העסק הביש

הָעֵסֶק הַבִּיש הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב), שישראל ביצעה במצרים בשנות ה-50 של המאה ה-20. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה היא כונתה "מבצע סוזאנה". במבצע גויסה חוליה של יהודים מצרים על ידי אגף המודיעין של צה"ל על מנת להטמין פצצות בתוך מצרים. הפצצות תוכננו להיטמן במטרות אזרחיות בבעלות אמריקאית ובריטית: בתי קולנוע, ספריות ומרכזי חינוך אמריקאים במטרה ליצור חוסר יציבות, שיגרום לממשל הבריטי להמשיך לשלוט עם צבאו סביב תעלת סואץ. המבצע נכשל ועלה בחייהם של ארבעה אנשים, שניים שהתאבדו בעקבות העינויים בחקירותיהם ושניים שהוצאו להורג במצרים.

עקב חשאיות המבצע לא דובר עליו במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כישלון המבצע עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן", שהיה אז שר הביטחון, או בקיצור "הפרשה".

חוליית הריגול ותפיסתה –"העסק הביש"

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב יהודים מקומיים. החוליה פעלה במסגרת יחידה 131, שיועדה לפעולות ריגול במדינות ערב. את החוליה הקים שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במצרים. דר חזר לישראל לאחר ארבעה חודשים, והפיקוד על החוליה נמסר לסא"ל מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל ומתוך מחשבה שהדבר ישרת גם את מצרים. הרשת המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצרים. בפרק הזמן שמאז הקמתה ועד להפעלתה, הייתה מרביתה של הרשת "רדומה", כיתר הרשתות של יחידה 131, שיועדו להפעלה בעת מלחמה כוללת, ואנשיה אף הגיעו לאימונים במדינת ישראל. במאי 1954 הטיל מרדכי בנצור את הפעלת הרשת על אברי אלעד, שגויס בספטמבר 1952, והחל בתפקידו במצרים בסוף יוני 1954.

שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי את החוליה של אברי אלעד, שהורה לאנשיו להתחיל בפעולות חבלה. ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, שנעצר במקום. באף אחד מהמקרים לא גבו פעולות החבלה הללו קורבנות בנפש.

מכיוון שהמידור בקבוצה לקה בחסר, נעצרו בזה אחר זה חברי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי. כל חברי החוליה נלכדו בחודש אחד, יולי 1954, והועמדו לדין (ולכן כונו בישראל בשם "נידוני קהיר"). היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק ממצרים על גבי ספינה לאירופה. עצור נוסף, מאיר מקס בינט, שהמצרים טענו שהיה ראש החוליה, היה למעשה איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, וכנראה נתבקש רק להעביר כסף לאנשיה. לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות, התאבד בינט בכלא המצרי ב-21 בדצמבר 1954.

חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי. המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954. אב בית הדין היה יוסוף דיגווי, אשר מונה כשנתיים לאחר מכן, ב-1956, למושל רצועת עזה, במקום הגנרל עגרודי, ונפל בשבי ישראל במבצע קדש. ב-27 בינואר 1955 ניתנו פסקי הדין הבאים:

• ראשי החוליות, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר.
• יוסף קרמונה נמצא הרוג במהלך החזקתו במעצר המצרי. לא ברור אם התאבד, או נרצח במהלך העינויים.
• ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם.
• מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו למאסר של 15 שנה. עונש המאסר על מרסל ניניו היה העונש החמור ביותר שהוטל על אישה במצרים עד אז.
• מאיר זעפרן (זפרן) ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים.
• אלי נעים וצזאר כהן זוכו.

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. במרוצת השנים התפרסמו שמות הקוד של גיבורי הפרשה והתבררה זהותם של בעלי הכינויים:

• "הקצין הגבוה" – חיים הרצוג.
• "הקצין הבכיר" – בנימין גיבלי.
• "קצין המילואים" – מרדכי בנצור.
• "הגבר" – יוסי הראל.
• "המזכירה" – דליה כרמל.
• "האדם השלישי" – אברי אלעד.

אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה". לדברי עורך האנציקלופדיה, ישעיהו ליבוביץ, הצנזורה הפעילה לחץ על האנציקלופדיה בעניין תוכנו של ערך זה. סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, הכחיש דברים אלה, וטען שהצנזורה הביאה לתיקונה של מילה אחת בלבד.

תוצאות בזירה המדינית-מפלגתית והממשלתית – "הפרשה"

פנחס לבון

ועדת השניים

בעת הפרשה בשנת 1954, ראש הממשלה משה שרת לא היה מעורב בפעילות הזו ולא ידע עליה אף זמן מה אחרי הכישלון והמעצרים, בעוד שהרמטכ"ל, משה דיין, הצליח להתחמק מקישור אליה כי שהה בחו"ל בתקופת הפעולות. הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה שרת, שהקים לשם כך ועדת שניים, ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה, שהוקמה ופעלה בסודיות, לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־12 בינואר 1955: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".

מסקנות הוועדה הובילו למבוי סתום. לבון, אשר טען שקציני צה"ל עשו יד אחת בוועדה כדי להפלילו, דרש מראש הממשלה שרת את פיטורי ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, כתנאי להישארותו בתפקיד שר הביטחון. שרת, אשר אמנם קיבל את מסקנת התיקו של הוועדה, עדיין ראה בלבון הגורם לפרשה, גם אם לא הגורם הישיר לה, סירב לערוך כל חילופי-גברי בצבא ובמשרד הביטחון, כדי שלא יתפרש כלפי חוץ כהודאה של מדינת ישראל באחריותה למעשים במצרים, ובעצה אחת עם השרים גולדה מאיר, לוי אשכול וזלמן ארן דרשו מלבון להישאר בתפקידו זמן מה ללא תנאים. שרת כתב על כך ביומנו:

לבון הוכיח כי גם באופיו גם בשכלו יש יסודות שטניים, הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים ... לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גירסתו העובדתית נכונה ב־100 אחוז. הוא שייצר וטיפח בצבא את הרקע שאיפשר את מעשי הטירוף – שהכשיר גם את הפקודות הבלתי־מוסמכות שניתנו בכיוון זה. לבון אחראי ליצירת משטר של דיווח כוזב, פריקת עול הסמכות המדינית של הממשלה, השמצתה ברחבי הקצונה. ... אף על פי כן אני מוכן לכבוש בלבי את כל אלה כחשבונות עבר אשר לא זו השעה לסילוקם. הדבר שלא אוכל בשום פנים לתרצו בפני הקדוש־ברוך־הוא הוא השארת לבון על כנו מכאן ואילך

— יומני משה שרת, 25 בינואר 1955

סיבה נוספת לדרישה שלבון יישאר בתפקידו הייתה שלא נמצא אדם מתאים להחליפו בתפקיד. שרת, שכבר כיהן כשר החוץ בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, לא חשב שיוכל להקדיש זמן מספיק לתפקיד, וכך גם אשכול שכיהן כשר האוצר. התפקיד הוצע לסגן שר הביטחון לשעבר שאול אביגור, גיסו של משה שרת, ולרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, אך שניהם סירבו. במהלך התקופה הוצע התפקיד על ידי מתווכים כיצחק נבון ונחמיה ארגוב לראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, דוד בן-גוריון, במקום מושבו בשדה בוקר, וב־17 בפברואר הוא הסכים למינוי. באותו יום מסר פנחס לבון את התפטרותו, כאשר הסיבה הרשמית להתפטרותו הייתה "בשל תביעות שונות מצד לבון לשינויים שונים במערכת הביטחון אשר לא נתקבלו על ידי שרת".

המשורר נתן אלתרמן כתב שיר על הנושא, שהודפס ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" ב-11 בפברואר 1955, לאחר שאושר לפרסום על ידי הצנזורה. המשורר שואל "אם היה זה ראוי ונחוץ" ו"אם אמנם עלינו ליתן את הדין על מידת קלות־יד ומידת קלות־ראש שצימחו את הסבך המופרך־המדהים" ומסיים בדרישה ל"מסקנה מעשית".

