הצגת המקור של הדף "ביאור:בבלי כתובות דף מג"

{{הבהרת מרחב ביאור}}
{{ביאור:תוכן לגמרא כתובות|כתובות|מג|43}}
{{ביאור:עמוד א}}
{{ביאור:באדיבות גמרא נוחה}}
ומודה בקנס פטור <ref>והרי לא תבעו אלא קנס לבדו, ועליו נשבע; וכיון דאי אודי ליה קמן - לא משלם, כי כפריה נמי - לאו ממונא כפריה</ref>!?

ורבנן סברי: כי קא תבע - בושת ופגם קא תבע.

במאי קא מיפלגי?

אמר רב פפא: רבי שמעון סבר 'לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ'; ורבנן סברי 'לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר'.

בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין <ref>שכך הוא תנאי כתובה בפרקין ([[ביאור:בבלי כתובות דף נב#עמוד ב|לקמן נב,ב]]): 'בנן נוקבן דיהוויין ליכי מינאי - אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין'</ref> - מעשה ידיה למי? במקום אב קיימי - מה התם מעשה ידיה לאב, הכא נמי מעשה ידיה לאחין? או דלמא לא דמי לאב: התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא <ref>אלא מתנאי כתובת אמן</ref>?

אמר ליה: תניתוה [כתובות פ"יא מ"א]: '''אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ''<ref>דהאי נמי תנאי כתובה הוא, בפרקין: 'את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך'</ref>'' ומעשה ידיה שלהן''' <ref>אלמא במקום אב קיימי</ref>!

מי דמי? אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה, בתו ניחא ליה בהרווחה <ref>שתרויח מעשה ידיה לבד מפרנסתה</ref>!

למימרא דבתו עדיפא ליה מאלמנתו? והאמר רבי אבא אמר רבי יוסי: '''עשו אלמנה אצל הבת ''<ref>מי שמת והניח אלמנה ובת</ref>'' כבת אצל אחין בנכסין מועטין ''<ref>שאין בהן כדי פרנסת שנים עשר חודש, כדאמר בפרק 'מי שמת' בבבא בתרא [פ"ט מ"א], וקתני '''הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים'''</ref>': מה הבת אצל אחין: הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת: אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים!

לענין זילותא [’תשאל על הפתחים’] - אלמנתו עדיפא ליה, לענין הרווחה - בתו עדיפא ליה.

מתיב רב יוסף [ממשנתנו]: '''מעשה ידיה ומציאתה - אף על פי שלא גבתה - מת האב הרי הן של אחין''' טעמא - דבחיי האב <ref>עשתהו, וזכה בו האב להורישו לבניו</ref>, הא לאחר מיתת האב <ref>עשתהו, הוי</ref> לעצמה <ref>מדאצטריך לתנא לאשמועינן</ref>! מאי? לאו בניזונת?

לא, בשאינה ניזונת <ref>כגון שלא היו נכסים</ref>.

אי בשאינה ניזונת - מאי למימרא <ref>דיוקא לא אצטריך לאשמועינן דעשתה לאחר מיתת האב לעצמה; ואי לאשמועינן היא גופה: דמה שעשתה בחיי האב לאחים – פשיטא, דהא זכה ביה אב, דממונא הוא ולאו קנסא</ref>? אפילו למאן דאמר <ref>במסכת גיטין <small>(יב,א)</small> פלוגתא</ref> 'יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"' הני מילי בעבד כנעני דלא כתיב ביה ([[דברים טו טז]]: והיה כי יאמר אליך "לא אצא מעמך" כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו) עִמָּך' אבל עבד עברי דכתיב ביה 'עִמָּך' לא כל שכן בתו!?

אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא להעדפה <ref>לעולם לדיוקא דילה איצטריך, לאשמועינן דמעשה ידיה לאחר מיתת אב לעצמה, ובשאינה ניזונת: דלא תימא <u>זכות שזיכתה</u> תורה לאב בבתו ממון הוא, להורישו [את הזכות] לבנים; ודקשיא לך במאי תיתזון, הא לא גרעה מעבד עברי - כי אצטריך לאשמועינן להעדפה: שמעשה ידיה עודף על מזונותיה אצטריך לאשמועינן</ref>.

אמר רבא: גברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה וקמותיב תיובתא <ref>אמר רבא וכי גברא רבה כרב יוסף דאותבה להא תיובתא, לא הוה ידע דאיכא העדפה ומצי לדחויי ולשנויי בשאינה ניזונת ולהעדפה ואפילו הכי אותבה</ref>?

