ממלכת פרוסיה

ממלכת פרוסיה
Königreich Preußen

דגל סמל
בירוק כהה ממלכת פרוסיה בשנת 1870, בשיא גודלה. בירוק בהיר שאר מדינות הקונפדרציה הצפון-גרמנית, כפופות במידה רבה לפרוסיה.
ממשל
משטר	מונרכיה
	King of Prussia
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	ברלין וקניגסברג
רשות מחוקקת	הלאנדטאג של פרוסיה
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	הקמת ממלכת פרוסיה
תאריך	1701
פירוק	התבוסה במלחמת העולם הראשונה
תאריך	1918
ישות קודמת	ברנדנבורג-פרוסיה פרוסיה המלכותית העיר החופשית דנציג פומרניה השוודית נסיכות הבוחר מהסן העיר החופשית פרנקפורט דוכסות נסאו ממלכת הנובר דוכסות הולשטיין דוכסות שלזוויג דוכסות סקסוניה-לאוונבורג
ישות יורשת	המדינה החופשית פרוסיה רפובליקת ויימאר
שטח בעבר	348,779 קמ"ר (נכון ל־1910)
אוכלוסייה בעבר	34,472,509 (נכון ל־1910)

ממלכת פרוסיה (בגרמנית: Königreich Preußen) הייתה ממלכה גרמנית, שהתקיימה כמדינה עצמאית בשנים 1701–1871, והחל מאיחוד גרמניה המשיכה להתקיים כחלק הארי של הקיסרות הגרמנית, בשנים 1871–1918, כאשר מלכה מכהן גם כקיסר גרמניה. הממלכה נוצרה כתוצאה משדרוג מעמדה של ברנדנבורג-פרוסיה – שהיוותה איחוד בין דוכסות פרוסיה לנסיכות הבוחר מברנדנבורג.

היסטוריה

פרידריך הראשון

בשנת 1688 מת פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, ובנו פרידריך השלישי, הנסיך הבוחר מברנדנבורג עלה לשלטון במקומו. על פי המקובל בבית הוהנצולרן מאז 1473 הייתה אמורה הירושה להתחלק שווה בשווה בין פרידריך ובין ארבעת אחיו למחצה, אולם לאחר דיונים משפטיים ארוכים, בהם השתתף בין היתר אברהרד פון דנקלמן, מורו הוותיק של פרידריך, הוחלט כי עד 1692 יישאר השלטון בברנדנבורג בידי פרידריך בלבד, כדי לשמור על שלמות הממלכה. בניגוד לאביו, שנהג לקבל את כל החלטות הממשלה בעצמו, מינה פרידריך ב-20 במאי 1688 את דנקלמן לראש ממשלה תחתיו.

על אף שהיה מרקיז, נסיך בוחר ודוכס, ביקש פרידריך לעצמו את התואר היוקרתי מלך, ומ-1696 החל במאמצים לשדרוג תואר האצולה שלו לתואר מלכות. רצון זה לא היה מונע רק ממניעים אישיים, אלא גם כחלק מניסיונו של פרידריך לאחד מחדש את המדינה של שושלת הוהנצולרן, אך על פי החוק הגרמני של תקופתו לא יכלו להתקיים ממלכות בשטחה של קיסרות רומי הקדושה, למעט ממלכת בוהמיה. ראש הממשלה דנקלמן ובכירים אחרים בממשל התנגדו למהלכיו של פרידריך, ולכן ב-20 בדצמבר 1696 הורה פרידריך לכלוא אותם במצודת שפנדאו, שם הוחזקו עד 1707. הסיבה היחידה למאסר הייתה חוסר יכולתו של פרידריך להתנגד למורו לשעבר, ומינה לתפקיד במקומו את יריבו של דנקלמן יוהאן קזימיר קולבה פון ורטנברג. בעצתו של ורטנברג מינה פרידריך מועצה מצומצמת שמנתה שלושה יועצים מלבדו, וניהלה את ענייניה של פרוסיה עד ל-1712. המועצה הפכה עד מהרה למוקד שחיתות וכוח שלטוני וזכתה לכינוי ממשלת שלושת הדוכסים.

ב-1 בנובמבר 1700 מת קרלוס השני, השליט ההבסבורגי האחרון של ספרד, ואירופה נגררה למלחמת ירושה על כתרו. פרידריך הפך לבן ברית חשוב לבית הבסבורג במאבק על הכתר מול לואי ה-14, מלך צרפת, וב-16 בנובמבר 1700, בתום דיונים חשאיים בארמון שונהאוזן, הסכים לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לאפשר לפרידריך, הנסיך הבוחר הפרוטסטנטי להפוך את פרוסיה לממלכה בראשותו, כל עוד יוכתר על שטחים שמחוץ לקיסרות רומי הקדושה, שעליהם החוק הגרמני בעניין אינו חל. בנוסף התחייב פרידריך להעמיד לרשות לאופולד והצבא האוסטרי 8,000 חיילים פרוסים, לטובת מלחמת הירושה הספרדית, ושילם 2 מיליון דוקאטים ללאופולד, ו-600 אלף דוקאטים נוספים לכנסייה, שמתוכם קיבלו הישועים 20 אלף טאלרים.

טקס הכתרתו של פרידריך הראשון, מלך בפרוסיה.

לדרגתו, שמו ויוקרתו של נסיך נודעה בזמן האבסולוטיזם חשיבות פוליטית מכרעת. בנו של הנסיך הגדול, פרידריך השלישי מברנדנבורג, שהיה רודף כבוד, ייחס חשיבות גדולה לכך שדוכסות פרוסיה נמצאת מאז 1660 בריבונות מלאה. לפיכך פעל להפיכתה לממלכה ולהפיכתו-הוא למלך. לאחר קבלת אישורו של לאופולד יצא פרידריך בשיירה ארוכה מברלין לקניגסברג, בירת פרוסיה, ב-13 בדצמבר 1700. טקס ההכתרה נערך ב-18 בינואר 1701, ובמהלכו הניח פרידריך את הכתר על ראשו בעצמו, ולאחר מכן הכתיר את אשתו סופיה שרלוטה מהנובר. באותה הזדמנות ייסד את מסדר העיט השחור ומינה את עצמו ואת רעייתו לריבוני המסדר. האפיפיור מעולם לא הכיר בתואר המלכות של פרידריך, היות שפרוסיה הייתה לותרנית מאז 1525, ואביו של פרידריך תמך בפרוטסטנטים נגד האפיפיור בשלום וסטפאליה. כדי להבהיר שמלכותו של פרידריך מוגבלת לתחומי פרוסיה ואינה מאיימת על שלטונו של לאופולד בתחומי הקיסרות הקדושה, בחר פרידריך בתואר "פרידריך הראשון, מלך בפרוסיה" ולא בתואר "פרידריך הראשון, מלך פרוסיה".

