מדינות הציר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־00:50, 6 בדצמבר 2017

מדינות הציר היו המדינות שלחמו נגד בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, ובמרכזן גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית.

רקע כללי

שלוש המדינות העיקריות שלחמו במסגרת ברית מדינות הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית. הברית הצבאית בין הצדדים נרקמה באמצעות הסכם לשיתוף פעולה צבאי המכונה ההסכם התלת צדדי, שנחתם ב-27 בספטמבר 1940, וביסס באופן רשמי את ה"ציר" בין רומא, ברלין וטוקיו. בשיא כוחה של הברית שלטו כוחותיה בשטחים עצומים, שכללו חלקים ניכרים מאירופה, מאסיה, מאפריקה ומהאוקיינוס השקט.

שלוש המדינות הקשורות בהסכם תלת צדדי זה היו הצד התוקפני במלחמת העולם השנייה:

גרמניה הנאצית פתחה במלחמה בהתקפה על פולין, לאחר שביימה, כעילה למלחמה, את ההתקפה על תחנת הרדיו בגלייביץ, שלא הייתה ולא נבראה, ובהמשך פתחה במלחמה נגד מדינות רבות, לעתים במפתיע וללא כל פרובוקציה, כשהמניע למלחמה היה תאוריה אימפריאליסטית וגזענית-אנטישמית, הגורסת שעל גרמניה להשיג מרחב מחיה, המשתרע על פני כל אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון וברית המועצות עד להרי אוראל, לשעבד את תושביו, ולהשמיד את אלו מהם השייכים לגזעים "נחותים" ובמיוחד את היהודים באמצעות תוכנית הפתרון הסופי.
איטליה הפשיסטית הייתה בעלת היסטוריה של תוקפנות. כך נלחמה כנגד אתיופיה, כבשה את אלבניה ופתחה במלחמת איטליה-יוון, מתוך תוקפנות גרידא. למלחמה באירופה הצטרפה במתקפה על צרפת לאחר שזו הוכרעה כבר על ידי גרמניה, ולא היוותה לה כל סיכון.
האימפריה היפנית אף היא הייתה שקועה במשך שנים לפני חתימת ההסכם במלחמת כיבוש ושעבוד בסין ובדרום מזרח אסיה, ובמהלך המלחמה פתחה בהתקפה ללא כל התראה נגד ארצות הברית כשביצעה את המתקפה על פרל הארבור.

מדינות אלו גררו אחריהן שורה של מדינות. חלקן היו קשורות עמן בברית, והיו מדינות עצמאיות לכל דבר שלחמו לצד מדינות הציר, מתוך אינטרסים אזוריים או פוליטיים, כגון הונגריה, רומניה ובולגריה; חלקן מדינות בובה שנוצרו על ידי מדינות הציר, וחלקן מדינות נייטרליות בעלות אידאולוגיה קרובה לזו של מדינות הציר, שסייעו במידה זו או אחרת למאמץ המלחמתי של הציר. השייכות ל"מדינות הציר" לא הייתה עניין של קבע. ישנן מדינות שבמהלך הלחימה החליפו צד, נכנסו לבריתות עם מדינות הציר או פרשו מהן. איטליה הפשיסטית החלה את המלחמה כבעלת ברית שוות זכויות, אחת משלוש המדינות שהרכיבו את הציר, וסיימה את המלחמה כמדינה כבושה ובה תנועה פרטיזנית הנלחמת כנגד הכיבוש הגרמני.

מדינות הציר, בהנהגת גרמניה הנאצית, היו האחראיות לייזומה ולביצועה של השואה. השואה התבצעה בשטחי מדינות הציר, או בשטחים שהיו נתונים לשליטתן, באירופה ובמידת מה בצפון אפריקה. גרמניה הובילה את הצעדים כנגד היהודים, מחקיקה אנטישמית ועד להשמדה, ולחצה על המדינות הקשורות עמה בברית לנקוט בצעדים דומים, ולהסגיר לידיה את אזרחיהן היהודיים לשם השמדתם. היחס לדרישות הגרמניות נע בין הסכמה ושיתוף פעולה מלא, כדוגמת רומניה או סלובקיה, לבין ניסיונות להגן על היהודים ולמנוע גירושם, על אף קבלת חקיקה אנטישמית, כשם שהיה באיטליה. לעתים, רק כאשר נכנס הצבא הגרמני למדינה גרורה, בוצעה השמדת היהודים, כשם שהיה בהונגריה. לעתים הגנו המדינות על אזרחיהן היהודים וניסו למנוע השמדתם או לעכבה בתירוצים שונים, כפי שהיה בבולגריה. הקשורות בהסכם המשולש במזרח הרחוק, יפן ומדינות "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי" כפי שקראה התעמולה היפנית לשטחי הכיבוש, לא נקטו בצעדים ממשיים כנגד האזרחים היהודיים. פליטים שהגיעו לאזורים אלו נתקלו בהגבלות ובמחסור, כגון הפליטים שהגיעו לגטו שאנגחאי, אך על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית והשפעתה, לא היו יהודי המזרח הרחוק בסכנת השמדה.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתן המוחלטת של מדינות הציר, בכיבושן על ידי בעלות הברית, בפירוק האימפריות שנוצרו במהלך קיומה של הברית, ובהחלפת הממשלות בעלות האידאולוגיה הנאצית, הפאשיסטית או האימפריאליסטית שהנהיגו אותן. אדולף היטלר ובניטו מוסוליני מצאו את מותם בסוף המלחמה, כמו גם רבים ממנהיגי המשטרים שהובילו, אם בהתאבדות או בהוצאה להורג. כזה היה גם גורלם של רבים ממנהיגי יפן, כגון ראש הממשלה הידקי טוג'ו. יוצא דופן היה גורלו של הירוהיטו קיסר יפן, שנותר לעמוד בראש המדינה גם לאחר המלחמה.

ההסכם התלת צדדי

ערך מורחב – ההסכם התלת צדדי

המונח "ציר" לתיאור הברית שבין גרמניה ואיטליה הוכנס לשימוש על ידי בניטו מוסוליני בשנת 1936 כאשר דיבר על ציר רומא-ברלין לאחר חתימת הסכם הידידות בין איטליה וגרמניה ב-25 באוקטובר 1936. מוסוליני הצהיר כי שתי המדינות תהיינה לציר סביבו יסובו שאר מדינות אירופה. ההסכם עוצב כאשר איטליה הפשיסטית, שבעבר לא הביעה אהדה לשאיפות גרמניה, עמדה מול התנגדות של מדינות המערב ויתר החברות בחבר הלאומים, בעקבות המלחמה התוקפנית בה פתחה, המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. ב-1936 חתמה גרמניה עם יפן על הסכם ידידות דומה, וכן על הסכם האנטי-קומינטרן אליו הצטרפה איטליה במאי 1937.

במאי 1939 הפך הסכם ציר רומא-ברלין לברית צבאית לכל דבר שכונתה ברית הפלדה.

האימפריה היפנית הייתה בעלת ברית טבעית כמעט לגרמניה הנאצית. שתי המדינות דגלו בהתפשטות טריטוריאלית על חשבון שכנותיהן. על מנת להגשים שאיפות אלו היה על שתי המדינות להתגבר באופן כלשהו על התנגדותן של ברית המועצות ושל ארצות הברית, ואויביה של גרמניה ביבשת, המדינות הקולוניאליסטיות צרפת, בריטניה ואף הולנד, החזיקו בשטחים נרחבים בדרום מזרח אסיה, שאליהם נשאו היפנים את עיניהם.

ברית המועצות חתמה באוגוסט 1939 על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם גרמניה הנאצית, והתנגשות צבאית במזרח הרחוק, בשנת 1939 באזור חלקין גול הביאה ליצירת סטטוס קוו עם יפן, אותו לא העז אף צד להפר. ארצות הברית הייתה נייטרלית לכאורה, אך אהדתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבעלות הברית, הביאה לרצון לסייע לבריטניה ולספק לה את צורכי המלחמה הדרושים לה. ממרץ 1941 ועד כניסתה למלחמה בפועל בסוף אותה שנה, אכן סיפקה ארצות הברית ציוד רב לבריטניה ולבעלות בריתה במסגרת מדיניות "החכר והשאל". גם בעת חתימת ההסכם המשולש, היה ברור כי דרכה של ארצות הברית לסיוע פעיל לבעלות הברית סלולה. ניתן היה להסיק כי כל מדינה בעלת שאיפות התפשטות תאלץ למצוא דרך, צבאית או מדינית, להכריע את ברית המועצות או את ארצות הברית, או לנטרלן מבחינה פוליטית.

כאשר נפתחה מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, היו היפנים שקועים מזה כעשור במלחמות התפשטות באסיה, בסין ובדרום מזרח אסיה. איטליה הצטרפה ללחימה רק ביוני 1940 כשתקפה את צרפת בעקבות התקיפה הגרמנית.

ב-27 בספטמבר 1940 נחתם ההסכם התלת צדדי בברלין על ידי נציגי גרמניה, איטליה ויפן, והצהיר על המדיניות שהייתה קיימת בפועל. אל ההסכם הצטרפו במהלך הזמן הונגריה, רומניה, סלובקיה ובולגריה. יוגוסלביה הצטרפה אל ההסכם, אך הפיכה צבאית גרמה לפרישתה ממנו לאחר יומיים, ולכיבושה על ידי גרמניה לאחר זמן קצר.

ההסכם נתן ממד גלובאלי למלחמה, שעד אז התרכזה באירופה ובאזור הים התיכון.

הצדדים הראשיים להסכם

שלוש החותמות על ההסכם התלת צדדי נחשבות למעצמות העיקריות המהוות את הציר. האידאולוגיה התוקפנית שאימצו לעצמן, מדיניותן, והנכונות להשתמש בכוח כדי להגשימה, כמו גם האישיות של העומדים בראשן, נתנו לברית זו את אופייה המיוחד.

גרמניה

ערכים מורחבים – גרמניה הנאצית, יהודי גרמניה הנאצית

גרמניה הייתה היוזמת והמבצעת הראשית של השואה, בה הושמדו שישה מיליון יהודים. התאוריות הגזעניות והאנטישמיות שהגה היטלר, ואשר שימשו ככוח המניע למדיניות ההתפשטות שעמדה בבסיס יצירת הציר, הן שהובילו אותה לרכז את היהודים בגטאות בכל שטחי הכיבוש, ולשלחם להשמדה.

יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה שסבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. רבים מהם היגרו למדינות שכנות או מעבר לים. בסוף שנות ה-30 השתנה המצב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית הפכה לחמורה ביותר. מדינות העולם השונות סגרו את שעריהן בפני זרם הפליטים היהודים, והגבילו את ההגירה אליהן. חבר הלאומים נשאר אדיש לבעיית הפליטים, וכמוהו שאר מדינות העולם.

לאחר שנותרו בגרמניה פחות ממחצית מיהודיה בעקבות זרם ההגירה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הושמדו מרביתם במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה. ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – נקייה מיהודים).

יפן

ערך מורחב – האימפריה היפנית

יפן הייתה הכוח העיקרי מבין מדינות הציר באסיה ובמרחב האוקיינוס השקט. שמה הרשמי - "דאי ניפון טיקוקו" פירושו "האימפריה של יפן רבתי". כיום מתייחסים למדינה זו בכינוי "האימפריה היפנית" בשל שאיפותיה האימפריליסטיות כלפי שכנותיה.

ראש המדינה היפני בתקופת קיום ההסכם התלת צדדי היה הקיסר הירוהיטו. החוקה היפנית קבעה כי: "הקיסר הוא ראש האימפריה, משלב באישיותו את זכויותיה הריבוניות, ומוציא אותן לפועל על פי החוקה" (סעיף 4). סעיף 11 קבע כי "לקיסר הפיקוד העליון על הצבא ועל הצי". לקיסר הייתה כפופה ממשלה ומטה כללי ולו שני ראשים. מיום חתימת ההסכם התלת צדדי ועד כניעתה של יפן היו ראשי הממשלה היפנים פומימרו קונוי, הידקי טוג'ו, קוניאקי קויסו, קנטרו סוזוקי ונרוהיקו היגשיקוני.

יפן הפנתה את רוב כוחותיה למלחמה ביבשת אסיה, בשטחה של סין, בו פתחה במתקפה ב-7 ביולי 1937 כנגד כוחותיו של צ'יאנג קאי שק ובהמשך, לאחר המתקפה על פרל הארבור, נלחמה כנגד ארצות הברית, כנגד הבריטים בבורמה, מלזיה, סינגפור והונג קונג. האוסטרלים, הקנדים וההודים שסייעו לבריטניה כחלק מן הדומיניונים, כנגד הולנד במושבותיה באיי הודו המזרחית ההולנדים (כיום חלק מאינדונזיה), כנגד הפיליפינים ולבסוף כנגד ברית המועצות אשר לאחר הניצחון באירופה הכריזה מלחמה על יפן ומיגרה את כוחותיה במנצ'וקואו, במבצע סערת אוגוסט.

השטחים שנכבשו על ידי יפן במלחמה כונו על ידי יפן בכינוי "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי", שכלל בשיאו את מנצ'וריה, מונגוליה הפנימית, חלקים מסין, מלזיה, הודו סין (שצירופה לשטח הכיבוש היפני התאפשר תוך שיתוף פעולה עם צרפת של וישי), איי הודו המזרחית ההולנדים, הפיליפינים, בורמה, חלק מהודו ואיים רבים באוקיינוס השקט.

היהודים ביפן
במלחמת העולם השנייה לא מסרה יפן את יהודי יפן ומנצ'וריה לידי גרמניה, על אף ששיתפה איתה פעולה.

בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן, דרך סיביר, יהודים רבים מאירופה. עם חסידי אומות העולם נמנה סגן הקונסול היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה, שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הליטאים והגרמנים.

איטליה

ערך מורחב – איטליה הפשיסטית

איטליה הפשיסטית הייתה החברה השלישית בציר, והשתייכה למדינות הציר בשני גלגולים חוקתיים, שניהם תחת הנהגתו של בניטו מוסוליני. האחד כ"ממלכת איטליה" מיום חתימת ההסכם התלת צדדי ועד כניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943, והשנייה כמדינת בובות איטלקית בשליטה גרמנית בצפון המדינה, שכונתה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית", וידועה אף כ"הרפובליקה של סאלו". שתי המדינות היו תחת שליטת המפלגה הפשיסטית של איטליה, ומכאן כינוי התקופה בתולדות איטליה כ"איטליה הפשיסטית".