אלא אמר רבא <ref>על כרחך רב יוסף טעמא ידע דתיובתא מעלייתא היא, והכי קשיא ליה ממתניתין אדרב ששת</ref>: רב יוסף - מתניתין גופא קשיא ליה [ומהסבר הקושי במשנה יש קושיא על רב ששת], דקתני <ref>מתניתין 'מציאתה' עם 'מעשה ידיה'</ref> '''מעשה ידיה ומציאתה - אף על פי שלא גבתה...''' – '''מציאתה''' <ref>ולמה לי למתנייה</ref>? ממאן גביא <ref>והא לא שייך למיתני '''אף על גב שלא גבתה'''</ref>? אלא - לאו הכי קאמר: 'מעשה ידיה '''כ'''מציאתה: מה מציאתה בחיי האב לאב, לאחר מיתת האב לעצמה - אף מעשה ידיה נמי בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה <ref>דמה שעשתה בחיי האב לאב – וליורשין; ומה שעשתה לאחר מיתת האב - לעצמה</ref>' <ref>דמציאתה - פשיטא לן דלעצמה, דהא אפילו בחיי האב לא זכי בהן אב אלא אם כן סמוכה על שלחנו, כדאמרינן בבבא ממיעא <small>(יב,ב)</small>, ומשום איבה: דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו, כדתנן בפרקין '''האב אינו חייב במזונות בתו''', ואי אמרת 'מציאתה לעצמה' - תו לא יהיב לה מזונות! ולקמן בפירקין נמי אמרינן 'זכאי במציאתה משום איבה'; אבל אחין על כרחייהו מתזנא מנכסי האב</ref>? שמע מינה [מעשה ידיה לעצמה ולא כרב ששת].

איתמר נמי: אמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.

אמר רב כהנא: מאי טעמא? - [ספרא בהר פרשה ו ד"ה פרשה ו  ה"ה] דכתיב ([[ויקרא כה מו]]) והתנחלתם אותם <ref>עבדים כנענים</ref> לבניכם אחריכם [לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו; ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך] '''אותם לבניכם' - ולא בנותיכם לבניכם; מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו <ref>זכות שזיכתה לו תורה בבתו</ref> לבנו.'''

מתקיף לה רבה: ואימא בפיתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר? וכן תנא רב חנינא: '''בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר''' <ref>אבל מעשה ידיה, דמידי דשכיח, וחסרי בה ממונא, דהא מיתזנא מינייהו - אימא דידהו הוי</ref>!

חבלות - צערא דגופא נינהו <ref>וצערא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדתניא ב'החובל' ([[בבא קמא פז ב]]): '''בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה'''</ref>.

אמר רבי יוסי בר חנינא:

{{ביאור:עמוד ב}}

שפצעה בפניה <ref>דאפחתה מכספא דאי איתיה לאב - דיליה הוא, דהא יש לו בה מכר</ref>.

אמר <u>רב</u> זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה 'אמר <u>רבי</u> זירא אמר רב מתנה אמר רב' <ref>הוא רבי זירא הוא רב זירא, אלא בבבל, מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן, ואין סמיכה בבבל - הוו קרו ליה 'רב זירא'; ובהא שמעתא איכא למאן דאמר מקמי דסמכוהו אמרה, ואיכא למאן דאמר בתר דסמכוהו אמרה</ref>: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה, דכתיב ([[ויקרא כה מו]]) '''והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' - אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו''' [ספרא בהר פרשה ו ד"ה פרשה ו  ה"ה].

אמר ליה אבימי בר פפי: שקוד אמרה.

'שקוד' מנו? שמואל <ref>הוו קרו ליה 'שקוד' על שום דהלכתא כוותיה בדיני, ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא</ref>.

הא רב אמרה <ref>לעיל</ref>?

אימא 'אף שקוד אמרה'.

אמר מר בר אמימר לרב אשי: הכי אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב ששת <ref>דפשיט לעיל בתו מאלמנתו, ואמר מעשה ידיה לאחין</ref>.

רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דרב.

והלכתא כוותיה דרב.

משנה:

המארס את בתו, וגרשה, אירסה ונתארמלה - כתובתה שלו <ref>כתובה שהיא גובה משני ארוסין הללו; וקסבר יש כתובה לארוסה; ובימי נערות וקטנות קאמר</ref>;

השיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה - כתובתה שלה <ref>דמשהשיאה פקעה רשותו; ובתר גוביינא אזלינן, וגוביינא בתר הכי הוא, <u>ולא אזלינן</u> בתר כתיבה לומר 'הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב - תיהוי דאב'</ref>.

