לדלג לתוכן

פול ורגארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פאול ורגרה
Paul Vergara
הכומר פול ורגארה תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
הכומר פול ורגארה
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 10 באפריל 1883
מרסיי
פטירה 17 באפריל 1965 (בגיל 82)
פריז
מדינה צרפת
ידוע בשל הצלת יהודים במלחמת העולם השנייה בצרפת
השכלה הפקולטה לתאולוגיה פרוטסטנטית של פריז
תקופת הפעילות מ-1909
מקצוע כומר
תפקיד כומר (1922–1954) עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית נוצרי פרוטסטנטי
בת זוג מרסל ורגרה (שם לידה: רוברטי)
מספר צאצאים 7
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פול ורגארה (בצרפתית: Paul Vergara;‏ 10 באפריל 1883 – 17 באפריל 1965) הוא כומר פרוטסטנטי צרפתי (אנ'). הוענק לו תואר חסיד אומות העולם, יחד עם אשתו מרסל ורגארה, על פעולתם להצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא כיהן בכנסייה הרפורמית של ה-Oratoire du Louvre בפריז (אנ') מ-1922 עד 1954.

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ילבר פול ורגארה נולד למשפחה פרוטסטנטית פרנקו-שווייצרית. הוא בנם השני של פייר פול ורגארה וליזט, לבית שופר, שלהם שישה ילדים. לאחר גירושיהם של הוריו הוא גדל בשווייץ.

הוא למד בפקולטה לתיאולוגיה פרוטסטנטית בפריז (אנ') ובאוניברסיטת סנט אנדרוז, סקוטלנד. הוא נהג להיפגש בקביעות עם ז'אק מריטן (אנ') ושארל פגי. עבודת הגמר שלו היא על "התאולוגיה החדשה" של הכומר ר.ג'.קמפבל (אנ').[1] בשנת 1909, הוא התקדש לכומר בכנסייה הרפורמית של צרפת (אנ'). הוא שירת בפוזוז' (אנ'), בואנדה, מ-1909 עד 1919.

ב-22 בפברואר 1910 בפריז, הוא התחתן עם מרסל אמלי ג'ורג'ינה לואי רוברטי, ילידת ליון ב-27 באוגוסט 1885 ובתם של ז'ול-אמיל רוברטי, כומר באורטוריית הלובר (אנ') בין השנים 1891 ל-1925 ואשתו מרסלין ז'אן, לבית אילייר. לפול ומרסל ורגארה היו שבעה ילדים.

פול ורגארה שירת ככומר צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא קיבל את עיטור צלב המלחמה 1914–1918 (אנ').

בשנת 1919, הוא הפך אחראי על העבודה הסוציאלית של אורטוריית הלובר (אנ') ליד לה אל, בהמרכז החברתי "La Clairière",רחוב גרנטה, כיום אגודה חברה במרכז הפעולה החברתי הפרוטסטנטי (CASP) (צר').[2][3] בשנת 1922, הוא התמנה לכומר עזר של קהילת האורטוריה (אנ'), ולאחר מכן שימש כומר שלה מ-1927 עד 1954.

פעילותו במלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, פול ורגארה הטיף מפורשות מהדוכן להתנגדות רוחנית לנאציזם (אנ'),[4] לצד שני הכמרים האחרים של האורטוריה (אנ'), גוסטב וידאל ואנדרה-נומה ברטרנד (צר'), שהיה גם סגן נשיא הפדרציה הפרוטסטנטית של צרפת (אנ') באזור הכבוש.[5][6] בעזרת חברי קהילה והעובדת הסוציאלית של לה קלרייר, מרסל גווילמוט (צר'), הוא הקים רשת בריחה לילדים יהודים. בני הזוג ורגארה נתנו מחסה לילדים יהודים וסיפקו תעודות זהות מזויפות ליהודים הנרדפים. בפברואר 1943 הם הצליחו להציל 63 ילדים, בעזרת חברי קהילת האורטוריה (אנ') ושל תנועת הצופים והצופות המאוחדים של צרפת (אנ').

