לדלג לתוכן

גאורג וילהלם פרידריך הגל – הבדלי גרסאות

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 17: שורה 17:
| עיסוק = [[פילוסוף]], [[מרצה]], [[מורה פרטי]]
| עיסוק = [[פילוסוף]], [[מרצה]], [[מורה פרטי]]
}}
}}
'''גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל''' (ב[[גרמנית]]: '''Georg Wilhelm Friedrich Hegel''';{{כ}} [[27 באוגוסט]] [[1770]] – [[14 בנובמבר]] [[1831]]) היה [[פילוסוף]] [[גרמני]], מראשי ה[[אידיאליזם גרמני|אידיאליזם הגרמני]] מחשובי ההוגים ב[[העת החדשה|תקופה המודרנית]], ומגדולי הפילוסופים השיטתיים בתולדות ה[[פילוסופיה מערבית|פילוסופיה המערבית]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://iep.utm.edu/hegelsoc/|כותרת=Hegel: Social and Political Thought {{!}} Internet Encyclopedia of Philosophy|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2023-12-04}}</ref><ref>{{צ-ספר|שם=Georg Wilhelm Friedrich Hegel|קישור=https://plato.stanford.edu/archives/win2020/entries/hegel/|מו"ל=Metaphysics Research Lab, Stanford University|שנת הוצאה=2020|מהדורה=Winter 2020|מחבר=Paul Redding}}</ref> הפילוסופיה של הגל השאירה חותם במגוון רחב של תחומי ידע בהם [[מטאפיזיקה|מטפיזיקה]], [[פילוסופיה פוליטית]], [[פילוסופיה של ההיסטוריה]] ותולדות ה[[פילוסופיה]], [[אמנות]] ו[[תולדות האמנות]], [[פילוסופיה של הדת]] ו[[תאולוגיה]], [[לוגיקה]] ו[[פסיכולוגיה]].
'''גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל''' (ב[[גרמנית]]: '''Georg Wilhelm Friedrich Hegel''';{{כ}} [[27 באוגוסט]] [[1770]] – [[14 בנובמבר]] [[1831]]) היה מראשי ה[[פילוסוף|פילוסופים]] של זרם ה[[אידיאליזם גרמני|אידיאליזם הגרמני]], מחשובי ההוגים ב[[העת החדשה|תקופה המודרנית]], ומגדולי הפילוסופים השיטתיים בתולדות ה[[פילוסופיה מערבית|פילוסופיה המערבית]].<ref name=":1">{{קישור כללי|כתובת=https://iep.utm.edu/hegelsoc/|כותרת=Hegel: Social and Political Thought {{!}} Internet Encyclopedia of Philosophy|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2023-12-04}}</ref><ref>{{צ-ספר|שם=Georg Wilhelm Friedrich Hegel|קישור=https://plato.stanford.edu/archives/win2020/entries/hegel/|מו"ל=Metaphysics Research Lab, Stanford University|שנת הוצאה=2020|מהדורה=Winter 2020|מחבר=Paul Redding}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://shalempress.co.il/authors/%D7%92%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%92-%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%94%D7%9C%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%94%D7%92%D7%9C/|כותרת=גיאורג וילהלם פרידריך הגל – הוצאת המרכז האקדמי שלם|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2023-12-04}}</ref> הפילוסופיה של הגל השאירה חותם במגוון רחב של תחומי ידע בהם [[מטאפיזיקה|מטפיזיקה]], [[פילוסופיה פוליטית]], [[פילוסופיה של ההיסטוריה]] ותולדות ה[[פילוסופיה]], [[אמנות]] ו[[תולדות האמנות]], [[פילוסופיה של הדת]] ו[[תאולוגיה]], [[לוגיקה]] ו[[פסיכולוגיה]].