ראש המדינה הרשמי בממלכת איטליה היה המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, אך השליט בפועל היה ראש ממשלתו, מוסוליני, ולתקופה קצרה בין 25 ביולי 1943 עד לכניעת איטליה ולפרישתה מן הציר בספטמבר 1943, שימש בתפקיד זה המרשל פייטרו באדוליו. ויטוריו אמנואלה אף הוכרז כמלך אלבניה וקיסר אתיופיה. אתיופיה נכבשה על ידי האיטלקים ב-1936 וסופחה למושבה האיטלקית "מזרח אפריקה האיטלקית". אלבניה נכבשה ב-1939, והצטרפה ל"אוניה פרסונלית" עם איטליה כשקיבלה את ויטוריו אמנואלה השלישי כמלכה. כן החזיקה איטליה מתקופות קודמות במושבות בלוב ובאיי הדודקאנס. כן כבשה איטליה חלק מהרי האלפים שהיה טריטוריה צרפתית לאחר שתקפה את צרפת, מספר שבועות לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה. לאחר חתימת ההסכם התלת צדדי תקפה איטליה את יוון. מלחמת איטליה-יוון הייתה כישלון צבאי, ואיטליה ביקשה את סיועה של גרמניה ובולגריה על מנת לנצח את היוונים. לאחר המלחמה, בין 1941 לספטמבר 1944 שלטה איטליה בחלקים נרחבים מיוון, שחולקה בין גרמניה, בולגריה ואיטליה.

הרפובליקה של סאלו, גלגולה השני של המדינה הפשיסטית האיטלקית, הוקמה בשטחי הכיבוש הגרמני בצפון איטליה, לאחר שהמלך וראש ממשלתו באדוליו פעלו לחתימה על הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית. המדינה, שהייתה למעשה ממשלת בובות בחסות גרמנית, בה היה מוסוליני ראש המדינה להלכה, אך השליטה בפועל הייתה בידי הגרמנים, התקיימה בין 25 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945.

היהודים באיטליה הפשיסטית
הפאשיזם האיטלקי לא היה בראשיתו מלווה באנטישמיות, אך ככל שהתקרבה איטליה לגרמניה הנאצית, כך השפיעה מדיניותו הרצחנית של היטלר על המדיניות האיטלקית. בתחילה, חקקה איטליה ב-1938 חוקי גזע שהגבילו את היהודים. כל עוד שמרה איטליה על עצמאותה, לא נמסרו יהודיה לידי הנאצים להשמדה, כשם שנמסרו יהודים במדינות אחרות. כאשר נכבשה צפון איטליה בשנת 1943, והוקמה הרפובליקה של סאלו, הפקירה רפובליקה זו את אזרחיה היהודים לרדיפות אנטישמיות, לריכוזם ומשלוחם לאושוויץ. 7,900 מיהודי איטליה נספו בדרך זו.

מדינות נוספות שהצטרפו להסכם התלת צדדי

בחודשים שלאחר חתימת ההסכם התלת צדדי, הצטרפו אליו מדינות נוספות, אם מרצונן, וכהמשך ישיר למדיניות בשנים שלפני גיבוש ההסכם, ואם ברמה זו או אחרת של אילוץ. יש לזכור כי בעת חתימת ההסכם, בספטמבר 1940 הייתה גרמניה הנאצית בשיא כוחה, לאחר שזה עתה הביסה את צרפת במערכה שנמשכה שישה שבועות, והכישלונות בחזית הרוסית שהביאו בסוף לתבוסתה היו נחלת העתיד הרחוק. בריטניה הספונה באיה המבודד הייתה האתגר היחיד כנגד שלטון מדינות הציר באירופה, והדעה הרווחת הייתה כי אף היא תיכנע בסופו של דבר. ברית המועצות הייתה קשורה עם גרמניה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ואילו ארצות הברית הייתה שבויה בכוחם של אילוצי פוליטיקה פנימית שהותירו אותה מחוץ למלחמה על אף רצונו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. בסוף שנת 1940 ובתחילת שנת 1941 נראתה ההצטרפות אל מדינות הציר כצעד נבון וכמעשה בעתו.

הונגריה

ערך מורחב – הונגריה במלחמת העולם השנייה

הונגריה נשלטה על ידי האדמירל מיקלוש הורטי ששימש כעוצר. זה שנים ניהלה הונגריה מדיניות פרו גרמנית, שנראתה להורטי כדרך הטובה ביותר להשיב להונגריה את השטחים שאיבדה בהסכם טריאנון לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשם שהיה זה הכוח המניע את המדיניות הגרמנית בתחילת התקופה הנאצית, להחזיר לגרמניה את שאיבדה בהסכם ורסאי. אך טבעי כי הונגריה הייתה למדינה הראשונה שהצטרפה להסכם התלת צדדי לאחר חתימת שלושת הצדדים העיקריים. ב-20 בנובמבר 1940 חתמו נציגי הונגריה על ההסכם התלת צדדי.

בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם נהנתה הונגריה מפירות המדיניות התוקפנית של גרמניה ואיטליה. בסדרה של בוררויות שנקראו "בוררות וינה הראשונה" ו"בוררות וינה השנייה" או "תכתיב וינה", שנערכו בנובמבר 1938 וביוני 1940 קבעו שרי החוץ של גרמניה ואיטליה, יואכים פון ריבנטרופ וגלאצו צ'אנו, כי הונגריה תקבל נתחים נרחבים מצ'כוסלובקיה ומרומניה.

במרץ 1941 הביאו שינויים פוליטיים ביוגוסלביה, כמו גם מעורבותה הכושלת של איטליה במלחמת איטליה-יוון לצורך בפלישה גרמנית נרחבת אל הבלקנים. הונגריה התירה מעבר כוחות גרמנים בשטחה בדרכם אל יוגוסלביה. ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, וחמישה ימים לאחר מכן, ב-11 באפריל, פלשו ההונגרים ליוגוסלביה, שצבאה כבר הוכה על ידי הגרמנים, וכבשו חלק משטחה, שהיה שייך להונגריה בעבר - מחוז וויבודינה, וכן חלקים מקרואטיה וסלובניה. צעד זה הביא לניתוק מיידי של היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה.

הונגריה לא התבקשה להשתתף במבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, אך חמישה ימים לאחר תחילת המבצע, ב-27 ביוני 1941 הכריזה הונגריה מלחמה על ברית המועצות. במהלך המלחמה שלחה הונגריה 200,000 חיילים שיילחמו לצד הגרמנים. חיילים אלו השתתפו במערכות הקשות ורבות האבדות של הוורמאכט במזרח, ורבים מהם נהרגו.

ב-26 בנובמבר 1941 הייתה הונגריה אחת מ-13 המדינות שחתמו על הסכם האנטי-קומינטרן המחודש. ב-6 בדצמבר 1941 הכריזה בריטניה מלחמה על הונגריה, ואילו הונגריה הכריזה מלחמה, מספר ימים לאחר מכן, על בריטניה ועל ארצות הברית. ב-1942 הכריזה ארצות הברית מלחמה על הונגריה.

ב-1944 התקרב הצבא האדום אל שטחה של הונגריה. במרץ 1944 הסתבר כי הורטי מחפש את הדרך אל מחוץ לברית. ב-19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, והציבו בראש הממשלה את דומה סטויאי, שגרירה לשעבר של הונגריה בברלין שהיה ידוע כפרו נאצי. ב-16 באוקטובר 1944 פנה הורטי אל ברית המועצות בהצעה לשלום נפרד. הגרמנים הביאו להדחתו, והשליטו ממשלה בראשות פרנץ סלשי, איש מפלגת צלב החץ הפאשיסטית.

ב-4 בינואר 1945 נכבשה בודפשט בידי הצבא האדום, אך יחידות הונגריות שלחמו לצד הנאצים המשיכו להלחם, במקומות בהם היו מוצבות, גם לאחר ששטחה של הונגריה כולה נכבש על ידי הרוסים, עד לכניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945. הונגריה הייתה הצד האחרון להסכם התלת צדדי, פרט לגרמניה ויפן, שהמשיך להלחם.

יהדות הונגריה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הורע מצבם של היהודים בהונגריה. אמנם לא היו בסכנת השמדה מיידית, אך היו נתונים לרדיפות אנטישמיות, הוגבלו בחוקים מיוחדים (שממשלתו של הורטי החלה לחוקק עוד בשנת 1938) ונשלחו למחנות עבודת כפייה. עם זאת, כממשלות אחרות, נמנעה ממשלת הונגריה מלשלוח את אזרחיה להשמדה במזרח, כל עוד יכלה לעמוד בפני הלחץ הנאצי לעשות כן. לאחר כיבושה של הונגריה בידי הגרמנים, במרץ 1944, הגיע לבודפשט אדולף אייכמן, והצליח לשלוח יותר מחצי מיליון מיהודי הונגריה להשמדה. ביולי 1944 הפסיק הורטי את המשלוחים להשמדה, וזאת כאשר שארית הפליטה של יהודי הונגריה, כמאה וחמישים אלף נפש, מרוכזים בבודפשט. עם עלייתה של ממשלת צלב החץ בראשות פרנץ סלשי באוקטובר 1944, רצחו הפשיסטים ההונגרים עשרות אלפי יהודים נוספים. אירועי השואה הביאו לרציחתם של 564,500 איש מיהודי הונגריה.

רומניה

לאחר מלחמת העולם הראשונה זכתה רומניה, שלחמה לצד מדינות ההסכמה לרווחים טריטוריאליים משמעותיים על חשבון שכנותיה, ובמיוחד אוסטרו-הונגריה. לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ועל פי מה שהוסכם בו, תבעה ברית המועצות מרומניה את בסרביה ואת צפון בוקובינה, כולל חבל הרצה. רומניה, חסרת בני ברית, נאלצה להיכנע לאולטימטום הסובייטי ונסוגה מחבלים אלה שנכבשו מיד על ידי הצבא האדום. במסגרת תכתיב וינה ב-30 באוגוסט 1940 הכריחו גרמניה הנאצית ואיטליה את רומניה לוותר על צפון טרנסילבניה לטובת הונגריה, וכן להעניק לבולגריה את חבל הקדרילטר (דרום דוברוג'ה), ב-5 בספטמבר 1940.

במאמץ להתגבר על המשבר הפוליטי שנוצר עם אבדן בסרביה, מינה קרול השני, מלך רומניה את הגנרל יון אנטונסקו לראש ממשלה, ב-6 בספטמבר 1940. אנטונסקו הכריח את המלך להתפטר, ושם על כיסאו את בנו מיכאי הראשון בן ה-19. אנטונסקו כרת ברית עם תנועת הלגיונרים והכריז על רומניה כמדינה "לאומית-לגיונרית", כשתוארו "Conducător" - מנהיג. רומניה כרתה ברית עם גרמניה מתוך תקווה להשיב לעצמה, בעזרת גרמניה, את החבלים שעברו לברית המועצות, לכן חתמה על ההסכם התלת צדדי ב-23 בנובמבר 1940. ב-1941 נכנסו למדינה חיילים גרמנים והשתמשו בשטחה לפלישה ליוגוסלביה ולאחר מכן, יחד עם הצבא הרומני הגדול, לברית המועצות. כמו כן נהנו הגרמנים משימוש חופשי באוצרות הטבע של רומניה, במיוחד חיטה ונפט.

ב-22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה למבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות. לא רק זאת שאפשרה מעבר חיילים גרמנים בשטחה, אלא גם תרמה 300,000 מחייליה ללחימה לצד הגרמנים בחזית, יותר מכל בעלת ברית משנית אחרת. רומניה סיפחה לשטחה שטחים עצומים. היא השיבה לעצמה את בסרביה וסיפחה שטחים ניכרים ממזרח לנהר הדניסטר, כולל העיר אודסה.

משהתהפך גלגל המלחמה, התבוסה הגרמנית לצבא האדום נראתה בלתי נמנעת והצבא האדום התקרב לנהר פרוט, הודח אנטונסקו, וב-23 באוגוסט 1944 הכריזה רומניה על תמיכתה בבעלות הברית. הכרזה זו לא מנעה מברית המועצות לראות ברומניה אחת ממדינות הציר, ולכבוש את בוקרשט ב-31 באוגוסט 1944. במקביל תקפו הנאצים את רומניה, וסירבו לסגת משטחה ללא קרב.

יהדות רומניה

ערך מורחב – שואת יהודי רומניה

משטרו של אנטונסקו היה בין הגרועים שבמשטרים האנטישמים שקמו באירופה. אנשי המשטר שיתפו פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים ורציחתם, ואף יזמו את רציחת היהודים בעצמם. היהודים שחיו בגבולות רומניה שלפני 1941 נשלחו אל שטחי הכיבוש החדשים במזרח, שם סבלו מעינויים, רעב, עבודות כפייה, ובסופו של דבר רצח.

בשנת 1930 היו ברומניה (בגבולות "רומניה הגדולה" שכללה את בוקובינה, בסרביה כל טרנסילבניה והקדרילטר) 756,930 יהודים.

45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה על ידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם לטרנסניסטריה. נרצחו על ידי השלטונות הרומנים גם 115,000 עד 180,000 יהודים אוקראינים, במיוחד באזור אודסה. עוד כ-15,000 יהודים נרצחו בפרעות יאשי. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום הרגאט בפרעות דורוחוי, הטבח בגאלצי, בפרעות בוקרשט ובמקומות נוספים, אך במספרים קטנים מאלפים.

ועדת ההיסטוריונים שהוקמה על ידי ממשלת רומניה החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים שהומתו בשואה, תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ובין 380,000 (כולל יהודים אוקראינים)

סלובקיה

הרפובליקה הסלובקית, בהנהגת יוזף טיסו הצטרפה אל ההסכם התלת צדדי ב-24 בנובמבר 1940.

סלובקיה הייתה למעשה מדינה גרורה של גרמניה, כאשר עצם היווצרותה הייתה תוצאה של פירוק צ'כוסלובקיה לגורמים לאחר מסירת חבל הסודטים בהסכם מינכן ולאחריו פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, והקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה בחלק משטחי צ'כיה.

סלובקיה הכריזה על עצמאותה ב-14 במרץ 1939, וכבר ב-23 במרץ חתמה על ברית הגנה עם גרמניה. חיילים סלובקים הצטרפו לגרמנים בפלישה לפולין, בניסיון לקבל בחזרה שטח שאבד לסלובקיה ב-1918.

סלובקיה הכריזה מלחמה על ברית המועצות ב-1941 ונמנתה עם החותמות על הנוסח המחודש של הסכם האנטי-קומינטרן באותה שנה. חיילים סלובקים לחמו לצד הגרמנים בחזית המזרחית, בסדר גודל של שתי דיוויזיות, כ-20,000 חיילים. ב-1942 הכריזה סלובקיה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית.

ב-29 באוגוסט 1944 החלה התקוממות עממית כנגד משטרו הדיקטטורי של טיסו. המרידה דוכאה על ידי הואפן אס אס, וסלובקים מנאמני טיסו. עד ההתקוממות לא הייתה סלובקיה תחת כיבוש גרמני ישיר, אך לאחריה איבדה את מעט העצמאות שעוד נותרה לה.

לאחר המלחמה הוצא טיסו להורג, וסלובקיה שבה והתאחדה עם צ'כיה עד לשנת 1993.

