דוד

דָּוִד הוא דמות מקראית, המתואר במקרא כמלכהּ השני של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך) ואבי שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך למעלה מ-400 שנה לאחר מותו עד חורבן בית המקדש הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה.

דָּוִד בֶּן יִשַׁי

איקונין רוסי של דוד מהמאה ה-18
לידה	בית לחם, נחלת שבט יהודה
פטירה	בן 70 לערך ירושלים, ממלכת ישראל המאוחדת
מדינה	ממלכת ישראל המאוחדת
מקום קבורה	קבר דוד המלך, ירושלים
בת זוג	מיכל אחינועם אביגיל מעכה חגית אביטל עגלה בת שבע
שושלת בית דָּוִד
אב ישי אם נִצֶּבֶת בת עדאל צאצאים אמנון כלאב אבשלום תמר אדוניה שפטיה יתרעם שמוע שובב נתן שלמה יבחר אליפלט אלישוע נפג יפיע אלישמע אלידע אליפלט נגה ירימות יורש העצר שלמה
מלך יהודה ה־1 → שאול על ישראל המאוחדת שלמה על ישראל המאוחדת ←
מלך ממלכת ישראל המאוחדת ה־2 → שאול (מלך הממלכה המאוחדת) איש בושת (מלך ישראל בלבד) שלמה ←

דמותו ופועלו של דוד תפסו מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. דוד המלך מכונה במקרא ”נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל” (שמואל ב', כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את המחבר של רוב ספר תהילים. על פי המסורת, המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו היה נצר לבית דוד. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב).

דוד הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות, ותקופתו מתוארכת לסביבות המאה ה־10 לפני הספירה.

התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, אך מכיוון שהטקסטים המקראיים הנמצאים בידינו היום נכתבו מאות שנים אחרי תקופת חייו הנהוגה במחקר, לאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו אל מול המציאות ההיסטורית שהייתה בתקופתו. ביחס לקיומה של מלכות דוד, אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות רואות בסיפורי דוד מסורות שהגיעו מסיפורים אחרים ושויכו בהמשך לדוד. ביחס למהימנות הסיפורים גופה, מקובל במחקר לראות בספרות זו כאפולוגיה, וכמתאימה ל"סיפורי אוזורפציה", במסגרתם מבקש האוזורופ להצדיק את מרידתו בשליט החוקי ועלייתו לשלטון.

ביוגרפיה

חיים מוקדמים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משיחתו כנער

ערך מורחב – משיחת דוד למלך

שמואל מושח את דוד למלך, ציור משנת 1843

דוד מוזכר בפעם הראשונה בתנ"ך כאשר נשלח שמואל הנביא במצוות אלוהים אל בית ישי בבית לחם, על מנת למשוח למלך אחד מבניו. סיפור זה בא אחרי שנקרעה מלכות ישראל משאול המלך ובעקבות צו ה' לשמואל נשלח לבית ישי, ונזקק שמואל להעמיד פנים כאילו בא לזבוח זבח לאלוהים בבית לחם, כדי לפגוש בישי ולבחור לו את הבן הראוי למשיחה למלכות.

שמואל מתרשם מבכורו של ישי, אליאב, אך אלוהים אומר לו ”וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַי-הוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב.” (שמואל א', ט"ז, ז'), ובאופן דומה נדחים גם שאר בניו של ישי. לבסוף שואל שמואל ”הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?” (שמואל א', ט"ז, י"א) וישי משיב בשלילה וקורא לקטן ביותר שרעה את הצאן, לפי חז"ל, ישי לא קרא בהתחלה לדוד מפני שחשד שדוד הוא לא באמת בנו, שאשתו ילדה את דוד מזרעו של אחר. כאשר רואה שמואל את דוד, המתואר כ”אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי” (שמואל א', ט"ז, י"ב), הוא שומע מפי אלוהים: ”קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא” (שמואל א', ט"ז, י"ב), ומאותו יום ”וַתִּצְלַח רוּחַ יְ-הוָה אֶל דָּוִד” (שמואל א', ט"ז, י"ג).

הצלחות ראשונות

מנגן בפני המלך

בהמשך אותו פרק בספר שמואל, מסופר כי בעת משיחתו של דוד סרה רוח ה' מעל שאול המלך, ועבדיו הציעו כי ייקח לו מנגן שיקל על מצב–רוחו העגום, וממליצים על דוד, ”בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַי-הוָה עִמּוֹ” (שמואל א', ט"ז, י"ח). דוד מגיע לחצר שאול, מנגן בפניו ומקל על רוחו הרעה, ונושא חן מלפניו עד כדי כך שהוא הופכו לנושא כליו.

מלחמת דוד וגָּלְיָת

ערך מורחב – דוד וגוליית

דוד וגָּלְיָת, ציור של קאראווג'ו, בערך 1598

אחרי פרשה זו מתרחש סיפור מלחמת דוד וגָּלְיָת. הסיפור התנ"כי שב ומציג את דוד כאילו מדובר בתחילת הסיפור, ולמעשה, לבד מאזכור מתרץ בודד (”וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם” (שמואל א', י"ז, ט"ו)) אין קשר ממשי בין סיפור חייו של דוד שקדם לכך והסיפור שבא אחרי כן.

גָּלְיָת, ענק מן הפלשתים, מזמין את צבא ישראל לשלוח מולו נציג לדו-קרב שיכריע מי העם המנצח. רק דוד - שנשלח על–ידי אביו להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים הלוחמים בעמק האלה - מעז להילחם בגָּלְיָת. כשהוא מגיע לעמק האלה הוא שומע את הבטחת המלך לפרס הגדול המובטח למי שיכה את גָּלְיָת: ”וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלְֶךְ עֹשֶׁר גָּדֹול וְאֶת־בִּתֹּו יִתֶּן־לֹו וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל” (שמואל א', י"ז, כ"ה). דוד גם נתקל בתגובה עוינת של אחיו הגדול: ”לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ” (שמואל א', י"ז, כ"ח). למרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להילחם בגָּלְיָת.

השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להילחם בפלשתי ”כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו” (שמואל א', י"ז, ל"ג). דוד אומר לשאול שאינו מפחד וכהוכחה מספר את הסיפור הבא: ארי ודוב באו ונשאו שה מעדרו והוא ”גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה” (שמואל א', י"ז, ל"ו), ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להילחם בגָּלְיָת.

דוד אינו חש בנוח עם שריון וכלי המלחמה הרגילים, והוא יוצא למערכה כשבידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע רועים. גָּלְיָת מביט בנער האדמוני ויפה המראה, ובז לו: ”יֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו” (שמואל א', י"ז, מ"ג). דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו: "הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". הוא מזנק לקראת גָּלְיָת ובאמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גָּלְיָת - החלק היחיד החשוף בשריונו - וכך ממוטט אותו וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם. דוד לקח את ראשו של גָּלְיָת והביאו לירושלים.

סיפור מלחמת דוד בגָּלְיָת מזכיר סיפור דומה המתואר בספר שמואל, שם מיוחסת הריגת גָּלְיָת, ענק שגם הוא "עץ חניתו כמנור אורגים" לאחד מגיבורי דוד, אלחנן בן יערי ולא לדוד עצמו: "וַתְּהִי־עֹוד הַמִּלְחָמָה בְּגֹוב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתֹו כִּמְנֹור אֹרְגִים". גָּלְיָת מתואר כאן כאחד מארבעה ענקים "בני הרפה (ערפה - גיסתה של רות המואביה)" שהרגו גיבורי דוד.

לפי מדרש שניסה להסביר את הדמיון, הסתירה מתיישבת בכך ששמו המקורי של דוד הוא "אלחנן". אפשרות אחרת היא שהכתוב מנסה, כאן ובמקומות אחרים, להאדיר את שם דוד בקשרו בשמו עלילות גבורה שונות של התקופה, שלא בהכרח נעשו על–ידו.

עלייתו לגדולה בחצר שאול

בחצרו של שאול נקשרת נפשו של יהונתן בן שאול לאהבו "כנפשו", והוא כורת עמו ברית, בנוסף יהונתן מביא לדוד את מדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו מפני שדוד בא מבית עני. שאול הופך אותו לשליחו האישי ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נושאת חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צובר כוח והופך ל"שר אלף". הכתוב מגלה כאן עוינות רבה מצד שאול, ומאשים אותו במספר חטאים: ראשית, נטען כי שאול מקנא בדוד על הצלחתו בקרב עם גָּלְיָת, שכן אחרי הקרב יצאו בנות ישראל בשירה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" דבר שהיה לצנינים בעיני המלך; שנית, שאול, האחוז רוח רעה, מטיל בדוד המנגן בפניו את חניתו כמה פעמים במטרה להורגו; ושלישית, שאול מבקש להשיא את בתו הבכורה, מרב, לדוד, ודורש ממנו לצאת למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".

