תנועות נוער יהודיות בשואה

תנועות הנוער היהודיות הציוניות הראשונות קמו בגרמניה ובפולין במהלך המאה ה-20, כחלק מגל הלאומיות ששטף את אירופה במהלך המאה. כאשר הנאצים החלו לרדוף יהודים ברחבי אירופה, נטלו חברי כל תנועות הנוער היהודיות תפקיד חשוב בהתנגדות לנאצים ובסיוע לאחיהם היהודים.

דוד בן-גוריון עם חברי תנועת הנוער הציוני היהודי בטאלין באסטוניה. צילום: לע"מ. 1933/01/09

הרקע לצמיחתן של תנועות הנוער היהודיות באירופה

ערך מורחב – תנועות הנוער היהודיות הציוניות

התערערות הסמכות של החברה השמרנית והמשפחה המסורתית באירופה גרמה להתארגנות הנפרדת של הנוער. תנועות הנוער היו ביטוי של דחיית ערכי החברה הבורגנית ואורח חייה.

תנועות הנוער היהודיות במזרח אירופה קמו כתוצאה ממספר גורמים, שביניהם: ההתרחבות של החינוך הממלכתי; דחיית גיל יציאה לעבודה וגיל הנישואין; הכרה בתקופת הילדות ובגיל ההתבגרות כשלבי חיים עם צרכים שונים מאלה של הבוגרים; וערעור הערכים הדתיים המסורתיים, אשר העצימו אצל הצעירים רצון להציע פתרונות משלהם לבעיות חברתיות ולאומיות.

אחת הסיבות העיקריות להיווצרותן של תנועות נוער יהודיות הייתה האיסור הלא רשמי על השתתפותם של נערים יהודים, אשר אף בתקופה זו נחשבו כ"נטע זר" וכגורם שאינו חלק מהלאום, במסגרת פעילותן של תנועות נוער גרמניות ופולניות. כתוצאה מכך, בשונה מתנועות הנוער הלא יהודיות, אשר נשאו על דגלן את אידיאל הלאומיות האתנית והפוליטית, פיתחו תנועות הנוער היהודיות זיקה חזקה, גם אם מגוונת בעוצמתה בין התנועות, למסורת היהודית. המסורת היהודית הייתה יסוד חשוב ומרכזי ברוב תנועות הנוער היהודיות - מצד אחד הראתה את מצוקתן של הקהילות היהודיות במזרח אירופה, אך מצד שני הפיחה בדת ובקהילה רוח התחדשות ומהפכנות. דוגמאות לתנועות נוער עם זיקה דתית הן תנועת הנוער עזרא, תנועות הנוער השומר הדתי ובני עקיבא, תנועת הנוער צעירי אגודת ישראל, ותנועת נוער ישורון בצרפת.

תנועת הנוער בלאו וייס, אוסטריה, 1920

עם זאת, לחלק מתנועות הנוער היהודיות היו מניעים אחרים, בין אם חברתיים, תרבותיים או פוליטיים. חלקן היו קומוניסטיות או סוציאליסטיות, למשל תנועת הנוער של הבונד - הצוקונפט, שדגלה בסוציאליזם ובאוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות מגוריהם, או יונג בורוכוביסטים ע"ש דב בר בורוכוב שהושפעה מתנועת פועלי ציון. אחרות עודדו התבוללות, כאשר חלק ממנהיגיהם האמינו שהיהודים צריכים לקבל זכויות אזרח מלאות מבלי לוותר על זהות וסולידריות אתנית, חלקן לא היו קשורות לתנועה או אידאולוגיה פוליטית כלשהי, למשל תנועת הצופים היהודים בצרפת, וחלקן הגדול היו ציוניות.

בין שתי מלחמות העולם קמו מרבית התנועות, כגון הבלאו וייס (כחול-לבן), ה-י.י.ו.ב, קדימה, ברית הפועלים והבונים, שאימצו רעיונות חלוציים. ה-קאמראדן התחילה כתנועה בעלת אופי מתבולל רך. חלק ממנה, הורקלויטה, נעשתה לתנועה ציונית ואף ייסדה בארץ את קיבוץ הזורע. התנועות הבולטות התגבשו בתקופה זו בגרמניה ובפולין היו השומר הצעיר, מכבי צעיר, בית"ר ובני עקיבא.

בולט במיוחד כוחן של תנועות הנוער במזרח אירופה, בהשפעתן על חבריה ועל הקהילה היהודים בכלל. בין מלחמות העולם, תנועות הנוער היהודיות במזרח אירופה מנו כ-100,000 חברים. מכיוון שיעדן של התנועות היה התיישבות בארץ ישראל המתאכלסת לאיטה, חבריה ראו בשהותם באירופה מעין תקופת מעבר, וכגופים נמנעו ממעורבות פוליטית פעילה. חבריה פעלו למען צדק חברתי והטביעו חותם על הקהילה היהודית המקומית.

תנועת הנוער השומר הצעיר, פולוטוסק, פולין, 1931

תנועות הנוער, בעקבות כמיהתם לשינוי ערכי, יצרו תרבות המשלבת בין תשוקותיהם לפשטות, טבע, ספורט וחברותא לבין ערכי היהדות. כך שתנועות הנוער שאבו את ערכיהן מתוך הקיים אך יצרו ממנו משהו רלוונטי ומחודש. רוב התנועות לא השתייכו לזרם פוליטי מסוים באופן מובהק, אלא יצרו דרך פוליטית משלהם שדרכה בחנו את המתרחש בחברה.

עם הזמן נוצר מסלול חינוך המתאים לכל גיל, שבסופו בוגרי התנועות נשלחו לקיבוצי הכשרה ברחבי אירופה להכינם נפשית וגופנית לתנאים בארץ, ומשם נשלחו ארצה לישב את הקיבוצים. וכך, בשונה ממערב אירופה, תנועות הנוער לא היוו רק שותפות חולפת לזמן קצר אלא הניחו יסודות לחיי שיתוף קבועים בארץ.