האדם השלישי

אברי אלעד, מפעילן הישראלי של החוליות במצרים, שכונה "האדם השלישי", הגיע לישראל אחרי שנותר שבועיים במצרים בלא שנעצר. תחילה נחשב לגיבור, אך בשנת 1958 בעת ששהה בחו"ל גברו החשדות שפעל כסוכן כפול, והוא שהסגיר את אנשיו למצרים. הוא פותה לחזור לארץ, נעצר, נחקר והועמד למשפט בדלתיים סגורות. במהלך משפטו, טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. טענה זו החלה ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה זו, ויכוח שזכה לכינוי – "הפרשה", ולאחר מכן "פרשת לבון". השאלה שייצגה ויכוח זה במלוא עוזו הייתה "מי נתן את ההוראה?".

לאחר התפטרותו של לבון בתחילת פברואר 1955, מונה בן-גוריון לשר הביטחון במקומו, וב-21 בפברואר נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. בספרו "דברים כהווייתם" כתב בן-גוריון:

"עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין".

20 שנה מאוחר יותר, בשנת 1975 פורסמה בעיתון המצרי אל-אהראם הטענה שאלעד, או בשמו המקורי אברהם זיידנברג, פעל כסוכן כפול. עם השנים נאספו עדויות רבות לגבי עברו המפוקפק לכאורה של אלעד, כולל בידוי פרטים מעברו, ופעילותו כגנב כפייתי ונוכל לאורך השנים. התברר שאלעד הודח מקצונה ופיקוד מספר פעמים בצבא הבריטי בפלמ"ח ובצה"ל, ואף נכלא לא פעם בעוון התנהגותו הפלילית.

ועדת כהן

עתה בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, בן-גוריון דרש מהרמטכ"ל חיים לסקוב להקים ועדת חקירה צבאית בעניין זיוף המסמכים ו"האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש". בראש הוועדה, שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל, עמד שופט בית המשפט העליון חיים כהן. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה.

בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26 בספטמבר 1960, ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות, ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר", בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל, אשר טען שקיבל את ההוראה, בעל פה, משר הביטחון לבון.

ועדת הבירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון אך לא הגיעה למסקנה חד-משמעית, ובכל מקרה בן-גוריון דחה את ממצאי הוועדה.

ועדת החוץ והביטחון

לבון החליט לפנות לוועדת החוץ והביטחון. ב-4 באוקטובר העיד בפניה ומתח ביקורת על בן-גוריון. כשנודע לבן-גוריון תוכן עדותו, הפך הקרע הסמוי ביניהם לריב קשה. לבון העיד בארבע ישיבות של הוועדה: ב-4, 10, 17 ו-20 באוקטובר. הוא גולל בהן את גרסתו ל"עסק הביש" ודחה את ההצעה לחקירה משפטית. בין היתר, אף איים: "יש לי חומר שלא הראיתי לאיש, ואני לא מתכוון להראותו. אם יגיעו מים עד נפש, ייתכן שלא תהיה לי ברירה". הוא סירב לספר כיצד הגיע אליו החומר. דיוני הוועדה היו אמנם סודיים, אולם דיווחים מדבריו פורסמו בעיתונים וחוללו רעידת אדמה פוליטית. דיווחים אלה היו מצונזרים וכללו שמות-צופן מוסכמים. הציבור הרחב לא יכול היה להבין על איזו פרשה מדובר, אולם הבין כי מדובר בשבר גדול בצמרת מפלגת השלטון. מאיר יערי ויוחנן בדר כינו את פרשת לבון "דרייפוסיאדה" ובכך דימו את הפרשה לקנוניה האנטישמית בפרשת דרייפוס. הנהגת מפא"י החליטה לעשות כל שביכולתה כדי להוציא את הטיפול בפרשה מידי הוועדה ולהשתיק את הפרשה, אולם בן-גוריון החליט לנטוש את עמדתו הנייטרלית ולצאת למאבק גלוי נגד לבון.

ועדת השבעה

באוקטובר 1960 הגיעו הדברים לידי כך שבן-גוריון סבר כי יש לחקור את הפרשה באמצעות ועדת חקירה משפטית, בעוד שצמרת מפא"י ביקשה לסיים את הדיון בפרשה.