ב-1702, לאחר מותו של ויליאם השלישי, מלך אנגליה, ירש פרידריך את השלטון גם במחוזות לינגן ומוארס. פרידריך, שהיה קלוויניסט, נבחר גם כנסיך נשאטל ב-1707, תואר שכן זכה להכרה בינלאומית במסגרת הסכם אוטרכט מ-1713. בשנת 1713 מת פרידריך הראשון, ובנו פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה עלה לשלטון במקומו.

פרידריך וילהלם הראשון

פרידריך וילהלם היה אדמיניסטרטור מוכשר ונמרץ, אשר חולל רפורמות מקיפות בתחומי השלטון השונים, ושכלל וייעל את הצבא הפרוסי לכדי כוח משמעותי העומד בשורה אחת עם צבאות המעצמות האירופיות. הוא ביטל את שירות החובה והחליפו במס שהוטל על שכבות הביניים, הקים בתי ספר יסודיים ועודד התיישבות במזרח פרוסיה, אזור ששמם לאחר מגפה ב-1709. על אף ההשקעה הגדולה בפיתוח הצבא, 80 אחוזים מהתקציב הוקצבו למטרה זו, לא היה פרידריך וילהלם מן הששים אלי קרב. פרוסיה בהנהגתו השתתפה רק במלחמה אחת, מלחמת הצפון הגדולה, וגם זאת באופן מינורי. בין יוזמותיו בענייני צבא מצויה הקמת יחידת עילית שכונתה ענקי פוטסדאם, רגימנט שכל חייליו התנשאו לגובה 1.85 מטרים לפחות. המלך, שגובהו היה כמטר וחצי, השקיע רבות ביחידת הענקים שלו. אנשים גבוהי קומה גויסו לרגימנט מכל רחבי אירופה, וקיבלו שכר גבוה במיוחד. לעיתים היה פוקד על אנשי הרגימנט לצעוד לפניו בסך להנאתו ולהפגת דיכאונותיו, ואף הורה להם לצעוד בחדר המיטות שלו.

מסירותו לענייני הצבא, תוך זלזול בצרכי החיים האזרחיים ומנעמיהם, התבטאה גם בהפיכת הגן המלכותי לוסטגארטן למגרש מצעדים צבאי. גם ברמה האישית הוא נחשב לאדם גס וצר-אופקים, הוא לא גילה עניין במנעמי השלטון וזלזל באמנויות ובמדעים, למעט מדעי הצבא. התנהגות זו הביאה לכינויו "המלך החייל".

פרידריך וילהלם גם פרסם תקנות דקדקניות ומחמירות לפקידי השלטון, שהתפרסו על 35 פרקים ו-297 סעיפים. כך למשל נקבע כי פקיד ציבור שייעדר מישיבת ועדה, ייקנס בסכום השווה לשישה חודשי עבודה, ואם יחזור על העברה יסולק מן השירות. את חתירתו הנמרצת לקיצוץ בהוצאות הציבוריות החיל המלך גם על עצמו: הוא לא התחמק מתשלום מסי הצריכה שקבע, והורה שלא יישארו נרות דולקים שלא לצורך בארמונו. בתום מלכותו נמצאה קופת הממלכה בעודף גדול.

פרידריך וילהלם נהג בתקיפות רבה בבנו בכורו פרידריך, המכונה פריץ (לימים המלך פרידריך השני), שאותו ביקש לחנך כקצין פרוסי נוקשה. הילד הולקה פעמים רבות, למשל כאשר נפל מסוס או כאשר עטה כפפות ביום קר. כאשר ניסה הנסיך להימלט לאנגליה יחד עם חברו הרמן פון קאטֵה, הוציא פרידריך וילהלם את פון קאטה להורג מול עיני בנו, ואת פרידריך העמיד למשפט צבאי בעוון בגידה והשליכו למאסר.

בשנת 1740 מת פרידריך וילהלם בברלין, ובנו פרידריך השני, מלך פרוסיה עלה לשלטון במקומו.

פרידריך השני

ערך מורחב – פרידריך השני, מלך פרוסיה

מיד לאחר המלכתו החל לעסוק במרץ בענייניה של מדינתו, כאשר הוא מצליח למנוע מאופיו האידיאליסטי-פילוסופי להפריע במלאכת השלטון היומיומית. באותה התקופה כללה פרוסיה שטחים באזור גרמניה של היום בעיקר, והייתה למעשה בעלת ברית של בריטניה. מספר חודשים לאחר עלייתו לשלטון פתח המלך במלחמה מול אוסטריה, שנשלטה באותה עת בידי הארכי-דוכסית מריה תרזה. הוא כבש את שלזיה והצליח להשאיר את חבל הארץ בידיו במהלך המלחמות השלזיות ומלחמת הירושה האוסטרית. בתמורה נתן פרידריך השני למריה תרזה מערכת הגנתית מפני כוחותיהם של הממלכה הצרפתית, הספרדית והבווארית כאחד. שלזיה היא חבל ארץ עשיר במיוחד במשאבים. המלחמות אותן ניהל פרידריך הוכיחו את גאוניותו האסטרטגית והקנו לשמו את התואר "הגדול", תואר הולם למנהיג אשר הפך את ממלכתו למעצמה רבת חשיבות במפה הפוליטית של אירופה.

לאחר שוך המלחמות החל עידן של שלום בממלכה והמלך פרש לטירת סנסוסי (Sans souci; בצרפתית, שהייתה שפת החצר בתקופתו: "ללא דאגות") אותה תכנן לעצמו בפרברי העיר פוטסדם שבצפון המדינה. בטירה זו הרבה לעסוק בתחומים האהובים עליו דוגמת נגינה בחליל והלחנת יצירות לכלי זה. הוא ריכז סביבו אנשי רוח דוגמת וולטר והתרכז בשיפור הצבא הממלכתי וזאת הן על ידי הגדלת מספר החיילים מ-80,000 ל-195,000 והן על ידי חקר וחיבור מאמרים העוסקים בתורות לחימה וניהול כח צבאי.