תנועות הנוער היהודיות בתקופת השואה

בתקופת השואה היו לתנועות הנוער היהודיות מספר אופני פעילות מרכזיים:

• חברי התנועות אשר היגרו לארצות אחרות באירופה (בדרך כלל לחוות ההכשרה) ולא הספיקו לעלות לארץ ישראל, היו בזמן מלחמת העולם השנייה גרעיני המחתרת וההתנגדות היהודית בשואה באזורים בהם חיו.
• חלק מחברי התנועות חזרו לשטח הכיבוש הנאצי כדי לבנות את התנועה מחדש. חלקם החליטו לחזור אל שטח הכיבוש הנאצי, על אף הסכנות האורבות בדרך לשם ובפעילות תחת שלטון הנאצים.
• בגרמניה הנאצית עצמה ירדו תנועות הנוער למחתרת, והמשיכו לקיים מפגשים, פעולות וערבי תרבות גם במלחמה עצמה. אך כבר בחודשים הראשונים לאחר עלית הנאצים לשלטון היה ברור שאין לנוער היהודי עתיד בגרמניה, ורבים החלו לארוז את מזוודותיהם ולהגר לאמריקה, לארצות אירופה האחרות ולארץ ישראל.
• חברי התנועות שהגיעו למחנות הריכוז ניסו אף הם לפעול להמרדה.

עם עליית הנאצים לשלטון היוו תנועות הנוער היהודיות אלטרנטיבה חברתית לנערים אשר גורשו או הושפלו בשל היותם יהודים.

השלטונות הנאצים ראו בתנועות הנוער מסגרות שמכוונות להגירה ממזרח אירופה, ולכן אף היו רצויות בשלבים המוקדמים של המלחמה. ואמנם, הם אישרו לתנועות להמשיך את פעילותן אך תחת מסגרת כוללת שנקראה החלוץ והייתה תחת פיקוחם התמידי. עד שנת 1940 השלטונות הנאצים אף אישרו לתנועת החלוץ לקיים את מוסד חוות ההכשרה, אשר הכשיר את חבריו לעלות ארצה ולהתמודד עם עבודה חקלאית קשה.

מגמת ההגירה היהודית מזרחה העלתה דילמה אצל הנוער החבר בתנועות: האם להיפרד מהוריהם, לרדת למחתרת ולקיים שם את התנועה, או לנסוע עם הוריהם ל'מזרח', שיתברר להם שיעדם הוא מחנות עבודה או ריכוז.

תנועות הנוער לאחר פרוץ המלחמה

עם פרוץ המלחמה החל פרק חדש בחייהן של תנועות הנוער. בחודשים הראשונים, בדומה לשאר הגופים היהודים, גם תנועות הנוער סבלו ממבוכה והתפרקות. השליחים מהארץ, אלו שהיו אחראיים לתיאום העלייה - חזרו ארצה. מנהיגי התנועות, כמו גם מנהיגי המפלגות והמוסדות היהודים יצאו מזרחה אל עבר השטח שנתפס בידי ברית המועצות, אך לא בדומה לשאר המוסדות היהודיים, הוחלט בהנהגת תנועות הנוער להשיב מספר ממנהיגיה להקמת התנועה מחדש בשטחי הכיבוש הגרמני, דבר שדורש להתאים את אופי הפעילות למחתרתי. בין החוזרים נמנים אנשים כמו מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן וצביה לובטקין שלימים יהיו ממנהיגי הארגון אי"ל ומרד גטו ורשה.

ככל הגופים המחתרתיים, גם תנועות הנוער שינו את אופן פעילותן, אך בניגוד למרבית הגופים הגדולים, הודות לתאים הקטנים (הקבוצות) שבהן פעלו התנועות, הצליחו לשמור על האינטימיות והייחוד של תנועות הנוער. הצעירים המשיכו לקיים מפגשי תרבות, דיונים בנושאים שונים וטקסים מסורתיים בעלי צביון דתי או לאומי, ועסקו בעזרה הדדית ובעזרה לציבור היהודי.

חיי היום-יום בגטו

באווירה כללית של אוזלת יד והתפרקות המוסדות הקיימים, הצליחו התנועות להישאר מסגרות ערכיות ואיתנות. לאחר ההתארגנות מחדש בלטה בעיקר האינטנסיביות של פעילות התנועות: הן פרסמו את מרבית העיתונות החשאית בגטאות, והן קיימו מסגרות לימוד כתחליף לבית הספר (גימנסיה דרור), סמינרים, כינוסים ופעילויות רעיוניות. התנועות גם הפעילו רשת קשר שהורכבה בעיקר מנערות, קשריות, שנעו באופן בלתי חוקי, תוך זיוף מסמכים ותעודות, וסיכון חייהן בין הגיטאות וכך קישרו בין הארגונים המחתרתיים בגטאות השונות, ויצרו מערכת של הברחת נשק ומזון לגטאות. בשלבים הראשונים של מעורבות תנועות הנוער בחיי הגטאות לא חתרו התנועות להנהגת כלל הגטו.

חברי תנועות הנוער היו מתנגדים ידועים לשיטת הפעולה של רבים מהיודנראטים. הם מחו מול מדיניות שפגעה בשכבות החלשות, וגרסו כי קיומה היא כניעה עיוורת לצווי הגרמנים. אך רבות מהתנועות ראו לעצמן מניע אחר לפעולותיהן: הכנת הנוער למשימות שיהיו לו לאחר המלחמה.

תנועות הנוער עד תחילת הפתרון הסופי לא היוו אלטרנטיבה אמיתית להתארגנויות אחרות בגטו, מבחינת הבנתם את המציאות והעשייה בתוכה, אלא היו חלק ממערך החיים של קהילה ומהמאבק על אורח חיים תרבותי בגטו.

התפנית

המהפך הגדול בחשיבה ובדרכי הפעולה של תנועות הנוער נבעה מהתפנית שחלה בגורל היהודים עם תחילת המשלוחים למחנות ההשמדה. עם תחילת השמועות על רצח ההמונים החלו בגטאות ויכוחים בקשר למשמעות ורצינות הדברים, אך בעיקר על הצעדים שצריכים להינקט בעקבותיהם. בוילנה הובעה לראשונה מראשי תנועות הנוער הערכת מצב לעניין - "הכרוז לנוער החלוצי – אבא קובנר" - שאמר שכל הנשלחים מהגטו לא יחזרו ושהפתרון היחידי הוא התנגדות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהועלתה על כתב, שהחוקים והאלימות נגד היהודים אינם אירועים מקומיים ואקראיים, אלא תוצאה של תוכנית גרמנית כוללת המכוונת כלפי כל יהודי אירופה. בנוסף, הייתה זו הקריאה הראשונה להתנגדות של כלל הנוער היהודי. הוא הופץ לקיני תנועת השומר הצעיר ברחבי פולין וכתוצאה מכך הוקמו תאים מחתרתיים של ארגון לוחם בקרב חניכי התנועה בכל רחבי פולין.

