דייוויד ואט טוראנס
דייוויד ואט טוראנס (באנגלית: David Watt Torrance; 6 בנובמבר 1862 – 26 באוגוסט 1923) היה רופא סקוטי שפעל בארץ ישראל, ממייסדי הרפואה הציבורית בטבריה.
.JPG)
ביוגרפיה
עריכהטוראנס נולד בארדריי (Airdrie) (אנ') שבסקוטלנד לד"ר תומאס טוראנס וסוזאן ואט. אביו נפטר כשדייוויד היה בן 16, והמשפחה עקרה לגלאזגו. הוא למד לימודי רפואה באוניברסיטת גלאזגו ועבד למחייתו בבית מרקחת. במהלך הלימודים, אמונתו הדתית התחזקה והוא נעשה מקורב לכנסייה של סקוטלנד.[1] הוא הוסמך כרופא בשנת 1883, ואז קיבל פנייה מ"ועדת המיסיון היהודי" (Jewish Mission Committee), ארגון שפעל במסגרת הכנסייה של סקוטלנד וייחד את עיקר מאמציו להמרת דתם של יהודים במזרח התיכון. חברי הוועדה הציעו לו להקים מיסיון בצפת כחלק מהפעילות המכונה "המיסיון הרפואי". טוראנס הסכים, אך במהלך ההכנות התברר כי ארגון מיסיונרי אחר, החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים, החליט להקים מיסיון רפואי בצפת, ולכן נשלח טוראנס למסע חיפוש אחר מקום אחר המתאים לפעילות מיסיונרית. במסגרת סיור זה הגיע טוראנס בשנת 1884 לטבריה.
באותה תקופה היה מצב הרפואה בטבריה בכי רע, ולא היו בתי חולים או רופאים שיטפלו בחולי העיר, עד כדי כך שבשנת 1883 יצא קול קורא של נכבדים ורבנים להביא רופאים לעיר.[2] בעקבות ביקורו של טוראנס בעיר בתחילת 1884 התקבלה המלצתו לוועדת המיסיון היהודי להקים את המיסיון בטבריה ואושר לו תקציב שנתי למשך חמש שנים למטרה זו.[3] ב-1885, לאחר שנישא ללידיה הובר (Lydia Huber), השתקע טוראנס בטבריה ופתח מרפאה. פתיחת המרפאה לוותה בחששות וחרמות של אנשי הציבור היהודי שחששו מפעולתו המיסיונרית של טוראנס. אך בשל מסירותו של טוראנס, והעובדה כי המרפאה הייתה הפתרון היחיד לאספקת שירותי רפואה ברמה סבירה באזור, הגיעו אליו לבסוף גם חולים יהודים שנעזרו בו.
בשנת 1894 פתח בית חולים במבנה שהקים בצפון העיר טבריה, לאחר שעמל על הקמתו כשלוש שנים. בתקופה זו פקדו אותו אסונות אישיים, ושני ילדיו הקטנים ואשתו מתו. בשנת 1895 נישא מחדש לאלינור דורי.
העיתון "חבצלת" מתאר את פעולתו של טוראנס ובית החולים במילים:
ועוד נוסף יגון על מכאובינו בראותנו אשר המיססיאן ימ"ש פתחו בית חולים גדול, בניין עזר לכל עם ועם בניין מהודר ומפואר. הבניין הוא מחוץ לעיר נאה מאוד... ומחיים נפשות החולים והנעלפים, כן תוכו בתי תבשיל מאכלות אסורות בכשרות גמורה עבור קודש ישראל... ובית האשפיטאל מלאה אנשים מאחינו בני ישראל הנאנחים שמה...
בשנת 1902 התפרצה מגפת החולירע בטבריה, ולטוראנס היה תפקיד חשוב בהדברתה. במגפה זו מתה אשתו אלינור, והוא נישא מחדש בשנת 1908 לאישה מארצות הברית בשם קרטיס. בשנת 1912 פרצה שוב המגפה, ושוב פעל טוראנס לעצירתה. בשנת 1914 נאלץ לעזוב את ארץ ישראל בשל היותו נתין בריטי. הוא התגייס לצבא הבריטי ושימש כמנהל בית חולים צבאי באוקבנק שבמערב סקוטלנד.[4]
לאחר המלחמה, בשנת 1920 שב לטבריה והמשיך לנהל בה את בית החולים. בשנת 1922 הגיע בנו, הרברט טוראנס (Herbert Watt Torrance; 1977-1892), שהיה אף הוא לרופא, וסייע בעדו. בשנת 1923 מת ונטמן בטבריה. בהלווייתו נאמר עליו מפי הרב חיים אבולעפיה: ”שלושה דברים נתברכה בהם טבריה: בים הכנרת, בחמי טבריה, ובד"ר טוראנס. אחד משלושה אלה אבד לבני טבריה היום הזה.”[5]
בשנת 1925 יצאה לאור ביוגרפיה של טוראנס בשם "A Galilee Doctor" מאת סופר בשם וו' פ' ליווינגסטון. בשנת 1962 נקראה כיכר בטבריה, שליד בית החולים שייסד טוראנס, על שמו ועל שם בנו הרברט. בית החולים שייסד טוראנס פעל כבית חולים וכבית ספר לאחיות. בשנת 1930 הוסב בית החולים למחלקת יולדות של בית החולים ע"ש שוויצר שהוקם בעיר, ובשנת 1959 נסגר, עם הקמת בית החולים פוריה. כיום פועל במקום המלון הסקוטי, בו מצויה כיום מסעדת יוקרה הקרויה על שמו.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אתר הבית של דייוויד ואט טוראנס המופעל על ידי נכדו, דייוויד ביירן
- The Mission work of Dr D.W. Torrance and Dr. H.W. Torrance in Tiberias מאתר הארכיון של אוניברסיטת דנדי שאליה הועבר העזבון של דייוויד והרברט טורנס הכולל אלפי צילומים שביצעו שניהם בארץ ישראל.
- בית החולים הסקוטי באתר הבית של המלון הסקוטי
- ירון בר-אל וניסים לוי, ראשיתה של הרפואה המודרנית בערי הגליל (1900-1860), קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 106-103
- ריקה יצחקי-הראל, המיסיון הסקוטי בצפת עד מלחמת העולם הראשונה ותגובת היישוב היהודי על פעילות מיסיונרית, קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 74-72
הערות שוליים
עריכה- ^ Biography
- ^ קול קורא, חבצלת, 15 ביוני 1883
- ^ Michael Marten, Attempting to bring the gospel home: Scottish missions to Palestine, 1839-1917 הוצאת I.B.Tauris, 2006
- ^ אוסף טוראנס אתר מונדוס, אוניברסיטת דאנדי (באנגלית)
- ^ עודד אבישר (עורך), ספר טבריה: עיר כינרות ויישובה בראי הדורות, ירושלים: כתר, תשל"ג, עמ' 337