אחרי הדברים הללו דוד מתבקש על ידי שאול להינשא גם למרב וגם לבתו הצעירה של שאול, מיכל, שאהבה את דוד. אך מכיוון שלטענתו היה עני ולא יכול היה לשלם את המוהר, סירב דוד לשתי ההצעות. כתחליף למוהר מציע שאול לדוד להביא לו מאה עורלות פלשתים, דוד מצליח מעל למשוער, ומביא מאתיים עורלות, הוא נישא למיכל בת שאול, עליה נאמר כי: "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ".

בריחתו משאול

ניסיונות ההתנקשות של שאול

למרות הקרבה ביניהם, נמשכת קנאת שאול בדוד, והוא שוב ושוב מבקש להמיתו. דוד ניצל בזכות עזרתם של בני שאול - מיכל ויהונתן. לבסוף הוא נמלט לרמתיים צופים - מקום מושבו של שמואל, שם גורם שמואל לכל מבקשי נפשו של דוד מטעם שאול "להתנבא" ככל הנראה להתפשט ולנהוג כאחוזי רוח קודש.

פגישה עם יהונתן

בפרק כ' בספר שמואל א' נשלח יהונתן להביא את דוד אל שאול, אך דוד ממאן לבוא וחושש משאול המבקש את נפשו. יהונתן מנסה להרגיעו בכך שאביו מגלה לו את כל שבחפצו לעשות ואין זו כוונתו. דוד מוסיף ואומר כי לשאול נודע כי דוד מצא חן בעיני יהונתן, ועל כן עשוי להסתיר את כוונותיו להרוג את דוד ממנו, ומציע ליהונתן מבחן: כאשר ישב עם המלך לאכול, יאמר לו כי דוד הלך לבית לחם לזבוח שם זבח עם משפחתו. אם יאמר שאול "טוב" אז "שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ" - סימן הוא שאין כוונתו רעה, אבל אם שאול יכעס אז ידעו כי כוונתו רעה.

יהונתן מסכים למבחן, ומוסיף ומבקש מדוד כי יעשה עמו חסד ולא ישמיד את ביתו כאשר יהפוך הוא למלך. כאשר יהונתן חוזר לבית אביו, הוא אינו אומר לשאול דבר על היעדרותו של דוד, ורק בערב השני שאול שואל לסיבת היעדרו, ויהונתן נוקב בסיבה שביקש ממנו דוד לנקוב: הוא הלך לבית לחם לזבוח "זבח משפחה". שאול כועס, כפי שצפה דוד, ואומר ליהונתן (פסוקים כ'-כ"א): "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלֹוא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכֹּון אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ." שאול נוטל את החנית בידו, כמבקש להכות את בנו, יהונתן קם והולך מהשולחן בזעם, ושולח נער לאסוף חיצים שנורו על ידו לעבר מטרה מסוימת - סימן שנקבע מראש בין יהונתן לדוד לכך ששאול אכן מבקש את נפשו של דוד. השניים נפגשים, מתחבקים מתנשקים ובוכים איש על כתפי רעהו ונשבעים על ברית שלום ביניהם. ואז נפרדים, שכן ברור להם כי אין כל אפשרות לדוד להיוותר בחצר המלך.

טבח הכוהנים בנֹב

ערך מורחב – הטבח בנוב עיר הכהנים

מערה בעיר המקראית עדולם שבשפלת יהודה. במערות שבמקום הסתתר דוד מפני שאול.

דוד מגיע אל נוב ומבקש מהכהן הגדול אחימלך בן אחיטוב פת מזון וחרב מפני שהוא נמצא במשימה סודית מטעם שאול. אחימלך נותן לו כבקשתו. משם הוא נמלט אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא מעמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ומשם הוא נמלט פעם נוספת למערות עדולם, שם הוא מקבץ סביבו חבורה של ארבע מאות אנשי שוליים (”כָּל־אִישׁ מָצֹוק וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לֹו נֹשֶׁא וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ”) ועובר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות - אם סבו. אחרי שהוא יושב שם תקופת מה, הוא עובר בחזרה לנחלת יהודה ומתיישב ביער חרת.

לשאול נודע כי דוד יושב ביער חרת, וזועם על עבדיו. הוא שואל בסרקזם האם דוד הבטיח לתת להם שדות וכרמים, או להפוך את כולם ל"שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאֹות"?! שכן אין הסבר אחר, לדעתו, לעובדה ש"קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרָת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי". שאול רואה במעשהו של יהונתן בגידה בו וחלק מקשר בין דוד ויהונתן להמיתו.

דואג האדומי ראש הסנהדרין אומר לשאול כי דוד הגיע לנוב - אל הכהן אחימלך בן אחיטוב, וזה העניק לו צידה ואת חרב גָּלְיָת הפלשתי. שאול קורא לאחימלך ושואל אותו מדוע סייע לדוד, והוא משיב לו כי אך דבר טבעי היה זה, שכן על–פי המידע שהיה בידו "דָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ", ומכריז על תמימותו: "לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל־זֹאת [על הסכסוך בין שאול ודוד] דָּבָר קָטֹן אֹו גָדֹול".

שאול אינו מאמין לדבריו ומכריז כי יהרוג את אחימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו אינם רוצים לשלוח את ידם, אך דואג האדומי מתחיל במלאכת ההרג, ומתואר כי שאול מכה בכל יושבי נוב ”לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעֹולֵל וְעַד יֹונֵק וְשֹׁור וַחֲמֹור וָשֶׂה לְפִי חָרֶב”. רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט ומספר על הטבח בנוב עיר הכהנים לדוד, וזה אומר: ”יָדַעְתִּי בַּיֹּום הַהוּא כִּי שָׁם דֹּוֵיג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ”. כלומר דוד רואה בדואג האדומי מי שעומד בלב הסכסוך ביניהם וזה המסית את שאול כנגד דוד.

בשל מעשיו אלו של דואג (הלשון הרע שסיפר על דוד ורצח כהני נוב), מונה אותו התלמוד כאחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא.

דוד ושאול במערה

תל זיף בהר חברון. אנשי זיף הסגירו את מיקומו של דוד והוא נאלץ להימלט לעין גדי.

דוד הנמלט מפני שאול הולך לקעילה ומושיע אותה מיד הפלשתים. כאשר נודע הדבר לשאול הוא יוצא לקעילה, ודוד חושש שאנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, ונמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף. כאשר הוא בחרשה שבמדבר זיף, בא לבקרו יהונתן והשניים כורתים ברית, כלשונו של יהונתן: ”אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה” (שמואל א', כ"ג, י"ז). מיד אחר כך מגלים אנשי זיף לשאול היכן מסתתר דוד, ושאול מתחיל לרדוף אחריו. כאשר הוא ואנשיו עומדים ללכוד את דוד, מגיע שליח אל שאול המבשר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.

דוד נמלט ממדבר זיף לעין גדי, ושוב באים אנשים ומגלים לשאול את מקום הימצאו. שאול יורד בראש שלושת אלפים איש למדבר, ומגיע למערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו, ומבלי להבחין בהם עוצר בפתחה. אנשי דוד אומרים לו כי אלוהים נתן בידו את שאול, ועליו לצאת ולהורגו. דוד מתגנב וחותך את כנף בגדו של שאול, אך אינו מוכן להרוג אותו. לאנשיו הוא מסביר: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בֹּו כִּי־מְשִׁיחַ ה' הוּא".

שאול יוצא מן המערה ואז פונה אליו דוד ממקום מסתור ואומר: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ” (שמואל א', כ"ד, ט') כלומר, מדוע אתה מאזין למשמיצים אותי כקושר עליך? דוד פונה לשאול בשם "אבי", מציג את כנף מעילו של שאול ואומר כי יכול היה להורגו על נקלה, אך לא עשה זאת. הוא תוהה שוב מדוע רודף אחריו שאול, שהרי אינו חשוב כלל: ”אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד” (שמואל א', כ"ד, י"ד). שאול מזהה את קולו של דוד, קורא לו "בני" ופורץ בבכי, ואחר–כך מצהיר "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" ומשביע אותו שלא ישמיד את זרעו אחרי שיהפוך למלך.

פרשת נבל הכרמלי

ערך מורחב – סיפור נבל הכרמלי

מעון בדרום הר חברון. שם גר נבל הכרמלי, ובסמוך לשם פגש דוד את אביגיל.