להלן שנים מהמקרים של ילדים שניצלו:

  • דניז ורטין מספרת שכשהתחילה המלחמה הייתה בת 6. ההורים שלה הגיעו מפולין. במאי 1941, אביה קיבל נייר ירוק: זימון לאולם הספורט ג'פי. הוא נעצר, נכלא במחנה המעבר פיטיבייה וגורש לאושוויץ ב-22 ביוני בשנה שלאחר מכן. בשנת 1942", מספרת דניז בת התשע וחצי, "לבישת הטלאי הצהוב הפכה להיות חובה. לאחר שגילתה את הטלאי שלי, המורה שלי בבית הספר הושיבה אותי בחלק האחורי של הכיתה, שם הושיבו בנות שלהן כינים בשיער. הייתי מבועת." בבוקרו של ה-16 ביולי 1942, במהלך מצוד ול ד'איבר, הגיע שוטר אל דלת הדירה. אמה של דניס הלכה לבקר שכנים. והילדה, בת 9 וחצי, הייתה צעירה מכדי לעצור אותה. "באותו בוקר," היא אומרת, "מהחלון שלנו בקומה החמישית ראיתי את כל השכנים עוזבים. הרחוב היה עמוס באנשים. הקהל, הצעקות, הצרורות. זה מראה שלעולם לא אשכח". אמה הסתתרה אצל חברים. במשך חודשיים התגוררה דניז לבדה בדירת המשפחה, בבניין מרוקן מרוב תושביו: "בדירתה בקומה הראשונה נשארה רק בעלת הבית הלא יהודייה. אישה איומה, שתמיד השאירה חריץ דלתה פתוחה כדי שתשמע אותי עוברת במדרגות. היא שאלה אותי כל הזמן איפה אמא שלי. לא אמרתי כלום." הילדה הקטנה לא יכלה יותר. היא ברחה, הצטרפה לאמה, ואחר כך הסתרתה בדירות שונות עד שנקלטה, מבלי לדעת זאת, ברשת הצלה לילדים יהודים שיצר הכומר פול וראגרה. מינואר 1943, היא מצאה את עצמה בבזנקור (אנ') (מחוז סן-מריטים), עם מטפלת, אליזבת בנר.[7] "זה היה עולם אחר. כל יום ראשון לקחו אותי למיסה. הכומר, שלא ידע שאני יהודי, התנכל לי כל הזמן בדרישה ללכת לקטכיזם ולהתכונן לקראת ההקדש הראשון (אנ') שלי. גברת בנר, מורה בדימוס,... הייתה קפדנית, אבל הערצתי אותה. בזכותה הפכתי למה שאני". כל הזמן, הילדה הקטנה מסתירה את זהותה האמיתית. "אבל המטפלת שלי ידעה על זה, כמובן.(...) בסתיו 1943 נתפס הבית על ידי הגרמנים: עשרה חיילים וקצין נכנסו לגור במקום. "בלילה", ממשיכה דניס, "התבצרנו בחדר, מחשש שהחיילים יתעללו בו". הסיוט הסתיים לאחר השחרור. האמנם ? "יום אחד, אמא שלי צלצלה בפעמון. שמחתי מאוד. בכינו כל הלילה. ואז, בתום המלחמה, בקיץ 1945, חזר אבי. הוא שרד, אבל הוא כבר לא היה אותו אדם. הוא שקל 38 קילו וסבל מפצעים על פניו שלא נראה היה שהחלימו." פצעיו היו גם בנפשו. "הוא, שהיה עדין כל כך קודם, הכה אותי עכשיו במחתה". משלא הצליחה לקבל בחזרה את דירתם הפריזאית, האריכה המשפחה את שהותה בבזנקור בכמה חודשים, בבית אחר. "אבי בוודאי הרגיש כמה הערצתי את מיס בנר. הוא אסר עלי לראות אותה. הייתי נואשת. נפגשנו בסתר, ביער, מחוץ לטווח ראיית ההורים שלי"[8]
  • דניאל והאנה וקסברג ניצלו הזכות הסיוע שסיפקה מרסל ורגרה. דניאל וקסברג, יהודי יליד פולין שהתגורר בפריז עם אשתו ושני ילדיו, נתפס ב-14 במאי 1941 ונכלא במחנה המעבר פיטיבייה. הוא ניצל את תפקידו כדוור המחנה כדי לעזוב את המחנה ב-14 במרץ 1942, חודשים ספורים לפני הגירושים המאסיביים של יהודים מהמחנה לאושוויץ. הוא היסס לחזור לביתו שלו, מחשש שייעצר ופנה ללקוח ותיק, שהסכים בנדיבותו לעזוב את דירתו ולתת לבני הזוג וואקסברג להישאר שם. לאחר המעצרים ההמוניים של יהודים בפריז ביולי 1942, ניסה דניאל וקסברג להימלט לאזור הדרומי עם משפחתו. הניסיון נכשל, והם נאלצו לחזור למקום מחבואם באותו היום. למחרת בבוקר, בתו הלן פגשה את המורה שלה לאנגלית ברחוב וסיפרה לה על מצוקתם. המורה שלח את המשפחה לכומר ורגארה ביודעה שהוא פעיל מאוד ברשתות הצלה. הוא בתורו שוחח עם בני הזוג בֶשָׁר, אשר, לפי בקשתו, שכרו דירה על שמם, ברובע השלושה עשר של פריז, והשיגו מסמכים כוזבים. בני הזוג וקסברג יכלו אפוא לשהות שם באין מפריע עד השחרור.