רבי יהודה אומר: הראשונה של אב <ref>טעמא מפרש בגמרא</ref>.

אמרו לו: <s><אם></s> משהשיאה - אין לאביה רשות בה.

גמרא:

טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, אבל נתארמלה תרי זמני תו לא חזיא לאינסובי <ref>דהויא חזקה להיות בעליה מתים ודק תנא במלתיה, דלא לינקוט בדרך פורענות</ref>, ואגב אורחיה <ref>דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת רבח יהודה ורבנן</ref> קא סתים לן תנא כרבי <ref>נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי</ref>, דאמר: בתרי זמני הויא חזקה <ref>'''נשאת לראשון ומת, לשני ומת - לשלישי לא תנשא''' <small>(תוספתא שבת פ"טו ה"ח [ליברמן]; יבמות סד,ב)</small></ref>.

רבי יהודה אומר הראשונה של אב:

מאי טעמא דרבי יהודה?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ומשעת אירוסין <ref>של בעל הראשון נתחייב לה כתובה</ref> זכה בהן האב <ref>אבל באירוסין שני לא זכה: דמשנשאת לראשון פקעה זכותיה מינה</ref>.

מתיב רבא: '''רבי יהודה אומר: הראשונה של אב; ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת - שאין לאביה רשות בה''' אמאי? הכא נמי לימא 'הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב'?

אלא אי אתמר הכי אתמר: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל וברשותו נכתבין <ref>כתובה הראשונה, שהיה לפני הנשואין, והלכך: בגרה קודם נשואין - לא נכתב ברשותו. [רש"י מעיר:] הא דגרסינן 'נכתבים' -  לשון רבים - אמנה ומאתים דכתובה קאי</ref>.

ומיגבא מאימת גביא <ref>כלומר: לענין זכייה דאב; דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפילו לרבי יהודה, כדקתני: ''ומודה רבי יהודה במארס את בתו קטנה ובגרה'' כו', אלמא בתר כתיבה אזיל לענין מטרף לקוחות: מאימת טרפא ממשעבדי? - משעת אירוסין, דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן - או דלמא עד שעת כתיבה, דהויא מלוה בשטר - לא טרפא</ref>?

אמר רב הונא: מנה מאתים <ref>דמתקנתא דרבנן מחייב</ref> - מן האירוסין <ref>טרפא מזמן אירוסין: אם מת או גרשה לאחר נשואין - טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך, דמההיא שעתא אשתעבד</ref>, ותוספת <ref>שמעלמא היא באה לה</ref> - מן הנשואין <ref>לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה, שקנו מידו וכתב</ref>.

ורב אסי אמר: אחד זה ואחד זה מן הנשואין <ref>דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא, ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר: הכתובה, ככל המפורש בה, בין עיקר בין תוספת</ref>.

ומי אמר רב הונא הכי? והאתמר '''הוציאה עליו שתי כתובות, אחת של מאתים ''<ref>והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט</ref>'' ואחת של שלש מאות''' ואמר רב הונא: באתה לגבות מאתים - גובה <ref>מאתים וטורפת לקוחות</ref> מזמן <ref>הכתוב</ref> ראשון, שלש מאות - גובה מזמן שני <ref>כלומר: אין לה אלא אחד מהן ויפה כחה קודמין</ref>, ואם איתא <ref>דסבר רב הונא 'חוב ראשון מזמן ראשון, ותוספת מזמן שני' – הכא נמי</ref> - תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני!?

ולטעמיך תיגבי חמש מאות כולם: מאתים מזמן ראשון תלת מאה מזמן שני!? אלא חמש מאות מאי טעמא לא גביא? כיון <u>דלא</u> כתב לה <ref>בכתובה שניה</ref> 'צביתי <u>ואוסיפית</u> לך תלת מאה אמאתים' <ref>שמע מינה <u>'''לא'''</u> להוסיף על הראשונה בא</ref> - הכי קאמר לה: אי מזמן ראשון גביאת - גביא מאתים אי מזמן שני גביאת - גביא תלת מאה <ref>ולא תגבה השניה אא"כ הראשונה בטלה</ref>,

{{כותרת תחתונה גמרא מבוארת|כתובות|מג|43}}