אתיופיה

הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה
የኢትዮጵያ ፌዴራላዊ ዴሞክራሲያዊ ሪፐብሊክ

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
המנון לאומי	"צעדי קדימה, אדמת אתיופיה היקרה" המנון
ממשל
משטר	רפובליקה פדרלית דמוקרטית
ראש המדינה	נשיא אתיופיה
נשיא אתיופיה	Taye Atske Selassie
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת אתיופיה
ראש ממשלת אתיופיה	אבי אחמד
שפה רשמית	אמהרית
עיר בירה	אדיס אבבה 9°02′N 38°44′E (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	האספה הפרלמנטרית הפדרלית
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
שטח יבשתי	1,104,300 קמ"ר (28 בעולם)
אחוז שטח המים	0.7
אזור זמן	UTC +3
היסטוריה
הקמה	1978 לפנה"ס
מלחמת השחרור האתיופית	31 בינואר 1942
ישות קודמת	אתיופיה הדמוקרטית ממשלת המעבר האתיופית
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בנובמבר 2024)	133,199,950 נפש (10 בעולם)
צפיפות	120.62 נפש לקמ"ר (99 בעולם)
דת	נצרות: (75.8%) אסלאם: %(17.9%) אמונות שבטיות (2.6%) אחרים (0.6%)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0–14 39.06% גילאי 15–24 21.06% גילאי 25–54 32.25% גילאי 55–64 4.40% גילאי 65 ומעלה 3.23%
כלכלה
תמ"ג (2023)	163,698 מיליון $ (59 בעולם)
תמ"ג לנפש	1,229$ (187 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.492 (176 בעולם)
מדד ג'יני	35 (נכון ל־2015)
מטבע	ביר אתיופי‏ (ETB)
בנק מרכזי	הבנק הלאומי של אתיופיה
שונות
סיומת אינטרנט	et
קידומת בין־לאומית	251
(למפת אתיופיה מוגדלת)   אדיס אבבה דירה דאווה מקלה גונדר אווסה ג'ימה ג'יג'יגה אריתריאה סודאן דרום סודאן קניה סומליה ג'יבוטי אתיופיה (למפת אתיופיה רגילה)   אדיס אבבה דירה דאווה מקלה גונדר אווסה ג'ימה ג'יג'יגה אריתריאה סודאן דרום סודאן קניה סומליה ג'יבוטי אתיופיה

הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה (באמהרית: የፌፈን ዲሞክራሲያዊ ሪፐብሊክ, תעתיק לעברית: יאיתיופ'יה פדראלאווי דימוקיראסייווי ריפביליק) היא מדינה ללא מוצא לים בקרן אפריקה שבמזרח אפריקה. היא גובלת בצפון באריתריאה, בסודאן ובדרום סודאן במערב, בקניה בדרום, בסומליה במזרח, ובג'יבוטי בצפון-מזרח. אתיופיה כיום היא פדרציה של שבעה מחוזות אתניים, ארבעה מחוזות מולטי-אתניים, ושתי ערים עצמאיות. המדינה מכונה בחוקתה "הפדרציה האתיופית השנייה" ומוגדרת כפדרציה דמוקרטית רב-לאומית שצורת שלטונה רפובליקה.

אתיופיה היא ארץ בעלת היסטוריה רצופה מאז העת העתיקה. המדינה המודרנית היא המשכה של האימפריה האתיופית, שהיא עצמה מקורה בקיסרות אקסום. זו, על פי המסורת, התפתחה ממלכות שבא אשר קמה בשנת 1978 לפנה"ס. הנצרות הוכרזה כדת המדינה בשנת 325 לספירה, כך הפכה אתיופיה למדינה השנייה ולאימפריה הראשונה שקיבלה את הנצרות^{[דרוש מקור]}. במהלך המאה השביעית הגיע גם אסלאם לאזור, מה שהחל את תקופת החושך האתיופית, שבמהלכה התפשטה ממלכת אקסום דרומה, ואיבדה שטחים בצפון שנכבשו על ידי המוסלמים. בתחילת ימי הביניים הפכה אתיופיה לאחת מהאימפריות החזקות בתבל, ובסופם החלה הידרדרות. במהלך העת החדשה התרחבו גבולות המדינה, אך מאפייניה המדיניים ותשתיתה התרבותית המשיכו להתבסס על מקורותיה הקדומים שראשיתם בתקופה האקסומית. שמה הקודם של אתיופיה נקרא חבש.

אתיופיה מנהלת מדיניות עצמאית השונה מיבשת אפריקה וממדינות המזרח התיכון, אך מאידך היא מובילה במספר תחומים ביבשת. בשנת 1923 היא הפכה לחברה בחבר הלאומים, ובשנת 1942 היא חתמה על הצהרת האומות המאוחדות, והייתה אחת מ-51 המדינות המייסדות של הארגון. בעקבות כך היא קיבלה עמדת בכורה ביבשת וזכתה לארח את מרכז האו"ם באפריקה. אתיופיה היא גם אחת ממייסדות האיחוד האפריקאי, ומזכירות הארגון שוכנת בבירתה, אדיס אבבה.

שם המדינה

השם היווני "איתיופיה" מהמילה היוונית "איתיופס" (Αἰθίοψ, אתיופי), המורכבת משתי מילים יווניות (αἴθω + ὤψ), ופירושה "פנים צרובות". השם נזכר לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס). על פי ספר אקסום (המאה ה-15), השם נלקח משמו של "איתיופיס", בנו של כוש בן חם. היוונים השתמשו במושג "אתיופיה" כמונח גאוגרפי שהתייחס לאזור שמדרום לסהרה. הישות הדומיננטית באותם זמנים באזור הייתה ממלכת כוש וכך גם הייתה ההתייחסות היוונית בעיקר לכוש בשם אתיופיה. השימוש הראשון בשם "אתיופיה" בהתייחסות לחבש הייתה לאחר שהנצרות הוכרזה באימפריה החבשית כדת המדינה על ידי הקיסר אזנה ב-325 והשם אתיופיה הפך לשם הנוצרי של האימפריה, בייחוד לאחר כיבושה של ממלכת כוש על ידי חבש המתנצרת ב-340.