בתחום האזרחי חיזק פרידריך השני את האקדמיה הפרוסית למדעים, ערך רפורמות מהותיות במערכת המשפט הפרוסית, הגביל את כוחה של הצנזורה הממלכתית, אסר על ביצוע עינויים בשעת חקירה ונהג בסובלנות דתית כלפי הנוצרים הקתולים במדינה.

עידן השלום תם לאחר 11 שנים של שקט כאשר שכנותיה של פרוסיה החלו מתאגדות כנגדה. פרידריך, אשר זיהה את העוינות הזו, מיהר לחתום על הסכם וסטמינסטר, הסכם הגנה הדדי עם בריטניה. בשנת 1756 החלה מתגבשת חזית מאוחדת הכוללת את אוסטריה, רוסיה, צרפת, שוודיה וסקסוניה, אשר שאיפתן הייתה לצמצם את שטח הממלכה הפרוסית לתחומי מדינת ברנדנבורג הזעירה. בסתיו של שנה זו יצא פרידריך למלחמת שבע השנים באומרו כי "אין זה חשוב שיקראו לי תוקפן, היות שממילא כבר התאחדה כל אירופה נגדי". המלחמה נפתחה במפלות פרוסיות רבות, הבירה ברלין נפלה בידי האוסטרים, ובמהלך המלחמה ננטש פרידריך על ידי האנגלים (במהלך אחד הקרבות אף כמעט נהרג מכדור רוסי שנבלם על ידי קופסת טבק מוזהבת בכיס בגדו העליון). אולם לאחר שבע שנות לחימה יצא פרידריך כאשר ידו על העליונה. המלחמה הממושכת שבאה לאחר שנות שלום רבות שינתה את אופיו של המנהיג הפרוסי. הוא נהיה מתבודד וקמצן, וכמעט שלא נראה בפומבי, אך הדבר לא גרע מהערצתו בידי ההמון הפרוסי.

ערך מורחב – חלוקת פולין

התרחבותה של ממלכת פרוסיה:פרידריך הראשון בסגול, פרידריך וילהלם הראשון באדום, פרידריך השני בירוק, פרידריך וילהלם השני בכחול

לאחר 1763 עסק פרידריך בשיקום ממלכתו הפגועה. בשטחים אשר קיבלה פרוסיה לאחר חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 יושבו תושבים גרמנים, ביצות רבות יובשו ושטחיהן הוסבו לשטחי חקלאות פוריים בהם גודלו גידולי שדה שונים. קבלת השטחים לידיו איפשרה לפרידריך להסב את תוארו מ"מלך בפרוסיה" ל"מלך פרוסיה", וזאת מכיוון שכעת הייתה הממלכה כולה בבעלותו (ראו הסבר גם בערך פרוסיה). המלך עודד הקמת תעשייה זעירה המבוססת על ייצור משי, חרסינה, וסוכר וחתם על הסכמי סחר עם מדינות שונות, בהן גם ארצות הברית. הכלכלה הפרוסית נשלטה על ידי המלך, אשר הנהיג מונופול על ענפים מסוימים דוגמת קפה ועגבניות כדי להאדיר את ההכנסות מהם.

נוסף על השיפור הכלכלי הנהיג המלך רפורמות נוספות במערכת המשפט וכן הקים מערכת המאפשרת חינוך חובה במדינה.

לאחר שהשיב לממלכתו את עוצמתה הכלכלית שהתערערה בעת המלחמה, נפטר פרידריך השני בשנת 1786, ואת מקומו כמלך פרוסיה ירש אחיינו פרידריך וילהלם השני.

פרידריך וילהלם השני

פרידריך וילהלם התגלה במהרה כקפדן הרבה פחות מדודו. הוא עודד השקעות קטנות וסוחרים פרטיים באמצעות הפחתת דמי המכס, וביטול המונופול שהטיל דודו על מוצרים שונים כגון קפה טבק וסוכר, וסלילת דרכים נוחות. הוא גם עודד בתי ספר ואוניברסיטאות, והשלים את כתיבת ספר החוקים הפרוסי (Allgemeines Landrecht für die Preußischen Staaten), שבכתיבתו החל דודו. עם זאת, הוא הטיל מיסים חדשים שהכבידו בעיקר על האוכלוסייה הענייה, כגון מיסים על קמח, חיטה ומלח בישול.

פרידריך וילהלם גילה נטייה למיסטיקה כבר מגיל צעיר, הוא היה חבר במסדר צלב הוורד, אגודת סתרים אשר נוסדה על ידי כריסטיאן רוזנקרויץ במאה ה-15, והייתה מקושרת עם פרוטסטנטיות ולותרניות. פרידריך וילהלם היה נתון במידה רבה להשפעתו של יוהאן כריסטוף פון והלר (Johann Christoph von Woellner), שהיה אחד מראשי המסדר. והלר הפך עד מהרה לאיש סודו של המלך הצעיר, וכונה בידי אנשי התקופה "איש רמאות ומזימות". אולם השפעתו על המלך הייתה כה רבה, עד שפרידריך וילהלם מינה אותו ב-26 באוגוסט 1786 כ"היועץ החשאי למימון" (Geheimer Oberfinanzrath), מה שאפשר לווהלר לשלוט למעשה על חלק גדול מתקציבי המדינה. בהדרגה הוא הפך לשליט בפועל של הממלכה, וחלק גדול מהחלטותיו של המלך התקבלו למעשה על ידו. אנשי החצר שנאו את והלר התככן, והתנגדות זו מנעה בתחילה מפרידריך וילהלם למנות את והלר לתפקיד שהלה חשק בו, ראש המחלקה הדתית המלכותית. ביולי 1788 קיבל והלר סוף סוף את התפקיד, והחל לתכנן רפורמות לותרניות נגד ההשכלה בפרוסיה.