    הוא היה בקשר לסירוגין עם סוזן ספאק, לוחמת ההתנגדות הבלגית שהשתתפה במבצע ההצלה והוצאה להורג שבוע לפני שחרור פריז[9]על ידי הגרמנים באוגוסט 1944. הכומר ורגארה ניהל את הלווייתה.[10][11][12]

המרכז החברתי לה קלרייר הפכך לכתובת של מזכירות האזור הצפוני של המועצה הלאומית של ההתנגדות (CNR) (אנ') בראשות דניאל קורדייה (אנ'), בעוד ז'אן מולן ניהל את מזכירות האזור הדרומי. אחותו של אחד מסגניו של קורדייה (אנ'), הוגס לימונטי (אנ'), הייתה חברה של מרסל גווילמוט (צר') וארגנה פגישה בין דניאל קורדייה (אנ') לפול ורגארה. הוא הסכים מיד להעמיד את לה קלרייר לשירות ה-CNR והפך אותו לתיבת דואר למסרים שך המחתרת מהשורה הראשונה, קיבלה משדרים ומקלטים, עיתונים חשאיים, דואר, כלי נשק, והיה למקום מפגש למנהיגי ה-CNR (אנ').

ב-17 בפברואר 1943, לאיר שהוסגר על ידי השוערת שלו, פול ורגארה נמלט בקושי ממעצר. תחילה התחבא באסנייר (אנ'), אחר כך באמיין, הצליח לעבור לשווייץ ומצא מקלט ב-L'Étivaz, בקנטון וו, שם הייתה לבני הזוג ורגארה בקתה.[13] אבל לשאר בני משפחתו לא היה אותו מזל: אשתו מרסל ובתם סילבי נכלאו במשך 6 חודשים בכלא פרזנס (אנ'). בנם סילבן נשלח למחנה נויה ברם (אנ') ואחר כך לבוכנוולד, לפי הוראות לילה וערפל של היטלר. הוא היה אז בן 17.[14] חתנם ז'אק ברוסטון, בעלה של אליאן וחבר ברשת קומט (אנ'), נשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן והוצא להורג בשנת 1944. אליאן, קצינת קישור של ה-FFI (אנ'), נשאה מסרים כשהיא רכובה על אופניים.

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר המלחמה קיבלו הכומר ורגארה, רעייתו ומרסל גילמוט את אות חסידי אומות העולם מיד ושם.[15] פול ורגארה מעוטר באות לגיון הכבוד. בצו מ-11 במרץ 1947 הוא קיבל, יחד עם מרסל גווילמוט (צר'), את מדליית הרזיסטנס. לבנו סילבן ורגארה הוענק צלב המלחמה עם ציון לשבח, מדליית הרזיסטנס ומדליית המגורשים למחנות הריכוז הנאציים. בתם אליאן ברוסטון מקבלת את מדליית הרזיסטנס.