הישגו העיקרי של הגל הוא התפתחותו של ניסוח ייחודי לאידיאליזם, שלפעמים כונה "אידיאליזם מוחלט". חשיבות מיוחדת נודעה לשיטת החשיבה שלו, המכונה [[דיאלקטיקה]], אשר מתיימרת להתגבר על ניגודים וסתירות. עוד נודעה חשיבות לתפיסת ההיסטוריה שלו כהתגלמות הדרגתית של ה"[[גייסט]]" (רוח) דרך מימוש הולך וגובר של [[חירות האדם]] בעולם. לכתביו של הגל יצא מוניטין גם בשל הקושי שלהם, ובשל היקף הנושאים שהם מכילים. ספרו הראשון המבטא את הגותו העצמאית הוא "[[הפנומנולוגיה של הרוח]]". מאוחר יותר הוא פרסם את "[[מדע הלוגיקה]]", "[[האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים]]", ו"[[קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט]]", ששימשו אותו בהרצאותיו. מרבית חיבוריו חוברו מסיכומי הרצאותיו ופורסמו בידי תלמידיו רק לאחר מותו: [[הרצאות על האסתטיקה]], [[הרצאות על הפילוסופיה של הדת]], [[הרצאות על תולדות הפילוסופיה (הגל)|הרצאות על תולדות הפילוסופיה]] ו[[הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית]].
הישגו העיקרי של הגל בפיתוח ייחודי של ה[[אידיאליזם]], המכונה "אידיאליזם מוחלט" או "פילוסופיה ספקולטיבית", ובו חשיבות מיוחדת להתפלספות [[דיאלקטיקה|דיאלקטית]], המתיימרת להתגבר על ניגודים וסתירות רעיוניים. עוד נודעה חשיבות לתפיסת ההיסטוריה שלו כהתגלמות הדרגתית של ה"[[גייסט]]" וכמימוש הולך וגובר של [[חירות האדם]] בעולם. לכתביו של הגל יצא מוניטין גם בשל הקושי הסגנוני שלהם, ובשל היקף הנושאים שהם מכילים. ספרו הידוע ביותר, והראשון שמבטא את הגותו העצמאית הוא '[[הפנומנולוגיה של הרוח]]'. מאוחר יותר הוא פרסם את '[[מדע הלוגיקה]]', '[[האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים]]', ו'[[קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט]]', ששימשו אותו בהרצאותיו. שאר חיבוריו הידועים נערכו על בסיס סיכומי הרצאותיו ופורסמו בידי תלמידיו רק לאחר מותו: '[[הרצאות על האסתטיקה]]', '[[הרצאות על הפילוסופיה של הדת]]', '[[הרצאות על תולדות הפילוסופיה (הגל)|הרצאות על תולדות הפילוסופיה]]' ו'[[הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית]]'.


הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מ[[שמאל וימין בפוליטיקה|ימין ומשמאל]]. הגותו תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]], עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטת הגל הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת ה[[אקזיסטנציאליזם]] של [[סרן קירקגור|קירקגור]] וה[[מטריאליזם דיאלקטי|מטריאליזם הדיאלקטי]] של [[קרל מרקס]]. הפילוסוף [[מוריס מרלו-פונטי]] טען כי {{ציטוטון|כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של [[קרל מרקס|מרקס]] ו[[פרידריך ניטשה|ניטשה]], ה[[פנומנולוגיה]], ה[[אקזיסטנציאליזם]] הגרמני וה[[פסיכואנליזה]] - מקורן בהגל}}.{{הערה|Maurice Merleau-Ponty (trans. Herbert L. and Patricia Allen Dreyfus), Sense and Nonsense, Northwestern University Press, 1964, p. 63.|כיוון=שמאל}}
מקום ייחודי נודע להגותו הפוליטית, שהשפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מ[[שמאל וימין בפוליטיקה|ימין ומשמאל]].<ref name=":1" /> הגותו תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]], עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטת הגל הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת ה[[אקזיסטנציאליזם]] של [[סרן קירקגור]], ה[[מטריאליזם דיאלקטי|מטריאליזם הדיאלקטי]] של [[קרל מרקס]], וה[[פוסט-סטרוקטורליזם|פוסט-סטרוקטרליזם]] של [[מישל פוקו]] שאמר {{ציטוטון|להשתחרר מהגל באמת, משמע לאמוד במדויק את מחיר ההתנתקות ממנו; [...] ולהעריך במה יציאתנו נגדו אולי אף היא תחבולה שהוא מתכנן נגדנו, ואולי גם בסוֹפה הוא מחכה לנו, נטוע במקומו ושקוע בהרהוריו}}.<ref>[[מישל פוקו]], [[סדר השיח|'''סדר השיח''']], תרגם מצרפתית: נעם ברוך, תל אביב: [[הוצאת בבל]], 2005, עמ' 61–62.</ref> הפילוסוף [[מוריס מרלו-פונטי]] טען כי {{ציטוטון|כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של [[קרל מרקס|מרקס]] ו[[פרידריך ניטשה|ניטשה]], ה[[פנומנולוגיה]], ה[[אקזיסטנציאליזם]] הגרמני וה[[פסיכואנליזה]] - מקורן בהגל}}.{{הערה|Maurice Merleau-Ponty (trans. Herbert L. and Patricia Allen Dreyfus), Sense and Nonsense, Northwestern University Press, 1964, p. 63.|כיוון=שמאל}}