הפרשה מתחילה כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו. דוד שולח אליו עשרה נערים ומורה להם לומר לו: "כֹּה לֶחָי! וְאַתָּה שָׁלֹום, וּבֵיתְךָ שָׁלֹום, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלֹום. וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיֹותָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ". תמורת שירותי "שמירה" אלו, שנבל לא ביקשם מדוד, נתבע תשלום: "תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד".

נבל מגיב בזלזול לתביעת דמי החסות של דוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיֹּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". האם עלי לקחת את לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה" כאשר דוד שומע על סירובו של נבל הוא עולה בראש ארבע מאות מאנשיו על נבל. בינתיים מגלה אחד מנערי נבל לאשתו של נבל, אביגיל, כי אכן אנשי דוד לא פגעו בהם כל זמן הגז וכי נקמתם תהיה קשה. אביגיל יוצאת בחשאי, עמוסת כל טוב, לקראת דוד, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל, "כִּי כִשְׁמֹו כֶּן־הוּא: נָבָל שְׁמֹו, וּנְבָלָה עִמֹּו".

דוד מקבל את דבריה של אביגיל, חוזר בו, ואביגיל שבה למשתה בחצר נבל. למחרת, היא מספרת לנבל השיכור על המקרה, ונבל לוקה בשבץ ומת כעבור עשרה ימים. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו, בנוסף לאחינועם היזרעאלית אותה הוא נושא מיזרעאל.

דוד נמלט אל הפלשתים

תל שרע בצפון הנגב, המזוהה עם צקלג, בה התיישב דוד לאחר נדודיו

אחרי פרשת נבל הכרמלי מספר התנ"ך ששאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש מגלים ושב לדלוק אחר דוד. בסיפור הזהה כמעט לחלוטין לסיפור כנף המעיל, גם כאן מתגנב דוד אל שאול הישן, אך הפעם הוא גונב את חניתו וצפיחית מים. שוב הוא קורא מרחוק לשאול, מכנה את עצמו "פרעוש" ותוהה מדוע שאול רודף אחריו, ושאול שוב מתחרט על התנהגותו ומבטיח שלא לרדוף אותו שוב. אך דוד אינו משוכנע כלל כי שאול לא ישוב לרדוף אחריו, והוא תר אחר מקום מחבוא בטוח יותר, עד שמוצא אותו אצל אויביו המושבעים של עם ישראל, הפלשתים, והוא מתיישב אצל אכיש בן מעוך, מלך גת הפלשתי. שאול שומע על כך ומפסיק לרדוף אחר דוד.

דוד מקבל מאכיש את צקלג למשול בה, ויושב בה למעלה מארבעה חודשים הוא יוצא למסע מלחמה כנגד אויבי ישראל, הגשורי, והגזרי והעמלקי, אך לאכיש הוא מספר כי פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שטחים שבשליטת ישראל. בעקבות דברים אלו משתכנע אכיש כי דוד "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמֹּו בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עֹולָם".

אכיש משוכנע לחלוטין בנאמנותו של דוד לו, וכאשר מתכנסים כוחות הפלשתים באפקה הוא מבקש לצרפו לכוחות הנערכים למלחמה נגד שאול ביזרעאל. שרי הצבא הפלשתיים מתנגדים בחריפות לצירופו: "הֲלֹוא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לֹו בַּמְּחֹלֹות לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתֹו". אכיש מבין כי הדבר לא יצלח, קורא לדוד ואומר לו כי אף שישר בעיניו, "בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טֹוב אָתָּה", ודוד שב לצקלג. עם שובו לצקלג מגלה דוד כי העיר נבזזה על–ידי העמלקים ונשותיו נשבו. הוא דולק אחר הבוזזים, מצליח לחלץ את ביזתם מידם, ואף מעביר "מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה" ו"כָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו".

מות שאול

ערך מורחב – המלחמה בגלבוע

יומיים אחרי שובו לצקלג הגיע נער עמלקי קרוע בגדים לצקלג, וסיפר לדוד על מות שאול ובניו ותבוסת ישראל במערכה בהר הגלבוע. הנער טען באופן שקרי כי הוא זה שהמית את שאול בסוף המערכה, ונטל ממנו את נזרו ואת האצעדה שעל זרועו. דוד מורה להרוג את הנער כי שלח ידו במשיח אלוהים ונושא את הקינה המפורסמת על שאול ויהונתן.

אחרי מות שאול, הוכתר דוד למלך "בְּחֶבְרֹון עַל בֵּית יְהוּדָה", ומלך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה הייתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. משערים כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח לא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו בידי הפלשתים. לפי השערות מסוימות, הייתה מלכותו של דוד בחברון בחסותם של הפלשתים או לכל הפחות בהסכמתם.^{[דרוש מקור]}

בצפון הארץ, בינתיים, הוכתר "אִֽישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל" למלך ישראל. השם "איש בושת" ככל הנראה אינו שמו האמיתי, ושמו האמיתי של איש בושת היה "אשבעל". איש בושת קבע את בירתו במחניים, ושלט על ממלכת ישראל בצפון השומרון, בגלעד, ביזרעאל, על נחלות אפרים ובנימין "וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". התיאור התנ"כי, גורס כי איש בושת מלך רק שנתיים, אך ייתכן ומדובר בשגגה שכן במצב כזה אין מתאם בין משך שנות מלכותו של דוד בחברון ושנות מלכותו של איש בושת.^{[דרוש מקור]} השליטה הממשית בישראל הייתה נתונה בידי אבנר בן נר - דודו ושר צבאו של שאול, ואיש בושת היה שליט בובה.^{[דרוש מקור]}

מלכותו

דוד, פסיפס מ-508. נמצא במוזיאון ישראל שבירושלים

לאחר מותם של שאול ויהונתן בהר הגלבוע, נמשח דוד למלך יהודה. נערכת מלחמת אחים ארוכה בין יהודה בהנהגת דוד, לבין רוב השבטים בהנהגת אבנר. בהדרגה כוחו של דוד גדל, עד שלבסוף אבנר בן נר מעביר אליו את נאמנותו. הוא כובש את ירושלים ומוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: ”בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַ‍ִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה” ( שמואל ב', ה', ה'). דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הוא הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש הראשון, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הוא יבנה את בית המקדש, אלא שלמה בנו. בספר דברי הימים מוסבר כי דוד לא יבנה את בית המקדש עקב המלחמות הרבות שערך.

דוד ובת שבע

ערכים מורחבים – דוד ובת שבע, מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון

דוד המלך באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב

פרשה מפורסמת שספר שמואל נותן לה מקום רב, היא מעשה דוד ובת שבע. דוד מלך ישראל חומד את בת שבע אשתו של אוריה החתי, אחד מאנשי צבאו הבכירים, ואף שוכב עימה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהיא נכנסת להריון מנסה דוד לשכנע את אוריה לשכב עם בת שבע כדי לטשטש את מעשהו, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו איגרת לעמיתיו שיביאו עליו מוות וינטשו אותו בשדה הקרב, ויואב בן צרויה ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה יחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת דוד אוסף את בת שבע לביתו ומתחתן אִתה.

נתן הנביא הוכיח את דוד, באמצעות משל כבשת הרש, על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, ודוד מתוודה על חטאו, שב בתשובה ותשובתו מתקבלת. עם זאת, הוא מקבל עונשים על חטאיו, בסגנון הענישה המקראית המקובלת "מידה כנגד מידה": ”וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה; כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת” (ספר שמואל ב', פרק י"ב). עונשים אלו מתגשמים כאשר אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד. גם אדניה בנו מנסה להמליך את עצמו תחת דוד עוד בחייו.

סופר דברי הימים, שלא אוהב להטיל דופי בדוד, פשוט אינו מספר את הסיפור הזה.

בניגוד מובהק לעמדתו של המספר המקראי, המדגיש את חטאיו של דוד ואת ענשיו, בעיקר דרך דברי נתן הנביא בשמ"ב י"ב, הרי בתלמוד הבבלי מובאת דעת רבי שמואל בר נחמני, לפיה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". לדבריו, בימי דוד נהגו כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו", כדי שאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אשתו בעגינותה, ותוכל להינשא בשנית. עם זאת, מובאות בחז"ל גם דעות חולקות, ואף רבי שמואל בר נחמני עצמו אומר במקום אחר שדוד "הקים עולה של תשובה", מה שמלמד שחטא.

מרד אבשלום

ערך מורחב – מרד אבשלום

דוד בורח מירושלים

דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול

במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך. דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים ”וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ”. באופן סמלי מספר המלווים את דוד בברחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בברחו משאול. בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הברית אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הברית מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: ”וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי רעהו היקר קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ”. ואמרו חז"ל:

שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והיא לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז, עמוד א'

בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.

לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להישאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.

סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוהים, אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: ”וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל”.

אבשלום ופילגשי דוד

בעקבות עצה שקיבל מאחיתופל, בעל אבשלום את פילגשי דוד באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: ”כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”. העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו". בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:

ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך".

—

הקרב המכריע

בעצת חושי הארכי נערך אבשלום לקרב מכריע עם דוד. חושי הארכי עדכן את דוד בתוכנית זו, תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלוהים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים", מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלוהים בעת מצוקה קשה. על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה.

בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד ”וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת”. על רקע הגידול במספר חייליו, שבשלב זה כבר מנו כמה אלפים, נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: ”וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי” טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: ”וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם”.

אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שניסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. ”וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם” וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'". כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם נספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי ”וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא” (הכוונה, כנראה, לחיות טרף ביער). בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד.

מות אבשלום

אבשלום ניסה לברוח ונלכד בעץ האלה, וכך תלוי בין שמים וארץ נותר חסר אונים ונתון לרחמי אויביו. חייל שגילה את אבשלום סירב להרוג אותו ולהמרות את פי המלך אך דיווח ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שלושה שבטים בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את המלאכה מסיימים עשרת נעריו. עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה.

עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. ”וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו”. יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: ”וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה”. בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. כאשר אחימעץ הנרגש מגלה שדוד מתעניין בגורלו של אבשלום יותר מבגורל המלחמה הוא מאבד מעוז רוחו ומתחיל לגמגם בתשובתו. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו ”אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ”. ודוד שואל: ”הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?” והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: "”יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה”.

קינתו של דוד על אובדן אבשלום

קינת דוד על אבשלום, תחריט של גוסטב דורה

”וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי”.

דוד מבטא את כאבו ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא). ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו". פרופ' אהרן קומם טוען כי החזרה 8 פעמים מעיד על הספונטניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל כגון 3 או 7.

אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: ”וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו”.

לאחר המרד

דמותו של דוד על בול ישראלי "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון

מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: ”וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”. מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: ”וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”.

על פי הפסוקים, שנכתבו זמן מה לאחר האירועים, דוד הסיק מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון והבין כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.

בצעד נוסף ושנוי במחלוקת דוד הדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד, מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה, שעמשא היה אחד ממנהיגיו. הפסוקים מציינים את הצלחת המהלך: ”וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן”. הפרשן רלב"ג מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".

צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי: ”וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם”

מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: ”וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו”.

מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה: ”אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו”

פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא

בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו, וקרא לעברו: "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל" (שמואל ב', ט"ז, ז'). שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי: "לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ" (שמואל ב', ט"ז, ט'). דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד, אשר גילה ראייה ארוכת טווח, העדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ולהשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.

ברזילי הגלעדי

לפני שובו לירושלים מתפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד מציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שולחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו ”וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ”. הפרשן רש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, ”וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם”. רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.

מפיבושת וציבא

אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: ”לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!” הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!" הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: ”וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".

חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו".

פילגשי דוד

המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו בפרהסיה על ידי אבשלום: לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים לבית מבודד שנקרא "בית משמרת", שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית ובאומללות על ליום מותן: ”וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת” וביאר רבי ישעיה די טראני: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רש"י דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו - מבלי לדון בגורל הנשים: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהן, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל: דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל נגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה מאחר שאסור למי שאינו מלך לשאת אלמנתו של המלך אשת מלך שבא עליה אחר אסורה למלך. מכל מקום, לפי שני הפירושים נהג דוד כשורה.

מסע הפוקדים

ערך מורחב – המגפה בימי דוד

"מסע הפוקדים" של דוד נערך לקראת סוף מלכותו - עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני התחום הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל אי-פעם. דוד ציווה על שר צבאו יואב בן צרויה: ”שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע” (שמואל ב', כ"ד, ב'), אבל הוא מגיע בדרום עד לנחל ארנון, ובצפון עד צפונית לבשן - "אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי", ונושק לחוף הים התיכון ולערים הפניקיות צור וצידון. המפקד ארך תשעה חודשים ו-20 יום, ונועד למנות את מספר הלוחמים, או בלשון הכתוב: "אִישׁ חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב", ולאחר תשעה חודשים התקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא במעשהו.

לאחר חטא ספירת העם, שלח ה' את גד כדי לתת לדוד לבחור בין שלושה עונשים: רעב של שבע שנים (בדברי הימים: שלוש שנים), הפסד במלחמות לשלושה חדשים, או שלושה ימים של דבר. דוד בחר בדבר, משום שרצה להיענש בידי האל ולא בידי אדם. לאחר שניחם ה' על העונש שהטיל על העם, הוא שלח את גד לצוות על דוד לעלות ולבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב', כ"ד, י"א ואילך, ובמקבילה בדברי הימים א', כ"א, ט' ואילך)

מסלולם של הפוקדים היה כדלקמן: מירושלים חצו את הירדן והגיעו לעבר הירדן, בהמשך ירדו לצפון מואב, אל ערוער שעל נחל ארנון - הגבול הדרומי של נחלת שבט ראובן. משם עלו צפונה, חלפו על פני יעזר בנחלת שבט גד, פקדו את ערי הגלעד והגיעו ל"ארץ תחתים חודשי" - ארץ מצפון לבשן. משם ירדו לדן ופנו מערבה לערי החוף צידון ו"מִבְצַר-צֹר", עברו על פני "ערי החוי והכנעני" וירדו דרומה לבאר שבע. לפי ספר דברי הימים א' המפקד לא כלל את השבטים בנימין ולוי (כ"א, ה'). לפי המקור האחרון מספר בני ישראל היה מיליון ומאה אלף.

שנותיו האחרונות

בעת זקנותו של דוד הוא סובל מקור שלא חלף, ויועציו ייעצו לו לקחת נערה שתחמם אותו, ואחר חיפוש מובאת אליו אבישג השונמית. חולשתו זו של דוד גורמת לבנו הרביעי, אדוניהו, לקשור קשר עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן על מנת למלוך. ניסיונו של אדוניהו סוכל על ידי בת שבע אשתו של דוד ועל ידי נתן הנביא אשר פונים אל דוד בדרישה שיודיע עוד בחייו מי יירש את כיסאו; דוד נענה לבקשתם וממליך תחתיו את שלמה – בנו מבת שבע.

בסוף ימיו מורה דוד לשלמה בקשות אחרונות: לשמור את חוקיו של אלהים, וכך תשמר מלכותו; להרוג את יואב בן צרויה; לעשות חסד עם בני ברזילי הגלעדי, ולהרוג את שמעי בן גרא שקילל אותו בזמן בריחתו מאבשלום.

פטירתו

דוד המלך נפטר בגיל 70. בספרים מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם אלוהים אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות. על-פי המסורת מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר סילואן, פטירתו מתוארת בספר מלכים א', פרק ב', פסוק י': " וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו; וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד". מסורות אחרות (יהודיות, נוצריות ומוסלמיות) מזהות את קבר דוד בהר ציון.

דמותו

מלבד גבורתו בקרב מול גוליית, מיוחסות לדוד רוח הקודש, מוזיקליות, וכתיבת שירה - ספר תהלים. גם ספר עמוס מיחס לו מוזיקליות "הַפֹּרְטִים, עַל-פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִׁיר". הוא מכונה נעים זמירות ישראל. במגילת התהילים הגדולה מיוחסת לו כתיבת שיר לכל יום בשנה לפי לוח השנה במגילות קומראן וכן לשבתות וחגים, ועוד אלפי שירים ובסך הכל 4,050 מזמורים.

דוד המלך במסורת היהודית מסמל מעין "ברווזון מכוער" שמשפחתו איננה מקבלת אותו או מעניקה לו ביטחון, אך עבודתו את האלוהים קידמה אותו למלכות: ”כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי” (ספר תהלים, פרק כ"ז, פסוק י'). דוד גם מסמל את היכולת לשוב בתשובה למרות חטאים כבדים.

תכונה דומיננטית אצל דוד היא תכונת הרחמנות והחמלה. במדרש מסופר שקודם שנבחר דוד להיות מלך היה רועה צאן, וכאשר כבשה הייתה פצועה או חולה היה דוד סוחב אותה על כתפיו, ובשל תכונה זו נבחר להנהיג את ישראל. מאוחר יותר מסופר שהוא הפך אהוב על העם בשל ענוותנותו ועממיותו. כאשר גלה דוד מפני שאול שרדף אחריו התקבצו אליו "כל איש מצוק וכל מר נפש" ודוד היה להם למנהיג. גם כאשר קילל אותו שמעי בן גרא וסקל אותו באבנים, השיב דוד לאבישי בן צרויה שרצה להורגו על ביזוי המלך "כה יקלל, כי ה' אמר לו קלל".