הדברים לא היו מבוססים על עובדות אלא על קריאה חברתית של המצב בחברה הגרמנית והיהודית. דבר זה רק חיזק את הזלזול ואת חוסר ההסכמה עם קריאתן של תנועות הנוער. בגטאות הגדולים, לרוב בהנהגתם של היודנראט, לא האמינו שיכול לקרות מצב בו הנאצים פותחים ברציחות המוניות מתוך מניעים אידאולוגים. מנהיגי הגטאות לרוב תלו את השמועות בהתפרעויות בלתי נשלטות באזורים רנדומליים. הגישה הכללית בהנהגת הגטאות הייתה שככל שהיהודים יהיו יותר יעילים בעבודתם כך הנאצים לא ירצו להיפטר מהם ויתייחסו אליהם טוב יותר. בהנהגת הגטאות אף האשימו את תנועות הנוער בכך שההתנגדות תמית אסון קולקטיבי על הגטו ושרבים ימותו באשמתם. כאמור תנועות הנוער, בכל זאת החליטו לעשות מעשה והתכוננו לפעילות התנגדותית. עמדת התנועות לנעשה התעמתה פעמים רבות עם עמדת היודנרט, ואף פעמים אחדות הגיעו לעימותים אלימים.

לקראת סיום פעילותם של הגטאות, תנועות הנוער היוו חלופה אמיתית להנהגה ערכית שלוקחת אחריות על החברה, בעיקר בגטו ורשה, ודאגו להסברה על ההתנגדות, והשגת נשק ממחתרות אחרות.

התנגדות

ערך מורחב – התנגדות יהודית בשואה

היעד שאימצו ארגוני הלחימה היה מרד או התנגדות חמושה בתוך הגטו, וזאת עם הידיעה שכל הלוחמים יפלו בקרב. אמנם במקומות מסוימים הוקמו שני ארגוני לחימה על רקע פוליטי, אך בשום תקופה אחרת ובשום מסגרת לא הגיעו הגופים השונים לאחדות ושיתוף פעולה כה נרחב. במקומות שהיה זה יעד ריאלי, כוונו המאמצים להצלת היהודים. התקוממות בגטו ורשה באפריל 1943 הייתה המלאה והגדולה בתוכניותיהם שיצאה לאור. בתוכנית זו ניתן להזכיר את ארגון העל שהקימו התנועות למטרה זו - האי"ל, הארגון היהודי הלוחם, והאצ"י - ארגון צבאי יהודי, של המחתרת הרוויזיוניסטית. בגטאות אחרים, כדוגמת וילנה וביאליסטוק, רווחה התפיסה שלפיה יתנהל המאבק לפני הגירוש הסופי, ולא נפסלה האפשרות שאחריו יסוגו הלוחמים ליערות וימשיכו את מאבקם עם הפרטיזנים. בקרקוב בחרו להוציא את הפעולות אל מחוץ לגטו כדי לא לסכן את תושביו.

בערי זגלמביה הושם הדגש על ניסיונות בריחה לסלובקיה הקרובה. מחוץ לפולין הכבושה התארגנו תנועות הנוער דווקא להצטרפות לשורות הפרטיזנים ולא להתנגדות בתוך הגטאות.

פעילות התנועות במדינות השונות

גרמניה הנאצית

רוב תנועות הנוער בגרמניה כאמור, קמו כפרץ של מרידה חווייתית כנגד דור ההורים בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, אך אלו סירבו להכניס לשורותיהם גם יהודים. כך הוקמו תנועות נוער יהודיות רבות, בחלק הגדול מהן ביקש לשלב את הציוניות למרד בהורים, אך חלק אחר, קטן יותר, דווקא דגל בפטריוטיזם גרמני. עד עלייתו לשלטון של היטלר התגבשו תנועות הנוער היהודיות מבחינה רעיונית והתעצבו אופני הפעילות שלהם.

כל תנועות הנוער היהודיות על זרמיהן נכללו בפקודת השלטונות בוועד הארצי של ארגוני נוער יהודיים. יחס השלטונות אל תנועות הנוער היהודיות לא היה קבוע וניכרו עליות ומורדות במדיניות שהכתיבו כלפיהן, אך כמה מגמות בכל זאת נראו - ריכוז הארגונים והתנועות, בידודם מהחברה הגרמנית בכלל ומהנוער בפרט, פיקוח על כל פעילותיהם, טיפוח תנועות המעודדות הגירה ורכישת מקצוע לשם הגירה, וניסיונות להקשות על התנועות שקראו להישארות היהודים בגרמניה, ובסופו של דבר הבלעתם הסופית עם גורלה של יהדות גרמניה. דבר שהביא את התנועות הלא-ציוניות להתפזר, ואם לא אז פוזרו על ידי השלטונות שהיה מעוניינים רק בארגונים המקדמים הגירה.

אך לעומת התנועות הלא-ציוניות, אחרי 1933 גדל באופן תלול מספר החברים שלקחו חלק בתנועות הנוער היהודיות, דבר שהיה חלק מהפכת תנועות הנוער לגרעין המרכזי והחשוב של החברה היהודית. תנועות הנוער הציוניות הציעו לחברה היהודית בגרמניה פתרון של כבוד לאומי - לא הגירה כבריחה מהמדינה - אלא עלייה למען בנייתה של המולדת האמיתית ישראל.

גם בתנאי המצוקה המשיכו חברי תנועות הנוער את פעילותיהן, ואת מרכז כובד הפעילות שמו במאמצי העלייה של הנוער. בגבור הלחץ לחיסול יהדות גרמניה מיהרו לשלוח כמה שיותר מהנוער להכשרה לקראת עלייה בארצות אחרות. אף שרבים לא הגיעו אל ההכשרות, הם שמרו על זיקתם לתנועות הנוער וקיימו התכנסויות במחתרת.