אשכול חתר לפשרה, על פיה העניין יסתיים בלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן-גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כללה את שר המשפטים פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים לוי אשכול ובכור-שלום שטרית נציגי מפא"י, ישראל ברזילי נציג מפ"ם, יצחק בן-אהרן נציג אחדות העבודה, משה חיים שפירא נציג המפד"ל ובנימין מינץ נציג פועלי אגודת ישראל. בן-גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או אי-זכאותם של לבון או של בנימין גיבלי.

הוועדה התחילה את דיוניה ב-3 בנובמבר 1960 והגישה את מסקנותיה ב-25 בדצמבר, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה במצרים. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל כי זייפה מסמך המזכה את ראש אמ"ן גיבלי ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבת בספרו "עונת הגז", חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה נבעו מפערי מידע: דליה כרמל הייתה באותו הזמן בקשר קרוב עם אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, אך בחקירת המשטרה לאחר מכן חזרה בה), וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון. בן-גוריון – שאשכול לא גילה לו את המקור שלפיו קבע את עמדתו – טען כי אין לחייב אדם או לזכותו שלא על פי הליך משפטי או ועדת חקירה משפטית.

אי קבלת מסקנות ועדת השבעה התפרשה על ידי רבים כהטלת דופי בשבעת השרים (ובראשם אשכול) אשר ישבו בוועדה, דבר שהיה עלול להביא לסופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.

בן-גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה, אך נותר בכהונתו עד 1963.

ועדה משפטית

בן-גוריון לא הסכים לכך שוועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תיעשה על ידי ועדה משפטית. הוא דרש שלבון יודח מהזירה הפוליטית עד לבירור עניינו, ושקביעת ועדת אולשן-דורי אשר פסקה על תיקו (אי-הכרעה הנובע מחוסר מידע) תישאר בינתיים על כנה.

בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון ראה בלבון אויב אישי, ורדף אותו.

מרכז מפא"י שהתבקש להכריע בסכסוך זה, קיבל את דרישתו של בן-גוריון, וביום שבת 4 בפברואר 1961 הודח לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת. בן-גוריון אמנם היה הדורש העיקרי להדחת לבון, אך הצעת הפשרה של שר האוצר לוי אשכול גם היא כללה את הדחתו מתפקידים פוליטיים ומן המפלגה. כפי הנראה ההדחה לא הייתה יוצאת אל הפועל ללא שיתוף פעולה בין השניים.

פרסום ראשון בציבור

בספטמבר 1960 שתל אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", את הרמז הראשון על פרטי ״הפרשה״, באמצעות חלוקת אחד העמודים בשבועון לשניים, בניגוד לכללי העימוד המקובלים. בחציו האחד דווח בהתפתחויות בפרשת לבון, וחציו האחר הוקדש למשפט שהתנהל בקהיר שש שנים קודם לכן ב-1954 נגד צעירים יהודים שנאשמו בפעולות חבלה. שתי הכתבות הוגשו לצנזורה בנפרד ואושרו. בעמוד המודפס לא נוצר שום קשר גלוי בין השתיים, אבל צורת העמוד הייתה שונה כל כך מהרגיל שהקוראים חדי העין הבחינו מייד ברמז החבוי.

במרץ 1964 המשיך אורי אבנרי לפרסם פרטים על ״הפרשה״ באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות הפרשה והאישים שנטלו בה חלק.

בירור פנימי במפא"י

דרישתו של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית והתנגדותו העקרונית לתעודת זיכוי הניתנת לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים, לא הייתה מובנת לציבור באותה עת ו"הפרשה" (או, כפי שכונתה, "פרשת לבון") פגעה ביוקרתו של דוד בן-גוריון, וכנראה, הייתה בין הגורמים שהניעו אותו להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963, תוך שהוא מדגיש שהתפטרותו היא "בשל סיבות אישיות שאינן קשורות לשום בעיה ממלכתית". הוא המשיך להיאבק על דעותיו, ובפרט תקף את יורשו, שנבחר לתפקיד על-פי המלצתו, לוי אשכול.