הכומר פול ורגארה המשיך במחויבותו לליגה הבינלאומית נגד גזענות ואנטישמיות (LICRA) (אנ'). הוא השתתף בקונגרסים שלה ונבחר לוועד המרכזי ולאחר מכן לוועד הכבוד שלה ב-1962.[16][17][18][19]

דעותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • על גזענות: ""הסחר" [בעבדים] הכעיס המצפון ברחבי העולם והוא בוטל, לאט לאט, בכל מקום. אבל עצם העובדה שהמסחר הזה וזוועותיו יכול להתקיים הותירה כתם על המוניטין המוסרי של מה שנקרא האומות הנוצריות. האנשים הצבעוניים שהיו קורבנותיה (כמעט כל האפריקאים מדרום קו המשווה) שמרו על מרירות וחוסר אמון שלא בקרוב ייעלמו." אבל האפריקאים לא היו היחידים שסבלו מהתפשטות המערב. השליטה הצבאית והכוח הכלכלי של אירופה כתוצאה מהמהפכה הטכנית והמדעית התרחבה לכל היבשות. כל עוד לא היה מחלוקת על העליונות הזאת..., לא היו בעצם בעיות גזעיות. היו אדונים ומשרתים: לא יותר. אי השוויון בין הגזעים והעליונות המוחצת של הגזע הלבן נראו עובדה נרכשת ובלתי ניתנת לערעור. כל מי שיש לו כוח נוטה להאמין בעליונות שלו. ספרות שלמה, שנחנכה על ידי גובינאו ואחריו צ'מברלין ורבים אחרים, פורסמה אז כדי להפגין עליונות זו. האם יש צורך לומר שכל הזבל הפסבדו-מדעי הזה לא ראוי אפילו לבדיקה? (...) השליחות הנוצרית (הן הקתולית והן הפרוטסטנטית) הפיצו ברחבי העולם את העיקרון האוונגליסטי של הערך האינסופי והשווה של כל הנשמות וכל בני האדם לפני אלוהים.(...) התוצאה המעשית של הפעולה המיסיונרית הייתה שהעיקרון הדתי שהתפשט כך נלקח ברצינות ואומץ אידאולוגי על ידי העמים הצבעוניים שאליהם הוא הובא. והעיקרון הזה מכיל כוח נפץ שאת כוחו אנחנו בקושי יכולים למדוד. לא במקרה, למשל, רבים מהמנהיגים הקוראים לשחרור עמיהם המשועבדים למדו בבית ספר מיסיונרי בילדותם המוקדמת (...)אבל השאלה האמיתית היא זו. באיזו רוח תיעשה תרומת המערב זו ליתר העולם? אם תרומה זו תינתן ברוח של פטרנליזם יהיר או מתוך מניעים מעורפלים ואינטרסים מוסתרים, איננו צריכים לצפות להכרת תודה או אמון. אם לעומת זאת היא תעשה ברוח של ידידות אמיתית ואהדה, המבוססת על האמונה בשוויון יסודי של כל בני המשפחה האנושית עלי אדמות, היא מקום משכנו המשותף, אזי תרומה זו תתקבל בהכרת תודה ובאותה הרוח שבה היא ניתנה זאת."[20]
  • על האופן שבו יש לחיות - "בשבח הצדק", קטע מתוך דרשה מאת הכומר פול ורגארה ב-24 בספטמבר 1944 באורטוריית הלובר בפריז (למחרת השחרור מנאצים).דרשה זו היא הראשונה שניתנה עם יציאתו מהמחבוא. "לא נשיג צדק אם לא יהיה היפוך מוחלט של תנאי החיים של החברה והרוח שמניעה אותה. רוח זו הייתה עד היום בכל העמים, בכל המעמדות, ואבוי, יש להוסיף, כמעט בכל המשפחות: "כל איש לעצמו". השטן הוא שמן הסתם המציא את הנוסחה הזו כי היא גוררת איתה את כל מפלצות העוול. עלינו להילחם ללא לאות במצב נפשי זה בתוכנו ולעולם לא לאפשר לו להשתלט עלינו שוב, ישירות דרך מעשינו או בעקיפין דרך אדישות או פחדנות. אז החזון הגדול של עולם חדש יפתח את שעריו, יהיו שמים חדשים וארץ חדשה. עד כמה שהאמונה שלנו בו חלשה, אלוהים עדיין מאמין בנו. הוא לא הוציא אותנו בנס מהתהום כדי שנישאר מה שאנחנו, כדי שנשאר באותה קליפה; […] כדי שנגלה מחדש את ההרגלים הישנים שלנו, את האנוכיות הישנה שלנו, את מאבקים הישנים בין אחים ואת המעשים הקטנים והמתחסדים שלנו; שחרור [מהנאצים] הוא לא לחם לבן וחמאה. אלוהים שחרר אותנו ללכת רחוק יותר ויותר.[21]