בוהמיה ובמורבייה

בשנים 1938–1939 עם כיבוש שאריות צ'כוסלובקיה בידי הנאצים וחלוקתה לפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה ולמדינת סלובקיה העצמאית, השתנתה הקהילה היהודית. לאחר התפרקות צ'כוסלובקיה, חיו בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה כ-118,310 יהודים, אבל כ-26,000 יהודים הצליחו להגר לפני 1941. סילוקם של הנחשבים יהודים על פי חוקי הגזע היה מהיר יחסית באזורים אלו - דבר שאיחד את הקהילה היהודית מאוד, שכן, היה עליה לדאוג לחבריה. תנועות הנוער גדלו, ואף היו לגורם אקטיבי בחברה. פעולותיהן השליכו לא רק על הנוער אלא על החברה כולה. מרכז החלוץ עסק בהדרכה של עשרות פלוגות הכשרה חקלאיות בעיקר, ותיאם בין התנועות לארגוני העלייה. המחלקה לעליית הנוער לא רק ארגנה את עלייתם של ילדים ונוער אלא גם הכשירה צעירים לעלייה, והקימה בתי ספר של המועמדים לעלייה. תנועת תכלת-לבן, הוותיקה בתנועות אשר השתייכה לנצ"ח (נוער ציוני חלוצי), קיימה קשר הדוק עם הקיבוץ המאוחד בארץ. בחלוץ הצעיר היו חברים רבים בהכשרות, וגם הוא היה קשור עם נצ"ח והקיבוץ נמאוחד. תנועת אל על הייתה קרובה לתכלת-לבן ואף היא הצטרפה לנצ"ח. השומר הצעיר, שהייתה תנועה צעירה יחסית בחלקים האלו, שמה דגש בחינוכה על היסוד המעמדי-חברתי, ועל העלייה ארצה במסגרת הקיבוץ הארצי. תנועת מכבי צעיר התפתחה אחרי איחודה עם תנועת גורדוניה לאחת מהתנועות הגדולות, והדגישה בחינוכה את הפנייה להתיישבות ביישובי חבר הקבוצות. תנועת בני עקיבא שארגון הגג שלה היה החלוץ המזרחי.על אף הוויכוחים האידאולוגים היה שיתוף הפעולה מרשים בין התנועות. התנועות נפרדו רק זמן קצר לפני יציאת קבוצות ההכנה ל-טרזיינשטט.

תחילת הכיבוש הנאצי

בתחילת הכיבוש ראו הגרמנים את תנועות הנוער כארגון המעודד הגירה ולכן נתנו להם לפעול באין מפריע. אך באמצע 1940 נאסרה הפעילות של התנועות ככל הארגונים הציונים ונאסר על קיומם של בתי ספר. ההוראה ירדה למחתרת ותנועות הנוער נרתמו גם הן למשימה.

ב-1941 בחרו הגרמנים בעיירה טרזיינשטט למקום ריכוזם של היהודים, ויעקב אדלשטיין, ממנהיגיה הבולטים של החלוץ, לקח על עצמו את המשימה מתוך אמונה שעבודה בשביל הגרמנים תציל את היהודים ממוות. כדי להפוך עד כמה שניתן את החיים בגטו להכנה לחיים בארץ ישראל, מסר אדלשטיין את הטיפול בילדים ונוער לבוגרי תנועות הנוער ולתנועות הנוער עצמן. בראש המחלקה לנוער עמד אגון רדליך איש המכבי הצעיר, ובתחילת דרכו גם חברו לתנועה, פרדי הירש, וכמובן שלצידם עמדו גם מדריכי התנועות. הם טיפלו בכל הצעירים מגלאי 4 עד 17. במסגרת פעולותם הופעלו שלושה גני ילדים, במעונות חניכים גרו במרוכז הנערים הגדולים מגיל 17. פעלו גם מסודות מיוחדים, כמו מעון לילדים הסובלים מפיגור שכלי או לילדים מחלימים. אך העבודה החינוכית האינטנסיבית ביותר הייתה בבתי הילדים - פנימיות שבהן חיו החניכים עם מדריכיהם, הם פעלו תחת מסווה של עבודות שהיו מותרות כגון ציור, שירה והתעמלות. יחידתם הבסיסית הייתה המעון, בו היו לפחות כמאה ילדים. הפעילויות המאורגנות של החלוצים הבוגרים התבטאה במגוון פעילויות תרבותיות, אך לפני הכול דאגה לזולת - דברים כמו חלוקת מזון ולמודי עברית. באווירת הפחד מהמשלוחים ההולכים וגדלים מטרזיינשטט ניסו תנועות הנוער ככל שיכלו ליצור משקל שכנגד - שיפתח את ערכן של המידות הטובות ויצור בסיסים אנושיים לחיים. אך יותר מכל רצו להשריש את הציונות לדור הצעיר, במטרה לכשתסתיים המלחמה, הם יהיו אלה שיבואו לבנות את מדינת ישראל.

ב-1943 אורגנה בטרזיינשטט ועידה של החלוץ, בה הוחלט לארגן את התנועות תחת ארגון גג חדש שיקרא החלוץ האחיד. נבחרה מועצה בת 14 נציגים של התנועות, ומרכז בו ארבעה חברים. בפברואר התנועות ערכו מפגן גדול בו השתתפו כ-6000 חברים אשר כלל בתוכו מופע ספורט והושמעו בו נאומים בצ'כית ואף בעברית. המופע הסתיים בשירה וריקודי הורה.

בידיעתו של אדלשטיין, התחילו להיווצר תוכניות על הקמת מחתרת לצורכי הגנה, אך מסיבות פוליטיות-תרבותיות הוא לא מצא את התומכים הנכונים למהלך, וכל מאמציו היו לשווא והוא נשלח לאושוויץ עם אשתו ובנו כבר ב-1943.