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד והמשפטנים אהרן חטר-ישי ויצחק טוניק, כי ועדת השבעה עיוותה את הדין. חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בן-גוריון בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים דב יוסף, בדרישה כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא הסכים לכך. הוא ידע מידידתו דליה כרמל כי המסמך המזכה את גיבלי מזויף, אך לא יכול היה לספר על כך לבן-גוריון. בשיחה עם בן-גוריון רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן-גוריון מצדו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד – אינו קיים בשביל העולם". על אשכול הופעלו לחצים כבדים לכנס ועדה משפטית כזו.

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.

ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול.

עתה נותר לבן-גוריון רק פורום אחד שבפניו יכול היה להביא את עניינו – ועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון הם במיעוט, ואילו אנשי אשכול הם הרוב. מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הנִצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. בפגישה דרמטית במלון שרתון בתל אביב עשה אף נשיא המדינה זלמן שזר מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש (המערך הראשון). הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון.

בעקבות חילופי הדברים בין בן-גוריון ובין אשכול העלה חבר הכנסת מנחם בגין הצעה, שנועדה לנגח את שני האישים, שלפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".

ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול. ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן-גוריון, קמה מפלגה חדשה ושמה רשימת פועלי ישראל (רפ"י). העילה המרכזית לפרישה הייתה "הפרשה", אך זו לא עניינה עוד את רובו המכריע של הציבור הישראלי, ונראה היה לציבור, פרט לבן-גוריון ולתומכיו, כי העיסוק בה מיותר וכי זמנה עבר.

לאחר מעשה

ועדה מיוחדת של הכנסת דנה אף היא בפרשה ובין היתר קיימה ישיבותיה בבניין לשכת יו"ר הכנסת בקריה בתל אביב.

האירוע הוביל לכרסום מעמדו הציבורי של בן-גוריון, שמעשיו נתפסו כקפריזיים ונקמניים. כמו כן, מספר עיתונאים ראו ב"מהפך", הבחירות שבהן עלה הימין לראשונה לשלטון, תוצאה מאוחרת של "העסק הביש". לדברי אברהם שוויצר, המחלוקות הפנימיות שקרעו את מפא"י סימלו את ראשית הסוף של המפלגה; "המהפך בא באיחור של שבע-עשרה שנים". על פי ניתוחו של יחיעם ויץ, ניתן לראות בפרשה הקו המבחין בין עידן ראשית מדינה, לתקופה חדשה בתולדותיה, "בוגר[ת] וספקני[ת] יותר". ניתן לראות זאת בתחום הביטחון: מעתה הרשה לעצמו הציבור לבקר את הצבא ואת מערכת הביטחון. הביקורת התבטאה גם ביד חופשית יותר שניתנה לביקורת העיתונאית על הממסד, וכתוצאה מכך גם בכוחה של העיתונות הכתובה. לבסוף גם מעמדם של האינטלקטואלים, שנקטו עמדה ביקורתית יותר כלפי השלטון, התחזק.

לאורך שנים רבות הצהיר בנימין גיבלי כי יפרסם את גרסתו בספר והוא אף שכר לשם כך את שירותיו של הסופר אריה קרישק. עד מותו של גיבלי, בקיץ 2008, לא פורסם כתב-היד. על פי פרסומים בתקשורת, גיבלי טען כי משה דיין היה שותף במתן "ההוראה" ובטיוחה.בדצמבר 2022 פרסם "ידיעות אחרונות" בהרחבה ובמוסף מיוחד קטעים נבחרים מהביוגרפיה הגנוזה של קרישק.

ספרו של אברי אלעד יצא ב-1976 באנגלית בשם "The Decline of Honor" ובעברית בשם "האדם השלישי".

במישור המשפטי-צבאי, הפרשה הציפה מספר סוגיות שלא זכו להתייחסות משמעותית קודם לכן:

• מהם גבולות הסמכות של שר הביטחון "הממונה על ביצוע הפקודה" כלפי הרמטכ"ל וכלפי הממשלה וראש הממשלה?
• האם שר הביטחון יכול לקיים קשר ישיר עם קצין בכיר בעניין ביטחוני, ללא ידיעת/מעורבות הרמטכ"ל?
• האם שר הביטחון רשאי להורות על ביצוע תוכנית מסוג זה ללא אישור הממשלה או ראש הממשלה?