== ביוגרפיה ==
== ביוגרפיה ==

גרסה מ־23:22, 4 בדצמבר 2023

המונח "הגל" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו הגל (פירושונים).
גאורג וילהלם פרידריך הגל
Georg Wilhelm Friedrich Hegel
הגל ב-1831 מאת יעקב שלזינגר (אנ')
הגל ב-1831 מאת יעקב שלזינגר (אנ')
לידה 27 באוגוסט 1770
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה שטוטגרט, וירטמברג
פטירה 14 בנובמבר 1831 (בגיל 61)
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) ברלין, פרוסיה
מקום קבורה בית הקברות דורותיאנשטאדט עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת טיבינגן
מנחה לדוקטורט
מוסדות אוניברסיטת ינה
אוניברסיטת היידלברג
אוניברסיטת ברלין
זרם אידיאליזם גרמני, הגליאניזם
תחומי עניין פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של הדת, לוגיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של ההיסטוריה, היסטוריה של הפילוסופיה, אסתטיקה, נטורפילוסופיה
עיסוק פילוסוף, מרצה, מורה פרטי
הושפע מ תאלס, הרקליטוס, פרמנידס, אפלטון, אריסטו, מקיאוולי, יאקוב במה, שפינוזה, רוסו, סמית', לסינג, קאנט, פיכטה, שילר, גתה, הרדר, שלינג, הלדרלין
השפיע על שלינג, הלדרלין, פוירבך, גנז, קירקגור, שטראוס, מרקס, אנגלס, רוזנצווייג, לסל, דיואי, היידגר, בובר, גדמר, לוקאץ', ג'נטילה, אדורנו, מרקוזה, קרוצ'ה, קוז'ב, איפוליט סארטר, בובואר, לוינס, דרידה, באטלר, סינגר, ג'יימסון, טיילור, פוקויאמה, ז'יז'ק, ברנדום, ורבים אחרים.
מדינה ממלכת וירטמברג עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית, קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, הרצאות על האסתטיקה, הרצאות על הפילוסופיה של הדת, הפנומנולוגיה של הרוח, האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים, מדע הלוגיקה, הרצאות על תולדות הפילוסופיה (הגל) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה דרגה 3 במסדר העיט האדום (1831) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Marie von Tucher (15 בספטמבר 1811–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Karl Von Hegel עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל (בגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel;‏ 27 באוגוסט 1770 – 14 בנובמבר 1831) היה מראשי הפילוסופים של זרם האידיאליזם הגרמני, מחשובי ההוגים בתקופה המודרנית, ומגדולי הפילוסופים השיטתיים בתולדות הפילוסופיה המערבית.[1][2][3] הפילוסופיה של הגל השאירה חותם במגוון רחב של תחומי ידע בהם מטפיזיקה, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של ההיסטוריה ותולדות הפילוסופיה, אמנות ותולדות האמנות, פילוסופיה של הדת ותאולוגיה, לוגיקה ופסיכולוגיה.

הישגו העיקרי של הגל בפיתוח ייחודי של האידיאליזם, המכונה "אידיאליזם מוחלט" או "פילוסופיה ספקולטיבית", ובו חשיבות מיוחדת להתפלספות דיאלקטית, המתיימרת להתגבר על ניגודים וסתירות רעיוניים. עוד נודעה חשיבות לתפיסת ההיסטוריה שלו כהתגלמות הדרגתית של ה"גייסט" וכמימוש הולך וגובר של חירות האדם בעולם. לכתביו של הגל יצא מוניטין גם בשל הקושי הסגנוני שלהם, ובשל היקף הנושאים שהם מכילים. ספרו הידוע ביותר, והראשון שמבטא את הגותו העצמאית הוא 'הפנומנולוגיה של הרוח'. מאוחר יותר הוא פרסם את 'מדע הלוגיקה', 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים', ו'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט', ששימשו אותו בהרצאותיו. שאר חיבוריו הידועים נערכו על בסיס סיכומי הרצאותיו ופורסמו בידי תלמידיו רק לאחר מותו: 'הרצאות על האסתטיקה', 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת', 'הרצאות על תולדות הפילוסופיה' ו'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית'.