שם המזוהה רבות עם אתיופיה המודרנית הוא "חבש", מושג אשר נלקח משמם של העמים השמיים החיים בצפון הרמה האתיופית - החבשים. השם מציין את האזור הגאוגרפי בין הנילוס הכחול לים האדום ובו חיים רוב רובם של החבשים. מקורו של השם חבשים הוא בערבית ("الحبشة" - "אל-חבשה") ומשמעותו "ערב רב". הכוונה היא לשלל השבטים השמיים שהיגרו לאזור מחצי האי ערב, בעיקר מתימן, מהמאה ה-20 לפנה"ס ועד למאות הראשונות לספירה. על פי ההיסטוריון אדוארד גלאסר, השימוש הראשון בשם היה ב-1460 לפנה"ס, מהירוגליף "חבסטווי", שם שבו השתמשה מלכת מצרים חתשפסות על מנת לתאר את תושבי ארץ פונט. הכתובת הראשונה המוסכמת על פי רוב לשם חבשים היא מן המאה ה-2, שנמצאה בתימן, בכתובות אלו הוזכר השם "חבשט" כשם של קבוצה אתנית מהאימפריה החבשית מול חופי תימן וכן כשם כולל למספר שבטים במאה ה-3 שמהווים את העדות השונות בחבש. השם "אביסיניה" הוא גלגולו של השם "חבש" מערבית, שהתגלגל ללשונות אירופה.

בעבר היה נהוג גם להשתמש בשם "הודו" - "india" ככינוי לאזור חבש, במנותק מהאזור הגאוגרפי-יווני "אתיופיה". משום שהשם אתיופיה שימש בעיקר ככינוי לממלכת כוש ולא לחבש, היה נהוג להשתמש בשם "הודו" (או "הודו שעל היבשה", להבדיל מתת-היבשת ההודית היא חצי אי ענק) לתיאור חבש, כיוון שעל פי היוונים החבשים היו קרובים בצבע עורם ובמראם הפיזי להודים ולא לאפריקאים. כמו כן הם קוטלגו כעם ערבי, מה שיצר בלבול נוסף. היסטוריונים חוקרי ארצות ואחרים השתמשו בשם "הודו" לתיאור מספר מדינות וארצות. השפעה מוקדמת של השם נראית גם בספר היובלים, שם נרשם ש"ארץ הודו" היא חלק מארצות שם בן נח, שם גם הכוונה לחבש.

גאוגרפיה

מפת אתיופיה

שטחה הכולל של אתיופיה הוא 1,100,000 קמ"ר, היא שוכנת במזרח אפריקה ותופסת את רוב קרן אפריקה, שהיא הקצה המזרחי של היבשת האפריקנית. בצפונה היא גובלת באריתריאה, במערבה בסודאן ובדרום סודאן, בדרום בקניה, במזרח בסומליה ובצפון מזרח בג'יבוטי. מבחינה גאוגרפית אתיופיה מאופיינת ברמות גבוהות בגובה של בין 1,800 ל-3,000 מטרים מעל גובה פני הים, עם הרים אשר מגיעים לגובה של 4,620 מטרים שנחצות על ידי נחלים ואזורים הרריים, שמחולקים על ידי הבקע הסורי-אפריקני. הבקע עובר מדרום-מערב לצפון-מזרח וסביבו שטח מדברי נמוך יותר. מגוון סוגי השטח הרבים מביא לגיוון גדול באקלים, באדמה, בצמחייה ובדגמי התיישבות במדינה.

הגובה והמיקום הגאוגרפי של המדינה יוצרים שלושה אזורים אקלימיים: האזור הקריר, מעל 2,600 מטר, שם הטמפרטורות הממוצעות הן מ-8°- ועד 8° מעלות; האזור הממוזג, בגבהים של בין 1,900 ל-2,400 מטר, עם טמפרטורות הנעות בין 8° ל-20° מעלות; והאזור החם, מתחת ל-1,900 מטר, שהוא טרופי או לח ובו טמפרטורות הנעות בין 20° ל-38° מעלות. העונה הגשומה היא מאפריל ועד אמצע אוקטובר (וארוכה מעט יותר ברמות הדרומיות), עם גשמים מקומיים מפברואר ועד סוף מרץ; שאר השנה לרוב יבשה.

אתיופיה היא ארץ מגוונת מבחינה אקולוגית. אגם טאנה בצפון-מערב המדינה הוא מקור הנילוס הכחול שזורם לסודאן ומתמזג שם עם הנילוס הלבן. יתרה מזאת, באתיופיה מספר גדול של מינים אנדמיים המצויים רק בה, לדוגמה בבון זהוב (שלמעשה, אינו סוג של בבון), קודו ההרים, יעל אתיופי, הזאב האתיופי, ובובאל סוואיני (תת-מין נדיר של בובאל). גם הפרס, דורס ממשפחת הנשריים שקינן פעם בישראל וניזון מפריסת עצמות, חי באזורים ההרריים של צפון אתיופיה. באתיופיה גם מספר רב של בעלי חיים המצויים רק במזרח אפריקה: צבי סומרינג, צבי גראנט, צבי ספיקי, צבי קלארק, ערוד, אנטילופת ביירה, קודו זוטר, ראם ביסה ומינים אחדים של דיקדיק.

אתיופיה סובלת רבות מההתחממות הגלובלית, ובשנת 2019 שברה שיא עולם בנטיעת עצים ליחידת זמן (יותר מ-350 מיליון ב-12 שעות), כחלק ממלחמתה במשבר האקלים וניסיונה לייער מחדש את שטחה ולמנוע מידבור.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של אתיופיה

העת העתיקה

ערכים מורחבים – אתיופיה הפרהיסטורית, ארץ פונט

ההתיישבות באתיופיה היא עתיקה מאוד. ראיות להתיישבות זו נמצאו ברמה האתיופית, בעיקר מאובנים של אבות האנושות אשר התגלו במדינה זו ותוארכו כבני 5.9 מיליוני שנים.

האזור שמכנים היום "אתיופיה" נקרא על ידי סוחרים מצריים "פונט" או "ים", כבר ב-3000 לפנה"ס. המסע המצרי הראשון הידוע לאתיופיה התרחש במאה ה-25 לפנה"ס, והמסע המפורסם ביותר לשם היה של המלכה חתשפסות, כנראה בערך ב-1495 לפנה"ס, מכיוון שהמסע תועד בתבליטים מפורטים במקדש בתביי. המצרים קראו לפונט גם "טא-נטג'רו" (ארץ האלים), והתייחסו אליה כאל ארץ המוצא שלהם. אם מקבלים התייחסות זו כעובדה היסטורית, הרי שאתיופיה היא מקורה של ציוויליזציה עתיקה אפילו יותר ממצרים העתיקה.