גורל חברי החוליה

קבלת פנים בבית נשיא המדינה, זלמן שזר, לפדויי שבי ממצרים, 1968. בתמונה, מימין לשמאל: רוברט דסה, פיליפ נתנזון, מרסל ניניו, השליש הצבאי של הנשיא, זלמן שזר

"האדם השלישי", אברהם זיידנברג (אברי אלעד), מפעיל החוליה במצרים, הצליח להימלט ממצרים. הוא פותה להגיע לישראל, הועמד לדין באישומים שונים ונידון ל-12 שנות מאסר, שהופחתו בערעור ל-10 שנים, אותן ריצה בבידוד בכלא רמלה. לאחר שריצה את תקופת מאסרו היגר לארצות הברית, ושם נפטר בשנת 1993.

לוי, נתנזון, דסה וניניו, אחרוני חברי החוליה שישבו עדיין במאסר במצרים בשנת 1968, שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים (עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר מלחמת סיני). דבר שחרורם פורסם בישראל רק בנובמבר 1971, לקראת נישואיה של מרסל ניניו. בשנת 1988 נמנתה ניניו, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות ה-40. ויקטור לוי ישב בכלא המצרי 14 שנים, שוחרר ועבד כאגרונום בחברת "טבע" ובשנת 2003 נפטר בגיל 70. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004 בגיל 71. מרסל ניניו נפטרה בישראל באוקטובר 2019 בגיל 89. מאיר זפרן נפטר באוקטובר 2022. דסה נפטר בספטמבר 2024 בגיל 91.

חללי פרשת העסק הביש הובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים, בצמוד לקבריהם של חללי מחתרת ניל"י. גופתו של מאיר בינט הוברחה לישראל בחשאי מקהיר, ונקברה בטקס הלוויה סודי בחלקה אחרת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

לקריאה נוספת

• אליהו חסין ודן הורוביץ, הפרשה, תל אביב: עם הספר, 1961.
• יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1988
• חגי אשד, מי נתן את ההוראה – "העסק הביש" פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1979
• אייל כפכפי לבון – אנטי משיח הוצאת עם עובד וספרית זגגי,תל אביב 1998
• דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, הוצאת עם הספר, 1965
• מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון (כרכים ב' ו-ג'), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975
• יעקב סלומון, בדרכי שלי, פרק 12 : "העסק הביש" – "פרשת לבון" – "עיוות הדין", הוצאת עידנים, ירושלים, 1980, עמ' 218–242
• אביעזר גולן, מבצע סוזאנה – הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990
• איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, ירושלים: הוצאת עידנים, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1980
• איסר הראל, קם איש על אחיו – הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", ירושלים: הוצאת כתר, 1982
• יהושפט הרכבי, עדות אישית: הפרשה מנקודת ראותי, תל אביב: הוצאת רמות, 1994
• שבתי טבת, עונת הגז: כיתת יורים בבית ג'יז / קלב"ן, איש דור – בית הוצאה, ישראל, 1992
• שבתי טבת, הפצע ועוללותיו: אלוף הרכבי ופרשת לבון, אוניברסיטת תל אביב, 1994
• נתן ינאי, משברים פוליטיים בישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 1982
• עמלה עינת, המשימה האבודה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ח
• משה שרת, יומן אישי, הוצאת ספרית מעריב, 1978
• יוסי מלמן, מרגלים לא מושלמים: המבצעים הגדולים של המוסד הישראלי, פרשות הריגול והתקלות שהדהימו את העולם, הוצאת תכלת, 2020
• מרדכי נאור, ראש בראש - שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "קרע בצמרת: פרשת לבון: או אני - או הוא", עמ' 149–177.