מחנות העבודה וסופו של הגטו

בסוף אוגוסט 1943 הובאו לטרזיינשטט 1,500 ילדים מגטו ביאליסטוק ככל הנראה לצורך הכנת עסקת חלופין. הילדים שהיו במצב גופני קשה לא הורשו להתראות עם תושבי הגטו. אך לפי הוראות הגרמנים הוקצו להם מדריכים אשר איתם חיו. פרדי הירש נעצר בידי הגרמנים באשמת ניסיון ליצירת קשר איתם. בספטמבר 1943 הוא ועוד כ-5000 יהודים נשלחו לאושוויץ-בירקנאו. שם, פרדי הירש השיג אישור לרכז את הילדים מעל גיל שמונה בבלוק 31 הנקרא גם בלוק הילדים שנמצא בבלוק המשפחות. בבלוק הילדים חיו כ-600 ילדים עם מדריכיהם.כך, במציאות הנוראה של בירקנאו, ניסו המחנכים, רובם חברי תנועות נוער, ליצור אווירה של חיים נסבלים. הם חיו בשיגרה של לימודים, משחקים ועזרה הדדית.

שישה חודשים לאחר בואם נשלחו 3,800 מהם לתאי הגזים. פרדי הירש, שכנראה היה צריך לעמוד בראש מרד מאורגן, התאבד. אחרי מותו המשיך ספל ליכטנשטיין, ממנהיגי תכלת-לבן בפראג, עם מדריכי תנועות הנוער ממשלוחים אחרים שהגיעו, לנהל את הבלוק. שוב ושוב נשלחו רבים מהם לתאי הגזים, עד שביולי 1944 נשלחו הכשירים לעבודה וביניהם גם המדריכים למחנות עבודה בגרמניה. אחרי ביקור של הצלב האדום בטרזיינשטט ב-1944 החיים בגטו נמשכו כסידרם. באוגוסט של אותה השנה אורגנה הוועדה השנייה של החלוץ, בה נבחרה מועצה חדשה ומרכז חדש.

בספטמבר 1944 החלו הגרמנים לפנות את הגטו. נשארו בו רק קשישים וקומץ צעירים לטפל בהם ולעבודות חיוניות לגרמנים. חלוצים כמעט ולא נשארו בו.

פולין

תנועת הנוער בית"ר, ביחאווה, 1933

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. תנועות הנוער בפולין.

הונגריה

ערך מורחב – המחתרת החלוצית בהונגריה

בשנות ה-30 פעלו כמה תנועות בהונגריה, אך כולן היו קטנות וסך החברים בהן יחד היה כ-2000 חברים, ולא הייתה להן השפעה ממשית על הלך הרוחות בחברה היהודית. סיפוח דרום סלובקיה, קרפטורוס וטרנסילבניה להונגריה ב-1938–1941 הגדיל את מספר חברי התנועות, אך השינוי המשמעותי במספרן ובאופיין של התנועות התרחש ממרץ 1942 עם הגעתם של הפליטים מסלובקיה.

פליטים שהיו חברי תנועות נקלטו אצל חברי תנועותיהם בהונגריה. אך כדי לסייע לאותם חברי התנועות, נזקקו החברים בהונגריה לשיטות מחתרתיות לדוגמה - זיוף תעודות זהות. דבר זה לא התאים לתפיסה העצמית של חברי תנועות הנוער ההונגרים כפטריוטים הונגרים, אך היה תחילתו של תהליך הכרתי במצב בו הם שרוים. בסוף 1942 בודפשט הייתה כבר למרכז חשוב של פעולות הצלה והעברת מידע על הנעשה באירופה. בסוף 1943, היה ברור להנהגות תנועות הנוער הציוניות בהונגריה שמתנהלת השמדה שיטתית של יהודי אירופה על ידי הגרמנים. בפברואר 1944, נציגי תנועות הנוער הציוניות הקימו את ועדת ההגנה. הוועדה הורכבה מארבעה חברים, לאון בלאט מתנועת הנוער הציוני, דב אברהמצ'יק מתנועת בני עקיבא, מנחם קליין מתנועת מכבי הצעיר, משה אלפן מתנועת השומר הצעיר, למפקד נבחר משה רוזנברג מ-חוג גורדון. הם חילקו את תחומי הפעילות והאחריות בין המשתתפים והתנועות, למקרה של כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, כגון: הקמת בונקרים, אגירת מזון, רכישת נשק, דאגה לתעודות מזויפות.

לפני כיבוש הונגריה בידי הגרמנים חיו יהודי הונגריה בשלווה יחסית מלבד מספר חוקים שנחקקו כנגדם. תנועות הנוער היהודיות אף גדלו אף על פי שאחרי הצטרפות הונגריה למלחמה נאסרה פעילותם. כשנתיים לאחר מכן התירה הממשלה להם לחזור לפעול בגלוי. זמן קצר לפני כן הגיע גל של פליטים בעיקר מפולין, שממנה ברחו בשיאה של ההשמדה. הם היו עדים למרד גטו ורשה וסיפרו הכול על כך לחבריהם בהונגריה. כך שעם פלישת הגרמנים, תנועות הנוער היו המגזר המשמעותי שידע באופן ברור למה לצפות משלטון הנאצים.

הכיבוש הגרמני

ב-19 במרץ 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה. עד שחרור הונגריה על ידי הסובייטים ניסו תנועות הנוער לפעול כדי להציל יהודים. עם ריכוז יהודי הונגריה בגטאות ניסו תנועות הנוער להתריע בפני הציבור על השילוח למחנות ההשמדה ואף ניסו לחלץ את אלו שרצו בכך בעזרת תעודות זהות מזויפות. אך רוב הציבור לא התייחס ברצינות מספקת להזהרתם.

אחת הפעולות שיותר הצליחו היו ה"טיולים" שבעצם היו הברחות של הכשרות של יהודים לבריחה לרומניה מגבול טרנסילבניה. כ-7000 יהודים ניצלו בדרך זו, מרביתם היו יהודים שעשו זאת מיוזמתם, אך כ-3000 אורגנו לבריחה על ידי אנשי תנועות הנוער. ביולי 1944 הופסק שילוח יהודי הונגריה למחנות ההשמדה והועלתה הצעה לאפשר לאלפי יהודים להגר מהונגריה אך זו הוכשלה בידי הגרמנים. ואולם, היא אפשרה לכמה מדינות להנפיק תעודות חסות שהעמידה את נושאיה בחסות המדינה שהנפיקה את התעודה.