המסורת האתיופית מספרת שבתחילה אזור אתיופיה נכבש ונשלט על ידי ממלכת כוש. מכיוון שהאזור הוא צומת דרכים בין המזרח התיכון ושאר אפריקה, עמים שמיים מאזור תימן החלו להגר לאזור צפון אתיופיה ולהתעמת עם ממלכת כוש. המסורת האתיופית גורסת שבתחילה פלשו הארמים לאתיופיה, ומאוחר יותר הוקמה ממלכת סבא (היא שבא) ב-1978 לפנה"ס על ידי צאצאי יקטן בן עבר בתימן. מאוחר יותר התפשטה ממלכה זו לאזור צפון אתיופיה, והארמים, שהיגרו גם הם לאזור, התעמתו עם ממלכת כוש ועם ממלכת סבא. על פי המסורת, כאשר הומלך ב-975 לפנה"ס מנליק, בנה של מלכת שבא, הוא ייסד את ממלכת אקסום שעתידה הייתה לשלוט על האזור במשך אלפי שנים. נכדו של מנליק, המלך סארה הראשון, הביס את הארמים ואת צבאות ממלכת כוש.

האימפריה החבשית

ערך מורחב – קיסרות אקסום

המסורת האתיופית גורסת כי ממלכת אקסום הוקמה במאה העשירית לפנה"ס, אך הארכאולוגיה ממקמת את עלייתה של אקסום רק במאה ה-1 לפנה"ס. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו, התגלו בצפון אתיופיה שרידיה של ממלכה שמית עתיקה יותר מאקסום. ממלכה זו, המכונה "ד'אמט", הוקמה במאה העשירית לפנה"ס. במספר כתובות נזכר שמה בכפוף למלכיה בשם "מלכי ד'אמט וסבא משבט האגעזי". עדויות אלו מחזקות את הטענה שממלכת סבא שלטה באזור ושבט האגעזי שלט בה ובד'אמט, אך לא ברור אם הממלכה הייתה רק מחוז של סבא או ממלכה עצמאית. שפת הגעז, שהיא המקור של השפות האתיו-שמיות, היא שפתו של שבט האגעזי השמי, שהיגר לאזור אתיופיה במאה ה-20 לפנה"ס - עובדה המחזקת את הטענה להגירה של עמים שמיים מתימן לאתיופיה. אקסום הייתה אימפריה ששלטה לא רק על שטחי אריתריאה וצפון אתיופיה של היום, אלא גם על חלקים מתימן ומערב הסעודית. הפלישה הראשונה המתועדת של אקסום לתימן הייתה תחת המלך גדרט כבת בריתה של סבא כנגד חמיר. אולם, סבא הפנתה את גבה לממלכת אקסום ואיחדה כוחות עם חמיר, ובעקבות כך נחלה ממלכת אקסום הפסד צורם בפלישתה לחמיר, אולם עדיין הצליחה להחזיק את האזור שנשלט על ידה בתימן טרם הפלישה.

אקסום תחת הקיסר אזנה

באמצע המאה ה-3, מלך אקסום סאמבראוטאס שינה את תואר מלכי אקסום מ"מלך" ל"קיסר" ואקסום הפכה לקיסרות באופן רשמי. בתקופה זו צברה קיסרות אקסום כוח והפכה לאחת מארבע המעצמות של העולם העתיק (לצד סין, האימפריה הרומית והאימפריה הפרתית). שיא כוחה של האימפריה היה מהמאה ה-4 עד לאמצע המאה ה-6. בשנת 325 אקסום הוכרזה על ידי הקיסר אזנה כמדינה נוצרית, והייתה למדינה השנייה בעולם שקיבלה את הנצרות (לאחר ארמניה) והאימפריה הראשונה שקיבלה את הנצרות כדת מדינה. בתקופה זו כבשה אקסום את ממלכת כוש הסודאנית וכן חלקים גדולים מאזור צפון מרכז אתיופיה של היום. תחת הקיסר כלב כבשה אקסום את חמיר שבתימן, יחד עם כוחות ביזנטיים. אקסום כבשה גם חלקים גדולים מחצי האי ערב והצליחה לכבוש גם את העיר מכה, אולם בסופו של דבר הפסידה אקסום את האזורים בחצי האי ערב, שנפלו בידי האימפריה הסאסאנית.

תקופת דעיכתה של אקסום ידועה בשם תקופת החושך האתיופית. תקופה זו החלה בלחימה בין כוחות מוסלמיים ואקסומים, שבסופה איבדה אקסום את השליטה באזור חוף ים סוף. בשלב זה החלה אקסום להרחיב את שליטתה בשטחי אתיופיה דהיום, עד כי שטחה כלל כמעט את כל האזור שמצפון לנילוס הכחול. כיבושים אלו של אקסום נמשכו, והמטרה הבאה הייתה הממלכה היהודית של ביתא ישראל. מלך היהודים גדעון הרביעי נהרג בקרבות ובתו יהודית המלכה ירשה אותו. היא כרתה ברית עם האגאווים, שסבלו מהכיבושים האקסומיים, והצליחה לכבוש את אקסום. בעקבות כך נמלטו קיסרי אקסום לשאווה, והמשיכו לשלוט באזור זה. בשנת 928 נוסדה שושלת זאגווה שגדול שליטיה היה לליבלה, והם שלטו על אתיופיה עד לעליית השושלת הסולומונית ב-1270.

האימפריה האתיופית

ערך מורחב – האימפריה האתיופית

לאחר שעלתה לשלטון השושלת הסולומונית החל תור הזהב של האימפריה האתיופית. בתקופה זו הפכה אתיופיה לישות מדינית חשובה בקרן אפריקה. היא החלה לנהל יחסי חוץ עם מדינות אירופה וחיזקה את קשריה הצבאיים והמסחריים עם האימפריה הפורטוגזית. במהלך מלחמת אתיופיה-אדאל כוחות מוסלמיים בראשותו של אחמד גראן פלשו לאתיופיה וגרמו להרס רב. האתיופים, יחד עם בעלי בריתם הפורטוגזים, הצליחו לשחרר את אתיופיה מעול הכיבוש והתמודדו כנגד האורומו אשר היגרו לתוך שטח אתיופיה. האתיופים נלחמו נגדם ללא הצלחה, ובסופו של דבר האורומו הפכו לחלק מאוכלוסיית האימפריה. כמו כן בתקופה זו נלחמו האתיופים גם נגד כוח מוסלמי חדש - האימפריה העות'מאנית, והצליחו להדוף אותה.