יהודי סלובקיה

ערך מורחב – יהדות סלובקיה

משטרו של טיסו היה משטר אנטישמי, וסייע לנאצים באופן פעיל בהשמדת יהדות סלובקיה. בתחילה גורש חלק ניכר מהיהודים לשטחי סלובקיה שהועברו להונגריה, במסגרת "בוררות וינה" בשנת 1938, הנותרים נרדפו, רוכזו בגטאות, והושמדו באושוויץ ובמיידנק. מספר היהודים שנרצחו בשואה בשטחי סלובקיה, ובשטחים הסלובקים שהועברו להונגריה מוערך במאה אלף.

בולגריה

בולגריה, בהנהגת המלך בוריס השלישי הצטרפה אל החוזה התלת צדדי ב-1 במרץ 1941. בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וכגרמניה והונגריה רצתה להשיב לעצמה שטחים שאבדו במלחמה, ולשנות את תנאי ההסכמים הבינלאומיים שלאחריה, ובמיוחד את חוזה ניי מ-27 בנובמבר 1919, שהעביר ליוון את צפון תראקיה, קבע תשלום פיצויי מלחמה גבוהים, וצמצם את צבא בולגריה ל-20,000 חיילים.

כמדינות אחרות באזור הבלקן, למעט יוון, התקרבה בולגריה אל גרמניה הנאצית במהלך שנות ה-30. בשנת 1940, על פי תנאי הסכם קראיובה, הכריחה גרמניה את רומניה לוותר על חבל דרום דוברוג'ה ולהעבירו לבולגריה.

לאחר כישלון איטליה במלחמת איטליה-יוון, שדרש התערבות גרמנית, סייעה בולגריה לגרמנים באפריל 1941 בפלישתם ליוון וליוגוסלביה, וסיפחה את חבל וורדר בנובינה, המהווה כיום את הרפובליקה של מקדוניה, ואת מערב תראקיה. אך, כמדינות אחרות, לא הצטרפה בולגריה אל מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ואף לא הכריזה עליה מלחמה. על אף היעדר הכרזת מלחמה משני הצדדים, היה הצי הבולגרי מעורב במספר תקריות עם הצי של ברית המועצות. כן סייעו כוחות בולגריים לכוחות הגרמנים במלחמה בתנועות פרטיזנים בבלקן.

עם התקדמות המלחמה, הכריזה בולגריה מלחמה על ארצות הברית ובריטניה. הכרזה "סמלית" זו הפכה למציאות מרה מצד בולגריה, ואפשרה הפצצת ערים בולגריות בידי בעלות הברית.

כשהתקדם הצבא האדום אל גבול בולגריה, הוקמה בה ממשלה חדשה בראשות מפלגת "חזית העם" שחיפשה דרך לצאת מההסכם התלת צדדי. באוגוסט 1944 הכריזה הממשלה על פרישתה מההסכם, והסיגה את כוחותיה מיוון ומיוגוסלביה תוך עימותים עם הנאצים. ברית המועצות הכריזה מלחמה על בולגריה ב-9 בספטמבר 1944, ובולגריה מצאה עצמה לוחמת נגד הנאצים ונגד הסובייטים בו-זמנית. את הסובייטים לא ניתן היה לעצור, והם נכנסו לסופיה ב-16 בספטמבר 1944. לאחר המלחמה התירה ברית המועצות לבולגריה לשמור בידה את חבל דוברוג'ה הדרומי.

יהדות בולגריה

ערך מורחב – יהדות בולגריה

התקרבותה של בולגריה אל גרמניה הנאצית הביאה ליחס נוקשה כלפי היהודים. בשנים שלפני המלחמה גורשו יהודים בעלי נתינות זרה, ופרעות אנטישמיות נותרו ללא תגובה של ממש מצד השלטון. ב-23 בינואר 1941 קיבלה בולגריה חקיקה אנטישמית שהגבילה את זכויות היהודים.

ראש הממשלה אלכסנדר בלב עמד בקשר עם הנאצים, והסכים לגירוש יהודי בולגריה למזרח. בשנת 1943 גורשו אחד עשר אלף יהודי תראקיה ומקדוניה להשמדה בטרבלינקה. תראקיה ומקדוניה היו שטחים שנכבשו על ידי הבולגרים ביוון וביוגוסלביה. עם זאת, גירוש יהודי בולגריה עצמה נמנע עקב מעורבות פוליטיקאים שחרדו לגורלם. גורמים פוליטיים ודתיים סייעו ליהודי בולגריה,

המלך בוריס השלישי עמד בפני לחץ גרמני לגרש את היהודים להשמדה במזרח. באפריל 1943 נפגש המלך עם יואכים פון ריבנטרופ והסכים לרכז את היהודים בכפרים במזרח כצעד ראשון לקראת גירושם. על אף שצעד זה בוצע, ועשרים אלף יהודי סופיה גורשו למזרח בולגריה, נמנעו הבולגרים מביצוע צעדים נוספים. בדצמבר 1943 שבו היהודים לבתיהם, ובאוגוסט 1944 בוטלה החקיקה נגד היהודים. חמישים אלף יהודי בולגריה שרדו את השואה, הודות לעמידתו זו של העם הבולגרי לצדם.

יוגוסלביה

ממלכת יוגוסלביה, בשלטונו של העוצר פאבלה, הייתה חברה בברית המשולשת למשך כיומיים במרץ 1941.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה נראתה יוגוסלביה מוקפת מכל עבריה במדינות פרו-נאציות. איטליה הפשיסטית הייתה בעלת אינטרסים ביוגוסלביה עוד מזמן משבר פיומה בו כבש המשורר הפשיסטי גבריאלה ד'אנונציו את העיר פיומה בקרואטיה והכריז כי המדובר ברפובליקה איטלקית, בשנת 1919. בעיית המיעוטים ביוגוסלביה הביאה לחילוקי דעות בין הקרואטים והסלובנים, המחזיקים בדת הקתולית ובין הסרבים והבוסנים, שהחזיקו בדת הפרבוסלבית. הגרמנים ידעו היטב לנצל מתחים אלו. שכנותיה של יוגוסלביה - הונגריה, בולגריה ורומניה - נטו לצד הגרמני, בעוד שיוון הקטנה הותקפה על ידי האיטלקים. לאחר הכישלון האיטלקי במלחמת איטליה-יוון היה ברור כי ההתערבות הגרמנית היא אך עניין של זמן, וכי על מנת שהתערבות זו תצלח, יהיה צורך במעבר של חיילים גרמנים דרך שטח יוגוסלביה.

לאור הלחץ הכבד בו חש, חתם הנסיך פאוול על ההסכם התלת צדדי ב-25 במרץ 1941. החתימה הביאה את כת הקצינים הפרו-בריטית, שהיוו את הפיקוד הגבוה של צבא יוגוסלביה, ליזום הפיכה צבאית, בתוך יומיים מחתימת ההסכם, שטביעות אצבעותיה של בריטניה ניכרו בה היטב. הממשלה היוגוסלבית החדשה, בראשות הגנרל סימוביץ', העלתה על כס המלוכה את המלך פיטר השני, בן ה-10, והכריזה על פרישתה מן הברית המשולשת.

היטלר רתח מזעם כששמע על ההפיכה בבלגרד, וב-6 באפריל 1941 הורה על הפלישה ליוגוסלביה. בתוך שבועיים שלט הוורמאכט במדינה. המדינה העצמאית של קרואטיה הוקמה ב-10 באפריל 1941, והמדינה החדשה הצטרפה לכוחות הציר בהתלהבות. סלובניה סופחה לשטחה של גרמניה, ודלמטיה סופחה לאיטליה. מונטנגרו סופחה לאלבניה שהייתה תחת "אוניה פרסונלית" עם איטליה, ולמעשה בשליטתה המוחלטת. מספר אזורי גבול סופחו להונגריה, ומקדוניה הועברה לבולגריה. ממשלת הבובות בראשות מילאן נדיץ', שהוקמה ב-29 באוגוסט 1941, טענה כי היא יורשתה החוקית של ממלכת יוגוסלביה.

בשנת 1944, כאשר נסוגה בולגריה מההסכם התלת צדדי, הציעו הגרמנים ללאומן מקדוני בשם איבאן מיכאילוב להקים מדינה מקדונית עצמאית, אך הוא סירב.

בשטחי יוגוסלביה לשעבר התחוללה מלחמת פרטיזנים עממית כנגד הגרמנים. גורלם של יהודי יוגוסלביה היה מר, ורובם הושמדו על ידי הגרמנים.

ב-23 באוקטובר 1944 שוחררה יוגוסלביה על ידי התנועה הפרטיזנית בראשות טיטו ועל ידי הצבא האדום. ב-29 בנובמבר 1945 אוחדה יוגוסלביה שוב כ"רפובליקה פדרלית עממית".

מדינות שלחמו לצד מדינות הציר

קרואטיה, תאילנד, פינלנד ועיראק לא היו מעולם חלק רשמי מהברית המשולשת, אך הן לחמו לצד מדינות הציר. המניעים לכך שונים, ורמת המעורבות שונה. אנשי האוסטאשה הקרואטים לחמו לצד מדינות הציר מתוך אידאולוגיה וקבלה מוחלטת של התאוריות הגזעניות הנאציות, תוך השמדת היהודים בשטח קרואטיה. פינלנד, לעומת זאת, ראתה בלחימה לצד גרמניה כנגד ברית המועצות, הזדמנות לקבל את השטחים שאיבדה במלחמת החורף, והייתה למעשה המדינה היחידה מבין מדינות הציר והלוחמות לצידן שמשטרה היה סוציאל-דמוקרטי להלכה (אם כי לא למעשה), ומבין מדינות אירופה שלחמו לצד כוחות הציר נבדלה בכך שמנעה את הפגיעה ביהודיה ולא קיבלה חקיקה אנטישמית.

קרואטיה

ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית לשטח ממלכת יוגוסלביה. ב-10 באפריל 1941 הכריזה קרואטיה על עצמאותה. חיילים קרואטים נלחמו מאותו היום ואילך לצד כוחות הציר, אפילו לאחר ששטח קרואטיה עצמה נכבש על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים. הלאומן הקרואטי הפשיסט והאנטישמי, אנטה פאבליץ', הנהיג את תנועת האוסטאשה, ששלטה בקרואטיה בין 1941 ל-1945.

אחד מצעדיו הראשונים של פאבליץ' היה ביקור ברומא, שם הציע את כתר קרואטיה לאציל מבית סאבויה שהוכתר בשם טומיסלב השני מלך קרואטיה. למחרת נפגש עם מוסוליני וחתם על הסכם לפיו מסר לאיטליה את חבל דלמטיה והסדיר עמה את שאלת הגבולות בין שתי המדינות.

פאבליץ' הקים את "משמר המולדת הקרואטי" כוח צבא שמנה בשיאו 130,000 איש. פרט לכך לחמו גם אנשי האוסטאשה ומתנדבים קרואטים רבים הגיעו לשורות הואפן אס אס. ממשלתו של פאבליץ' הכריזה מלחמה על ברית המועצות, חתמה על הסכם האנטי-קומינטרן המחודש ב-1941 ושלחה חיילים להלחם בחזית המזרחית לצד הגרמנים. אנשי האוסטאשה נלחמו לצד הגרמנים כנגד התנועה הפרטיזנית במקומות רבים בבלקן.

עם סיום המלחמה, במאי 1945 חדלה המדינה הקרואטית העצמאית מלהתקיים, ואוחדה בחזרה לתוך יוגוסלביה.

יהדות קרואטיה

משטרו הגזעני של פאבליץ' פתח במסע שמד כנגד הסרבים, הצוענים והיהודים. מחנה הריכוז ביאסנובאץ נודע לשמצה, ובו הושמדו מאות אלפי בני אדם. מספר הקורבנות הכולל קשה מאוד להערכה. על פי מוזיאון השואה האמריקאי נרצחו על ידי האוסטאשה בין 330,000 ל-390,000 סרבים, למעלה מ-32,000 יהודים (ומספר נוסף בלתי ידוע שגורש לאושוויץ), וכ-26,000 צוענים. כן נרצחו עשרות אלפי קרואטים ממתנגדי המשטר^[1].

תאילנד

תאילנד לחמה לצד יפן והייתה בעלת בריתה. בשנת 1935 עלה על כס המלוכה בתאילנד הילד בן ה-10 אננדה מהידול. משנת 1938 שלט במדינה המרשל פיבול סונגרם, ששימש כראש הממשלה, והיה למעשה דיקטטור צבאי. ב-28 בנובמבר 1940 ניצלה תאילנד את חולשתה של צרפת עקב הפלישה הגרמנית כחצי שנה לפני כן, והכריזה מלחמה על צרפת של וישי בניסיון לקבל שטחים בהודו סין. לאחר מספר חודשים הסתיימה הלחימה בלחץ של יפן. משטר וישי העביר לתאילנד שטחים בלאוס ובקמבודיה.

מיד לאחר המתקפה על פרל הארבור, ב-8 בדצמבר 1941 פלשו היפנים לתאילנד. עם היוודע דבר המתקפה הורה המרשל פיבול סונגרם לכוחותיו שלא להתנגד לפולשים. ב-21 בדצמבר 1941 נכרתה ברית צבאית עם יפן, וב-25 בינואר 1942 הכריזה תאילנד מלחמה על בריטניה וארצות הברית. בריטניה וארצות הברית תמכו בפרטיזנים שלחמו על אדמת תאילנד כנגד היפנים, ו"ממשלה תאית חופשית" הוקמה בוושינגטון.

חיילים תאים לחמו לצד היפנים בבורמה ובמלאיה, ותאילנד שימשה בסיס לחיילי יפן בדרכם לחזיתות בדרום מזרח אסיה. ביוני 1944 הודח המרשל פיבול סונגרם מהשלטון, ואת מקומו תפסה ממשלה מתונה ואזרחית בראשות קואנג אפלוונג. הממשלה ניסתה לסייע לכוחות הפרטיזנים, ובה בעת לשמור על יחסים טובים עם היפנים.

תנועת "תאילנד החופשית" (סרי תאי) התבססה בלונדון ובוושינגטון ו-90,000 לוחמיה שלטו בחלקים נרחבים של תאילנד עצמה, בראשות המדינאי פרידי פנומיונג.

לאחר המלחמה, מנעה התערבות ארצות הברית את היחס לתאילנד כמדינת ציר, אך בריטניה דרשה פיצויי מלחמה שיינתנו ב-3 מיליוני טונות של אורז, והחזרת שטחים שנכבשו מהמושבה הבריטית במלאיה, ומבורמה והודו סין. פיבון ומספר מאנשי משטרו הועמדו לדין באשמת פשעי מלחמה, אך לחץ פוליטי הביא לשחרורם.