בלחצו של והלר, הוציא פרידריך וילהלם ב-9 ביולי 1788, צו מפורסם שאסר על לימוד של כל מה שלא כלול בכתבי הקודש הרשמיים. פרידריך וילהלם הדגיש את הצורך להגן על הנצרות מפני ההשכלה, והניח את מוסדות החינוך בפיקוח אנשי דת אורתודוקסיים. ב-18 בדצמבר 1788, פורסם חוק צנזורה חדש, שנועד כדי לאבטח את האורתודוקסיה של כל הספרים שפורסמו. חוק זה אילץ מספר עיתונים ומפרסמים גרמניים לפרסם אך ורק מחוץ לגבולות פרוסיה. לאישים כמו עמנואל קאנט נאסר לנאום בציבור.

גורלי בהרבה כלפי פרוסיה היה יחסו של פרידריך וילהלם לצבא ולמדיניות החוץ. שני המלכים הקודמים, פרידריך השני ופרידריך וילהלם הראשון, טיפחו מאוד את הצבא הפרוסי, שהיווה את מרכז המדינה. חלק מההיסטוריונים מגדירים את פרוסיה של אותה תקופה לא כמדינה שיש לה צבא, אלא כצבא שיש לו מדינה. עם זאת, על אף שהצבא העניק לפרוסיה יוקרה וניצחונות, פרידריך וילהלם השני לא מצא בו עניין. מה גם שהוא גילה שהתקציבים הרבים המושקעים בצבא וכן המלחמות הרבות שערך דודו מקשים מאוד על פרוסיה מבחינה כלכלית. פרידריך וילהלם וויתר על תואר הכבוד המלכותי "מצביא" (Kriegsherr), שהפך בפועל את המלך למפקד העליון של צבא פרוסיה, והעניק אותו לראש הוועדה העליונה לענייני מלחמה קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל. עם זאת בהוראתו של פרידריך וילהלם פלש הצבא הפרוסי להולנד. המצב בהולנד היה לא יציב, וקרובי משפחתו של פרידריך וילהלם ששלטו בהולנד קראו לו לעזרה. צבא פרוסי קטן הוצב בהולנד, ומאחר שהם לא קיבלו משכורות הם התפרנסו ממעשי ביזה וסחטנות. מאפיין נוסף במדיניות החוץ של פרידריך וילהלם היה נטישת המסורת האנטי-אוסטרית שהנהיגו קודמיו. פרידריך וילהלם אף תמך באוסטריה במהלך המלחמה המשותפת שלה ושל רוסיה נגד האימפריה העות'מאנית.

במקביל התעוררו באירופה שתי בעיות שדרשו את תשומת לבה של פרוסיה. הראשונה הייתה התפוררות האיחוד הפולני-ליטאי, התפוררות שגררה בסופו של דבר את חלוקת פולין. אירוע נוסף היה הדחתו של לואי השישה עשר, מלך צרפת והמהפכה הצרפתית. באוגוסט 1791, נועד פרידריך וילהלם עם הקיסר האוסטרי לאופולד השני בעיר פינליץ. עיקר הוועידה עסק בחלוקת פולין בין שתי המדינות, אולם דובר שם בין היתר על המהפכה הצרפתית. לבסוף יצאו השליטים בהכרזה שהמהפכה הצרפתית אכן מהווה סכנה למונרכיות באירופה, ואם מדינות אחרות תתערבנה בנעשה בצרפת, אף אוסטריה ופרוסיה תצטרפנה למאמץ המלחמתי.

ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה

בעקבות ועידת פינליץ, יקטרינה הגדולה, הצארינה של רוסיה, שלפני כן הייתה בעד המהפכה, שינתה דרסטית את תגובתה. היא התכחשה בפומבי להצהרותיה הליברליות והסתייגה לחלוטין מרעיונות המהפכה. מטרותיה בהצהרה זו היו כפולות, שכן היא שאפה גם לחסל את המהפכה הצרפתית, ובד בבד לגרור את אוסטריה ופרוסיה למלחמה במערב, מה שיאפשר לרוסיה להשתלט על יותר שטחים במסגרת חלוקת פולין. כמפקד הכוח הפרוסי שפלש לצרפת מינה פרידריך וילהלם את קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל שעוד הספיק לשרת תחת פרידריך הגדול. הצבא הפרוסי נחל אומנם ניצחונות בתחילה, אולם בעקבות התבוסה בקרב ואלמי ב-20 בספטמבר 1792, נאלץ להסיג את כוחותיו. בהמשך בעקבות מרידה בפולין, שיכלה להעניק תירוץ להשתלטות על שטחים חדשים בארץ זו, איבדו הפרוסים עניין בצרפת והפנו את צבאם אל פולין. פרידריך וילהלם חתם על הסכם נפרד עם צרפת שכונה "הסכם בזל", שנתפס בידי שאר המעצמות כבגידה. תחת שלטונו של פרידריך וילהלם השני הגיעה פרוסיה לשיא התפשטותה. אם כי התפשטות זו גם הקשתה עליה, שכן חלק גדול מהשטחים החדשים היו מיושבים במעט מאוד גרמנים אתנים.

פרידריך וילהלם מת בשנת 1797, ובנו פרידריך וילהלם השלישי עלה לשלטון במקומו.

פרידריך וילהלם השלישי

לאחר עלותו לשלטון ניסה פרידריך וילהלם לקצץ את הוצאות בית המלוכה, פיטר את שריו של אביו וניסה להנהיג רפורמות במדינתו.

ערך מורחב – המלחמות הנפוליאוניות

פרוסיה בשנת 1806

במהלך המלחמות הנפוליאוניות פרוסיה לא הצטרפה לקואליציה השלישית, אך הלחץ של רעייתו ודיפלומטים זרים דחפו את פרידריך למלחמה באוקטובר 1806. פרידריך כרת ברית עם רוסיה ומדינות נוספות המכונה הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית. ב-14 באוקטובר 1806 הובסו כוחותיו של פרידריך בקרב ינה וקרב אאורשטדט וצבאו רוסק לחלוטין. פרידריך ומשפחת המלוכה גלו לממל שבפרוסיה המזרחית, ברחמיו של אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה.