אחרי כישלונה של הונגריה לפרוש מהמלחמה חודשו הגירושים בצורת צעדות מוות. תנועות הנוער הציוניות וכמה פעילים נייטרליים הצליחו להציל אלפי יהודים על ידי תעודות חסות אמיתיות ומזויפות. בגלל אותם גירושים נותרו אלפי ילדים מיותמים בלי מבוגר שיטפל בהם. תנועת ההתנגדות של החלוץ נטלה את הטיפול בילדים ובמסגרת של מחלקה A, ובכמה חודשים הקימו כ-40 גני ילדים בהם מצאו מחסה כ-6000 ילדים וכ-2000 מבוגרים.

באותה עת הפכה לשכת ההגירה היהודית של הקונסוליה השווייצרית (בית הזכוכית) למרכז להפצת מסמכים, לאחד מהמרכזים החשובים של תנועות הנוער החלוציות ולמסתור לכ-3000 יהודים. הוקם ארגון מסועף לספק מזון ליושבי אותו מרכז, לבתי החולים וליושבי גטו בודפשט. ארגון ההתנגדות פעל באותה צורה יעילה גם בתחום הדפסת תעודות החסות והפצתן - כ-100,000 תעודות מזויפות הופצו והצילו רבים.

בחודשי המלחמה האחרונים ארגון ההתנגדות של תנועות הנוער החלוציות היו גם אחד המקורות הראשיים למסמכים ומזון של תנועת ההתנגדות ההונגרית.

סלובקיה

תנועות הנוער היהודיות בסלובקיה הוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, מספר שנים לאחר שכבר שנוסדו בפולין ובגרמניה. התנועות הללו התבססו על מודלים פולניים או גרמניים וקיבלו מהם השראה, משאבים והדרכה. דוגמאות לכך הן תנועת הנוער השומר הצעיר שנוסדה בגליציה, ובלאו וייס (כחול-לבן), שפעלה בהשפעת הארגון האחות שלה בגרמניה. במדינות הבלטיות - צ'כוסלובקיה (הכוללת את חבל צ'כיה, סלובקיה ורוסיה הקרפטית), רומניה, הונגריה ובולגריה - הרוב המכריע של תנועות הנוער היהודיות הפעילות היו ציוניות באופיין: השומר, קדימה, השומר הצעיר, מכבי הצעיר, גורדוניה, החלוץ הצעיר, הנוער הציוני, בני עקיבא ובית"ר.

יהודים שהיגרו לסלובקיה מפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו הסתדרות צופים בשם השומר במערב סלובקיה, בעיר ברטיסלאבה, שפעלה עבור יהודים מתבוללים, שהושפעו מהתרבות הגרמנית. באזור הקרפטים ובמזרח סלובקיה הוקם הארגון קדימה לקהילה עם תרבות יהודית שורשית ומושפעת מן התרבות ההונגרית, בהשראת הסתדרות הצופים בהונגריה. לאחר מכן שני הארגונים הללו התאחדו והקימו את הסתדרות הצופים הדתית השומר קדימה. בשנת 1927 חל פילוג בהסתדרות השומר קדימה עקב דרישת חלק מחבריה להגשמה חלוצית. בהמשך קמו תנועות השומר הצעיר, בית"ר, בני-עקיבא ומכבי הצעיר. מראשית שנות ה-30 של המאה העשרים התרחב מפעל ההכשרה להתיישבות בתנועות האלו.

פעילויות חינוך והצלה

במרץ 1939 עם הקמתה של מדינה סלובקית עצמאית, קלריקלית-פשיסטית ואנטישמית סולקו יהודים מבתי-ספר תיכוניים ומאוניברסיטאות. כתוצאה מכך, תנועות הנוער לקחו על עצמם תפקידים חדשים בתחומי השכלה ופעילות ערכית של חיי חברה. בשנים 1939–1942 פרחו תנועות הנוער, הקימו סניפים וקינים חדשים, פתחו מחנות קיץ וחורף לגילאי בית-הספר היסודי ולבוגרים, הכשירו מדריכים רבים, הקימו והרחיבו הכשרות להתיישבות, כולל הכשרות חקלאיות, בעזרת מרכז היהודים, בנוסף הציעו קורסים מקצועיים במימון הג'וינט.

הושקעו מאמצים רבים על ידי הארגונים הציוניים לעלות לארץ ישראל. באפריל 1940 נכשל הניסיון האחרון לארגן עלייה לארץ-ישראל. שתי אוניות של עלייה ב' על 736 נוסעיהן עגנו בנמל ברטיסלבה וציפו לקבלת אשרת מעבר לים השחור. האשרה לא נתקבלה והנוסעים, בהם 103 חברי תנועות הנוער החלוציות, ירדו על אדמת סלובקיה וגבול סלובקיה נסגר עבורם. החל באמצע 1942 יהודים ברחו מסלובקיה להונגריה, שבה היה מצב היהודים טוב יותר עד כיבושה על ידי גרמניה במרץ, 1944. הרב וייסמנדל פעל בעבור יהודים אורתודוקסים ותנועות הנוער ציוניות בעבור שאר היהודים.

צרפת

לאורך שנות ה-30 ובתחילת מלחמת העולם השנייה הצטרפו צעירים צרפתיים יהודים רבים לתנועות נוער כמו תנועת הצופים היהודים בצרפת, השומר הצעיר הציוני, ותנועת הנוער ישורון האורתודוקסית. הם עשו זאת לעיתים קרובות כדי להרגיש חלק מקהילה, כדי ליצור קשרים חברתיים וכדי לפתח את הזהות שלהם במהלך תקופה של אי ודאות גוברת. בנוסף, תנועות אלו נתנו ליהודים צעירים הזדמנות לפתח מיומנויות, להבין את מקומם בחברה הצרפתית ובקהילה היהודית, וליצור סולידריות בין-אישית ארוכת טווח. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היו כאלפיים חברים בארגון הצופים היהודים של צרפת, התנועה הגדולה מבין התנועות היהודיות. התנועות הציוניות סבלו ממחסור במדריכים. רוב החברים היו בנים למשפחות מהגרים ופליטים, ורק מיעוטם היו בנים לילידי צרפת, שהיו רחוקים מלהזדהות עם הציונות.