פינלנד

פינלנד לא הייתה חלק מההסכם התלת צדדי, אך נלחמה כנגד ברית המועצות לצדה של גרמניה. בין נובמבר 1939 למרץ 1940 לחמה פינלנד כנגד ברית המועצות במלחמת החורף בה הותקפה על ידי ברית המועצות, אך העמידה הגנה ראויה, ועל אף שאיבדה שטחים, לא איבדה את עצמאותה.

על אף שהדבר לא היה מחויב מבחינה אידאולוגית, מצאה עצמה פינלנד נסחפת לכיוונה של גרמניה, בתחילה על מנת לאזן את האיום מצד ברית המועצות, ולאחר מכן, משניתנה לכך ההזדמנות, על מנת לקבל את השטחים שאיבדה במלחמת החורף.

היטלר ייעד לצבא הפיני תפקיד במבצע ברברוסה, הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. הפינים אמורים היו להתקיף במערבו או משני צדיה של ימת לדוגה, וכן לנסות ולכבוש בחזרה את האנקו. במאי 1941 התירה גרמניה למתנדבים פינים להצטרף אל ה-SS. גדוד בן 1,200 איש גויס וצורף לדיביזיית "ויקינג" הרב-לאומית של הואפן אס אס. במהלך המלחמה הצטרפו לכוח זה 200 פינים נוספים.

ככל שהתקרב זמנו של מבצע ברברוסה, התהדק שיתוף הפעולה בין פינלנד וגרמניה, ב-7 ביוני הכניסה גרמניה שתי דיוויזיות ללפלנד הפינית, ולאחר מכן קיבל הצבא הפיני פקודת כוננות בגבול, ואזרחים פונו מאזורי הגבול. כשנפתחה המלחמה התירה פינלנד לגרמניה לתדלק את מטוסיה בשדות התעופה הפינים, ולהשתמש במתקני הצי שלה.

בהכרזת המלחמה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 הכריז היטלר כי לצדו עומדות פינלנד ורומניה. פינלנד הכריזה מלחמה ב-25 ביוני, לאחר שרוסיה הפציצה את שדות התעופה שלה ועיירות בתחומה, בטענה ששיתוף הפעולה של פינלנד עם גרמניה הוא פרובוקציה המאפשרת לברית המועצות לנקוט כנגדה בצעדים. פינלנד ניתקה את היחסים עם בריטניה באוגוסט 1941 לאחר שזו הפציצה כוחות גרמנים שהיו מוצבים בפינלנד. בריטניה קראה שוב ושוב לפינלנד לחדול מן הלחימה, ולבסוף הכריזה עליה מלחמה ב-6 בדצמבר 1941. ארצות הברית מעולם לא הכריזה מלחמה על פינלנד. פינלנד חתמה על הסכם האנטי-קומינטרן המחודש ב-1941.

הפינים טוענים כי מטרתם הייתה לקבל את השטחים שאיבדו במהלך מלחמת החורף, אך ב-10 ביולי 1941 ציווה הפלדמרשל מנרהיים כי מטרת המלחמה היא לסלק את הבולשביקים מקרליה, לשחרר את עמי קרליה, ולהבטיח לפינלנד עתיד מזהיר.

בסך הכול השתתפו 475,000 חיילים פינים במלחמה כנגד ברית המועצות. שלא כמדינות גרורות אחרות שמרה פינלנד על פיקוד עצמאי לצבאה במהלך המלחמה, ושמרה על מטרות המלחמה שלה באופן עצמאי מאלו של גרמניה. במהלך המצור על לנינגרד, שבו מתו מרעב כ-750,000 רוסים, החזיקה פינלנד בשטח חצי האי הקרלי, מצפון ללנינגרד, אך סירבה לדרישות להפעיל לחץ לכיוון דרום^[2].

נשיא פינלנד ריסטו ריטי חתם על הסכם עם יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הנאצי, לפיו תימנע פינלנד מחתימת הסכם שלום נפרד, אך יורשו של ריטי בתפקיד, הפילדמרשל מנרהיים, התעלם מההסכם ופתח במשא ומתן חשאי עם הסובייטים. ב-19 בספטמבר 1944 חתם מנרהיים על שביתת נשק, ובה התחייב לגרש את הכוחות הגרמנים מפינלנד, דבר שהביא לקרבות המכונים "מלחמת לפלנד". השטח שאבד ב-1940 והוחזר ב-1941 עבר שוב לשליטת הרוסים. ב-10 בפברואר 1947 חתמו הפינים על הסכם שלום עם בעלות הברית בפריז, בו אושרו תנאי שביתת הנשק, ופינלנד הודתה ב"בריתה עם גרמניה ההיטלריסטית".

פינלנד הייתה היחידה בין מדינות הציר ותומכותיהן ששמרה במשך המלחמה על משטר דמוקרטי. ב-1945 הייתה פינלנד המדינה האירופית היחידה הגובלת עם ברית המועצות שלא נכבשה על ידה.

היהודים בפינלנד
היהודים בפינלנד לא נרדפו ולא הושמדו. הם זכו לשוויון זכויות אזרחי מלא, ואף לחמו בצבא הפיני לצד הצבא הגרמני, ו-23 מהם נהרגו. כחמש מאות פליטים יהודים הגיעו לפינלנד במהלך המלחמה. כארבעים מהם נותרו בשטחה ונשלחו למחנה עבודה בלפלנד. לבסוף הוסגרו שמונה מהם לגרמנים, והושמדו. על שמם הקימו מתנדבים פינים את מושב יד השמונה בישראל. במהלך המלחמה החליפה פינלנד שבויי מלחמה רוסים שהוחזקו בידה באזרחים פינים שנכלאו בגרמניה. בין שבויי המלחמה שנמסרו לידי גרמניה היו גם יהודים, שיש להניח כי לא שרדו, אך אלו לא נמסרו על בסיס אתני. יהודים אלו היו קורבנות השואה היחידים שניתן לייחס לעם הפיני במעשה או במחדל. ב-6 בנובמבר 2000 התנצל ראש הממשלה הפיני פאאבו ליפונן על הסגרת שמונת הפליטים. בנובמבר 2003 מינתה ממשלת פינלנד ועדה לחקר הסגרת שבויי המלחמה, לבקשת מרכז שמעון ויזנטל^[3].

עיראק

לתקופה קצרה נלחמה עיראק לצד מדינות הציר, בעת שהתחוללה המלחמה האנגלו-עיראקית בשנת 1941.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה עיראק תחת שלטון מנדט בריטי. במהלך שנות ה-30 זכתה עיראק לעצמאות, אך הבריטים שמרו על בסיסיהם בעיראק.

על אף לחץ בריטי סירב ראש ממשלת עיראק, נורי א-סעיד, ששלט בשם המלך הפעוט פייסל השני להכריז מלחמה על גרמניה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-3 באפריל 1941 התחוללה הפיכה, שהעלתה לשלטון את הלאומן רשיד עאלי אל-כילאני. ממשלתו של אל-כילאני הודיעה על בטלות ההסכם האנגלו-עיראקי מ-1930 ודרשה כי בריטניה תסיג את כל צבאה מעיראק. אל-כילאני סבר כי יקבל סיוע מגרמניה, איטליה וצרפת של וישי בניסיונו לסלק את הבריטים מארצו.

ב-18 באפריל 1941 פתחו הבריטים במעשי האיבה. הם תגברו את כוחותיהם בבצרה, ומסביב לשדה התעופה בחבניה השתוללו קרבות כבדים, בהם השתתפו אף טייסת של הלופטוואפה וטייסת של הרג'ה ארונאוטיקה, חיל האוויר האיטלקי המלכותי, שהשתמשו בשדות תעופה בסוריה שהוחזקו על ידי צרפת של וישי. בנוסף לכך הוצבו מטוסי מדינות הציר שנצבעו בצבעי חיל האוויר העיראקי בבסיסים במוסול ומשם יצאו להתקיף את הבריטים.

בתחילת מאי 1941 הגיע לעיראק חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, והכריז על מלחמת קודש כנגד בריטניה, כשהוא קורא לערבים בכל המזרח התיכון להתמרד כנגד הבריטים. ב-25 במאי 1941 הורה היטלר לסייע לכוחותיו של אל-כילאני, כשפקד כי "תנועת החירות הערבית במזרח התיכון היא בעלת בריתנו הטבעית כנגד אנגליה. בהקשר זה יש חשיבות מיוחדת לשחרורה של עיראק...".

באמצעות כוחות היבשה שבבסיס ובעזרת גייסות עיראקים (חיילים עיראקים שירתו גם בצבא הבריטי), הסיגו הבריטים את הכוח העיראקי אל העיר פלוג'ה. הקרבות האוויריים התנהלו בעיקר בבסיסים האוויריים העיראקים. המצור על חבניה הוסר, ותגבורת בריטית בשני טורים (של הצבא הבריטי והלגיון הערבי) הגיעה מארץ ישראל ועבר הירדן. בעקבות הגעת התגבורת, הצבא העיראקי נסוג גם מפלוג'ה והתנהל מרדף אחריו עד לבגדד. לאחר מכן הוחלפה הממשלה העיראקית בממשלה פרו-בריטית והוכרזה שביתת נשק ב־1 ביוני. רשיד עאלי אל-כילאני וחברי ממשלתו נמלטו לאיראן ולאחר מכן לגרמניה, שם הקים אל-כילאני "ממשלה עיראקית גולה". בשידורי תעמולה מברלין המשיך המופתי לקרוא לערבים להתקומם כנגד בריטניה ולסייע לגרמנים ולאיטלקים. כן עסק בגיוס מתנדבים מוסלמים מהבלקן אל הואפן אס אס.

לאחר המלחמה הייתה עיראק תחת שלטון צבאי בריטי במשך כשש שנים, ובשנת 1947 החזירו הבריטים לעיראק את עצמאותה, והשיבו את המונרכיה ההאשמית כמקודם.

היהודים בעיראק

ממשלתו של רשיד עאלי אל כילאני ומעורבותו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני לא בישרו טובות ליהודים. בערב חג השבועות שנת 1941, לאחר שכילאני נמלט מבגדד וטרם כניסת הבריטים, ביצעו חיילים עיראקים טבח ביהודי העיר, המכונה "פרהוד" (פוגרום בערבית). כמאתיים יהודים איבדו את חייהם בפרעות אלו וכ-5,000 חנויות נבזזו.

מדינות בובה יפניות

האימפריה היפנית יצרה מספר מדינות בובה באזורים אותם כבש צבאה, החל מיצירת מנצ'וקואו ב- 1932. מדינות בובה אלו זכו למידה משתנה של הכרה בינלאומית.

מנצ'וקואו

מנצ'וקואו הייתה מדינת הבובות היפנית במנצ'וריה, המחוז הצפון מזרחי של סין. שליטה הרשמי היה פויי, הקיסר האחרון משושלת צ'ינג, אך בפועל שלט בה צבא יפן, ובמיוחד צבא קוונטונג. בעוד שמילולית פירוש "מנצ'וקואו" הוא המדינה לבני המאנצ'ו, היה באזור רוב של בני האן.

בעקבות הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931 הוכרזה עצמאות מנצ'וקואו ב-18 בפברואר 1932, כאשר פו-יי שימש כ"ראש המדינה". הוא הוכרז ל"קיסר מנצ'וקואו" שנה לאחר מכן. 23 מתוך 80 מדינות חבר הלאומים הכירו במדינה החדשה, אך חבר העמים עצמו הכריז ב-1934 כי מנצ'וריה נותרה חלק מסין, הכרזה שהביאה לפרישת יפן מחבר הלאומים. גרמניה, איטליה וברית המועצות היו בין המכירות במדינה החדשה. מנצ'וקואו זכתה גם להכרה של מדינות בובה אחרות, וגרורות של יפן.

צבאה של מנצ'וקואו מנה בין 200 ל-220 אלף חייל, לפי הערכות מודיעין סובייטיות. חילות אלו הוצבו במנצ'וקואו תחת פיקוד הצבא היפני, והצי של מנצ'וקואו הוצב תחת הצי השלישי היפני.

ב-8 באוגוסט 1945, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן, כפי התחייבותה בועידת יאלטה. הצבא האדום פלש למנצ'וקואו במבצע סערת אוגוסט. צבא מנצ'וקואו קרס בתוך מספר ימים. פו-יי נתפס בידי הסובייטים, והמדינה חדלה מלהתקיים. בתחילה שימשה בסיס לקומוניסטים הסינים, בהתקפותיהם על צבא הקוומינטנג, ולאחר מלחמת האזרחים בסין אוחד המחוז עם סין.

היהודים במנצ'וקואו
במנצ'וריה הייתה קהילה יהודית משגשגת, אליה הגיעו פליטים מהפרעות ביהודי רוסיה, בתקופה בה היה האזור בשליטה רוסית. בין המשפחות שהתיישבו בחרבין הייתה משפחתו של מרדכי אולמרט, אביו של אהוד אולמרט. בימי שלטון מנצ'וקואו הופלו היהודים לרעה, וכנגד הקהילה הופנו איומים וטרור^[4]. מלחמת העולם השנייה אך החמירה את המצב, אך המצב לא הגיע מעולם לכדי פעולות מהסוג שננקטו באירופה, וחייהם של יהודי מנצ'וריה היו בטוחים.

היפנים ראו כיצד הקימו הסובייטים את המחוז היהודי האוטונומי בבירוביג'אן על גבול מנצ'וקואו, והגו תוכנית בשם "תוכנית פוגו" לפיה תגרש גרמניה את יהודי אירופה אל מנצ'וקואו, ואלו יביאו לשגשוגה הכלכלי של המדינה. פוגו הוא סוג של דג, שבשרו טעים, אך הוא יכול להיות רעיל. כך תפסו היפנים באופן נאיבי את התעמולה האנטישמית הגרמנית. התוכנית נדונה, אך לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות הפכה לבלתי ישימה מכמה סיבות: ראשית, הפלישה הביאה לחסימת הנתיב היבשתי דרך ברית המועצות ולגרמניה לא היה את הכוח הימי לבצעה דרך הים. שנית, בשלב זה אימצו הגרמנים את הפתרון הסופי שכלל את השמדת היהודים, וזנחו תוכניות כתוכנית זו או תוכנית מדגסקר הדומה לה.

מנגצ'אנג

מנגצ'אנג, או מנגג'אנג (מכונה לעתים מנגוקואו על משקל מנצ'וקואו) הייתה מדינת בובות יפנית שהוקמה במונגוליה הפנימית.

באנשי מונגוליה הפנימית הייתה קיימת מרירות כלפי השלטון המרכזי בננקינג, בירת סין דאז. חילוקי הדעות העיקריים נסבו סביב הגירתם של בני האן רבים אל אזור הערבות השוממות של מונגוליה הפנימית. מספר בני אצולה מונגולים החלו להגות בדרישת יתר חרות מהשלטון המרכזי, והיפנים ידעו לנצל לטובתם לאומנות פאן מונגולית זו.

יפן יצרה את מנגצ'אנג על מנת לנצל את המתחים בין המונגולים האתנים והממשלה המרכזית בסין, כשלב ראשון לקראת כיבוש מונגוליה החיצונית משליטת ברית המועצות.