עיטורים והוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Paul Vergara, André-Numa Bertrand et Pierre Lestringant,, Paris, Fischbacher, 22 mars 2002 (EAN 9782717901504, BNF 36969640)
  • Paul Vergara, André-Numa Bertrand et Gustave Vidal,, Paris, Église réformée de l'Oratoire, 1945, 192 p. (EAN 9782717901504, BNF 31572929).
  • Denis Faure, « », Cahiers du Centre de généalogie protestante, Paris, Société de l'histoire du protestantisme français, no 157, avril 2022, p. 25
  • « Vergara, pasteur Paul ; Vergara, Marcelle », dans Israel Gutman, Lucien Lazare, Dictionnaire des Justes de France, Jérusalem et Paris, Yad Vashem et Arthème Fayard, 2003 (ISBN 2-213-61435-0), p. 565-566.
  • Sylvain Vergara, Les chemins de l'aube, Ampelos, juillet 2022, 116 p. (ISBN 978-2-35618-218-0).

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Paul Vergara, La "Nouvelle théologie" du Rév. R. J. Campbell, Fischbacher, 1909 (lire en ligne [archive])
  2. ^ « Histoire de La Clairière [archive] » Accès libre, sur www.laclairiere.org (consulté le 15 avril 2022)
  3. ^ « Ensemble, combattre l’inacceptable [archive] », sur Le CASP (consulté le 15 avril 2022)
  4. ^ Camille Ménager,, dans Jacques Sémelin, Claire Andrieu et Sarah Gensburger,, Presses de Sciences Po, 2008 (lire en ligne [archive]), p. 425-444.
  5. ^ Patrick Cabanel, « », L'Oratoire du Louvre et les protestants parisiens, Labor et Fides, 2011 (lire en ligne [archive])
  6. ^ « Les protestants et la persécution des juifs [archive] », sur Musée protestant (consulté le 15 avril 2022)
  7. ^ Besnard Elizabeth, https://collections.yadvashem.org, ‏24/06/1997
  8. ^ Marc Epstein, Le long chemin des enfants cachés, L'express, 2008
  9. ^ Suzanne Spaak, https://www.yadvashem.org/, ‏21 באפריל 1985
  10. ^ « Paul-Vergara [archive] », sur www.ajpn.org (consulté le 15 avril 2022)
  11. ^ « Marcelle-Vergara [archive] », sur www.ajpn.org (consulté le 15 avril 2022)
  12. ^ « Marcelle-Guillemot [archive] », sur www.ajpn.org (consulté le 15 avril 2022)
  13. ^ Paul Vergara, « À la louange de la justice », Évangile et Liberté, mars 2014 (lire en ligne [archive] Accès libre)
  14. ^ Ariane Chemin, « Le livre oublié de Buchenwald », Le Monde.fr, 1er septembre 2022 (lire en ligne [archive] Accès payant, consulté le 1er septembre 2022)
  15. ^ « Dossier n°3980, Paul Vergara et Marcelle Vergara Roberty [archive] » Accès libre, sur Comité français pour Yad Vashem, 1988 (consulté le 15 avril 2022)
  16. ^ Paul Vergara, « L’heure du choix », Le Droit de Vivre, no 69, juillet 1955 (lire en ligne [archive] Accès libre)
  17. ^ « Un meeting contre le verdict du Mississippi », Le Monde, 29 septembre 1955 (lire en ligne [archive] Accès payant, consulté le 15 avril 2022)
  18. ^ « Pour une enquête internationale sur les crimes de Staline », Le Monde, 28 novembre 1961 (lire en ligne [archive] Accès payant, consulté le 15 avril 2022)
  19. ^ « Tribune - Un manifeste demande que le partage de l'Algérie soit envisagé et étudié », Le Monde, 30 décembre 1961 (lire en ligne [archive] Accès payant)
  20. ^ Paul Vergara, 1 jour, 1 texte. Numéro 69 / Paul Vergara, « L’heure du choix », Le Droit de Vivre, juillet 1955, https://www.licra.org/, ‏20/05/2020
  21. ^ Paul Vergara, בשבח הצדק, באתר https://www.evangile-et-liberte.net, ‏4 במרץ 2014
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פול_ורגארה&oldid=39221189"