במהלך שלטון הקיסר סוסוניוס, שבישר על תחילת שלטונו של ענף גונדר, התחוללה מלחמת אזרחים בין נאמני הכנסייה האורתודוקסית האתיופית לבין תומכי הכנסייה הקתולית. המלחמה, שהחלה בהמרת דתו של הקיסר לקתוליות, גרמה למותם של אלפים. בנו של סוסוניוס, פאסילידס, גירש את האירופים (פרנג'ים) שגרמו למלחמה, והתחיל את תקופת הרנסאנס האתיופית, שבה חלו תמורות בתרבות האתיופית. במהלך סוף התקופה פרצו סכסוכים אתניים בין האורומו המוסלמים לבין החבשים הנוצרים על השלטון באימפריה. הראס מיכאל סהול נקרא לתווך בין הצדדים, אך הפך בפועל לראש הקבוצה הנוצרית, ובעקבות כך הוא שלט על אתיופיה ביד רמה ורצח את הקיסר הפרו-אורומו יואס הראשון. בנקודה זו התחילה תקופת השופטים האתיופית, המאופיינת בהתרופפות המשטר הקיסרי ובעליית מצביאים מקומיים. מסוף המאה ה-18 שליטי אתיופיה דה פקטו היו סגני הקיסרים משושלת יג'ו. התקופה הסתיימה כאשר קאסה היילו החליט לאחד את אתיופיה תחת מנהיגותו, והצליח לכבוש ולהביס את השליטים המחוזיים השונים, ובסופו של דבר הפך קאסה לקיסר תאודרוס השני.

תאודרוס הצליח לאחד את אתיופיה, לשמור על הכנסייה האורתודוקסית האתיופית תחת מרותו והיה הקיסר המודרני הראשון של האימפריה. כאשר נכנס לעימות עם הבריטים הוביל הדבר למלחמה האנגלו-אתיופית ולהתאבדות הקיסר. לאחר מותו החלה תקופה קצרה של אי-ודאות בקשר לשלטון תחת הקיסר הזגאווי תקלה גיורגיס השני, אולם בהמשך עלה לשלטון הקיסר יוהנס הרביעי. האימפריה האתיופית הצליחה לנצח בשלוש מלחמות גורליות: הראשונה - מלחמת מצרים-אתיופיה (1874–1876), השנייה - חלקה במלחמה המהדית (1884–1889), במסגרתה נלחמה האימפריה האתיופית בפלישת הסודאנים המהדים (שנלחמו במקביל גם במצרים, באימפריה הבריטית ובמדינות נוספות), ובה גם נהרג הקיסר יוהנס, והשלישית - המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה (1895–1896). לאחר מות הקיסר עלה לכס הקיסרות מלך שאווה מנליק השני, שהתחיל לבסס את שלטון אתיופיה בקרן אפריקה. תחת שלטונו האימפריה התפשטה מזרחה, מערבה ודרומה, תוך שיתוף פעולה עם מדינות אירופה, שהשתלטו על שטחים נרחבים באפריקה, תוך כדי שאתיופיה הגדילה תוך כדי כך את שטחה על חשבון מדינות ושבטים מקומיים וסיפחה אזורים נרחבים, עד כי שטחה גדל פי ארבעה. כך הפכה האימפריה האתיופית למדינה האפריקנית היחידה שהשתתפה במירוץ לאפריקה. תוך כדי כך החלה אתיופיה תהליך של מודרניזציה, והיא התחילה להוות איום על שלטון המדינות האירופאיות באזור. לאחר ניצחון האתיופים במלחמה כנגד האיטלקים חדלה אירופה לזלזל בכוח האתיופים, והפכה לספקית נשק לאימפריה עצמה.

לאחר מותו של מנליק השני הוא ציווה שנכדו ליג' ייאסו ישב על כס המלוכה, אולם לליג' ייאסו היה רקע מוסלמי מצד אביו שרצה להחליש את הצמרת האתיופית, והוא נתן עדיפות למחוזות של אתיופיה במטרה להחליש את השלטון המרכזי. כמו כן הוא הימר על התחזקות האסלאם ושיתף פעולה עם סודאן והאימפריה העות'מאנית. אולם בעקבות כך הוא הודח על ידי האליטה הנוצרית - שואנית באתיופיה, ובשנת 1916 עלתה לשלטון זאודיתו, בתו של מנליק, וראס טפרי הוכרז כיורש העצר. באפריל 1930 נפטרה זאודיתה,ובנובמבר של אותה שנה ראס טפארי מקונן תפס את כס הקיסרות ואימץ לעצמו את השם היילה סלאסי.

שלטונו של היילה סלאסי התערער בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנת 1936. האיטלקים החלו את הפלישה ב-2 באוקטובר באותה שנה, כבשו את עיר הבירה אדיס אבבה ב-5 במאי והשתלטו סופית על אתיופיה ב-9 במאי. בעקבות זאת ברח הקיסר לגלות לירושלים, שם השאיר את משפחתו, ומשם המשיך לאנגליה. בעצרת חבר הלאומים הוא הכריז שמי שיוותר על אתיופיה לאיטליה סופו שיפגעו גם בעצמאות שלו, ואף דרש מחבר הלאומים לחייב את איטליה לסגת מאתיופיה. חמש שנים מאוחר יותר הובסה איטליה על ידי כוחות בריטים ואתיופים, וב-5 במאי 1941 היילה סלאסי נכנס לאדיס אבבה והוכתר מחדש. בריטניה הכירה בריבונותה המלאה של אתיופיה, ושתי המדינות חתמו על ההסכם האנגלו-אתיופי בדצמבר 1944.