גם אלכסנדר סבל מתבוסות מידי נפוליאון, ובחוזה טילזיט ב-1807, הוכרז שלום בין שתי המדינות. בהסכם שלום בין פרוסיה לצרפת, איבדה פרוסיה את כל הטריטוריות שקיבלה מחלוקת פולין, את כל הטריטוריות ממערב לאלבה וכן נאלצה לשלם כסף רב ולתת לצרפת שליטה בנקודות מפתח בממלכה. כתוצאה מהסכם שלום קשוח זה, פרוסיה איבדה יותר מ-60% משטחיה. לאור התבוסה המוחצת, גובש בהוראתו של פרידריך וילהלם צוות חשיבה לרפורמה בצבא הפרוסי בראשותו של גרהרד פון שרנהורסט ובהשתתפותם של אוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו וקארל פון קלאוזביץ. הרפורמות שהציעו סייעו למודרניזציה של הצבא ולשיקומו המהיר.

לאחר תבוסותיו של נפוליאון ברוסיה ב-1812, פנה פרידריך וילהלם כנגד צרפת. וחתם על ברית עם רוסיה בקליטש, אף על פי ששהה באותה עת בברלין המוחזקת בידי צרפת. הכוחות הפרוסיים נחלו הצלחות נגד הגרנד ארמה של נפוליון ב-1813 וב-1814. פרידריך עצמו נסע אל צבאם העיקרי של הנסיך שוורצנבורג, אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה ופרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

פרוסיה בשנת 1815

בקונגרס וינה מדיניאיו של פרידריך הצליחו להשיג טריטוריות חשובות לשטחה של פרוסיה, ששטחיה חזרו אליה עם תבוסת נפוליאון. אף על פי שהם לא הצליחו לספח את סקסוניה שרצו בה. בעקבות המלחמה, פרידריך הוביל ריאקציה במדינתו. אף על פי שב-1813, הכריז כי יכתוב חוקה חדשה למדינתו.

בשנת 1840 מת פרידריך וילהלם, ובנו הבכור פרידריך וילהלם הרביעי עלה לשלטון במקומו.

פרידריך וילהלם הרביעי

התרחבות פרוסיה לאורך זמן

עם עלייתו לשלטון בשנת 1840, עצר פרידריך וילהלם את מדיניות הרסטורציה של אביו, וכן גם את המתיחות עם הכנסייה הקתולית, שלהם ויתר בכמה נקודות חשובות. גזרי דין מוות רבים בוטלו, והוגי דעות ליברליים רבים שוחררו ממעצר. רק הצנזורה על העיתונות נותרה על כנה.

בשנת 1842 השתתף פרידריך וילהלם בכינוס חשוב שהחליט על בניית הקתדרלה של קלן, שהייתה סמל חשוב לאחדותה של גרמניה, ואף היה בין מניחי אבן הפינה. פרידריך וילהלם היה פטרון של האמנויות, והביא לבנייה של כמה מבני כנסייה בסגנון הנצרות המוקדמת בפארק סנסוסי בפוטסדם, שחיקו כנסיות דומות ברומא (למשל כנסיית סן קלמנטה ומגדל הפעמונים של כנסיית סנטה מריה בעיר). מדרום לעיר קובלנץ בנה את ארמון שטולצנפלס בסגנון נורמאני, ובאחוזת משפחתו בהוהנצולרן בנה טירה בסגנון נאו גותי.

ב-26 ביולי 1844 ניסה היינריך לודוויג צ'ך (Tschech), עובד מדינה לשעבר שלא התקבל בחזרה לשירות המדינה והרגיש נבגד בשל כך, להתנקש ביריות אקדח במלך פרידריך וילהלם ובאשתו בחצר הארמון בברלין, אך בני הזוג לא נפגעו.

בשנת 1847 כינס פרידריך וילהלם גוף שנקרא "בית הנבחרים המאוחד" (Vereinigter Landtag), אשר העלה את הדרישה לחוקה. המלך סירב לבקשה, כפי שטרח להבהיר בנאומו בפתיחתו של בית הנבחרים, שבו שלל מכל וכל, באופן תקיף ביותר, החלפה של הסדר הישן בשיטת ממשל חוקתית. כמו כן יצא חוצץ נגד זכותם של הנבחרים להתבטא ולהשמיע את דעתם, בהסבירו כי המלך מולך בפרוסיה לפי חוק אלוהי, ואינו יכול או רשאי למשול לפי דעת רוב כלשהו. בכך עורר עליו את חמתם של כל החוגים הפוליטיים, אף השמרניים ביותר. בית הנבחרים הזה התפזר עוד לפני מהפכת מרץ 1848 והחוקה שנתקבלה בעקבותיה.

מהפכת 1848

כאשר פרצה מהפכת מרץ 1848 (אביב העמים בגרמניה), הסכים פרידריך וילהלם לוויתורים מסוימים, לא מעט בהשפעת מקורבו פרידריך שטראוס. ב-18 במרץ ביטל את הצנזורה על העיתונות והבטיח לנסח חוקה כלל-גרמנית.

האוכלוסייה הברלינאית, אשר יצאה אל ארמון המלך להודות לו ולעודדו לצעדים נוספים, נבהלה למראה כוחות הצבא שחנו לפני הארמון, והתפתחה מהומה. המלך הורה לכוחותיו להשליט סדר. שתי יריות נורו בשגגה ולא פגעו באיש, אך הכניסו את ההמון לפאניקה מוחלטת. שמועות נפוצו על טבח רב-נפגעים שעורך הצבא באוכלוסין, והתפתחו קרבות רחוב קשים ברחבי ברלין.

למחרת נסוג הצבא, וב-21 במרץ עבר המלך ברחובות העיר, לבוש בצעיף שחור-אדום-זהוב (צבעי הדגל המסורתי הכלל-גרמני) והודיע על הסכמתו לאחדותה ולחירותה של גרמניה. אלא שבסתר כתב לאחיו, הנסיך וילהלם: "היה עליי לענוד אתמול את צבעי הרייך, על מנת להציל את הכול. אם יצליח המהלך... אפשוט אותם שוב!". מכאן שפרידריך וילהלם התכוון להשיב למהפכה במהפכת-נגד, כאשר ישתנו יחסי הכוחות. מחקרים חדשים מצביעים על השיקול הקר שהפעיל פרידריך וילהלם, בהסכימו לוויתורים זמניים שאיפשרו לו לשמר את השלטון האבסולוטי בפרוסיה.

את האספה הלאומית הפרוסית (Preußische Nationalversammlung), אשר החליפה את בית הנבחרים המאוחד, הרחיק פרידריך וילהלם אל הספר ולבסוף פיזר אותה בנובמבר 1848.