ב-18 בפברואר 1936, לאחר הכיבוש היפני של האזור, הכריז הנסיך המונגולי דמוצ'ודונגרוב המיוחס לג'ינג'יס חאן על עצמאותה של מונגוליה הפנימית. במרץ 1940 אוחדו ממשלות בובות שונות שהקימה יפן בשטחה של סין לכלל ממשלת וונג ג'ינגוי, אך מנגצ'אנג שמרה על זהותה הנפרדת. בפועל הייתה המדינה בשליטת הצבא היפני, אך לשליט המדינה היה מעין צבא עצמאי משלו.

ב-1945 בעקבות תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, ופלישת הסובייטים וצבאות מונגוליה החיצונית הקומוניסטים, חדלה המדינה מלהתקיים. הצבאות הפולשים נתקלו בהתנגדות מועטה.

ממשלת וונג ג'ינגוויי

ממשלת וונג ג'ינגוויי נוסדה ב-29 במרץ 1940 על ידי וונג ג'ינגוויי, שעמד בראשה של ממשלת בובות יפנית זו שמקום מושבה היה בננקינג.

במהלך מלחמת סין-יפן השנייה התקדמה יפן מבסיסיה במנצ'וריה וכבשה את רוב מזרח סין ומרכזה. מספר מדינות בובות הוקמו באזורים שנשלטו על ידי הצבא היפני, בפקינג ובננקינג. ממשלות אלו אוחדו ב-1940 לממשלה מרכזית אחת שמרכזה בננקינג. הממשלה, המכונה ממשלת וונג ג'ינגוויי, אימצה את סמלי הממשלה הלאומנית שקדמה לכיבוש היפני.

לממשלת ננקינג לא היה כל כוח אמיתי, והיא שימשה ככלי תעמולה ליפנים. היא חתמה על הסכמים עם יפן ומנצ'וקואו, ש"אישרו" את הכיבוש היפני של סין והכירו בעצמאות מנצ'וקואו. הממשלה הייתה אחד הצדדים להסכם האנטי-קומינטרן המחודש ב-1941. ב-9 בינואר 1943 הכריזה הממשלה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית.

יחסיה של הממשלה עם היפנים היו בעייתיים מלכתחילה. התעקשותו של וונג לשמור על הסמלים המסורתיים של ממשלת סין, ואימוץ כל סמלי הקוומינטנג, לרבות השימוש בדגל זהה, הובילה לעימותים בלי פוסקים עם היפנים.

הידרדרות מצבה הצבאי של יפן החל משנת 1943 הוביל למתן תפקיד חשוב יותר לצבא ננקינג בהגנת אזורי הכיבוש היפני, מאשר היפנים תכננו מלכתחילה. הצבא של ממשלת וונג ג'ינגוויי לחם ללא הרף בצבאות הקומוניסטים, שמרכזם בפרובינציות הצפוניות של סין.

ב-10 בנובמבר 1944 מת וונג ג'ינגוויי במרפאה בטוקיו, והוחלף בידי צ'ן גונגבו. צ'ן היה בעל השפעה אפסית, וללא כל כוח של ממש. ראש עיריית שאנגחאי, תו פוהאי היה בעל הכוח האמיתי במדינה. מותו של וונג הביא לירידה במעט הלגיטימיות שהייתה למשטר, אך המשטר המשיך לשמור על מראית עין של מדינה במשך כשנה נוספת.

ב-9 בספטמבר 1945 בעקבות תבוסת יפן, נכנעו האזורים שבשליטת מדינת ננקינג לגנרל הא ינגצ'ין, לאומן הכפוף לצ'אנג קאי שק. מפקדי צבא ננקינג הכריזו על נאמנותם לגנרליסימו והמשיכו במלחמתם בקומוניסטים בצפון. בשנת 1946 נשפט צ'ן גונגבו על חלקו בפעולת המשטר משתף הפעולה, והוצא להורג.

בורמה

עם כיבוש בורמה על ידי היפנים, ב-1942, ראו בורמזים רבים בפולשים משום משחררים מן השלטון הבריטי. גרעין בשם "שלושים החברים" אומן על ידי היפנים, והפך ל"צבא העצמאות של בורמה" בהנהגת הגנרל בעל הנטיות השמאליות אונג סן. היפנים שחררו מהכלא את המנהיג הלאומי, עורך הדין בה מאו, והעמידו אותו בראש ממשלה ברנגון ב-1 באוגוסט 1942. ב-1 באוגוסט 1943 הצהירו היפנים על עצמאותה המלאה של בורמה, שמיד הכריזה מלחמה על בריטניה וארצות הברית, וחתמה ברית צבאית עם יפן. היו אלו מילים ריקות. השליט האמיתי בבורמה היה הצבא היפני, וממשלתו של בה מאו הייתה נטולת סמכויות, ושימשה רק כדי לגייס בורמזים לעבודות כפייה לטובת הצבא היפני, ביחידות שכונו "צבא הזיעה".

במהלך 1944 החלו אונג סן ואנשיו במגעים עם הקומוניסטים הבורמזים, וכן עם בעלות הברית, בניסיון לשחרר את מולדתם מהיפנים. ב-27 במרץ 1945 חוללו אונג סן ואנשיו מרידה כלל בורמזית כנגד הכובש, וב-3 במאי 1945 נכנס הצבא הבריטי לרנגון. בה מאו נמלט ליפן שם נתפס על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה ונכלא. ב-1946 הורשה לשוב לבורמה, ואף נותר פעיל בזירה הפוליטית בבורמה העצמאית שלאחר 1947.

הפיליפינים

הפיליפינים קיבלו את עצמאותם החלקית מארצות הברית בשנת 1935. לאחר משאל עם הוחלט כי תינתן עצמאות לתקופת ניסיון של 10 שנים, במהלכה תישמר התלות בארצות הברית בנושאי חוץ וביטחון. האמריקני, דאגלס מקארתור הועמד בראש הצבא הפיליפיני. הפיליפינים נכבשו על ידי היפנים בשנת 1942. הנשיא מנואל קסון נמלט עם הכוחות האמריקנים שהתבצרו באי קורג'ידור, והורה לחוסה פ. לורל, שופט בית המשפט העליון בפיליפינים, להישאר במנילה. קשריו הטובים של לורל עם היפנים, עוד מלפני המלחמה, והיותו ידוע כמבקר של התלות הפיליפינית בארצות הברית, הביאו למחשבה כי הוא יוכל להיות לעזר בשעת הכיבוש.

היפנים הורו ללורל ולבעלי תפקידים אחרים במדינה להקים ממשלה זמנית. בין 1942 ל-1943 פעלה הממשלה הפיליפינית תחת הכיבוש היפני. ב-14 באוקטובר 1943 הכריזה "אספת העם", הנתונה להשפעה יפנית, על עצמאותם המלאה של הפיליפינים, על כינון "הרפובליקה הפיליפינית השנייה", ובחרה את לורל כנשיא.

נשיאותו של לורל היא נושא שנוי במחלוקת בפיליפינים. רבים הרואים בו בוגד ומשתף פעולה. עם זאת זכה לפופולריות בפיליפינים שלאחר המלחמה ואף נבחר לסנאט. תומכיו סבורים כי בזמנים קשים עשה כל שביכולתו כדי להגן על האינטרסים של העם הפיליפיני כנגד קשיי הכיבוש היפני. העם עמד בפני משבר מזון חמור, שנבע מניצול חסר רחמים של משאבי האי על ידי הכובשים, מלחמת גרילה נרחבת הביאה להרוגים רבים, ומעשי טבח ואונס בוצעו כנגד האזרחים. רוחאס היה לא יותר משליט ממשלת בובות אך עמד בתוקף כנגד דרישות היפנים כי הפיליפינים יכריזו מלחמה על ארצות הברית.

ב-20 באוקטובר 1944 נחתו האמריקנים באי לייטה והחלו את שחרורם של הפיליפינים. ב-27 בפברואר 1945 נכבשה מנילה והממשלה הקודמת הוחזרה לשלטון. ב-4 ביולי 1945 הושלם שחרור האי. מקארתור הורה על מאסרו של לורל, אך ב-1946 הכריז הנשיא מנואל רוחאס על חנינה כללית, ולורל שוחרר ממעצרו. לאחר מכן שב והשתלב בפוליטיקה הפיליפינית, נבחר לסנאט, ואף היה מועמד בבחירות לנשיאות בשנת 1949.

הודו

"ממשלת הודו העצמאית הזמנית" הייתה ממשלת צללים שפעלה בחסות יפנית בראשות הלאומן ההודי סובהאס צ'נדרה בוסה, שדחה את קריאותיו של מהאטמה גנדי להתנגדות בלתי אלימה ורצה לשתף פעולה עם היפנים לשחרור ארצו מהבריטים. הממשלה הייתה חסרת סמכויות כלשהן, על אף שהייתה אמורה לפעול באותם חלקים של הודו שנכבשו על ידי היפנים, בחבל אסאם בצפון מזרח הודו.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה נעצר בוסה, שהיה בעבר נשיא הקונגרס הלאומי ההודי על ידי השלטונות ההודים. בינואר 1941 נמלט ממעצרו ולבסוף הגיע לגרמניה ולאחר מכן ליפן שם הקים את "הצבא ההודי הלאומי", שפעל לסייע ליפנים במלחמתם, ושהורכב ברובו משבויי מלחמה. אל מול מאות אלפי ההודים שלחמו לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה, גויסו ל"צבא הלאומי" בשיאו כ-40,000 איש. הצבא לחם לצד היפנים במערכות שונות במזרח.

בוסה הכריז על עצמאותה של הודו בראשותו ב-21 באוקטובר 1943, וממשלתו קבעה את מושבה בפורט בלייר שבאיי אנדמן וניקובר שנכבשו על ידי היפנים. ה"ממשלה" פעלה במשך שנתיים עד 18 באוגוסט 1945 כאשר התפרקה באופן רשמי. במהלך פעולתה קיבלה הכרה מתשע ממשלות נוספות - גרמניה, יפן, איטליה, קרואטיה, מנצ'וקואו, ממשלת וונג ג'ינגוויי בננקינג, תאילנד, בורמה תחת משטרו משתף הפעולה של בה מאו, והפיליפינים תחת משטרו משתף הפעולה של חוזה פ. לורל.

וייטנאם

ב-1940 נכנעה צרפת לגרמניה. הדבר הביא להחלשה של המשטר בהודו סין. לאחר שעצרו ניסיון של תאילנד להרוויח מהמצב החדש, ועצרו פלישה תאית להודו סין, החלו היפנים להקים בה בסיסים, ולאחר מכן, ב-1941 השתלטו על הארץ כולה. המינהל נותר בידי הצרפתים, אך השלטון המעשי היה בידי היפנים. ב-9 במרץ 1945 השתלטו היפנים על ממשלת הודו סין, וב-11 במרץ הכריז הקיסר הווייטנאמי האחרון, באו דאי, על הקמת "הקיסרות של וייטנאם", ביטל את החוזה עם צרפת משנת 1884 שהיווה בסיס לנוכחות הצרפתית בווייטנאם, ומינה היסטוריון בשם טראן טרונג קים כראש ממשלתו. ממשלה זו החזיקה מעמד עד 23 באוגוסט 1945. נחיתת הכוחות הבריטיים בסייגון, פלישת צבא צ'אנג קאי שק מהצפון, ומלחמת הגרילה של לוחמי הוייט מין של הו צ'י מין, שהכריז ב-22 באוגוסט 1945 על הקמת רפובליקה דמוקרטית עצמאית, הביאו את המדינה קצרת הימים אל סופה.

קמבודיה

באמצע 1941 נכנסו היפנים לקמבודיה, אך התירו לפקידי צרפת של וישי להמשיך בניהול המדינה. הקריאה היפנית לאנשי מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי - "אסיה לאסיאתים", נגעה ללבם של לאומנים קמבודים רבים, על אף נטיית אסיה להשאיר בעינם את הפקידים הצרפתים שמצאה בטריטוריות של הודו סין אליהן נכנסה.

בחודשים האחרונים של המלחמה השתנתה מדיניות זו. היפנים רצו לקבל תמיכה מקומית, ולכן פירקו את המשטר הצרפתי ולחצו על קמבודיה להכריז על עצמאותה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-9 במרץ 1945 המלך נורודום סיהאנוק הכריז על "קמפוצ'יאה" העצמאית. באוגוסט, עם כניעתם של היפנים, הוקמה ממשלה חדשה, ובראשה הועמד סון נגוק תאן, לאומן קמבודי ועורך העיתון הראשון בשפה הקמבודית. באוקטובר נכנסו כוחות בעלות הברית לפנום פן, תאן נאסר באשמת שיתוף פעולה עם היפנים, והוגלה לצרפת. סיהאנוק נותר שליטה הרשמי של המדינה, וקיים מגעים עם כוחות צרפת החופשית שרצו להחזיר את קמבודיה לשליטתם במסגרת הודו סין. נוצר מצב כאוטי בו התחרו על השלטון אנשי סיהאנוק, הלאומנים הרפובליקנים תומכי תאן, אנשי "חמר החופשית" ששאבו את השראתם מהוייט מין, והצרפתים. מצב נזיל זה נמשך עד לסיום המלחמה בהודו סין ב-1954.

לאוס

לאוס הפכה למושבה צרפתית בשנת 1893, והייתה חלק מהודו סין. ב-1941 כבשו היפנים את לאוס. מלך לואנג פרבנג, אחת משלוש הממלכות ההיסטוריות מהן הורכבה לאוס, היה למלך לאוס כולה. המלך, סיסאבאנג וונג היה פרנקופיל, והאמין בצורך בחסות צרפתית למדינה החלשה. כהרגלם בכל הודו סין, הותירו היפנים את הממשל הצרפתי על כנו. ב-9 במרץ 1945 סילקו היפנים את הפקידים הצרפתים, והכריחו את סיסבאנג וונג להכריז על עצמאות לאוס. עם הכניעה היפנית, ב-30 באוגוסט 1945 הודיע המלך על כי הוא חוזר בו, וכי הוא נאמן לצרפת^[5].

מדינות בובה איטלקיות

אלבניה

אלבניה הייתה מעין גרורה איטלקית מאז מלחמת העולם הראשונה עת כבשה אותה איטליה והפכה אותה ל"פרוטקטורט", על פי הסכמה חשאית אליה הגיעה עם מעצמות ההסכמה. חלקים אחרים במדינה נכבשו על ידי יוון, סרביה והאימפריה האוסטרו הונגרית לאחר המלחמה נסוגו הצבאות הזרים, וב-1920 שבה אלבניה וקיבלה את עצמאותה. במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30, אלבניה, שהפכה לממלכה בה מלך אהמט זוגו שכינה עצמו "המלך זוג", הפכה לתלויה יותר ויותר באיטליה מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. הלוואות איטלקיות הניעו את כלכלת אלבניה, צבאה של אלבניה אומן על ידי מדריכים איטלקיים, והגירה איטלקית לאלבניה קיבלה עידוד ממשלות שתי המדינות.