במהלך העשורים הבאים המשיך היילה סלאסי את המודרניזציה במדינתו, ובשנת 1950 נוסד בית ספר ללימודים גבוהים - אוניברסיטת אדיס אבבה. החוקה שהתקבלה בשנת 1931 הוחלפה בשנת 1955, בעת חגיגות 25 השנה להכתרת היילה סלאסי, בחוקה חדשה, שהרחיבה את סמכויות הפרלמנט, אך בפועל הרחיבה את סמכויותיו של היילה סלאסי עצמו. עם שיפור היחסיים הדיפלומטים עם ארצות הברית, שיפר הקיסר גם את יחסי אתיופיה עם מדינות אפריקניות אחרות, ולמען זה הוקם הארגון לאחדות אפריקה בשנת 1963. בשנות ה-70 המוקדמות של המאה ה-20, למרות מאמציו של היילה סלאסי, גילו המתקדם של הקיסר היווה בעיה לעתיד המדינה, ואתיופים רבים דאגו בשל מותו הקרוב ובשאלה האם יורשו בתפקיד יוכל להמשיך את המודרניזציה שבה החל. לאחר תקופה של מתיחות ואי שקט שהחלו בפברואר 1974, הודח הקיסר מתפקידו ב-12 בספטמבר 1974 למרות הבטחותיו לרפורמה חוקתית, ומועצה של חיילים הידועה בשם "דרג" (קהילה) תפסה את השלטון. הדרג מנה 59 חברים מהממשל הקודם, וכלל שני ראשי ממשלה לשעבר, יועצי המלך, שופטים, שרים וגנרלים.

תקופת הרפובליקה

ערכים מורחבים – החונטה הצבאית האתיופית, מלחמת האזרחים, המלחמה הקרה

קולונל מנגיסטו היילה מריאם קיבל כוח כראש המדינה וכראש הדרג אחרי שנהרגו עשרות אלפים שנחשדו בהתנגדות. הממשל המרקסיסטי החדש החל ברפורמות סוציאליסטיות, כולל הלאמה של כל רכוש המדינה והכנסייה. שלטונו של מנגיסטו היה בסימן של טוטליטריזם וחימוש המדינה, בתמיכה כלכלית של ברית המועצות וברית ורשה ועזרה מקובה. בדצמבר 1976 המשלחת האתיופית במוסקבה חתמה על הסכם צבאי עם ברית המועצות, ובאפריל אותה שנה אתיופיה השעתה את הסכמיה הצבאיים עם ארצות הברית וגירשה את המשלחת הצבאית האמריקאית מהמדינה. ביולי 1977, בתחושה של אי-סדר, סומליה תקפה את אזור אוגדן, בטענה שרוב תושביו סומלים וכך התחילה את מלחמת אוגדן, עם עזרה צבאית מהחזית לשחרור מערב סומליה. בתחילה האתיופים נסוגו, אך כאשר הגיעה עזרה מברית המועצות וקובה, אתיופיה ניצחה במלחמה. החיילים הסומלים האחרונים עזבו את אוגדן ב-15 במאי 1978, ואזור זה נותר מוזנח גם בחלוף יותר מ-20 שנה.

סמל שלטון הדרג

משנת 1977 עד 1978 מאות אויבים פוטנציאלים נרצחו במה שכונה "הטרור האדום". בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים הקומוניזם אומץ באופן רשמי, בשנת 1984 הוקמה מפלגת הפועלים האתיופית וב-10 בספטמבר 1987 אומצה חוקה חדשה, בהשפעה סובייטית, ברוב של כ-81% מהמצביעים. המדינה שינתה את שמה ל"הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה" ב-10 בספטמבר 1987, ומנגיסטו הפך לנשיא הרשמי.

התמוטטות המשטר הייתה מהירה בעקבות בצורת ורעב חמור אשר השפיע על כ-8 מיליון אזרחים כאשר יותר ממיליון מתו, ובעקבות כך פרצו התקוממויות ברחבי המדינה, ובייחוד בצפון. בשנת 1989 החזית העממית לשחרור תיגראי התמזגה יחד עם ארגונים אחרים שקמו על בסיס אתני ונוצרה החזית המהפכנית העממית האתיופית. במאי 1991 כוחות ארגון העל נכנסו לאדיס אבבה, מנגיסטו נמלט מהמדינה ומצא מקלט בזימבבואה, שם הוא מתגורר עד עצם היום הזה. בשנת 2006, אחרי משפט ארוך, הורשע מנגיסטו ברצח עם.

מלס זנאווי, ראש ממשלת אתיופיה בין השנים 1995–2013

ביולי 1991 החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית (EPRDF), החזית לשחרור אורומו (OLF) והארגונים האחרים הקימו ממשלת מעבר אשר הכילה 87 חברים ונציגים וחוקקה חוקה חדשה. בשנת 1992 עזבה החזית לשחרור אורומו את הממשלה, ובשנת 1993 חברי מפלגת הקואליציה הדמוקרטית העממית הדרום אתיופית עזבו גם את הממשלה. בשנת 1993 נערך בפרובינציית אריתריאה משאל עם על עצמאות האזור וברוב של 99% החבל זכה לעצמאות, שהוכרזה ב-24 במאי 1993.

בשנת 1994 הקואליציה החדשה הקימה רשות מחוקקת ורשות שופטת חדשות. הבחירות הראשונות נערכו במאי 1995, ונבחרו בהן מלס זנאווי כראש ממשלת אתיופיה ונאגסו גיגאדה כנשיא אתיופיה, ובנוסף נבחרו בהם חברי הפרלמנט האתיופי. בבחירות הרב-מפלגתיות, שנערכו בפעם השנייה במאי 2000, מלס זנאווי נבחר שוב כראש ממשלת אתיופיה, ובשנת 2001 גירמה וולדה גיורגיס לוצ'ה נבחר כנשיא אתיופיה.

במאי 1998, ויכוח על הגבול עם אריתריאה הוביל למלחמת אתיופיה-אריתריאה שנמשכה עד 12 בדצמבר 2000, אז נחתם הסכם אלג'יר. מלחמה זו פגעה בכלכלת המדינה, אך מאידך גם חיזקה את הקואליציה השלטת. ב-16 בספטמבר 2018 נחתם בסעודיה הסכם שלום בין המדינות על ידי אביי אחמד, ראש ממשלת אתיופיה ונשיא אריתריאה איסאייס אפוורקי.