חז"ל בתלמוד מתארים אותו כמלך חכם, שעוסק בתורה בהתמדה רבה, וביום יושב על כס מלכותו ונענה לצורכי עם ישראל ואף פוסק להם בענייני הלכה. עוד הוא מתואר שם כמלך שיוצא למלחמות על פי בקשת עם ישראל ורק לאחר אישור היועצים ואישור הסנהדרין ואלוהים באמצעות האורים ותומים.

הוגי דעות רבים ביהדות, חז"ל, הרמב"ם והמהר"ל מפראג, ראו בדוד המלך את המלך האידיאלי ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידית. על-פי המסורת, המשיח יהיה מזרע בית דוד. משמעויות רבות לכך, כמו המנהג להוסיף בסוכות בנוסח ברכת המזון את המשפט: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כבקשה לבניין מלכות ישראל מחדש. בשל מסורת זו, יוחס ישו הנוצרי כצאצא של בית דוד (אף שבאמונה הנוצרית המאוחרת יותר מקובל שלא היה לו אב אלא נולד מהאל האב על כן מיוחסת אמו, מרים, לבית דוד). על-פי האפוס האתיופי-נוצרי - כברה-נגסט ("כבוד המלכים") - שושלת המלכים אשר שלטו בקיסרות האתיופית מוצאה מבית דוד ולהם אילן-יוחסין, עוד נכתב באפוס זה שהבכורה ניתנה להם ותחתיהם למלכות רומא, כמו-כן בית המלוכה הבריטי אף הוא מייחס עצמו לבית דוד, ובטקסי ההכתרה שלו נהוג לצטט את הפסוקים על המלכת שלמה בנחל הגיחון.

בחזון אחרית הימים מנבא ישעיהו כי באחרית הימים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", יגיע קץ למלחמות ויכון מצב של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". נבואה זו הייתה לאות ולמופת כי ייכון שלום עולמי וכי יתמתנו ניגודי הדעות והשנאה בין עמים ואנשים. מצב זה יגיע כאשר ימשול בישראל המלך המשיח, מצאצאי בית דוד - "חוטר מגזע ישי" או "שורש ישי". ישעיהו מוסיף לנבא כי לעתיד לבוא יתחדשו נסים, כעין הנסים שהיו ביציאת מצרים. עם קיבוץ הגלויות יהיה נס נוסף של קריעת ים סוף וכן נס פיצול נהר פרת לשבעה נחלים, על מנת שתתאפשר עלייה נוחה של הגולים החוזרים לארץ ישראל. לפי המקובל בחקר המקרא, הביטוי "חוטר מגזע ישי" מבטא דווקא תקווה למשיח אחר שאיננו מבית דוד, כחלק מתקווה להתחלה חדשה במקום בית המלוכה שכשל, וזאת משום שדוד לא נתפס על-ידו כטלית שכולה תכלת.

שמואל ייבין מגדיר את אישיותו של דוד כבעלת אמונה חזקה ורגשות דתיים עמוקים. רגש דתי זה הוא שהביאו לידי מעשה של חסידות מופרזת בכמה ובכמה מקרים, שהבולט בהם הוא ההימנעות מפגיעה בשאול המלך הרודפו להמיתו, כמו גם הפגיעה שהוא פוגע בנער שמספר לו כי המית את שאול הגווע לפי בקשתו.^{[דרוש מקור]}

אהבת דוד ויהונתן

דוד ויונתן, איור מקלף צרפתי, סביבות שנת 1300

ערך מורחב – דוד ויהונתן

הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון

• ”וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ” (ספר שמואל א', פרק כ', פסוק י"ז)
• ”וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל” (ספר שמואל א', פרק כ', פסוק מ"א)
• דברי דוד בקינתו על יהונתן: ”נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים” (ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ו)

על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות במסורת היהודית נכתב רבות על אהבה זו שהיא באמת ייחודית בעוצמתה בתנ"ך. על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות, ה', ט"ז:

"כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".

על פי הפרשנות המסורתית, אהבת דוד ויהונתן היא אהבה נפשית המשוללת כל בסיס מיני-גופני. התנ"ך, שלא נמנע מלפרט את חטאיו וכשלונותיו של דוד בפרשת בת שבע ובמקרים נוספים, אינו מציג קשר מיני ביחסי דוד ויהונתן האסור על פי המקרא, וממקרא הפסוקים משתמע תיאור חיובי של אהבה זו, ומשכך אין מקום לפרש כי מדובר באהבה מינית אלא מושג האהבה המדובר הוא רגשי, כמו לאחוות גברים והקרבה עצמית עד מסירות נפש הנפוצה לא אחת בין לוחמים. למשל כפי שמתבטא ב"שיר של רעי" שכתב דן בירן לזכרו של רעו-חברו סא"ל משה (סטמפל) פלס המוכר מאוד בביצוע הגבעטרון. בשלהי המאה העשרים, בניגוד לעמדה האורתודוקסית ובניגוד לדעת חוקרי ביקורת המקרא, הועלתה פרשנות בדבר אפשרות למערכת יחסים רומנטית בין דוד ויהונתן.

בארכאולוגיה

בארכאולוגיה תל מבצר האלה, מבט מהאוויר הארכאולוג יוסף גרפינקל על רקע הביצורים במבצר האלה קיר האבן בעיר דוד, אותו מזהה אילת מזר כקיר ארמונו של דוד הכיתוב "אראל דודה" (המכוון ככל הנראה ל"מקדש דוד" או ללוחם מבית דוד) במצבת מישע כתובת תל דן, הטקסט "בית דוד" מודגש בלבן ישנן 5 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

החל מימיו של יוליוס ולהאוזן בסוף המאה התשע עשרה התבססה התפיסה במחקר לפיה מרבית הסיפורים על אודות דוד המופיעים בספר שמואל משקפים חיבורים עתיקים הכוללים תיעוד היסטורי אמין בעיקרו, וכי הם נכתבו בסמוך לזמנם של המאורעות המסופרים, בימי דוד או שלמה, גם אם עברו מאז אי אילו עריכות. לביסוס השקפה זו הועלתה ההשערה שחיבורים אלה - שאין הסכמה על טיבם והיקפם המדויק - נכתבו במסגרת תקופה של "הארה", פרץ של אוריינות ופעילות ספרותית מטעם חצר המלוכה שהתחולל בימיו של שלמה, ולהשערה זו ניתן אישוש מן הכתובים. אסכולות אחרות שהתפתחו במהלך החלק השני של המאה העשרים ערערו על הקונצנזוס אודות זמן חיבורם של סיפורי דוד ועל מהימנותם ההיסטורית. היו חוקרי מקרא שהחלו לראות בהם יצירה ספרותית בדיונית מעיקרה שנכתבה בתקופות מאוחרות יותר, כמו תקופת יאשיהו ואף התקופה הפרסית. מגמה זו הצטרפה למגמה מקבילה בארכאולוגיה, שקראה תיגר על הנחת קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת כפי שהיא מתוארת במקרא כרקע לפעילותו של דוד, ועל השערת תקופת ההארה בימי שלמה.

מגמות אלו הביאו לתקופה, במהלך המאה ה־20, בה קיומו של דוד היה מוטל בספק מכיוון שלא היו ממצאים ארכאולוגיים חוץ מקראיים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אולם נותרה מחלוקת על מאפייניה, וכפועל יוצא, גם דמותו ההיסטורית של דוד והרקע לפעילותו שנויים במחלוקת. בעוד שידוע על קיומן של ממלכות נפרדות ביהודה ובישראל החל מן המאה ה־9 לפנה"ס לכל הפחות, המחלוקת היא על מה היה בשלבים שקדמו לכך, לרבות תקופתו של דוד. במאה ה־10 לפני הספירה מקובל שממלכת ישראל החלה את צעדיה כממלכה אזורית גדולה ומשמעותית, אולם ישנה מחלוקת האם מרכזה היה בירושלים בממלכה מאוחדת עליה מלך דוד, או שמא בשכם הצפונית, כך שממלכת ישראל הייתה הממלכה הדומיננטית והגדולה, וממלכתו של דוד צנועה וקטנה יותר. ויכוח שנותר בעינו נוגע גם למפעלי הכיבוש המיוחסים במקרא לדוד, ומפעלי הבנייה המיוחסים לשלמה אחריו, ולשאלה האם אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה^{[דרוש מקור]} ויש המאחרים אותו לימי עמרי.

אין בנמצא ממצאים ארכאולוגיים המתייחסים ישירות למתואר על דוד. ישנם ממצאים של בנייה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי חלק מהחוקרים לתקופת דוד או שלמה, אולם לפי חוקרים אחרים הממצאים שייכים לתקופה מאוחרת יותר, לימי אחאב. בנוסף, לאור מכלול הממצאים הארכאולגים מאזור ממלכת יהודה יש המפקפקים בקיומה של ממלכת דוד ושלמה המאוחדת והגדולה כפי שהיא מתוארת במקרא. להלן סקירה של מספר ממצאים הנקשרים לאותה תקופה על פי חלק מהחוקרים:

• היישוב המבוצר היחיד מתקופת דוד הוא ח'ירבת קייאפה (מבצר האלה) שזוהה על פי החופר יוסף גרפינקל כשעריים המקראית. יישוב זה תוארך באמצעות תיארוך פחמן-14 למחצית האחרונה של המאה ה-11 לפנה"ס ולשליש הראשון של המאה ה-10 לפני הספירה, תקופת דוד בכרונולוגיה המקראית, והוא זוהה כיישוב עברי על פי היעדר עצמות חזיר, מציאת אוסטרקון בשפה העברית ושיקולים נוספים. הביצורים של יישוב זה יש בהם כדי להעיד על חוזקה של הממלכה שבנתה אותו.
• מציאת מבנה האבן הגדול בעיר דוד אשר ראשיתו בתקופה הכנענית-יבוסית, אולם הוא עמד על כנו עד לחורבן ירושלים עם חורבן ממלכת יהודה. אילת מזר הציעה לזהותו עם הארמון של מלך דוד המתואר במקרא, אולם חוקרים אחרים מסרבים לקבל את זיהוי זה ומצביעים על פגמים בקביעתו.
• כתובת תל דן המתוארכת בין המאה ה-9 לפנה"ס למאה ה-8 לפנה"ס בה מופיע השם "בית דוד" לתיאור בית המלכות ביהודה, מצביעה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה או לכל הפחות שזו מיוחסת אליו בזמן כתיבת הכתובת.
• מצבת מישע מזכירה את "אראל דודה" אשר נפל בשבי מישע והובל בתהלוכת ניצחון וייתכן שמדובר בלוחם מבית דוד, או בחפץ פולחני שיוחס לו.
• ההיסטוריון וחוקר המקרא קנת קיטצ'ן גורס כי בכתובת של שושנק הראשון (המזוהה עם שישק מלך מצרים המקראי) מופיע שמו של דוד. בכתובת נאמר כי שושנק פשט על מקומות יישוב בארץ ישראל בשנת 925 לפנה"ס, וביניהם "רמת דוד" שבנגב, בדרום יהודה, שם לפי הסיפור המקראי מצא דוד מקלט משאול. מאידך, פרשנות זו אינה וודאית, כיוון שהכתובת פגומה.

הסיפור כאפולוגיה - דוד כאוזורפ שחמס את השלטון מהמלך החוקי שאול

רקע - מאפייניה של ספרות האוזורפציה

בספרות המחקרית ישנו פלורליזם ספרותי ביחס לתיאוריהם של האוזורפים. באופן טיפוסי, האוזורפ יכול להיות כזה שהכחיד את שושלת המלוכה הקודמת וייסד כזו חדש; כזה שכתב "אפולוגיה" להצדקת מלכותו, וכזה שבנה ושיקם את מקדש האל שבחר בו. ספרות האוזורפציה מדגישה שלושה יסודות מרכזיים: דרך תפיסת השלטון, הדגשת הלגיטימציה האלוהית של האוזורפ, והדגשת הלגיטימציה החברתית שהצליח לזכות לה בדיעבד לאחר שעלה לשלטון.

תפיסת השלטון נעשתה לא פעם ללא עימות צבאי, אלא תוך הישנות על גופים חברתיים משפיעים, דוגמת ירבעם בן נבט בישראל (מל"א י"ב 16–17, 24-22), שישק במצרים ונבונאיד בבבל. האוזורפ יכול להיות אדם חיצוני לחלוטין לבית המלוכה, אך לעיתים גם יורש עצר שאיננו הראשון בסדר הירושה (כדוגמת שלמה המלך), או אדם הטוען שהוא יורש עצר אבוד.

מבין חמשת המלכים הישראלים והיהודאים שזכו ללגיטימציה אלוהית, ארבעה מביניהם נחשבים במחקר לאוזורפים. המלכים שזכו ללגיטימציה זו הם שאול - מלכה הראשון של ישראל (שמ"א ט׳ 1-יי 27) ; דוד - שנבחר על ידי האל לאחר שזה הסיר את שאול ממלכותו (שמ"א ט"ז 1­13 ; שמ"ב זי 8) ; ירבעם בן נבט - מלכה הראשון של ממלכת ישראל ומפלגה (מל"א י"א 29–39) ; בעשא בן אחיה - מלך ישראל (מל"א ט"ז 2) ויהוא בן נמשי - מלך ישראל (מל"ב טי 13-1). עם זאת, היו אוזורפים בממלכת ישראל שהמחבר לא הזכיר את בחירתם על ידי האל.

ספרות תאולוגית המבקשת להצדיק את עלייתם לשלטון של האוזורפים הייתה מחזה שכיח במזרח הקדום. כך למשל, מלכי אשור נהגו לציין בכתובותיהם הדגשות לבחירה אלוהית במלכותם, שביקשה להתגבר על הבעייתיות שבעלייתם למלוכה שלא כיורשים חוקיים, בין אם באמצעות כוח צבאי ובין עם באמצעות הליך בחירה ייחודי. דוגמאות לאוזורפים בולטים שנהגו כך הן תגלת פלאסר השלישי, סרגון השני ונרם-סין מלך בבל.

סיפורי דוד כאפולוגיה

במחקר נהוג לראות בסיפורים על דוד בספר שמואל כאפולוגיה. המחבר המקראי הציג את דוד מצד אחד כמלך נבחר וראוי, ומצד שני כמלך שהיה אוזורפ. בסיפורים על דוד קיימים רוב המאפיינים להגדרתו כאוזורפ: דוד ייסד שושלת מלוכה חדשה שנבחרה על ידי האל לאחר הסרת השושלת הנבחרת הקודמת של בית שאול; בסיפורים על דוד קיים תיאור מודגש של הלגיטימציה האלוהית ושל הלגיטימציה החברתית שניתנה לו על ידי ה', ועל ידי אנשי יהודה וישראל (שמ״ב בי 4, הי 3-1 ; דה״א י״א 1–3) ; דוד נמשח בסתר על ידי נביא (שמ״א ט״ז 13) ; האל כרת ברית ייחודית עם דוד ושושלתו עד עולם (שמ״ב ז׳, בייחוד 16 ; דה״א י״ז 14) ; בסיפורים על דוד תוארו בהרחבה מעשיו של דוד לתפיסת כס המלוכה, ופעולותיו לאחר תפיסת כס המלוכה, בעיקר לקביעת ירושלים כבירה וכמרכז דתי, וההכנות הקשורות לבניין בית המקדש בירושלים. המחבר התייחס אל דוד באמביוולנטיות, וערך את הסיפורים על דוד כ"אפולוגיה", שלצידה גם ביקר את התנהגותו של דוד. לדעתם של אישידה והלפרן תיאר המחבר את דוד מצד אחד כמלך מושלם וכמלך אידיאלי בתכונותיו החיצוניות והפנימיות: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שמ״א ט״ז 12) ; יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ״ (שם 18) ; "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ." (שמ״ב ח׳ 15, 24) ומצד שני תיארו כמלך שעשה את הרע בעיני הי: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו [בְּעֵינַי] ... וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה" (שמ״ב י״א 27 ; י״ב 9–10).

בקרב חוקרים רבים, רווחת הסברה כי סיפורי דוד מציגים מקרי מוות "נקיים" של מתנגדיו, כאשר למעשה הוא זה שהביא למותם. סברה זו רלוונטית גם בקרב חוקרים שאין עניינם במהימנות ההיסטורית של הסיפורים, אלא בהיסטוריית המסורות שרווחו בקרב מי שחיו בארץ ישראל. כך למשל, חוקר המקרא יאיר זקוביץ מסביר כי בסיפור מרד שבע בן בכרי, המסורת לפיה דוד הוא "איש דמים" שרצח את בית שאול, מובאת בפיו של מי שחוזר בו לאחר כישלון המרד, וזאת כאמצעי ספרותי-רטורי שבא להציג את המסורת שרווחה ולהתפלמס איתה. זקוביץ מנתח אמצעי זה כ"שסתום הביטחון", במסגרתו נותנים במה למסורות לא רצויות, אך בפי דמויות שלפי הגיונו הפנימי של הסיפור, אין מקום להאמין להן. אף המקרא עצמו מציג מקרים בהם דוד ממית את יריביו ואוסר מלחמה בשאול, כדוגמת סיפור רצפה בת איה וברית דוד עם הפלשתים, אך תיאור זה מלווה בהצדקת מעשיו. על-פי הסיפור, שמעי בן גרא אומר לדוד "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל." (שמואל ב טז ז), אך לאחר מכן חוזר בו ומבקש את סליחתו של דוד על מעשיהו (שמואל ב יט יז–כד).