תנועת הצופים היהודים בצרפת הוקמה ב-1923 על ידי רובר גמזון, שיצר גישה פלורליסטית ששילבה יהודים דתיים וחילונים, ציונים ופטריוטים צרפתים אנטי-ציונים. בעקבות הכיבוש הגרמני של צרפת ב-1940 התנועות היהודיות הנוער באזורי הצפון פורקו, אך תנועות הנוער בפריז חידשו את פעילותיהן במסווה של מועדונים קהילתיים.

התנגדות והצלה

בשנת 1942, כשהמשטר הנאצי הגביר את המעצרים והגירושים של יהודים, תנועות הנוער היהודיות ירדו למחתרת ויצרו תנועה ציונית מאוחדת שהתעלתה מעל שיוכים פוליטיים. סימון לויט, מנהיג על-מפלגתי, נבחר להוביל את התנועה הציונית החדשה, שכללה חברים מרקעים שונים. התנועה החדשה הקימה ארגון מחתרת בשם הקוד "חינוך גופני" (Physique) והצופים הקימו את רשת ההצלה שנקראה "השישית" (La Sixième), ושני הארגונים שיתפו פעולה בכל פעילותיהם. פעילות תנועות הנוער היהודיות המאורגנות בצרפת הכבושה התמקדה בשלושה תחומים: חינוך, פעולות הצלה ולוחמת גרילה. במסגרת הפעילויות החינוכיות קיימו פעולות חינוך לא פורמלי, חוגי לימוד וסדנאות הכשרה למדריכים.

בתחום ההצלה נופקו תעודות זהות מזויפות, שוכנו ילדים בבתיהן של משפחות לא יהודיות וכן במוסדות דת ומוסדות לא יהודיים אחרים, והוברחו יהודים לספרד ולשווייץ. תנועות הנוער טיפלו טיפול מלא בכ-10,000 ילדים שהוריהם גורשו, והבריחו כ-1,500 מהילדים לשווייץ ו-88 לספרד. תנועות הנוער המשיכו בפעילותם להצלת יהודים למרות שעמדו בפני מבחנים קשים, כמו קריסת המנגנון הצבאי האיטלקי בצרפת ב-1943, שהעמידה את היהודים בניס וסביבתה בסכנה. לאחר שחרור צרפת הוחזרו לקהילה היהודית ילדים שהוריהם נספו בשואה.

ארגון הצבא היהודי הוקם על ידי פעילים צעירים בטולוז כדי לגייס לוחמים מתוך תנועות הנוער, והשתתף בקרבות גרילה נגד כוחות הגרמנים. יחידות דומות פעלו גם בליון ופריז. הארגון הקים רשת עניפה להברחת לוחמים לארץ ישראל דרך ספרד וכך עלו לארץ ישראל כ-300 צעירים ב-1944, בהם חברי הכשרות של התנועה הציונית, הצופים, וחברי החלוץ מהולנד שהצליחו להסתנן לצרפת. פעולות הצבא היהודי הביאו להצלת אלפי פליטים יהודים, אך במחיר של אבידות רבות. הקרב ההיקף הגדול ביותר שבו השתתפו היחידות היהודיות היה מארב על רכבת משוריינת, באזור העיר קאסטר אחרי ליל לחימה קשה באוגוסט 1944, נלכדה הרכבת, ו-3,500 חיילים וקצינים גרמנים נכנעו ליחידות המחתרת היהודיות בקאסטר. יחידות של הצבא היהודי השתתפו בשחרור פריז ועוד ערים גדולות.

רומניה

תנועות הנוער ברומניה מילאו תפקיד מרכזי בפעילות הציונית ברומניה, בגלל כוחן הארגוני, תוכנן האידאולוגי והערכי, ושיעור העולים מקרבן לארץ-ישראל. ברומניה, בגבולותיה שבין שתי מלחמות-העולם, פעלו רוב תנועות הנוער הציוניות: בני עקיבא, גורדוניה, הבונים דרור, הנוער הציוני, השומר הצעיר, החלוץ ובית"ר.

במהלך השואה ברומניה, תנועות הנוער היהודיות נתקלו בקשיים משמעותיים. בתקופת שלטון המלך קרול השני פורקה תנועת החלוץ בפקודת השלטונות ובכך נשמט הבסיס החוקי לפעילות תנועות הנוער, והן פעלו בתנאים מחתרתיים למחצה, במסווה של 'הכשרת עולים', דבר שהתאים למדיניות הממשלה לעידוד הגירת היהודים מרומניה. לאחר הכיבוש של פולין בספטמבר 1939, פליטים יהודים ברחו לרומניה, וכך גדלו הפעילויות של תנועות הנוער במחתרת וההכנות לעלייה לארץ ישראל במקרה שרומניה תיכבש.

המשטר הפשיסטי

עם הקמת המשטר הפשיסטי בספטמבר 1940, בראשות יון אנטונסקו ומשמר הברזל, הרדיפות התעצמו. מוסדות ההכשרה פוזרו, ומאות מהפעילים הציוניים נקבצו בבוקרשט. בינואר 1941, הגיעו הרדיפות לשיא, עשרות חברי תנועות הנוער נאסרו ועונו, ומנהל המשרד הארץ-ישראלי משה אוריחובסקי נרצח. כתוצאה מהוצאת השליחים מרומניה, התגבשה הנהגה צעירה מקומית לתנועות הנוער. בגלל צורכי השעה הוקמה ברית הנוער, רומניה – גוף מתאם בענייני עלייה, עזרה ומידע. ברית הנוער ניסתה ליצור קשר עם חברי התנועות בשטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים והסובייטים, אך עם הצלחה מעטה. המצב הכללי והפגיעות בחבריהן אילצו את תנועות הנוער לרדת למחתרת ולצמצם את פעולותיהן למספר קטן של ערים (בעיקר בוקרשט, יאשי, טימישוארה וגטו צ'רנוביץ).