ב-15 במאי 2005 התקיימו בחירות ובעקבותיהן ניצחה החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית שוב בבחירות. בתחילת יוני אותה שנה ירתה המשטרה והרגה מפגינים שמחו נגד שחיתות בבחירות.

בדצמבר 2006 פלשו כוחות אתיופיים לסומליה השכנה, לאחר שכוחות המיליציה האסלאמית ("איחוד בתי הדין האסלאמיים") ששלטו בחלקים נרחבים של המדינה איימו לפתוח במלחמת ג'יהאד נגד אתיופיה הנוצרית. בסיוע הממשלה המרכזית הסומלית, ששלטה רק בחלקים מסוימים של המדינה, הצליחו האתיופים לגרש את המיליטנטים האסלאמיים מאזורים רבים, לרבות מוגדישו הבירה, והקימו יחד עם הממשלה הסומלית ממשלת מעבר פדרלית בסומליה.

עלייתו לשלטון של אבי אחמד בשנת 2018, שינתה את מאזן הכוחות הקודם במדינה וגררה התנגדויות מתנועת החזית העממית לשחרור תיגראי (TPLF), שקודם לכן הייתה בעלת השפעה רבה יותר על השלטון. בשנת 2020 הסלימה המתיחות בין צבא אתיופיה לכוחות לאומיים ממחוז תיגראי, ובנובמבר 2020 החל עימות תיגראי, כאשר פתחה ממשלת אתיופיה במבצע צבאי במחוז, תוך הכרזה על מצב חירום במחוז. המאבק בין הצדדים החריף והתפתח וכלל כיבושים הדדיים של שטחים.

דמוגרפיה

נערה באתיופיה

ילדים באתיופיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של אתיופיה

אוכלוסיית אתיופיה גדלה באופן מהיר במהלך העשורים האחרונים מאוכלוסייה של 40 מיליון בשנת 1983 לכ-113 מיליון בני אדם בשנת 2022. תוחלת החיים עומדת על כ-68 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 4.1 ילדים לאישה.

האוכלוסייה באתיופיה מגוונת ביותר, ויש בה עשרות עמים. האורומו, האמהרים והתגרים מהווים יותר משלושה רבעים מהאוכלוסייה. יש אתיופים (וכן אריתראים) המתייחסים לעצמם כ"חבשים", אם כי אחרים דוחים את השם הזה מכיוון שהוא מתייחס רק לחלק מהיחידות האתניות. שני המושגים האלה הם ערביים במקורם, ומהם הגיע השם "חבש", שמה העתיק של אתיופיה. מוצאם של האמהרים והתגרים הוא שמי ובקלסתר פניהם דומים יותר לתימנים ויושבי חצי האי ערב מאשר לשאר שבטי אפריקה השונים.

קבוצות אתניות

מפה המציגה את מיקום האמהרים באתיופיה

ערכים מורחבים – עמי אתיופיה

באתיופיה ישנם יותר מ-286 לאומים שונים הדוברים 86 שפות שונות, והקבוצות האתניות המשמעותיות הן:

אמהרה 42.39% אורומו 22.95% סומלי 6.22% תגרים 6.08% סידאמה 4%

גוראגה 2.52% וולאיטה 2.27% עפר 1.73% האדיה 1.72% גאמו 1.5%

דתות

ערכים מורחבים – הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, אסלאם באתיופיה

ממלכת אקסום שינתה את דתה הרשמית לנצרות בשנת 334, כשהקדוש פרומנטיוס מצור הביא להתנצרותו של הנגוס אזנה מאקסום במאה ה-4 לספירה והיה לאבונה הראשון של אתיופיה. לבני הכנסייה האורתודוקסית האתיופית יש מנהגים רבים (ראו: מנהגים יהודים בכנסייה) המזוהים עם היהדות על אף השתייכותם לזרם נוצרי מובהק.

חדירת האסלאם לאתיופיה החלה מיד עם ייסוד הדת במאה השביעית. לפי ה"חדית'", המגע הראשון היה בתקופת בה היה מוחמד נרדף בזמן "ההגירה הראשונה", כאשר נאמני מוחמד, בראשות ג'עפר איבן רבאח, ברחו לאקסום ובעקבותיהם עשירי מכה (שלא האמינו בשליחותו של מוחמד) שביקשו מהנג'סי אסחמה (נגוס-מלך) שיסגירם לידיהם. לאחר ששמע את שני הצדדים, לא הסגיר המלך את אנשי מוחמד. אז, על פי המסורת, אמר מוחמד "התרחקו מן האתיופים כל עוד לא פוגעים בכם" (כלומר, ויתר על חובת הג'יהאד נגד האתיופים). על פי המסורת האסלאמית, המתאסלם השלישי והמואזין הראשון באסלאם היה בילאל בן רבאח אל חבשיה, שהיה במקור מאזור אתיופיה של היום.

קבוצה קטנה של יהודים המכונה ביתא ישראל חיו באתיופיה מאות שנים, ורובם עלה לישראל בעשורים האחרונים.

ישנן דתות אפריקניות רבות נוספות באתיופיה, וחלקן מהן משלבות עבודת אלילים עם אמונות נוצריות ויהודיות מסוימות. שמות המשפחה הנפוצים באתיופיה הם סנדקה מלאסה ורדה .

נכון ל-2016, 67.3% מאוכלוסיית אתיופיה היא נוצרית (אורתודוקסים, פרוטסטנטים וקתולים), 31% מהאתיופים הם מוסלמים, ועוד 1% הם בני דתות אפריקאיות מסורתיות.

יהודי אתיופיה

ערך מורחב – יהדות אתיופיה

עד המאה ה-14 לספירה ידוע מעט מאוד על יהודי אתיופיה, אך ממצאים ארכאולוגיים והיסטוריונים מצביעים על תרבות לא מבוטלת שהתקיימה והייתה בעלת קשר עם ממלכת שלמה. שברי מסורות ואגדות מספרות כי במאה העשירית לספירה ניהלה יהודית המלכה מלחמה כנגד הנוצרים. מלבד זאת קיימים סיפוריו של אלדד הדני, שכנראה מתובלים באגדות והפרזות ואמינות חלקם מוטלת בספק. גם המלך האתיופי מן המאה ה-12 ומרקו פולו מן המאה ה-13 מזכירים את היהודים באתיופיה, אך אינם מפרטים על כך.