בשנת 1939 ניצל מוסוליני את העובדה שתשומת לב המעצמות הוסחה על ידי כיבושו של היטלר את צ'כוסלובקיה וב-25 במרץ 1939 שלח אולטימטום למלך זוג ודרש כי אלבניה תשוב להיות פרוטקטורט איטלקי. ב-7 באפריל 1939 כבשו האיטלקים את אלבניה. זוג ומשפחתו נמלטו, ולאחר הצבעה בפרלמנט האלבני, הוחלט כי המדינה תאוחד באוניה פרסונלית עם איטליה, וכי ויטוריו אמנואלה השלישי ימלוך בשתי המדינות. ויטוריו אמנואלה, שכינה עצמו אף "קיסר אתיופיה", היה גם למלך אלבניה. אוניה פרסונלית זו הייתה אך מסווה לסיפוח אלבניה לאיטליה לכל דבר ועניין.

ב-15 באפריל 1939 פרשה אלבניה מחבר הלאומים ממנו פרשה איטליה עוד בשנת 1937. ב-3 ביוני 1939 מוזג משרד החוץ האלבני עם משרד החוץ האיטלקי. הצבא האלבני הוצב תחת פיקוד איטלקי, ומוזג באופן רשמי עם צבא איטליה ב-1940. כן גויסו אלבנים ליצירת גדודים אלבנים של החולצות השחורות, מתנדבים אלבנים גויסו לאס אס לדיוויזיה שכונתה דיוויזיית אס אס הררית ה-21. במקביל, תנועה פרטיזנית עממית בראשות אנוור הודג'ה נלחמה כנגד הכובשים.

אלבניה הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, ביום בו עשתה זאת איטליה, 10 ביוני 1940, ושימשה בסיס למתקפה על יוון במלחמת איטליה-יוון ב-1940. היוונים הדפו את המתקפה והחזיקו בחלקה הדרומי של אלבניה עד אפריל 1941 כאשר התערבות גרמנית הכריעה את הכף, והביאה לכניעת יוון. לאחר כיבושה ופירוקה של יוגוסלביה סופחה מונטנגרו לשטח אלבניה. ויטוריו אמנואלה הכריז מלחמה בשם אלבניה על ברית המועצות בשנת 1941 ועל ארצות הברית בשנת 1942.

ב-10 בספטמבר 1943 בעקבות הדחתו של מוסוליני וכריתת הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית הודיע ויטוריו אמנואלה כי הוא מוותר על כתר אלבניה. לאחר מכן פלשו הגרמנים לאלבניה, והחזיקו אותה כמדינה כבושה, אל מול התנגדות עממית עזה, עד לשחרורה על ידי הבריטים ב-29 בספטמבר 1944.

היהודים באלבניה
באלבניה הייתה קהילה זעירה ובה מספר מאות יהודים. בפרוטוקול של ועידת ואנזה סומנו 200 יהודי אלבניה להשמדה. עד שנת 1943 חלו על היהודים באיטליה הפשיסטית חוקי גזע אך המדיניות הייתה שלא להשמידם. עם התמוטטות המדינה הפשיסטית, והכיבוש הנאצי באלבניה, דרשו הנאצים מהאלבנים כי יסגירו את יהודיהם, אך העם האלבני והמחתרת האלבנית פעלה להצלת היהודים ולהסתרתם, ואיש מיהודי אלבניה לא נספה בשואה. 63 אלבנים זכו לתואר חסיד אומות העולם על פעילותם להצלת יהודי אלבניה^[6].

מונטנגרו

לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי מדינות הציר, באפריל 1941, נמסרה מונטנגרו ביחד עם אזור החוף האדריאטי לידי איטליה הפשיסטית. בשלב מסוים פעל במקום מנהיג הספרטיסטים המונטנגרים, סקולה דרלייביץ'. הוא הקים את "המועצה הזמנית האדמיניסטרטיבית של מונטנגרו" ביולי 1941. הייתה זו ממשלת שיתוף פעולה עם האיטלקים. במעמד פומבי ב-12 ביולי 1941 הכריז דרלייביץ' בצ'סטינייה על הקמת המדינה העצמאית של מונטנגרו. זו לא זכתה לתמיכה עממית ורוב האוכלוסייה תמכה בפרטיזנים שהתנגדו לכיבוש האיטלקי. אנשי דרלייביץ' היו מעורבים במלחמת האזרחים שהשתוללה באזור אל מול הפרטיזנים היוגוסלבים והצ'טניקים. עד להגלייתו של דרלייביץ' באוקטובר 1941, לאחר שהאיטלקים הבינו כי אין לו כל תמיכה באוכלוסייה וכי אינו מביא להם תועלת. האיטלקים רצו לכלוא אותו באיטליה, אך דרלייביץ' הגיע לקרואטיה, ושם, בשנת 1944, לאחר נפילת איטליה הפשיסטית, שב דרלייביץ' והכריז על הקמת מדינה עצמאית מונטנגרית, ועל הקמת ממשלה מונטנגרית גולה. פיקודיו של דרלייביץ' באו ברובם מקרב צ'טניקים שחברו לאנטה פאבליץ' במהלך הלחימה בבלקן. הוא נסוג עם כוחותיו לצד כוחות האוסטאשה בכאוס הכללי שהתחולל בבלקנים לקראת סוף המלחמה, והוכרז על ידי אנשיו של טיטו כפושע מלחמה. בסוף 1945 נמצא עם אשתו באוסטריה כשגרונו חתוך.

מדינות בובה גרמניות

הרפובליקה של סאלו

ערך מורחב – הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית

ב-25 ביוני 1943 החליטה המועצה הפשיסטית העליונה על הדחת הרודן בניטו מוסוליני. למחרת הודיע מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי כי מוסוליני מודח ומוחלף בפייטרו באדוליו. מוסוליני נכלא, וממשלתו של באדוליו חתמה, בספטמבר 1943 על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, שהוציא את איטליה באופן רשמי מהציר.

במבצע נועז שוחרר מוסוליני מכלאו על ידי קבוצת קומנדו גרמנית בהנהגת אוטו סקורצני. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק, שהביאה בעקבותיה את פלישת בעלות הברית לאיטליה נוצר מצב בו מחזיקות בעלות הברית בחלקה הדרומי של איטליה, בעוד שהנאצים כבשו את צפונה.

מספטמבר 1943 ועד אפריל 1945 עמד מוסוליני בראשה של מדינת בובות בצפון איטליה, שמרכזה בעיירה סאלו של שפת אגם גארדה. רפובליקה זו כונתה בידי אנשיה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית" ובפי כל "הרפובליקה של סאלו". מדינה זו נשלטה בפועל על ידי הגרמנים, ומוסוליני לא היה בעל סמכויות של ממש. בשטחי המדינה התחוללה מלחמת אזרחים כאשר פרטיזנים איטלקים לחמו בכובשים הגרמנים ובמשתפי הפעולה הפשיסטים. ב-23 באפריל 1945 הביאה התקוממות זו, וכן לחץ צבאי של כוחות בעלות הברית להתמוטטות החזית הגרמנית, והרפובליקה של סאלו חדלה מלהתקיים. מוסוליני עצמו ועמו פילגשו ובכירי משטרו, נתפסו בידי הפרטיזנים והוצאו להורג.

היהודים ברפובליקה של סאלו
באיטליה הפשיסטית חלו על היהודים חוקי גזע משנת 1938, אך כל עוד היה ביד מוסוליני כוח של ממש, הוא נמנע מלהסגירם לידי הנאצים להשמדה. כאשר איבד מוסוליני את כוחו, והמדינה שהוקמה ובראשה עמד נוהלה בפועל בידי הגרמנים, הסכים לנקיטת צעדי רדיפה והשמדה כנגד יהודי הרפובליקה. אלו נרדפו, נצודו, והוסגרו לידי הגרמנים. למעלה מ-7,000 יהודים מתוך 50,000 יהודי איטליה איבדו את חייהם, רובם באושוויץ.

נורווגיה

ערך מורחב – נורווגיה במלחמת העולם השנייה

סמלו האישי של ה"מיניסטרפרזידנט" וידקון קוויזלינג

גרמניה הנאצית פלשה לנורווגיה ב-9 באפריל 1940. בתחילה נתקלו הגרמנים בהתנגדות נורווגית עזה. על אף שהנאצים כבשו את דרום המדינה, החזיקו הנורווגים מעמד כנגד הפלישה בצפון. המלך האקון השביעי וממשלת נורווגיה נמלטו מאוסלו צפונה, על מנת להמשיך במאבק בשטח קל יותר להגנה, אליו הגיעה גם תגבורת בריטית. בו ביום, בשידור רדיו חי, הכריז מנהיג מפלגת "נאציונל סמלינג", המפלגה הנאצית הנורווגית, וידקון קוויזלינג, על הקמת ממשלה חדשה, שתשתף פעולה עם הנאצים. הממשלה החזיקה מעמד חמישה ימים. היטלר החליט כי שטחה של נורווגיה יהיה נתון לממשל אזרחי גרמני, והעמיד בראש המדינה "רייכסקומיסריאט" ובראשו העמיד את המושל הגרמני יוזף טרבובן. טרבובן ניסה להגיע להסכמה עם אנשי הפרלמנט הנורווגי לשעבר שנותרו בשטחי הכיבוש, על מנת לקבל מראית עין של לגיטימציה לממשל הנאצי בנורווגיה. משכשלו מגעים אלו, העמיד את קויזלינג בראש ממשלת בובות של אנשי הנסיונל סמלינג. ב-1 בפברואר 1942, הוכרז כי קויזלינג הוא "שר-נשיא" - "Ministerpresident", משרה שלא הייתה קיימת קודם לכן. למשרה זו לא היו סמכויות של ממש, והיה מדובר בממשלת בובות שנועדה לתת לגיטימציה לכיבוש הגרמני בנורווגיה, שלחם אז כנגד תנועת התנגדות נורווגית חזקה ומפותחת. לאחר המלחמה, ב-9 במאי 1945 נתפס קוויזלינג, נשפט על ידי בני עמו, נדון למוות, והוצא להורג.

ממשלתו של קוויזלינג הייתה רחוקה מלייצג את העם הנורווגי. העם הנורווגי ברובו נותר נאמן לממשלה הגולה בלונדון, ופעיל בשורות המחתרת. מעטים ביותר, מבין הקיצונים שבאנשי הנסיונל סמלינג, שיתפו פעולה עם הכובש. כ-5,000 נורווגים הצטרפו אל הוורמאכט, ונשלחו לשדות הקרב בחזית המזרח. כמה שוטרים נורווגים השתתפו בלכידת היהודים לשם השמדתם בנובמבר 1942.

היהודים בנורווגיה
ביום תחילת הפלישה הגרמנית היו בנורווגיה 1,800 יהודים. רבים מהם נמלטו לשוודיה הנייטרלית, וזאת בסיוע חסידי אומות עולם נורווגים. המשטרה האזרחית הנורווגית (politiet) סייעה במקרים רבים לנאצים בתפיסת היהודים, ומשלוחם למחנות ריכוז. 758 מיהודי נורווגיה נספו בשואה.

יוון

לאחר כיבוש יוון על ידי מדינות הציר, באפריל 1941, חולקה יוון בין גרמניה, איטליה ובולגריה. הגנרל גאורגיוס צולקוגלו, שחתם על הסכם שביתת הנשק עם הוורמאכט, מונה על ידי שלטונות הכיבוש כמנהיג ממשלת הבובות הנאצית החדשה שהוקמה באתונה. הממשלה פעלה בחסות כוחות הכיבוש, כאשר במקביל פעלה ממשלה גולה בקהיר בראשות אמנואיל צודרוס. צולקוגלו נשאר בתפקידו במשך כשנה וחצי, ובדצמבר 1942 הוחלף על ידי קונסטנטינוס לוגותטופולוס. באפריל 1943 הוחלף לוגותטופולוס בידי יואניס ראליס. ממשלת הבובות היוונית נאלצה להסכים ל"קנסות" כבדים שהוטלו על יוון בצורת החרמת מצרכי מזון ודגנים לטובת המדינות הכובשות, מעשה שהחריף רעב המוני שנוצר בשטחי הכיבוש שנוהלו בצורה כושלת, והביא למותם של מאות אלפים. כן נאלצה הממשלה להסכים לסיפוחם של תראקיה ומזרח מקדוניה לבולגריה. הממשלה מצאה עצמה במציאות בה נלחם רוב העם היווני באופן אקטיבי כנגד הכיבוש באמצעות ארגוני מחתרת. הכיבוש הנאצי עודד יצירתם של ארגונים פשיסטים, כגון המפלגה הפשיסטית EEE, (האיחוד הלאומי היווני - Εθνική Ένωσις Ελλάδος) שנוצרה בסלוניקי בשנות ה-30, המפלגה הנציונל-סוציאליסטית היוונית (Ελληνικό Εθνικό Σοσιαλιστικό Κόμμα), שהוקמה אף היא בשנות השלושים, ומפלגות וארגונים נוספים. קיצוניים מקרב אנשים אלו הצטרפו אל "פלוגות הביטחון" (Τάγματα Ασφαλείας, Tágmata Asfalías) שהקים ראליס, בשנת 1943 על מנת ללחום במחתרת הקומוניסטית. בשיאם מנו גדודים אלו כ-22,000 איש. בראשם הועמד גנרל מה-SS בשם ולטר סימנה. אנשי הפלוגות ביצעו מעשי זוועה איומים, לא רק כנגד קומוניסטים, אלא כנגד כל אדם בעל נטיות שמאליות. עינויים, כיתות יורים, אלימות ומעשי התנקשות היו שיטות מקובלות בקרב פלוגות אלו.

יהדות יוון
יהדות יוון סבלה סבל רב בשואה. בתחילה הושמדו היהודים בשטחים שהועברו לבולגריה. לאחריהם נרצחו כחמישים אלף מיהודי סלוניקי שגורשו במרץ - אפריל 1943 לאושוויץ. וב-1944 נרדפו ונרצחו היהודים שבשאר שטחי יוון. מנהיגים יווניים יצאו במחאות כנגד השמדת היהודים, כנגד ממשלתם חדלת האונים. הלחץ הביא לכך שב-23 במרץ 1943 כתב ראש הממשלה לוגותטופולוס מכתב למיופה הכוח הגרמני גינתר אלטנברג, כי יחדל מן הגירושים של יהודי יוון למזרח. המכתב היה חסר כל השפעה. ממשלתו של ראליס אף היא מחתה בפני הגסטאפו על הגירושים, ושר התקשורת בממשלה ניקולאוס לובריס אף התאמץ לסייע ליהודים ולהצילם^[7].