ב-6 בדצמבר 1848 הודיע המיניסטריון לענייני ברנדנבורג, שהיה אנטי-מהפכני, על חוקה חדשה לפרוסיה, שבה הונהג אמנם פרלמנט, אבל מירב הכוח השלטוני נותר אצל המלך. פרידריך וילהלם סמך את ידו על החוקה, אשר אמורה הייתה לעבור אשרור מחודש בידי כל אחד מצאצאיו בעתיד, עם עלייתו לכס המלכות. בסתר ציווה להוסיף לחוקה נספח סודי, שבו קרא לכל אחד מממשיכי דרכו לסרב להכיר בחוקה. מלכי פרוסיה אחריו, וילהלם הראשון ופרידריך השלישי, התעלמו מנספח זה, ווילהלם השני אף העלה אותו באש.

ב-3 באפריל 1849 הביאה משלחת מטעם האספה הלאומית של פרנקפורט לפרידריך וילהלם את כתר קיסר גרמניה, אלא שהוא סירב לקבלו בטענה שזהו "כתר ביבים". הניסיון הזה נודע בשם "איחוד הרייך מלמטה". לאחר גל מהומות נוסף במאי 1849, אשר דוכא בידי כוחות צבאיים בפיקוד פרוסי, בא הקץ למהפכה הגרמנית של מרץ 1848.

מעט מאוחר יותר הציע מקורבו של המלך, הגנרל יוזף מריה פון רדוביץ, פתרון מדיני של "גרמניה קטנה" (ללא אוסטריה), אך עם קשר פוליטי הדוק יותר לאוסטריה, פתרון מהסוג שגם המלך יכול היה להסכים לו. אלא שהאוסטרים וכן יועצים שמרניים רבים של המלך דחו זאת מכל וכל, ובוועידת אולמיץ הרוסית-אוסטרית-פרוסית הוכשלה התוכנית סופית, ובמקומה הוקמה מחדש הקונפדרציה הגרמנית.

חוקת פרוסיה משנת 1850

פיזורה השקט של האספה הפרוסית הלאומית והחוקה הכפויה מלמעלה סימלו את סוף המהפכה בפרוסיה, אשר דוכאה בהצלחה. החוקה, שנכפתה על ידי השלטונות, הבטיחה לפחות שינויים מסוימים.

שני בתי הפרלמנט שנקבעו בחוקה נתכנסו לראשונה ב־26 בפברואר 1849. בגלל שיטת הבחירה שלטה האצולה בבית הראשון. הבית השני הזדרז לאשרר את החוקה, וב־27 באפריל 1849, שישה ימים מאוחר יותר, הזדרז המלך לפזרו, בניגוד להבטחותיו, והנהיג שיטת בחירה המבוססת על שלושה מעמדות, שהונהגה בצו חירום. שיטת הבחירה החדשה הבטיחה את שליטת המלוכה בבית הנבחרים. החוקה המתוקנת, ששופרה לטובת הכתר, נכנסה לתוקפה ב־2 בפברואר 1850. בשנת 1853 שמר המלך לעצמו את הזכות לקבוע את זהותם של חלק ממושבי הפרלמנט בעצמו. חוקת פרוסיה משנת 1850 נותרה על כנה עד למהפכת נובמבר בשנת 1918.

בשנת 1850 סופחו הדוכסויות הדרומיות הוהנצולרן-זיגמרינגן והוהנצולרן-הכינגן לפרוסיה כמחוזות חדשים.

בשנת 1857 סבל פרידריך וילהלם מכמה מקרי שבץ, שהביאו בין השאר לפגיעה ביכולת הדיבור שלו, ומנעו ממנו לטפל עוד בענייני השלטון. אשתו אליזבת לודוויקה, נסיכת בוואריה דאגה שאחיו וילהלם הראשון יתמנה לעוצר הממלכה במקומו, ב־7 באוקטובר 1858.

לאחר מכן יצאו בני הזוג לנסיעה ארוכה ברחבי אירופה, ששיאה היה ביקור אצל האפיפיור. בשנת 1861 מת פרידריך וילהלם הרביעי לא בנים, ובמקומו עלה לשלטון אחיו וילהלם הראשון.

וילהלם הראשון

לא פעם היו חילוקי דעות בין המלך לפרלמנט הליברלי, אולם וילהלם היה מלך נייטרלי שהתערב בפוליטיקה פחות מאחיו. בשנת 1862 מינה וילהלם את אוטו פון ביסמרק לקנצלר פרוסיה. על פי החוקה הפרוסית הקנצלר נשא באחריות כלפי המלך, ולא לפרלמנט, וביסמרק התייחס אל מלכו כאל אדון פיאודלי.

ערך מורחב – איחוד גרמניה

ביסמרק, קנצלר פרוסיה, הצליח להביא לאיחוד גרמניה באמצעות מהלכים צבאיים, ומהלכים מדיניים שנלוו אליהם. בשנת 1864, בעקבות מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לשאלת השתייכותן של הטריטוריות שלזוויג והולשטיין שהיו תחת שלטון דני, עמדה בפני ביסמרק הזדמנות להתערבות צבאית, בעקבות חילופי שלטון בממלכת דנמרק. בפברואר 1864 החליט ביסמרק לפתוח במלחמת שלזוויג השנייה נגד דנמרק בשיתוף פעולה של פרוסיה עם אוסטריה. במלחמה זו, נכבשו ונלקחו אזורים אלה מידי דנמרק. הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864.

לאחר שנתים, בשנת 1866 התקיימה מלחמת אוסטריה–פרוסיה, שבה ניצחה פרוסיה. העילה למלחמה הייתה סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו שנתיים קודם מדנמרק. מדינות האזור שהיו חברות בקונפדרציה הגרמנית הצטרפו למלחמה, מיעוטן תמכו באוסטריה ורובן בפרוסיה, המדינה החזקה והמשפיעה באזור, שניצחה במלחמה. תוצאת ניצחונה של פרוסיה הייתה יצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, על ידי פרוסיה ומדינות האזור השונות. בסוף המלחמה סיפחה פרוסיה את שטחי שלזוויג והולשטיין במלואם, וכן את ממלכת הנובר ומדינות גרמניות אחרות שנמצאו קודם תחת שלטון אוסטריה או בהשפעתו.