ילד מהקהילה באחד ממחנות העלייה במדינה

בין המאה ה-14 ועד המאה ה-17 נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים, על רקע דתי וכלכלי כאחד, מאבקים שלעיתים הגיעו לכדי עימות צבאי. מהמאה ה-14 ישנן עדויות על "אייהוד", וישנו תיאור כתוב על מלחמתו של קיסר אתיופיה עמדה ציון (1314-1344) נגד "אנשים שהם כמו היהודים". יורשיו התמידו במאבק בקהילות היהודיות, שהתבצרו בהרי סמיאן בצפון המדינה. בין יורשיו, יסחק הראשון, קיסר אתיופיה בשנים 1414–1429, שהיה הקיסר הראשון שיצא בעצמו להילחם בביתא ישראל, גזר כי: "הנטבל לדת הנוצרית, יירש את אדמת אבותיו, ולא, פאלאסי יהיה". המילה פאלאס פירושה אריס או מבקר, קרי אנשים חסרי זכויות על קרקע. מכאן והלאה דבק המונח "פאלאשים" בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם בין המאה ה-15 ועד המאה ה-17. במאות ה-15 וה-16 שומעים לראשונה על "פלאשה" סביב אגם טאנה.

באוקטובר 1935 פלשה איטליה הפשיסטית לאתיופיה, וכוחותיה הצליחו להחזיק בחלק משטחה במשך 5 שנים. שלטונם לא היטיב עם יהודי אתיופיה, ורבים מהם הצטרפו לצבא האתיופי ולכוחות המורדים כנגד איטליה. לאחר סיום הכיבוש האיטלקי, עם חזרתו של הקיסר היילה סלאסי, הוטב מצב היהודים. בשנת 1974 התחוללה הפיכה מרקסיסטית באתיופיה, והקולונל מנגיסטו היילה מאריאם עלה לשלטון, הקולונל התנגד לריכוז היהודים בכפרים ובשכונות ייחודיות, ודאג לפיזור האוכלוסין, כך שהיהודים נאלצו להתיישב בקרב אוכלוסייה שאינה יהודית. מצד שני, ביטול הסדר הפיאודלי, הלאמת כל האדמות בכפרים וחלוקתן מחדש באופן שוויוני היטיבו עם היהודים.

עליית יהודי אתיופיה למדינת ישראל החלה בסוף שנות ה-70. בין השנים 1977–1984 עלו 8,000 יהודים מאתיופיה לארץ. בשנים שלאחר מכן עלתה רוב הקהילה לארץ במספר שלבים, בעיקר ב"מבצע משה" ו"מבצע שלמה".

שפות

באתיופיה מדוברות 86 שפות, שכמה מהן הן:

עפרית אמהרית אנפילו בראטה בוסה

קמבאטה האידה הררי קונסו אורומו

שאו סואדו סילאת סומלית תיגרינית תיגרה

סידמה ערבית ווליטה גוראג'ה גאמו אונגוטה

אנגלית היא השפה הזרה המדוברת ביותר במדינה, ובה מתנהלים הלימודים במרבית מוסדות ההשכלה הגבוהה. אמהרית היא שפת המדינה הרשמית, אך השפות המקומיות הן שפות האם הנפוצות ביותר, באזורים השונים. חלק מהשפות משתמשות בכתב געז (ששימש גם לשפה השמית העתיקה געז), ולרבות מהשפות המקומיות אין כתב. באתיופיה נהוג לוח השנה הקופטי.

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת אתיופיה

לאחר המהפכה של 1974, כלכלתה של אתיופיה הפכה לסוציאליסטית, והמדינה הפכה לגורם חזק ושולט במשק. חלק גדול מהכלכלה הועבר מבעלות פרטית למגזר הציבורי, כולל רוב התעשייה המודרנית, חוות חקלאים גדולות וכל הקרקע החקלאית, הרכוש העירוני בשכירות, וכל המוסדות הפיננסיים. מאז 1991, הכלכלה נעשתה למבוזרת יותר, מוכוונת על ידי כוחות השוק ומדגישה את היזמה האישית. על ידי שינוי מגמה זה קיווה השלטון לשפר את הכלכלה שהידרדרה קודם לכן במשך עשור. בשנת 1993 החלה העברה של העסקים, התעשייה, הבנקאות, החקלאות והסחר למגזר הפרטי.

החקלאות מרכיבה כ-35 אחוז מהתל"ג, 85 אחוז מהיצוא ו-86.7 אחוז מכוח העבודה. חלק גדול משאר הפעילות הכלכלית נסמכת גם היא על החקלאות, כולל שיווק, עיבוד וייצוא של מוצרים חקלאיים. הייצור הוא ברובו הגדול לקיום מיידי. גידולים עיקריים הם קפה, קטניות, זרעים לשמן, דגנים, תפוחי אדמה, קנה סוכר וירקות. היצוא הוא כמעט כולו של תוצרים חקלאיים, וקפה הוא המרכיב הלוקח את החלק הגדול ביותר בו. משק החי של אתיופיה הוא כנראה הגדול ביותר באפריקה, וב-1987 היה אחראי ל-15 אחוז מהתל"ג.

פוליטיקה

ערכים מורחבים – פוליטיקה של אתיופיה, שליטי וראשי אתיופיה

הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה. בראש המדינה עומד הנשיא, אשר מעמדו הוא סמלי בעיקרו, ואילו ראש הממשלה עומד בראש מועצת השרים, והוא המחזיק בסמכויות הביצועיות. הרשות המחוקקת היא האספה הפדרלית המתחלקת לשני בתים: בית עליון, היושב במועצת הפדרציה (הגוף הייצוגי של מדינות אתיופיה) ובית תחתון, היושב בבית הנבחרים (הפרלמנט האתיופי), ובבתי הפרלמנט קיימת מערכת רב-מפלגתית. המערכת המשפטית של אתיופיה עצמאית מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת, והחוקה שמה דגש על זכויות אדם ומפלגת את הסמכויות בין שתי הרמות הפדרליות של המדינה ובין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.