הפעילות בתנועות הנוער צומצם מחמת החוקים האנטישמיים וחובת עבודת הכפייה, ולכן הפעילים נאלצו לזייף תעודות. מ-1942–1943, מספר קטן בלבד של פעילים מרכזיים קיבלו פטור מעבודת כפייה בעקבות הסדר שעשו הפעילים הציוניים דרך מרכז היהודים. המחתרת הציונית סבלה גם מהסתננותם של פעילים קומוניסטים לשורותיה. הקומוניסטים ביקשו לגרור את תנועות הנוער לפעולות ראווה אנטי-פשיסטיות, שלא היו בהכרח חיוניות לנוער הציוני. במרץ 1942 נאסרו בבוקרשט שלושה נערים קומוניסטים, והם הסגירו 16 מחברי השומר הצעיר, בני 10–20, בגלל הפצת שטרות כסף שעליהם הדפיסו קומוניסטים יהודים סיסמאות אנטי-פשיסטיות. על חלקם נגזר עונש מוות, ועל רובם עונש מאסר של 10 עד 25 שנה.

פעילות תנועות הנוער העיקריות

מ-1942 התרכזה פעולת תנועות הנוער בשני תחומים עיקריים:

• שמירת קשר סדיר עם ועדת העזרה וההצלה בקושטא (איסטנבול) ועם משרד הסוכנות היהודית בז'נבה. הקשר הזה היה חיוני הן לקבלת עזרה ממשית בכספים, והן עבור שמירת המורל על ידי קבלת ידיעות מארץ-ישראל. ועדת העזרה הנחתה את המחתרת בעניינים שונים, כגון עלייה והצלה. תנועות הנוער מצידן, מסרו לוועדה מידע על ההשמדה בפולין.
• · שמירת הקשר בין מרכזי תנועות הנוער ובין חבריהן המפוזרים כדי לעודד את רוחם ולתת עזרה לזקוקים להן, בייחוד בפלוגות עבודת הכפייה. חברי תנועות הנוער נסעו מבוקרשט (שבה המשיכו חלק מתנועות הנוער בפעילות במחתרת) עם תעודות מזויפות, כדי להביא כספים ולסייע להעביר פליטים לבוקרשט. בנוסף, בצ'רנוביץ סייעה המחתרת של תנועות הנוער במתן עזרה ומקלט לפליטים מפולין שהצליחו לברוח דרך סניאטין. מ-1943, עם התקרבות הצבא האדום, הפכה שהייתם של הפליטים בצ'רנוביץ למסוכנת, ותנועות הנוער השתדלו להבריחם לבוקרשט. ואולם, נפלה תקלה בפעולה, ובתחילת 1944 נאסרו חלק ממנהיגי הנוער ומהמנהיגים הציונים. בטרנסניסטריה, הפעילות המעטה שהתקיימה התבטאה בשמירת קשר אישי וחברתי, כגון בפעילות הנוער הציוני. הקשר בין בוקרשט לטרנסניסטריה התנהל בעיקר באמצעות לא-יהודים, שהעבירו כספים ומעט תרופות ומזון. הנוער הציוני גם השתתף במשלחות ב-1943 לטרנסניסטריה כדי להכין את החזרת היתומים משם.

הבריחה וההתנגדות

תנועת הבריחה פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב - אל נמלי הים התיכון. ניצולים שבחרו לעזוב את אירופה כדי להקים לעצמם בית בארץ ישראל. שורשי הבריחה בהתארגנות ספונטאנית של ניצולי השואה, שיצאו מן המחנות, מן היערות וממקומות המסתור - יתומים, שכולים, נצר אחרון למשפחותיהם. הראשונים להתארגן היו פרטיזנים יהודים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. הם התארגנו בקיבוצים בהם הציעו לפליטים קורת גג, שמיכה, ביגוד ואוכל.

במרץ 1944, עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים והתחלת השמדת היהודים שחיו בה, התארגנו חברי תנועות הנוער, בסיוע הקהילות וההסתדרות הציונית, לנסות ולהציל יהודים מהונגריה. בעיירות ארד וטורדה ובמקומות אחרים לאורך הגבול עם הונגריה הוקמה רשת הצלה והברחת פליטים וחלוצים לרומניה, והעברתם בסתר לבוקרשט. הפעולה ארכה כחודשיים והצילה אלפי יהודים. עם התקרבות הצבא האדום לרומניה החלו תנועות הנוער להתכונן לאפשרות של פעולות נקם מצד הגרמנים הנסוגים. הצנחנים שהגיעו מארץ-ישראל מאוקטובר 1943 עד קיץ 1944, ובייחוד יצחק בן אפרים הממונה מטעם משלחת הצנחנים על ההגנה, השפיעו על תנועות הנוער להתארגן להגנה על הציבור היהודי.

בסוף מלחמת העולם השנייה, האנטישמיות הנמשכת ווהשאיפה לבית בטוח במולדת משלהם, דחפו רבבות יהודים, רבים מהם צעירים בוגרי תנועות הנוער, להצטרף לארגונים הציוניים. ב-1946 החלה נהירה המונית של יהודים מפולין דרך רומניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה שהיו בשליטת בעלות הברית. משם המשיכו לנמלי איטליה ודרום צרפת בדרך אל ארץ ישראל.

ראו גם

• התנגדות יהודית בשואה
• יהודי גרמניה הנאצית
• טרזיינשטט
• שואת יהודי הונגריה
• גירוש היהודים מפריז
• שואת יהודי סלובקיה
• שואת יהודי רומניה
• שואת יהודי פולין

לקריאה נוספת

• רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, לוחמי הגיטאות: בית לוחמי הגיטאות, 1987.
• יהויקים כוכבי (עורך), תנועות הנוער הציוניות בשואה: מאסף, חיפה: אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגיטאות, 1990.
• לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות: התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה, 1939-1949 (2 כרכים), תל אביב: מורשת, 1997.
• מירי פרייליך, אחים במבחן: המאבק האידאולוגי והארגוני על דמותה של תנועת בית"ר באירופה, 1946-1939, רמת-אפעל וגבעת חביבה: יד טבנקין ויד יערי, 2010.
• רות בראודה, ממשפחת יערי לא נשאר איש: שבע השנים של "השומר הצעיר" בפולין, 1939-1946, ירושלים וגבעת חביבה: יד ושם ויד יערי, 2018.
• יוסף פונד, הקבצו צעירי יהודה: תנועות הנוער והצעירים של אגודת ישראל, ירושלים: כרמל, תשפ"ג
• Lee, Daniel. Petain's Jewish children : French Jewish youth and the Vichy regime, 1940-1942. New York : Oxford University Press: 2014

קישורים חיצוניים

מרד תנועות הנוער בשואה