בתרבות

בספרה מלכים ג, הסופרת יוכי ברנדס נותנת במה פרוזאית לסברות המחקריות לפיהן דוד היה אוזורפ אשר חמס את השלטון בכח, תוך שסופריו מצדיקים את מעשיו באמצעים שונים.

דוד באמנות

פסלי דוד פסל דוד מאת מיכלאנג'לו, הנמצא בפירנצה, 1501-1504 פסל דוד מאת ורוקיו, 1473–1475 פסל דוד מאת דונטלו, 1440 בערך פסל דוד מאת ברניני, 1623–1624 ישנן 4 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית והערבית כבר בתקופה הרומית. לעיתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס. באמנות הרנסאנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכלאנג'לו, דונטלו וורוקיו. בתקופת הבארוק ידוע פסלו של ברניני.

במאה ה-15 החלו יצרני קלפים צרפתיים לייחס לדוד את דמותו של המלך על קלף העלה.

דוד במוזיקה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דמותו של דוד הייתה מקור השראה לכתיבת מוזיקה קלאסית.

• "אבשלום בני" "Absalon fili mi" מוטט לקינת דוד על אבשלום מאת ז'וסקן דה פרה.
• Planxit autem David מוטט לקינת דוד על שאול ויהונתן מאת ז'וסקן דה פרה.
• "אבשלום בני" "Fili mi Absalon" מוטט לקינת דוד על אבשלום מאת היינריך שיץ.
• דוד הוא דמות ראשית באורטוריה "שאול" מאת גאורג פרידריך הנדל.
• "המלך דוד" (Le roi David), אורטוריה מאת ארתור הונגר.
• "הכתרתו של דוד", אורטוריה מאת יוהאן וילהלם קורנליוס פון קניגסלב אותה כתב בשנת 1785 והאורטוריה "קינת דוד על החרמון" אותה כתב בשנת 1793.

דוד מוזכר גם במוזיקה מודרנית, למשל בהללויה של לאונרד כהן, ב-"Dead" של הפיקסיז, ב-"Mad About You" של סטינג וב-"Flash of the Blade" של איירון מיידן.

דוד בספרות, בשירה ובפזמונאות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. העדר התייחסות למקורות שאינם בעברית.

חוץ מספרו של דוד, תהילים, שהפך פופולרי בקרב רבים, ספרים ושירים רבים עסקו בדוד, בהם:

• משה שמיר - כבשת הרש
• מרים ילן-שטקליס - ג'ינג'י
• ג'וזף הלר - אלוהים יודע (דוד בימיו האחרונים מהרהר בחייו שחלפו)
• יעקב שבתאי - כתר בראש (מחזה על מאבק הירושה של דוד)
• שחר פנקס - הבא אחריו (מחזה פוליטי העוסק בימיו האחרונים של דוד)
• שטפן היים - דוח המלך דוד, אלגוריה על הקומוניזם המציגה את איתן האזרחי כהיסטוריון חצר הנשכר בידי שלמה כדי לטשטש את פשעי אביו.
• יעקב פרידמן (מיידיש בנימין טנא) - המלך נוטה למות
• ברוס ברספורד - סרט הקולנוע המלך דוד בכיכובו של ריצ'רד גיר
• ירון כפכפי - המחזמר "דוד"
• אהוד בנאי - דוד ושאול (שיר געגועים)
• בת-שבע אהרוני - איש חייל ואגדה
• אריה בן-אהרן - בעקבות משיחך
• נעמי שמר - הגשש החיוור - למה צחקה מיכל
• עקיבא נוף - מים לדוד המלך (בביצוע הגשש החיוור)
• אביהו מדינה ויהודה בדיחי - כינור דוד
• כוורת - גָּלְיָת - שיר אודות מלחמת דוד וגוליית
• יהונתן גפן - "אוריה החיתי" (בביצוע שולה חן)

משפחה

מוצאו של דוד ממשפחת אפרת שישבה בבית לחם: וְדָוִד בֶּן-אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וּשְׁמוֹ יִשַׁי, וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים. אפרת מוזכרת לראשונה בתנ"ך כאשתו של כלב בן חצרון. בבית לחם היה אזור פולחני שאליו הגיע שמואל הנביא לזבוח זבח. גם שמואל נחשב כבן למשפחה אפרתית אך כאן הכוונה משפחה 'חשובה'. כמו כן, משפחת אלימלך, שממנה צמח דוד, גרה בבית לחם והייתה מצאצאי אפרת: וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים—מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה. על פי נבואת הנביא מיכה, המושל העתיד להגיע יבוא ממשפחת אפרת מבית לחם.

שורשיו

דוד מנגן בנבל דוד מנגן לפני שאול, ציור של רמברנדט, 1629–1631 דוד מנגן בנבל, ציור של חרארד ואן הונטהורסט פסל דוד הרועה מנגן בנבל, של הפסל דוד פולוס בקיבוץ רמת דוד פסל דוד מנגן בנבל, מחוץ למתחם קבר דוד פסיפס דוד מנגן בנבל, מבית הכנסת בעזה, במוזיאון השומרוני הטוב חורבת קייאפה ישנן 6 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

על פי המסופר במגילת רות, היה דוד נינם של בעז ורות המואבייה - גיורת צדק שעל שמה נקראת המגילה. ישי, נכדם דרך אביו עובד, היה אביו של דוד ושמה של אמו לא נזכר במקרא, אך על פי חז"ל, שמה היה נצבת בת עדאל:

ואמר רב חנן בר רבא אמר רב אמיה דאברהם אמתלאי בת כרנבו אמיה דהמן אמתלאי בת עורבתי וסימניך טמא טמא טהור טהור אמיה דדוד נצבת בת עדאל שמה אמיה דשמשון צללפונית

— בבא בתרא, צ"א, ע"א

ילדיו

בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם היזרעאלית; השני כלאב (או דניאל) לאביגיל הכרמלית; השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדוניה בן חגית; החמישי שפטיה בן אביטל; השישי יתרעם לעגלה אשתו. ובירושלים נולדו לו: שמוע, שובב, נתן ושלמה מבת-שבע (בת שוע, דברי הימים א ג,ה); יבחר, אלישוע, נגה, נפג, יפיע, אלישמע, אלידע, אליפלט ותמר.

שושלת בית דוד

ערך מורחב – בית דוד

האמונה כי המשיח יהיה מצאצאי דוד המלך, נרמזת בברכת יעקב לבנו יהודה: "לא יסור 'שבט' מיהודה". על כך הוסיף הרמב"ן בפירושו למקרא כי מלכי בית חשמונאי נענשו, והופסקה שושלת המלכות שלהם, משום שנטלו לעצמם את המלוכה אף שלא היו מזרע דוד. בתלמוד ובספר הזוהר נכתבה האימרה המפורסמת (שאף הפכה לשיר-עם יהודי): "דוד מלך ישראל חי וקיים". גם בימינו קיימות משפחות המחזיקות בספרי יוחסין עד דוד המלך, דרך ראשי הגלות שבבבל, ומאמינות כי אולי מתוכן יצמח המלך העתידי. ידועות כ-10 משפחות כאלה, בהן משפחות דיין (נשיא) מארם צובא, דנינו, פרץ, אברבנאל, שאלתיאל, דון-יחיא, פינטו, וחרל"פ.

משפחות אשכנזיות ובפרט שושלות רבניות מתייחסות לדוד המלך דרך יוחסין המתועד בספר מגיני שלמה, בו הרב יהושע העשיל צאצאו של רש"י ורבנו תם מתאר את שרשרת היוחסין שלו עד רבי יוחנן הסנדלר ומשם לפי התלמוד, עד לבית דוד. הרב אפרים זלמן מרגליות כתב ספר (שלשלת היוחסין) שבו הוא מייחס את הרמ"א וכן משפחות רבניות אחרות למגיני שלמה ולרש"י וכך גם הם מחוברים לשושלת זו (תוספות יום טוב, הטורי זהב והשפתי כהן ועוד). למשפחת מרגליות היו קשרי משפחה מסועפים עם משפחות רבניות אחרות (חריף, רוקח ועוד). רבי יהודה הנשיא, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, היה לפי המסורת מצאצאי דוד (מבנו שפטיה בן אביטל).