הבחירות הראשונות לאספה המחוקקת האתיופית, שבה 547 חברים, נערכו ביוני 1994. באספה זו נכנסה לתוקף החוקה, ובכך נוסדה הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה של ימינו, בדצמבר 1994. הבחירות לפרלמנט הלאומי הראשון של אתיופיה ולאסיפות המחוזיות נערכו במאי ויוני 1995. רוב מפלגות האופוזיציה בחרו להחרים את הבחירות האלה, וכך זכתה החזית הדמוקרטית בניצחון סוחף. משקיפים בינלאומיים ולא תלויים אחרים הגיעו למסקנה כי מפלגות האופוזיציה היו יכולות להשתתף בבחירות לו בחרו בכך. ממשלת אתיופיה כוננה באוגוסט 1995, והנשיא הראשון היה נגסו גידדה. הממשלה בראשות מלס זנאווי תמכה במדיניות של פדרליזם אתני, והעניקה סמכויות רבות לשלטונות המקומיים האתניים. באתיופיה קיימים תשעה מחוזות אוטונומיים-למחצה, בעלי סמכות תקציבית עצמאית. תחת הממשלה הנוכחית, יש לאתיופים אפשרות לייצוג ולהשפעה פוליטית גדולים מאי-פעם, אם כי זכויות יסוד מסוימות, כמו חופש העיתונות, מוגבלות במידה מסוימת. הממשלה של זנאווי נבחרה שוב בשנת 2000 בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות באתיופיה. הנשיא המכהן הוא גירמה וולדה גיורגיס. אתיופיה היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר באפריקה, ואתיופים רבים נסמכים על סיוע במזון מחוץ לארץ. מאז 1991, אתיופיה ייסדה קשרים חמים עם ארצות הברית ועם מערב אירופה, וקיבלה מהן ומהבנק העולמי סיוע רב. בשנת 2004 הממשלה החלה בהעברתם של יותר מ-2 מיליון אנשים מהרמות היבשות במזרח, כשהיא טוענת כי העברה זו תקטין את המחסור במזון.

בשנת 2018, תחת שלטון אבי אחמד, אתיופיה הפגינה, באופן יוצא דופן ביחס למדיניות אפריקה, ייצוג רב יחסית של נשים בתפקידי שלטון בכירים. סאהלה-וורק זוודה הפכה לאישה הראשונה שנבחרת לנשיאת אתיופיה, לאחר שבחר בה הפרלמנט האתיופי פה אחד, ונכון לרגע השבעתה הייתה ראשת המדינה היחידה באפריקה. לצד בחירתה של זוודה לנשיאות, לאחר אישור הממשלה, נשים מחזיקות בכ-50% מהתיקים בממשלה.

שלטון מקומי

ערך מורחב – מדינות אתיופיה

עד לשנת 1996 אתיופיה חולקה ל-14 מחוזות, אולם תחת הממשל הפדרלי החדש היא חולקה מחדש על בסיס אתני למדינות אזוריות (קיליל), מחוזות, נפות ורשויות מקומיות.

אתיופיה מחולקת לאחת עשרה מדינות על בסיס אתני ושתי ערים עצמאיות: אדיס אבבה ודירה דאווה. החוקה החדשה מסדירה את מעמד המחוזות והממשל הפדרלי.

אחת עשרה המדינות ושתי הערים העצמאיות הן:

יחסי אתיופיה וישראל

ערך מורחב – יחסי אתיופיה–ישראל

ישראל ואתיופיה מקיימות ביניהן יחסים של שלום ושיתוף פעולה. בין המדינות מתרחש מסחר הכולל ייבוא וייצוא של סחורות, כמו גם שיתוף פעולה בעניין עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל.

ביוני 2004 נחתם הסכם לשיתוף פעולה תרבותי-חינוכי בין המדינות. בפגישה שנערכה בין ראש ממשלת אתיופיה ושר החוץ סילבן שלום, אמר ראש ממשלת אתיופיה כי "אתיופיה מעוניינת לסיים את הליך הבאת הפלשמורה לישראל בהקדם האפשרי וממשלת אתיופיה תסייע ככל שתוכל", והדגיש את חשיבות התיאום בין המדינות בנושא. לצורך זה ביקשה אתיופיה כי ישראל תעגן בחקיקה את החלטתה של ממשלת ישראל להעלות את בני הפלשמורה עד סוף 2007^{[דרוש מקור]}. ב-19 בינואר 2010 נחתו בישראל 81 עולים חדשים מאתיופיה, בני קהילת הפלאשמורה. ב-14 בנובמבר 2010 אישרה הממשלה את העלאת שאר 7,846 בני הפלאשמורה מאתיופיה לישראל. ההחלטה להסכים להעלאתם שהתקבלה לאחר שנים של מאבק הוקפאה, עלתה לדיון נוסף באפריל 2016 ומאז נדחתה שוב.

בסוף שנת 2020 החלה העלאה מדורגת של חלק מבני הפלאשמורה הממתינים, במסגרת מבצע צור ישראל. נכון לדצמבר 2020, כ-7,000 מבני הפלאשמורה ממתינים במחנות בגונדר ובאדיס אבבה, לעלות לישראל, כאשר סביב הבאתם מתנהלת מחלוקת ערה.

לקריאה נוספת

• ניל שאי, הקרב האחרון של שבטי עמק האומו, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 142, מארס 2010
• חגי ארליך, ברית ושבר: אתיופיה וישראל בימי הילה-סלאסה, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2013.
• אברהם רבינוביץ'-זוהר, המדריך למטייל באתיופיה: אנשים, נופים, תרבות, שטיינהרט שרב הוצאה לאור, 2017.

קישורים חיצוניים

• אתיופיה - מידע
• מידע על אתיופיה בקטלוג הספרייה הלאומית
• דוד בן עוזיאל, טבע הדברים, טיפוס צוקים משתלם: הכנסיות העתיקות באתיופיה, באתר ynet, 1 במאי 2011
• אתיופיה: משלמה המלך ועד מילאס זינאווי, מאת אלי אשד, באתר אימגו
• מידע על אתיופיה מתורגם לעברית מאתר הסי.אי. איי וורלד פקט בוק
• המרכז האפריקני באוניברסיטת פנסילבניה
• עלמה גור, אדמה חמה: שבע סיבות לנסוע לאתיופיה, באתר nrg‏, 12 בספטמבר 2011
• זיכרונות מאפריקה, באתר ישראל היום
• ארווין פלר‏, אולי תמצאו את ארון הברית: מסע אל "הגג של אפריקה", באתר וואלה, 14 באוגוסט 2018
• אתיופיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אתיופיה, דף שער בספרייה הלאומית