מאמרים

• אייל כפכפי, להחליק בנוחיות על קליפת בננה, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 524–534
• יחיעם ויץ, מעורבות האינטלקטואלים בפרשת לבון, ציון סד (3), 1999, עמ' 349–378

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא העסק הביש בוויקישיתוף

• "הפרשה" – הסיפור המלא, באתר "פנחס לבון – האתר הרשמי"
• אתר נידוני קהיר – אתר של המרכז למורשת המודיעין וקרן קדושי קהיר, המוקדש לפרשה
• שילה הטיס רולף, פרשת לבון, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
• כנס בנושא "עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית" (מושב ראשון–שלישי); כנס בנושא "עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית" (מושב רביעי–שביעי), מוסד הרצל לחקר הציונות, אוניברסיטת חיפה, 3–4 בדצמבר 2004
• ערב הוקרה לאסירי פרשת "העסק הביש" בבית הנשיא חיים הרצוג, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• נידוני קהיר – ופרשת עסק הביש באתר ארכיון המדינה
• אייל כפכפי, ‏משה שרת ופרשת לבון: סיפורה של הצתה מאוחרת, הציונות כ"ג, 2001, עמ' 331–352
• בועז ארד, מי הגדיר את השאלה?, באתר "אנכי", 23 באוגוסט 2008
• עמוס הראל, 55 שנה אחרי, אמ"ן מודה בפני קציניו: נכשלנו בפרשת "עסק הביש" במצרים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009
• גדעון מיטשניק ועמיר רפפורט, אסירי ציון: חשיפה חדשה בפרשת עסק הביש?, באתר nrg‏, 23 באוגוסט 2014
• עופר קניג, פרשת לבון: אחרי חמישים שנה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26 בינואר 2011
• אריה קרישק, ההוראות, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2013
  • מיכאל בר זהר, העסק עדיין ביש, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2013
• אמנון לורד, אם כל פרשיות הריגול: תיבת פנדורה נפתחת, באתר מידה, 23 בספטמבר 2014
• עופר אדרת, 61 שנים לפרשת "עסק הביש": נחשפת השיחה הקשה בין לבון לגיבלי, באתר הארץ, 11 במאי 2015
• נועם דביר, "לא יכול להאמין לך אדוני השר": 61 שנה ל"עסק הביש", באתר ynet, 11 במאי 2015
• תערוכת מסמכים ותצלומים, באתר ארכיון צה"ל
• ביקור אחיו של משה מרזוק הי"ד בארכיון צה"ל בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט"
• שלמה נקדימון, "עושים עסק ביש – 'הפרשה'", בספר: עמוס גלבוע ואפרים לפיד (עורכים): מלאכת מחשבת – 60 שנות מודיעין ישראלי – מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2008.
• "העסק הביש" באתר הספרייה הלאומית
• אורי איתיאל, מצגת נידוני קהיר ופרשת "העסק הביש" 1954
• תלם יהב, מבצע סוזנה: הסוף, באתר "ידיעות אחרונות", 19 בנובמבר 2017
• אייל לוי, ‏64 שנים ל"עסק הביש": אשת הסוד חושפת מי נתן את ההוראה למבצע, באתר מעריב אונליין, 18 באוגוסט 2018
• גיל דוד, הפיצוח של הצנזורה הדרקונית ישב לה מתחת לאף, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2018
• מאיה פולק, ‏"אני עדיין רואה אותם הולכים לגרדום, זה לא יצא לי מהראש", בעיתון מקור ראשון, 7 במרץ 2021

פרסום מסמכים 62 שנים אחרי "העסק הביש"

• עוזי ברוך וקובי פינקלר, "מי נתן את ההוראה" מסמכי "עסק הביש" נחשפים, באתר ערוץ 7, 23 ביוני 2016
• יוסי מלמן, ‏הותר לפרסום: מסמכים שטרם ראו אור על פרשת "עסק הביש", שזעזעה את המדינה, באתר מעריב אונליין, 23 ביוני 2016
• איתי בלומנטל, הפרוטוקולים נחשפים: כך ניסה אל"מ גיבלי לצאת מ"עסק הביש", באתר ynet, 23 ביוני 2016
• אלי אשכנזי‏, תכתובות שאחרי "עסק הביש" חושפות: מאבק ראש אמ"ן לטיהור שמו, באתר וואלה, 23 ביוני 2016
• עופר אדרת, קטעים מהביוגרפיה של גיבלי פורסמו 14 שנים לאחר מותו, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2022