שלא כקודמתה, "הקונפדרציה הגרמנית", הייתה עתה הקונפדרציה הצפון-גרמנית מדינה של ממש. שטחיה חפפו את שטחי הקונפדרציה צפונית לנהר מיין כולל את חבל פרוסיה המזרחית ואת דוכסות שלזוויג אך ללא שטחי אוסטריה, בוואריה, וירטמברג, באדן וחלקה הדרומי של הדוכסות הגדולה של הסן, והיא איחדה את צפונה של גרמניה תחת הנהגתה של פרוסיה באמצעות איחוד המכס (Zollverein) והסכמי שלום חשאיים עם מדינות הדרום (שנחתמו יום לפני החתימה על שלום פראג).

תוצאות המלחמה והקמת הקונפדרציה, שימשו אבן יסוד לכינונה של החוקה הגרמנית באותה השנה. חוקה זו העניקה לקנצלר החדש אוטו פון ביסמרק סמכויות רבות שכן היא הפכה אותו ל"אחראי" אך לא חייבה אותו לתת דין וחשבון בפני הבונדסטאג והעבירה לידיו את הסמכויות על התקציב הצבאי (לאחר המשבר החוקתי אליו נקלע וילהלם הראשון בשנת 1862).

וילהלם מוכתר לקיסר גרמניה באולם המראות בארמון ורסאי.

בשנים הבאות גברה המתיחות בין פרוסיה לבין צרפת, שהייתה מעוניינת בפיצוי על כך שנעתרה לבקשת פרוסיה ולא התערבה לטובת בעלת בריתה אוסטריה במלחמת אוסטריה–פרוסיה. למתיחות נילווה גם סכסוך בנוגע לירושת הכתר הספרדי. ביולי 1870 פתחה צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה. מדינות דרום גרמניה, שראו את צרפת כמדינה התוקפנית ויוזמת המלחמה, הצטרפו אל פרוסיה במלחמתה. בקרב סדאן ניצחה פרוסיה את צרפת בניצחון מוחץ, שבעקבותיו נשבו 100,000 חיילים ואף נפוליאון השלישי עצמו. בעקבות הניצחון בקרב ובמלחמה, נפל שלטון נפוליאון השלישי בצרפת; מדינות הקונפדרציה הצפון-גרמנית ומדינות דרום גרמניה, הצטרפו אל פרוסיה על-מנת להקים לראשונה את מדינת הלאום הגרמנית. בעקבות התבוסה נאלצה צרפת למסור לידי גרמניה את החבלים אלזס ולורן שבמזרח צרפת ושילמה לה פיצויי מלחמה.

האימפריה הגרמנית

הקונפדרציה הגרמנית נהפכה עתה לקיסרות גרמנית. גרמניה הפכה למדינה פדרלית שנשלטה על ידי אצילים מקומיים תחת שלטונו של הקיסר, ווילהלם נהפך לראש מדינה. כך היו מלכים בבוואריה, סקסוניה ווירטמברג, היו דוכסים מקומיים בבאדן ובהסן והיו גם סנאטים של ערים חופשיות כגון המבורג ליבק וברמן.

ב-11 במאי 1878 נעשתה התנקשות כושלת בווילהלם בברלין. ב-2 ביוני באותה שנה בוצעה התנקשות כושלת נוספת על ידי אנרכיסט גרמני. לפי טענת הממשל, להתנקשויות אלו היו קשרים סוציאליסטים. טענות אלו שימשו אמתלה לרייכסטאג לחוקק חוקים אנטי-סוציאליסטים ב-18 באוקטובר 1878. כוונתו של החוק הייתה לפגוע בסוציאליסטיים ובחוגי הפועלים. מלבד זאת החוקים פגעו גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. רבים מהסוציאליסטים נאסרו, נאסרה הפצתה הספרות הסוציאליסטית, והארגונים הסוציאליסטיים נפגעו קשות. חוק זה היה חלק מהמדיניות האנטי-סוציאליסטית של הממשל. תחת לחץ רב של הפועלים, בוטלו חוקים אלו ב-1 באוקטובר 1890.

האימפריה הגרמנית צמחה תחת הנהגתו של ביסמרק עד למותו של הקייזר וילהלם באחד במרץ 1888. בשנה זו, המכונה "שנת שלושת הקיסרים" (Dreikaiserjahr בגרמנית), מת גם בנו של הקייזר, פרידריך השלישי, 99 ימים בלבד לאחר שהוכתר כקיסר.

ערך מורחב – וילהלם השני, קיסר גרמניה

במקומו של פרידריך הוכתר בנו הבכור, הקיסר וילהלם השני, אשר פיטר את ביסמרק ממשרת הקנצלר במרץ 1890. וילהלם מינה לקנצלר את ברנהרד פון בילוב, אולם לאחר התנצלותו של פון בילוב ברייכסטאג באופן פומבי, בעקבות "פרשת הדיילי טלגרף", בה העניק וילהלם ריאיון לעיתון הבריטי, שהביא לזעזוע בשל התבטאויות יוצאות דופן וכנות בדבר הרצון לעוצמתה הצבאית של גרמניה, פוטר אף הוא, ובמקומו מונה תאובלד פון בתמן-הולווג.

בגרמניה עצמה הלכה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והתעצמה, עד שהייתה לגדולה בעולם: בבחירות לרייכסטאג שנערכו בינואר 1912 גרפה כשליש מהמושבים. עם זאת, הממשלות הגרמניות באותה תקופה נותרו שמרניות, ונשענו על תמיכתם של הליברלים והקתולים, אף שלקייזר נודעה השפעה רבה על החלטותיהן.