סרביה

לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי הגרמנים, ופירוקה, החליט הגנרל הגרמני היינריך דנקלמן שעמד בראש שלטונות הכיבוש ביוגוסלביה, להקים ממשלת בובות סרבית, בראשות הגנרל מילאן נדיץ'. ב-1 בספטמבר 1941 דיבר נדיץ' ברדיו בלגרד, ומסר כי הקים "ממשלת הצלה לאומית" שתפקידה "להציל את ליבת העם הסרבי". הוא קרא לשיתוף פעולה עם הגרמנים, וכנגד ההתנגדות לכיבוש. הנסיך פאוול, שהיה עוצר בממלכת יוגוסלביה לפני ההפיכה הצבאית הפרו בריטית, ואף חתם על ההסכם התלת צדדי בשם יוגוסלביה לפני הפלישה הגרמנית, הכיר בממשלת נאדיץ', ובכך נתן כביכול לגיטימציה לממשלה בשם בית המלוכה היוגוסלבי.

כוחותיו של נאדיץ' שכונו "משמר המדינה הסרבי" ו"חיל המתנדבים הסרבי", לבשו את מדי הצבא היוגוסלבי המלכותי לשעבר. הם נלחמו כנגד הפרטיזנים באזורי הכיבוש, לצד הגרמנים.

ממשלת נדיץ' התפרקה ב-4 באוקטובר 1944, והוא עצמו נמלט לאוסטריה. לאחר המלחמה נתפס על ידי הבריטים והוסגר לידי היוגוסלבים. ב-5 בפברואר 1946 נמסר כי התאבד בכלאו בקפיצה מחלון ברגע של חוסר ערנות מצד שומריו.

היהודים בסרביה
השמדת היהודים בסרביה הייתה מהירה ואכזרית. החל מתחילת הכיבוש הגרמני, רוכזו הגברים במחנות ריכוז, ועד לחודש נובמבר 1941, נרצחו שם רובם. בדצמבר 1941 נכלאו הנשים והילדים במחנה הריכוז סימשטה ליד בלגרד, ובמרץ 1942 נרצחו שם באמצעות משאית גז^[8].

תוניסיה

תוניסיה הייתה פרוטקטורט צרפתי, משנת 1881, כאשר במדינה שולטת שושלת של נושאי התואר "ביי", שהחלה בשנת 1705. לאחר 1940 הפך הפרוטקטורט הצרפתי לשלטון של צרפת של וישי. עם פתיחת מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, בנובמבר 1942 כאשר היה ברור לגרמנים כי התנגדותם של הצרפתים תהיה סמלית, השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אך הותירו את הביי מוחמד אל מונסף, שעלה לשלטון מספר חודשים קודם לכן, ב-19 ביוני 1942 על כיסאו, כשליט בובה של המשטר הנאצי. אל מונסף החזיק בתפקידו, כאשר ארצו הפכה לשדה קרב בין בעלות הברית ובין כוחות הציר, עד להתמוטטות החזית הגרמנית בתוניסיה וכניעת הגרמנים ב-13 במאי 1943. ב-14 במאי 1943 הודח אל מונסף, והוצא לגלות. אנשי צרפת החופשית ששלטו בתוניסיה, העלו על כס הביי את בן דודו מוחמד אל אמין.

איטליה אף היא הביעה עניין בנעשה בתוניסיה, וטיפחה את אנשי מפלגת "ניאו דוסתור", שנכלאו על ידי הגרמנים בעת שלטון וישי בתוניסיה, ולאחר מכן הוסגרו לידיה. מנהיג ה"ניאו דוסתור" חביב בורגיבה סירב לשתף פעולה, על אף היחס המועדף שניתן לו ברומא. לבסוף אולץ לשאת נאום שניתן היה לפרשו בדוחק כפרו איטלקי מ"רדיו בארי", ובתמורה הורשה לו ולאנשיו לשוב לתוניסיה, בשנת 1943, שם חידשו את פעולתם למען עצמאותה.

היהודים בתוניסיה
שלטון וישי בתוניסיה החיל על יהודי תוניסיה את חוקי הגזע של וישי, שהביאו לאפליה ולרדיפות. הכיבוש הנאצי החמיר את מצבם, ויהודי תוניסיה נשלחו למחנות עבודה, ולעבודות כפייה. יש הטוענים, והדבר נתון לוויכוח, כי הגרמנים החלו בבניית תאי גזים על אדמת תוניסיה, וכי היה בכוונתם להתחיל בהשמדת יהודי תוניסיה^[9].

מקרים מיוחדים או שנויים במחלוקת

המדינות הבאות אינן ראויות להיקרא "מדינת ציר" כשלעצמן. עם זאת, לכל אחת מהן יחסים מיוחדים עם מדינות הציר, שבזמנים מסוימים הביאו אותן לכלל קידום האינטרסים של הציר, משלוח לוחמים לחזיתות בהן לחם הציר, או סיוע כלכלי ואחר לציר. כך צרפת של וישי הקרובה יותר למעמד של "ממשלת בובות גרמנית" מאשר לזה של מדינה בעלת מדיניות עצמאית, או איראן שידידותה המופגנת עם הנאצים חייבה מבצע בריטי סובייטי משותף לשם כיבושה. מקרה שונה הוא ספרד ופורטוגל שעל אף קרבתן האידאולוגית לציר לא הצטרפו לכוחות הלוחמים, ולעתים אף שימשו מקלט לפליטים שנמלטו מהרדיפות במדינות הציר. מקרה מיוחד הוא דנמרק שהייתה לכאורה תחת כיבוש גרמני, אך נשלטה על ידי ממשלתה העצמאית, פרלמנט נבחר ומלך. לא יהיה זה נכון לקרוא לאף אחת ממדינות אלו "מדינת ציר", עם זאת, עמדתן המיוחדת מחייבת דיון נפרד.

צרפת של וישי

ערך מורחב – צרפת של וישי

תחת משטר וישי, צרפת ומושבותיה, בהנהגת המרשל אנרי פיליפ פטן, שיתפו פעולה עם מדינות הציר משנת 1941 ועד שנת 1944 כאשר משטר וישי חדל מלהתקיים.

פטן הפך לראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית ב-16 ביוני 1940, עת ממדי התבוסה שנחל הצבא הצרפתי לפולש הגרמני היו כבר עובדה מוגמרת. פטן הגיע באופן מיידי להסכם הכניעה עם הגרמנים, לפיו חל שלטון כיבוש צבאי גרמני על שני שלישים משטחה של צרפת, לרבות פריז, ואילו השליש הנותר, נשלט על ידי ממשלה בראשה עמד פטן, שמרכזה בעיר וישי. מכאן הכינוי למשטרו של פטן "משטר וישי". על פי תנאי ההסכם הורשה לפטן להחזיק צבא בן 100,000 חיילים באזור שבשליטתו. מספר זה לא כלל את החיילים הנשמעים למרות פטן במושבות צרפת, ולא את הצי הצרפתי. הצבא הצרפתי כלל מאות אלפי חיילים נוספים באפריקה, במזרח התיכון, ובדרום מזרח אסיה.

יחסי משטר וישי עם בריטניה הדרדרו במהירות לכלל עימות. מחשש פן ייפול הצי הצרפתי החזק לידיים גרמניות התקיפה בריטניה את הצי הצרפתי במעגן מרס אל כביר, ב-3 ביולי 1940. הצרפתים ניתקו את יחסיהם עם בריטניה לאחר המתקפה, והחשיבו אותה כהכרזת מלחמה.

בספטמבר 1940 אפשר משטר וישי ליפן להשתלט על שטחי הודו סין שבשליטתו. המינהל בשטחים אלו נותר מינהל צרפתי, אך הוא היה כפוף לשלטון צבאי יפני. שטחים אלו שימשו כבסיס לפלישה יפנית לתאילנד, מלאיה ובורניאו. ב-1945 הכריזו היפנים על סיום המינהל הצרפתי, ועל הקמת מדינות בובה בשטחי קמבודיה, לאוס ווייטנאם.

בריטניה תמכה באנשיו של הגנרל שארל דה גול במאמציהם להקים את "צרפת החופשית" ולנסות להשתלט על מושבות צרפת באפריקה. ב-26 בספטמבר 1940 דה גול תקף את דקאר, שהייתה אז חלק מהמושבה "מערב אפריקה הצרפתית". בין אנשי וישי ובין אנשי דה גול נוהלה לחימה. דעת הקהל בצרפת ראתה בכך מעשה בגידה ופרובוקציה בריטית, וקירבה את משטר וישי לגרמנים.

אנשי וישי סייעו לעיראק במהלך מרד ראשיד עלי אל כילאני, ואפשרו למטוסים גרמנים ואיטלקים שימוש בשדות התעופה בסוריה כנגד הבריטים ותומכיהם. בתגובה כבשו כוחות בריטים וכוחות צרפת החופשית את מעוזי וישי בסוריה ובלבנון בשנת 1941. כוחות וישי לחמו לצד איטליה בסומליה ב-1942, וכנגד כוחות בריטים במדגסקר באותה השנה.

לאחר המתקפה הנאצית על ברית המועצות, תמכה צרפת של וישי בהתלהבות בנאצים במלחמתם בסובייטים. ב-1941 חתמה צרפת של וישי על הסכם האנטי-קומינטרן המחודש, וכחמישה עשר אלף מתנדבים צרפתים הצטרפו ל"לגיון המתנדבים הצרפתים" האנטי קומוניסטי ולדיביזיית שרלמאן של ה-SS שנלחמו בחזית המזרחית.

בנובמבר 1942 התנגדו אנשי וישי לנחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה במסגרת מבצע לפיד, אך לבסוף הגיע מפקדם, האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן לכלל הבנה עם בעלות הברית. בשל התפתחות זו וחוסר יכולתם של אנשי וישי להתמודד מול בעלות הברית, כבשו הנאצים גם את דרום צרפת ואת תוניסיה.

באמצע שנת 1943 הגיעו אנשי וישי ואנשי צרפת החופשית בצפון אפריקה להבנה שאפשרה הקמת ממשלה צרפתית זמנית באלג'יריה שכינויה "הועדה הצרפתית לשחרור לאומי" (Comité Français de Libération Nationale) שלבסוף היה דה גול למנהיגה. ממשלת וישי המשיכה לפעול על אדמת צרפת עד שנת 1944 ללא ריבונות טריטוריאלית או כוח צבא אפקטיבי (פרט לשליטה מסוימת בכוחות צרפת בהודו סין).

פרט לסיוע פוליטי ולכוח לחימה העניקה צרפת של וישי סיוע כלכלי ותעשייתי, ומפעלים צרפתיים היו חלק חשוב במכונת החימוש הגרמנית.

היהודים בשלטון ווישי
ממשלת וישי הייתה אנטישמית במוצהר, וידה הייתה רבה באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה. הממשלה קיבלה חקיקה אנטי יהודית, והפעילה מחנה בדראנסי בו ריכזה את יהודי צרפת בטרם שולחו להשמדה במזרח. ממשלת וישי פעלה לרישום היהודים, איתורם והסגרתם להשמדה. בשנת 1942, עת היה מחנה דראנסי בשליטה צרפתית מוחלטת, נשלחו 42,000 יהודים ממנו להשמדה במזרח. בסך הכול אבדה בשואה כחמישית מיהדות צרפת, לא מעט בשל שיתוף הפעולה של אנשי וישי.

איראן

באיראן, השאה, רזה שאה פהלווי, שקיבל את השלטון לידיו בשנת 1923, היה ידוע בחיבתו לפאשיזם, ובאהדתו להיטלר. היטלר הביע עניין באיראנים, הן בשל סברתו כי להם ולגרמנים מוצא גזעי משותף, והן בשל רצונו להחליש את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התיר השאה לסוכנים גרמנים פעולה חופשית בטהראן, וסייע למרד רשיד עאלי אל כילאני בבגדד. היה אף בכוונתו להעביר את משאבי הנפט של ארצו לשליטה גרמנית, דבר שהיה פוגע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית פגיעה חמורה.

לאחר הצטרפות ברית המועצות למלחמה, הפכה עמדתה של איראן לקריטית. איראן יכלה לשמש כנתיב למעבר אספקה מערבית דרושה ביותר בעת המלחמה בחזית המזרח. דרישות הבריטים והסובייטים כי הסוכנים הגרמנים יעזבו את טהראן, הביאו אז להפגנות פרו גרמניות, ולסירוב השאה לנקוט פעולה כלשהי.

ב-25 באוגוסט 1941 פלשו כוחות בריטים, הודים וסובייטים לאיראן. השאה חויב לוותר על כיסאו ויצא לגלות, בתחילה במאוריטניה ולאחר מכן ביוהנסבורג. בנו של השאה מוחמד רזה שאה פהלווי הוכתר לשאה במקומו, והסכם בריטי סובייטי ערב לשלמותה הטריטוריאלית של איראן, ולנסיגת הכוחות הזרים משטחה עם תום המלחמה.

ספרד ופורטוגל

מדינות חצי האי האיברי, ספרד שתחת שלטון פרנקו ופורטוגל שתחת שלטון סלזר, היו מדינות בעלות אוריינטציה פשיסטית שהעניקו לכוחות הציר סיוע מורלי, כלכלי וצבאי, בעודן טוענות לנייטרליות. פרנקו תיאר את ספרד כ"חברה בלתי לוחמת" בכוחות הציר, והיה בין חותמי הסכם האנטי-קומינטרן המחודש בשנת 1941. העמדה הפורטוגזית הייתה פחות נחרצת. על אף הסימפטיה האישית שרחש הרודן סלזר לכוחות הציר, פורטוגל ובריטניה היו קשורים בברית הגנה הדדית "ברית וינדזור" משנת 1386. בריטניה עמדה על קיום זכויותיה על פי הברית, וסלזר אף התיר לה בניית בסיס חשוב באיים האזוריים.

הייתה זו עזרתם של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית שהכריעה את הכף לטובת פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, והותירה אף חוב כספי עצום לגרמניה, בנוסף לחוב המוסרי אותו חב פרנקו למי שעמד לצידו בעת המבחן.

ב-23 באוקטובר 1940 נפגש היטלר עם פרנקו במנדיי שבצרפת, על מנת לנסות ולשכנעו להצטרף למלחמה באופן אקטיבי. דרישותיו של פרנקו במזון, סיוע צבאי, ובתביעות לשטחים בגיברלטר, וצפון אפריקה, היו מעבר ליכולת הקיבול של היטלר, והצדדים לא הגיעו להסכם. היטלר אף התבטא כי בעתיד יעדיף עקירת שן מפיו מאשר להיפגש שוב עם פרנקו. יש הסבורים כי הדרישות הועלו על ידי פרנקו במכוון כדי להימנע מכניסה למלחמה. אחרים טוענים כי לפרנקו, מנהיג של ארץ שנהרסה במלחמת האזרחים, לא היה מה להציע להיטלר, בשלב בו נראה הוורמאכט בשיא הגאות, לאחר נפילת צרפת.

כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות בשנת 1941, הקים פרנקו יחידת מתנדבים בשם הדיוויזיה הכחולה אותה שלח לחזית המזרח להלחם לצד הגרמנים. כ-100,000 אזרחים ספרדים נשלחו ככוח עבודה לגרמניה על מנת לסייע בייצור התעשייתי ולשחרר פועלים גרמנים למלחמה. פורטוגל אף היא שלחה עובדים בקנה מידה קטן יותר.

ספרד ופורטוגל היוו בסיסים חשובים עבור האבווהר, שירות הביון הצבאי הגרמני. סוכנים גרמנים פעלו בחופשיות בארצות אלו, ובמושבותיהן בצפון אפריקה.

היחסים בין פורטוגל ומדינות הציר הדרדרו לאחר פלישת יפן למושבות פורטוגזיות באסיה, כיבוש מקאו בשנת 1941 ורצח 40,000 אזרחים בטימור בתגובה להתקוממות עממית בין 1942 ל-1943, הביאו לטינה ולעימות בין שתי הארצות.

בתחילת 1944 כאשר היה ברור כי ידן של בעלות הברית על העליונה, הכריזה ספרד על "נייטרליות חמורה", ומנעה את פעילות האבווהר בתחומה. פורטוגל נקטה בצעדים דומים אף קודם לכן.

במהלך המלחמה הייתה ספרד של פרנקו נתיב בריחה ליהודים רבים שנמלטו מצרפת הכבושה. כמו כן הייתה לאחר המלחמה נתיב המלטות לנאצים בכירי דרג.

דנמרק

ב-1 במאי 1939 חתמו גרמניה הנאצית ודנמרק על הסכם אי תוקפנות הדדי, שעם זאת לא הטיל כל מגבלות צבאיות על מי מהצדדים. הדבר לא מנע מגרמניה לתקוף את דנמרק במקביל לתקיפת נורווגיה, ב-9 באפריל 1940, תוך היתלות בטענה כי הבריטים ממקשים את מימי שתי המדינות. המלך כריסטיאן העשירי והממשלה הדנית, שחששו מחורבן ארצם אם יתנגדו לצבא הפולש, קיבלו את "הגנת הרייך", ובתמורה שמרו על עצמאות מסוימת תחת שלטון צבאי גרמני. שלושה ראשי ממשלה דנים כיהנו בתקופת השלטון הנאצי - תורוולד סטאונינג, וילהלם בוהל ואריק סקווניוס, ושלושתם שמרו על "samarbejdspolitik" - "מדיניות של שיתוף פעולה" עם גרמניה.

דנמרק תיאמה את מדיניות החוץ שלה עם גרמניה, הכירה במדינות הבובה שהקימה גרמניה, וניתקה את קשריה עם "ממשלות בגלות" של המדינות שכבשה גרמניה, ועם המדינות עמן נמצאה גרמניה במלחמה. היא חתמה על הסכם האנטי-קומינטרן המחודש בשנת 1941.

ב-1941 הוקם חיל דני בשם "פרייקורפס דנמרק" על מנת להלחם לצד הוורמאכט בחזית המזרח. הקמת החיל הייתה יוזמה של אנשי ה-SS ואנשי המפלגה הנאצית הדנית. הודעה שפירסמה הממשלה הדנית פורשה כתמיכה בהקמת החיל. בין 4,000 ל-10,000 דנים השתתפו בחיל, לרבות 77 קציני צבא דנמרק בשירות פעיל. מעריכים כי 3,000 מהם נהרגו בחזית המזרח.

דנמרק העבירה 6 סירות טורפדו לגרמניה ב-1941, על אף שהצי הדני פעל באופן עצמאי עד הכרזת המשטר הצבאי ב-1943.

דנמרק סיפקה מוצרים חקלאיים ותעשייתיים לגרמניה כמו גם הלוואות שנועדו לממן רכישת נשק וביצורים. הנוכחות הגרמנית בדנמרק, לרבות בניית החלק הדני בחומה האטלנטית, מומנה מחשבון שהוחזק בבנק דני. לממשלה הדנית הובטח כי כספים אלו יושבו לאחר המלחמה. בפועל מימנה הממשלה הדנית את בניית החומה האטלנטית ביוטלנד בסכום של 5 מיליארדי קרונות.

הפרוטקטורט הגרמני בדנמרק נמשך עד 29 באוגוסט 1943, כאשר הקבינט התפטר בעקבות הכרזת משטר צבאי על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים. הצי הדני הטביע 32 מספינותיו על מנת שלא תיפולנה לידי גרמניה. חלק מכלי השיט נמלטו למדינות נייטרליות.

מהכרזת המשטר הצבאי ואילך החלה ההתנגדות הפעילה לשלטון הגרמני, וקיבלה אחיזה באוכלוסייה, שהייתה קודם לכן פאסיבית לחלוטין. מצב הכיבוש הגרמני נמשך עד לשחרורה של דנמרק בידי כוחותיו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי במאי 1945.

יהודי דנמרק

ערך מורחב – הצלת יהודי דנמרק

גם לאחר הכיבוש הנאצי בשנת 1940 נותרו היהודים בדנמרק אזרחים שווי זכויות, ועל אף לחץ גרמני, סירב העם הדני לאפשר פגיעה ביהודים. עם הכרזת המשטר הצבאי בשנת 1943 השתנו התנאים, והגרמנים החליטו להשמיד את יהודי דנמרק, כשם שהשמידו את יהודי יתר הארצות הכבושות, מבלי לשאול לדעתם של הדנים בנושא זה.

ב-28 בספטמבר הדליף דיפלומט גרמני, גאורג פרדיננד דוקוויץ, את התוכנית לגירוש יהודי דנמרק להנס הדטופט, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית, וזה העביר את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית. היהודים ירדו למחתרת והתחבאו אצל ידידים דנים.

תחת ארגונה של המחתרת הדנית הוסעו היהודים, מתחת לאפם של הגרמנים, אל החוף המזרחי של המדינה ובתוך מספר ימים הוברחו אלפי היהודים בסירות דיג אל שוודיה הנייטרלית.

כ-7,200 מיהודי דנמרק (שהם 90% מיהודי דנמרק דאז) הוברחו לשוודיה. כ-492 יהודים נתפסו על ידי הגרמנים ונשלחו למחנה טרזיינשטט שבצ'כוסלובקיה וגם לאחר מעצרם המשיכה ממשלת דנמרק לעקוב אחר מצבם ושלחה להם חבילות תרופות ומזון. ובסופו של דבר, כ-150 איש מיהודי דנמרק שנתפסו נרצחו בשואה.

העם הדני הזדהה עם יהודיו, דאג להם והציל את רובם. המחאה כנגד הניסיונות להשמיד את היהודים הייתה מחאה עממית, של כל שכבות העם הדני, ובראשה עמד המלך כריסטיאן העשירי. יחס זה של העם הדני ליהודי מדינתו נחשב לחריג, ומועלה על נס על ידי העם היהודי ומדינת ישראל.

ראו גם

ציר הרשע

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כוחות הציר בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ אתר מוזיאון השואה האמריקני - דף יאסנובץ
^ אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות 1979, 96.
^ WIESENTHAL CENTER WELCOMES FINNISH DECISION TO INVESTIGATE WORLD WAR II DEPORTATIONS TO NAZI GERMANY; URGES GOVERNMENT TO APPOINT INDEPENDENT SCHOLARS
^ הקהילה היהודית בחרבין
^ חיים מסינג, ד"ר ש. בלוך, וו. גרב, אנציקלופדיה היסטורית של מדינות העולם, הוצאת עמיחי, 1966
^ סיפורו של חסיד אומות העולם האלבני רפיק וסלי, אתר יד ושם
^ האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם, ספריית פועלים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, כרך ג', 568.
^ האנציקלופדיה של השואה, מוסד יד ושם, ספרית פועלים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, כרך ג' עמ' 550
^ גואל פינטו, "גם אנחנו היינו שם", באתר הארץ, 4 במאי 2005

[1] אתר מוזיאון השואה האמריקני - דף יאסנובץ

[2] אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות 1979, 96.

[3] WIESENTHAL CENTER WELCOMES FINNISH DECISION TO INVESTIGATE WORLD WAR II DEPORTATIONS TO NAZI GERMANY; URGES GOVERNMENT TO APPOINT INDEPENDENT SCHOLARS

[4] הקהילה היהודית בחרבין

[5] חיים מסינג, ד"ר ש. בלוך, וו. גרב, אנציקלופדיה היסטורית של מדינות העולם, הוצאת עמיחי, 1966

[6] סיפורו של חסיד אומות העולם האלבני רפיק וסלי, אתר יד ושם

[7] האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם, ספריית פועלים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, כרך ג', 568.

[8] האנציקלופדיה של השואה, מוסד יד ושם, ספרית פועלים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, כרך ג' עמ' 550

[9] גואל פינטו, "גם אנחנו היינו שם", באתר הארץ, 4 במאי 2005

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

@@ שורה 37: / שורה 37: @@
 ===גרמניה===
 [[קובץ:Flag of Germany 1933.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[צלב הקרס]], [[דגל גרמניה הנאצית|דגלה של גרמניה הנאצית]]]]
-{{הפניה לערך מורחב|גרמניה הנאצית}}
+{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[גרמניה הנאצית]], [[יהודי גרמניה הנאצית]]}}
-[[גרמניה הנאצית]] הייתה הכוח העיקרי מבין מדינות הציר ב[[אירופה]]. שמה הרשמי, "Deutsches Reich", שפירושו "הרייך הגרמני", שונה לאחר [[1943]] לשם ל"Grossdeutsches Reich", "הרייך הגרמני הגדול". מתייחסים לתקופה זו בתולדות [[גרמניה]] בכינוי "גרמניה הנאצית", בשל העובדה כי גרמניה נשלטה באותה התקופה על ידי [[המפלגה הנאצית]], שעמדותיה ה[[גזענות|גזעניות]] וה[[אנטישמיות]] הכתיבו את מהלכיה המדיניים והצבאיים של גרמניה באותה התקופה.
-מנהיגה של גרמניה הנאצית במשך רוב תקופת קיומו של ההסכם התלת צדדי היה ה[[פיהרר]], [[אדולף היטלר]], ולמשך ימים ספורים, מ-[[30 באפריל]] [[1945]], לאחר התאבדותו של היטלר, היה [[נשיא גרמניה]] גרוסאדמירל [[קרל דניץ]]. ממשלתו של דניץ, המכונה "[[ממשלת פלנסבורג]]" על שם העיר בה הקימה את מושבה, פוזרה על ידי [[בעלות הברית]] ב-[[23 במאי]] 1945, וכל חבריה נאסרו. משרת הפיהרר, שבה החזיק היטלר, איחדה את משרת הנשיא והרייכסקנצלר. לאחר מותו מונה [[יוזף גבלס]] לרייכסקנצלר, אך הוא התאבד לאחר יום אחד. דניץ היה ראש המדינה האחרון של גרמניה הנאצית, אם כי תחום שלטונה של ממשלתו היה אף פחות מתחומה המוניציפלי של [[פלנסבורג]].
-כאשר נחתם ההסכם התלת צדדי כלל שטחה של גרמניה הנאצית את [[אוסטריה]] ש[[אנשלוס|סופחה]] לשטח "הרייך" ב-[[1938]], את [[חבל הסודטים]] שנמסר לרייך לאחר [[הסכם מינכן]] ב-1938, את [[קליפדה|ממל]] שנגזלה מ[[ליטא]] ב-[[1939]], את [[הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה]] שנוצר ב-1939 לאחר שפלישה גרמנית חיסלה את המדינה ה[[צ'כוסלובקיה|צ'כוסלובקית]] וביתרה את חלקיה, את שטחה של [[העיר החופשית דנציג]] שהודיעה על צירופה לרייך ב-[[2 בספטמבר]] 1939, יום לאחר הפלישה הגרמנית ל[[פולין]] שהחלה את [[מלחמת העולם השנייה]], את [[המסדרון הפולני]], [[מערב פרוסיה]] ו[[שלזיה עילית]], טריטוריות פולניות שנכבשו וסופחו לשטח הרייך הגרמני, ולאחר המלחמה במערב שטחים שסופחו מ[[בלגיה]] (כאשר שאר המדינה הייתה תחת ממשל צבאי), [[לוקסמבורג]], שנכבשה בשנת [[1940]] וסופחה רשמית לשטח הרייך ב-[[1942]], חבל [[אלזס לוריין]] בצרפת, שנכבש אף הוא ב-1940 וסופח בשנת 1942.
-לאחר חתימת החוזה, באפריל [[1941]] תקפה גרמניה הנאצית את [[יוגוסלביה]] ולאחר כיבושה סיפחה את [[סלובניה]]. לאחר [[מבצע ברברוסה]], המתקפה על [[ברית המועצות]] ביוני 1941, סופחו לשטח הרייך גם שטחים נרחבים ב[[פולין]] שנכבשו קודם לכן על ידי ברית המועצות על פי [[הסכם ריבנטרופ-מולוטוב]], [[אוקראינה]], [[המדינות הבלטיות]] וחלקים מ[[רוסיה]] עצמה.
-שטחים אחרים שהיו תחת שליטה גרמנית כשטחי ה[[גנרל גוברנמן]], [[יוון]] או [[נורווגיה]] היו תחת כיבוש צבאי והוקם בהם ממשל אזרחי נפרד, ולא נחשבו לחלק מן הרייך.
-'''היהודים בגרמניה הנאצית'''{{ש}}
-{{הפניה לערך מורחב|יהודי גרמניה הנאצית}}
 גרמניה הייתה היוזמת והמבצעת הראשית של [[השואה]], בה הושמדו שישה מיליון יהודים. התאוריות הגזעניות והאנטישמיות שהגה היטלר, ואשר שימשו ככוח המניע למדיניות ההתפשטות שעמדה בבסיס יצירת הציר, הן שהובילו אותה לרכז את היהודים ב[[גטו|גטאות]] בכל שטחי הכיבוש, ולשלחם להשמדה.
@@ שורה 141: / שורה 129: @@
 סלובקיה הכריזה על עצמאותה ב-[[14 במרץ]] [[1939]], וכבר ב-[[23 במרץ]] חתמה על ברית הגנה עם גרמניה. חיילים סלובקים הצטרפו לגרמנים בפלישה לפולין, בניסיון לקבל בחזרה שטח שאבד לסלובקיה ב-[[1918]].
-[[קובץ:Slovakia1941 02.png|ממוזער|250px]]
+[[קובץ:Slovakia1941 02.png|ממוזער|250px|סלובקיה 1941]]
 סלובקיה הכריזה מלחמה על ברית המועצות ב-[[1941]] ונמנתה עם החותמות על הנוסח המחודש של [[הסכם האנטי-קומינטרן]] באותה שנה. חיילים סלובקים לחמו לצד הגרמנים ב[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]], בסדר גודל של שתי דיוויזיות, כ-20,000 חיילים. ב-[[1942]] הכריזה סלובקיה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית.