרמנית בנוכחות עינת קליש רותם ראש עיריית חיפה, חברי מועצת העיר ושגריר ארמניה בישראל.

ב-12 בינואר 2024, על רקע מלחמת חרבות ברזל ותלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם, אליה הצטרפה טורקיה, צייץ שר החוץ ישראל כ"ץ כי "טורקיה ביצעה שואה בארמנים".

ב-9 במרץ באותה שנה, על רקע מתקפה של נשיא טורקיה ארדואן במסגרתה הוא כינה את ממשלת ישראל "הנאצים של ימינו", פרסם ראש הממשלה נתניהו הודעה במסגרתה האשים את ארדואן בכך שהוא מכחיש את שואת הארמנים, לצד האשמות נוספות.

בתרבות

• ארבעים הימים של מוסה דאג מאת פרנץ ורפל, הוצאת עם עובד, 1979, תרגום: צבי אדר. ספר פרוזה על אירועי הר משה.
• אררטים מאת אורה אחימאיר, הוצאת עם עובד, 2017. ספר פרוזה – עדותה של נערה ארמנית
• אררט הוא סרט עלילתי מאת אטום אגויאן, משנת 2002 העוסק ברצח העם ובהכחשתו כיום.
• הלהקה האמריקאית סיסטם אוף אה דאון (שכל חבריה הם ממוצא ארמני) כתבה שיר בנושא, בשם "!Chop Suey" בשנת 2001. שמו של השיר הגיע מתוך פואמה שנקראת "אבא ארמניה". הדובר בשיר שואל את אלוהים מדוע הוא זונח אותו, ו"אבא ארמניה" עונה לו בתשובה שממנה ניתן להסיק שהוא מצדיק התאבדות. משירים רבים של הלהקה ניתן להבין כי הם אנטי-מיליטנטים, כנראה עקב רצח העם הארמני. בנוסף להזכרת רצח העם הארמני בשיריהם, חברי הלהקה אף פועלים במסגרות שונות על מנת לקדם את המודעות לרצח העם הארמני בעולם.
• הלהקה הארמנית "גניאולוגיה" ביצעה בתחרות האירויזיון בשנת 2015 שהתקיימה באוסטריה, שיר בשם "Face the shadow" . השיר מבטא בקשה של ארמניה להכרה ברצח העם הארמני.
• מכירה פומבית של נשמות (1919) הוא סרט על רצח העם הארמני, המבוסס על זכרונותיה של אורורה מרדיגניאן, שהתפרסמו בשם "ארמניה הנאנסת" ‏ (Ravished Armenia).
• אדגר הילסנראט, שכותב בעיקר על השואה, הקדיש אחת מיצירותיו לרצח העם הארמני. על יצירה זו הוא קיבל פרס מנשיא ארמניה.
• הפסנתרן הארמני טיגראן חמסיאן, צאצא לניצולי רצח העם הארמני, הלחין את האלבום Luys i Luso לציון מאה שנה למאורעות. האלבום יצא בשנת 2015 בחברת התקליטים ECM, וכחלק מסיבוב ההופעות הופיע הפסנתרן בטורקיה וארמניה וביותר מ-100 כנסיות ברחבי העולם.

ראו גם

• רצח העם האשורי – רצח עם נוסף שביצעו הכוחות הטורקים
• רצח העם היווני-פונטי – רצח עם נוסף שביצועו הכוחות הטורקים
• גלות הצ'רקסים
• המוזיאון לרצח העם הארמני
• ניצולי רצח העם הארמני

לקריאה נוספת

• דרור זאבי ובני מוריס, לילה ללא סוף: השמדת הקהילות הנוצריות בטורקיה 1924-1894, הוצאת עם עובד/ספריית אופקים, 2021
• טנר אקצ'ם, מאמרים לקראת דיאלוג טורקי-ארמני, 2001, מאנגלית ערגה הלר, הוצאת בבל, 2002.
• יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995.
• יאיר אורון, הכחשה – ישראל ורצח העם הארמני, הוצאת מבע, 2005.
• 100 שנה לרצח העם הארמני – שיחה עם ראשי ממשלת ארמניה לשעבר הראנט באגראטיאן וארמן דרביניאן, שגריר ארמניה במצרים ארמן מלקוניאן והמשורר הלאומי של ארמניה ראזמיק דאבויאן, (מראיין: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה כרך ה, 2015

קישורים חיצוניים

• אתר מוזיאון רצח העם הארמני בירוואן (באנגלית)
• רצח העם הארמני, באתר הוועד למאבק ברצח עם
• ערב אזכרה וסימפוזיון במלאת 99 שנים לרצח העם הארמני באוניברסיטה העברית
• יאיר אורון, ג'נוסייד - רצח העם הארמני, השכחה והכחשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ז - 2007
• הרצאתו של ההיסטוריון אלבר ונדאל בפברואר 1897 על מעשי הטבח ההמוני בימי הסולטאן עבדול חמיד השני
• דוד פיינשטין, ארמניה, ארמנים והשואה
• יובל מלחי, פרק 49: המלחמה הגדולה חלק ה – דמעות בארץ ישראל, באתר "קטעים בהיסטוריה", 10 בפברואר 2012 (בתחילת הפרק נסקר רצח העם הארמני)
• הרצל חקק, השואה הארמנית - צעקה שאינה מוותרת, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• טבח העם הארמני, 1915-1923, דף שער בספרייה הלאומית
• The Unspeakable Things That Happened In The Armenian Genocide, סרטון יוטיוב, A Day In History

כתבות

• דליה שחורי, האבל הארמני עדיין שנוי במחלוקת, באתר הארץ, 17 באפריל 2005
• שמואל רוזנר, הליגה נגד השמצה הודתה: טבח הארמנים - ג'נוסייד, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
• הארמנים ציינו את יום השנה לתחילת רצח העם, באתר הארץ, 24 באפריל 2009
• עפרי אילני, טורקיה וארמניה, סיפורו של שלום בין חמוצים, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2009
• הקונגרס יצביע על טבח הארמנים; טורקיה מאיימת, באתר ynet, 4 במרץ 2010
• טורקיה מגנה את ארה"ב: התעלמתם מהעובדות, באתר ynet, 5 במרץ 2010
• עמירה הס, 95 שנים אחרי שואת הארמנים, מגלים טורקים רבים את השורשים הארמניים שלהם, באתר הארץ, 23 באפריל 2010
• יוסי ביילין, על רצח העם הארמני, באתר ישראל היום, 26 בדצמבר 2011
• מאה שנים של כאב ובדידות, ה-8 במאי, אוריאל לוי, 20 באפריל 2014
• הסדנה להיסטוריה חברתית, במקום מים בנהר זרם דם: רצח העם הארמני אחרי מאה שנה, באתר הארץ, 24 באפריל 2016
• שמואל לדרמן, הפוליטיקה של רצח העם הארמני, הפורום לחשיבה אזורית, 6 ביולי 2021
• דרור זאבי ובני מוריס, ואז הגיעה ההזדמנות שהטורקים חיכו לה: להיפטר מהנוצרים אחת ולתמיד, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2021