הקייזר וילהלם השני

מאזן הכוחות המעורער באירופה קרס לחלוטין עם החלטתה של אוסטריה, בת בריתה הקרובה של גרמניה מאז 1879, להכריז מלחמה על סרביה (יולי 1914) לאחר ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, במהלך ביקורו בסרייבו. גרמניה תמכה בצעדיה של אוסטריה ואף העניקה לה "צ'ק פתוח" לפעול כפי שהיא רואה לנכון בסרביה. סרביה זכתה לתמיכתה של רוסיה, שכאמור הייתה בת בריתה של צרפת. לאחר שהחליטה ממשלת הצאר לבצע גיוס כללי של צבא רוסיה (במטרה לתקוף את אוסטריה ובת בריתה, גרמניה), הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה וצרפת, בבחינת "מלחמת מנע". יש לזכור, כי החשש מפני כיתור צרפתי-רוסי של האימפריה, שיביא למלחמה בשתי חזיתות, היה המרכיב הראשי בחרדת הביטחון הגרמנית כבר בעשורים הראשונים לקיומה. אירועים אלה הביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. חרף הצלחות ראשוניות, גרמניה ובנות בריתה הקיזו דמן בקיפאון הצבאי של המלחמה, ובסופו של דבר נוצחו על ידי אויב, שזכה לתגבורת מרשימה בשנת 1917 עם התערבותה של ארצות הברית לטובתו. הקייזר וילהלם השני גורש מהמדינה בנובמבר 1918 על ידי יסודות סוציאליסטים וקומוניסטים גרמניים, אשר ניסו אף הם (ינואר 1919) לתפוס את השלטון במדינה, ללא הועיל.

ביוני 1919 נחתם הסכם ורסאי, והמלחמה הסתיימה באופן רשמי. ההסכם נחתם באולם המראות בוורסאי, מקום ייסודו של "הרייך השני" כחמישים שנים קודם לכן. גרמניה איבדה שטחים רבים שהועברו לצרפת, לבלגיה ולאומה החדשה שהוקמה בעקבות המלחמה, פולין. כמו כן, מושבותיה באפריקה ובאוקיאניה נמסרו על ידי חבר הלאומים כשטחי מנדט למדינות המנצחות. בנוסף, גרמניה נדרשה ליטול אחריות לפרוץ המלחמה, וחויבה בשל כך לשלם פיצויי מלחמה גדולים לבעלות הברית. בנוסף, נאסר עליה להקים כוח צבאי בן יותר ממאה אלף חיילים, כמו גם להחזיק בצי ובאווירייה. הסכם ורסאי גרם להתמרמרות קשה בקרב הציבור הגרמני, שתפס את החוזה כתכתיב דרקוני ובלתי הוגן. האידאולוגיה הנאצית מבית מדרשו של אדולף היטלר השכילה לנצל תסכול זה מאוחר יותר, באופן שהביא לקריסתה של רפובליקת ויימאר.

מחוזות פרוסיה

בתחילה הייתה מורכבת ממלכת פרוסיה מדוכסות פרוסיה ומנסיכות הבוחר מברנדנבורג, שעליהם התווספו בשנת 1653 דוכסות פומרניה, ובשנת 1720 פומרניה השוודית. בשנת 1740 סיפח פרידריך הגדול את שלזיה, ובחלוקת פולין הראשונה קיבלה פרוסיה את פרוסיה המערבית. בין השנים 1792–1795 סיפחה פרוסיה מפולין את פרוסיה הדרומית, פרוסיה המזרחית החדשה ושלזיה החדשה, אך איבדה אותם בשנת 1807 לטובת דוכסות ורשה, ובקונגרס וינה בשנת 1815 קיבלה בחזרה רק את חלקה המערבי של פרוסיה הדרומית, שהפך לדוכסות הגדולה של פוזן.

בקונגרס וינה קיבלה פרוסיה שטחים נרחבים במערב גרמניה, ולפיכך אורגנה הממלכה בעשר פרובינציות:

• פרובינציית ברנדנבורג, ובירתה פוטסדאם.
• פרובינציית פרוסיה המזרחית, ובירתה קניגסברג.
• פרובינציית פרוסיה המערבית, ובירתה דנציג.
• פרובינציית פומרניה, ובירתה שטטין.
• הדוכסות הגדולה של פוזן, ובירתה פוזן.
• פרובינציית שלזיה, ובירתה ברסלאו.
• פרובינציית סקסוניה, ובירתה מגדבורג.
• פרובינציית וסטפאליה, ובירתה מינסטר.
• פרובינציית ייליך-קלווה-ברג, ובירתה קובלנץ.
• הדוכסות הגדולה של הריין התחתון, ובירתה קלן.

בשנת 1822 אוחדו פרובינציית ייליך-קלווה-ברג והדוכסות הגדולה של הריין התחתון לפרובינציית ריינלנד, ובירתה קובלנץ, ובשנת 1829 אוחדו פרובינציות פרוסיה המזרחית ופרוסיה המערבית לפרובינציית פרוסיה, ובירתה קניגסברג, אך בשנת 1878 פוצלו הפרובינציות בחזרה. בשנת 1848 הפכה הדוכסות הגדולה של פוזן לפרובינציית פוזן, בעקבות מרידות ומהומות של הפולנים באזור. בשנת 1849 צורפו נסיכויות הוהנצולרן-זיגמרינגן והוהנצולרן-הכינגן לממלכת פרוסיה, ובמרץ 1850 אוחדו ליצירת פרובינציית הוהנצולרן, ובירתה זיגמרינגן.

בשנת 1866 הצטרפו ממלכת הנובר, נסיכות הבוחר מהסן, דוכסות נסאו והעיר החופשית פרנקפורט לאימפריה האוסטרית במלחמת אוסטריה–פרוסיה, ובסוף המלחמה סופחו לממלכת פרוסיה, וכן סופחו שטחי שלזוויג-הולשטיין, ובכך נוצרו 3 פרובינציות חדשות:

• פרובינציית הנובר, ובירתה הנובר.
• פרובינציית הסן-נסאו, ובירתה קאסל.
• פרובינציית שלזוויג-הולשטיין, ובירתה קיל.

מלכי פרוסיה

• פרידריך הראשון, מלך בפרוסיה (1701–1713)
• פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה (1713–1740)
• פרידריך השני, מלך פרוסיה (1740–1786)
• פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה (1786–1797)
• פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה (1797–1840)
• פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה (1840–1861)
• וילהלם הראשון, קיסר גרמניה (1861–1888)
• פרידריך השלישי, קיסר גרמניה (1888)
• וילהלם השני, קיסר גרמניה (1888–1918)

ראו גם

• פרוסיה
• הקיסרות הגרמנית
• איחוד גרמניה
• מלכי פרוסיה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת פרוסיה בוויקישיתוף

• היסטוריה של פרוסיה (בגרמנית)
• היסטוריה של פרוסיה (בגרמנית)