אביו הקדום של ישו

על פי הפרשנות הנוצרית לאילן ישי ועל פי תיאור אילן היוחסין של ישו בחלק מספרי הבשורה, ישו הוא נצר לבית דוד; על כן, בין סיבות נוספות, הוא נתפס על ידי הנוצרים כמשיח, ומחליפו של עם ישראל לאחר שיחטאו בהכרח, ובעקבות זאת האמונה תתפוס את מקומה של קיום מצוות התורה.

אילן יוחסין

בעז

רות המואביה

מחלון

עובד

עדאל

ישי

נצבת

דוד המלך

אליאב

צרויה

אביגיל

שלמה המלך

אבשלום

יואב

עשהאל

עמשא

אבישי

ראו גם

• אוזורפ
• עץ משפחה של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
• דוד וגוליית
• דוד ויהונתן
• סיפור נבל הכרמלי
• דוד ובת שבע
• מעשה אמנון ותמר
• בית דוד
• מרד שבע בן בכרי
• שירת דוד
• קינת דוד על אבנר
• דברי דוד האחרונים
• קבר דוד המלך

לקריאה נוספת

• שמואל ייבין, אנציקלופדיה מקראית, בערך "דוד המלך"
• נורית אור ירח אוזורפטורים בממלכת יהודה וישראל (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור) בהנחיית פרופסור ורגון שמואל
• פרופסור אבשלום אליצור, לפני ולפנים - עיונים פסיכואנלטיים במקרא (פרק ז')
• דובריש טורש, מלכות דוד: תולדות דוד מלך ישראל...על פי מקורות חדשים, וורשה ה'תרע"ד, 1914
• יעקב פרמן, דוד בן ישי: לקראת 3000 שנים מראשי מלכותו ויצירתו, הוצאת ספרים בישראל למדעי המזרח העתיק, ת"א ה'תשט"ז, 1956
• אהרן ראובני, דוד המלך: דמותו ומקומו בתולדות ישראל: מחקר היסטורי, מסדה, רמת גן תשכ"ה, 1965
• משה גרסיאל, מלכות דוד: מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוגרפיה, הוצאת דון והחברה לחקר המקרא, תל אביב ה'תשל"ה (1975)
• שמואל אברמסקי, מלכות שאול ומלכות דוד: ראשית המלוכה בישראל והשפעתה לדורות, הוצאת שקמונה (בשיתוף עם אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ירושלים ה'תשל"ז (1977)
• יהושע בכרך, יפיות מלכות וזמירות: למוד פרקי דוד המלך בספר שמואל ותהילים על פי המקורות, "אריאל - מפעלי תורה, יהדות וחברה בישראל" ו"נזר דוד - אגודה להנצחת זכרו והוצאת ספריו של הרב דוד הכהן ('הרב הנזיר')", ירושלים ה'תש"ם, 1980
• פרנק פולק, הסיפור במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 1994. עמ' 407–420
• פרופסור יאיר זקוביץ, דוד: מרועה למשיח (מאמרים על דוד המלך—ובכלל זה מאמר על דוד במדרש מאת אביגדור שנאן, ומאמר על דמות דוד באמנות היהודית מאת שלום צבר), יד יצחק בן-צבי, ירושלים ה'תשנ"ו, 1995
• יהושע בכרך, מחר ח[ו]דש :... המשך לספר "יפיות מלכות וזמירות", הוצאת הישיבה הגבוהה אור עציון (ישיבת "הסדר"), מרכז שפירא ה'תשנ"ו, 1995
• פרופסור יאיר זקוביץ, "הגם דוד בנביאים" שמ"א כא יא-טז במעגלי פרשנות פנים מקראית, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, יא, תשנ"ז, עמ' 114–130
• פרופסור יאיר זקוביץ, דוד מלך ישראל חי וקיים? (הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא באוניברסיטה העברית), הוצאת סימור, ירושלים ה'תשנ"ז, 1997
• שמעון סבג, דוד המלך: קוים לדמותו: פרקי גדולה, גבורה ומלכות בספר תהלים, הוצאת ראובן מס, ירושלים ה'תשנ"ז, 1997
• סימון, אוריאל, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים. ירושלים: מוסד ביאליק, 2001
• הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע: החטא, העונש והתיקון, ישיבת הר עציון ומכללת יעקב הרצוג, אלון שבות ה'תשס"ב, 2002
• פרופסור יאיר זקוביץ ופרופסור אביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים. פרק כג', 'וישלח ויקחני מאחורי הצואן': סיפור משיחת דוד במזמור קנ"א מקומראן. 2004, עמ' 262–271
• ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, בהוצאת אוניברסיטת ת"א, 2006
• שולמית גד, דוד מלך ישראל: סיפור חייו, ייסוריו ועצמת התהילים, חולון ה'תשס"ו, 2006
• אליהו שלומי, דוד המלך: קורות חייו של דוד המלך על פי המקראות ומדרשי חז"ל, ירושלים ה'תשס"ו, 2006
• גלפז-פלר, פנינה, ויולד –יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי. ירושלים: כרמל, 2006. עמ' 121–142
• יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל, עקבות דוד המלך בעמק האלה – תגליות מפתיעות בארכאולוגיה המקראית, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
• אמיר אור, הממלכה, עורך: אלי הירש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, 558 עמודים
• המלך דוד, האוצרות האבודים-התנ"ך בפרוזה, הוצאת ספרי ניב, תשע"ט-2019, 379 עמודים
• הרב שלמה לווינשטיין, ומתוק האור - דוד המלך, שני כרכים, תשפ"א

קישורים חיצוניים

• דוד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עיון ביחסי דוד ויואב, ד"ר איילת סיידלר, סרטון באתר יוטיוב
• דוד, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• עשרות מאמרים על דמותו של דוד המלך, באתר 929 - תנ"ך ביחד
• מתיה קם, פיליפ טריה, דויד המלך, באתר "תרבות•il"
• מידע על דוד המלך באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• אירית לוין, דוד המלך בעקבות משה רבנו
• ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006
• שמעון קליין, 'קדושה, מלכות ועולמו של דוד המלך'
• אבישי אלבוים, "משפחות המתייחסות לדוד המלך", בעברית
• זאב סולטנוביץ', דוד אל מול המרידות מתוך ביתו, באתר "ישיבה"
• יאיר זקוביץ, פרקים מהספר "דוד: מרועה למשיח", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• עדי אביר, דוד המלך לא חטא, 28 יולי 2011
• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, דוד המלך, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים
• אלי אשד, "סופר המלך דוד" חלק ראשון, חלק שני, אתר "היקום של אלי אשד" - דיון בשאלת זהותו של ההיסטוריון המקורי של דוד המלך והאם השתמש במקורות חיתיים.
• שמואל ב' יח': דוד המלך או דוד האב | מחברות: סיגל שטרק; נעמי גרשון, באתר מקראנט
• צ' פרידהבר , ‏הצבא בימי דוד , מערכות 269, יוני 1979
• גלעד ששון, סיפור מותו של דוד המלך בתלמוד הבבלי ובמדרש רות רבה (אורכב 23.09.2015 בארכיון Wayback Machine)
• מאיר בר-אילן, מזמורים חיצוניים המיוחסים לדוד המלך
• Armin Lange, Emanuel Tov, and Matthias Weigold, in association with Bennie Reynolds (eds.), The Dead Sea Scrolls in Context: Integrating the Dead Sea Scrolls in the Study of Ancient Texts, Languages, and Cultures, VTSup, Leiden: Brill, 2011, pp. 693–718.
• הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - אבות האומה - דוד המלך, באתר "ערוץ מאיר"
• דוד המלך – סופרסטאר נולד, בפודקאסט "עושים תנ"ך", בהשתתפות ד"ר בועז סתווי
• הרב קלמן בר, שאול ודוד מול פלשתים, כ' חשוון תשע"ח, באתר יוטיוב
• פרק 46 – דבר היום: שש אמות וזרת – מי הרג את גליית? בפודקאסט "דברי הימים" בהגשת אילן אבקסיס
• ורד נעם, מה בין דוד להומרוס? דוד בעיני חז"ל, בערוץ יוטיוב של 929 - תנ"ך ביחד, 11 בינואר 2016
• יצחק טסלר, "מבקרי המקרא טעו: דוד היה גאון והממלכה הייתה חזקה", באתר ynet, 3 ביוני 2022
• דוד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• דוד, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• דוד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• דוד, באתר Discogs (באנגלית)
• דוד, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

דוד - תבניות ניווט