מקום ייחודי נודע להגותו הפוליטית, שהשפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מימין ומשמאל.[1] הגותו תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטת הגל הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת האקזיסטנציאליזם של סרן קירקגור, המטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס, והפוסט-סטרוקטרליזם של מישל פוקו שאמר ”להשתחרר מהגל באמת, משמע לאמוד במדויק את מחיר ההתנתקות ממנו; [...] ולהעריך במה יציאתנו נגדו אולי אף היא תחבולה שהוא מתכנן נגדנו, ואולי גם בסוֹפה הוא מחכה לנו, נטוע במקומו ושקוע בהרהוריו”.[4] הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי טען כי ”כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של מרקס וניטשה, הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם הגרמני והפסיכואנליזה - מקורן בהגל”.[5]

ביוגרפיה

שנים מוקדמות

הגל נולד בשטוטגרט שבדוכסות וירטמברג, דרום-מערב גרמניה, למשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עסק בשירות ציבורי. אמו שהייתה משכילה לימדה אותו לטינית כבר בגיל 5. אחות, כריסטיאן, נולדה ב-1773 ואחיו, גאורג לודוויג, ב-1776. הוא היה ילד חולני וכמעט נפטר ממחלת האבעבועות השחורות, ממנה מתה אמו בשנת 1783 כשהיה בן 11.[6]

בית הגל בשטוטגרט

הגל התחיל ללמוד בבית ספר גרמני בגיל שלוש, בבית ספר לטיני כשהיה בן חמש, ולאחר מכן ב-1776 נכנס לגימנסיה אילוסטרייט בשטוטגרט (אנ'). כשהיה בן שמונה הוא קיבל עותק של תרגום יוהאן יוהאכים אשנבורג (אנ') לכל כתבי ויליאם שייקספיר ב-18 כרכים. בבגרותו קרא גם את סופוקלס, אוריפידס, אריסטו, קיקרו, לסינג, וילנד ורוסו. ביומנו, שנכתב בין 1785–1787 (בחלקו בלטינית) הוא רשם שתחומי העניין העיקריים שלו הם יוונית ולטינית, אבל שהוא לומד גאומטריה ומתמטיקה ונהנה ממשחק השחמט.[6]

באוקטובר 1788 הגל הכל ללמוד ב"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift) סמינר הכנסייה הפרוטסטנטית בווירטמברג, בעיר טיבינגן. שם היה לחברם של מי שנודעו בעתיד בזכות עצמם: הפילוסוף פרידריך שלינג והמשורר פרידריך הלדרלין כל השלושה חלקו חדר (בנוסף לשבעה אחרים). שלושתם הושפעו מאוד בתקופה זו מהפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל ממשיכו, יוהאן גוטליב פיכטה. שלושתם חלקו גם אהדה רבה למהפכה הצרפתית. אהדת הסטודנטים, שעוד קודם לכן היו מחויבים לערכי החופש והתבונה בהשפעת רוסו וקאנט, העצימה את המתח בינם לבין פרופסורים שמרניים לתיאולוגיה, כמו גוטלוב כריסטיאן סטור. באותה תגובה נסח את "פרגמנט טובינגן" (1793).[7] בחיבורו הוא מעמת את ה"דת העממית" (Volksreligion) עם ערכי החירות המודרניים, מבלי להוביל לניכור. הניגוד בין חופש לניכור נותר עניין מרכזי בהגותו לאורך כל חייו.[6]

הגל מאת יוהנס ריפנהאוזן (אנ')

בתום לימודיו ב-1793, החליט הגל, בדומה לחבריו, שלא לפתוח בקריירה בכנסייה ושאף להתחיל בקרייה של "פילוסוף־פופלרי" (Popularphilosoph) – המקבילה הגרמנית ללכותבי הנאורות הצרפתית והנאורות הסקוטית.[8] אולם תחילה התפרנס כמורה פרטי, לילדיו של קארל פרידריך פון שטייגר, חבר המועצה הגדולה של ברן בשוויץ. הגל נשאר מחויב לאידיאלים של המהפכה הצרפתית, לחופש פוליטי ואינטלקטואלי, למרות אכזבתו מ"שלטון הטרור". מחויבותו העמיקה במחקרו בפילוסופיה הביקורתית של קאנט, ב'מדע הידע' (Grundlage der gesamten Wissenschaftslehre) של פיכטה, ו'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים' של שילר.[6] בתקופה זו גילה עניין מיוחד במדע הכלכלה העולה ובכתביהם של אדם סמית ודוד ריקארדו.

בברן הגל חיבר את כתבי היד "חיי ישו" (1795) ו"הפוזיטיביות של הדת הנוצרית" (1796) שלא פורסמו בימי חייו. האחרון בוחן כיצד דת הבשורות ל"פוזיטבית", כלומר בעלת יסודות של סמכות חיצונית לא מהותיים, שלא נובעים מן התבונה.[9] הגל גם תרגם והעיר פולמוס של המשפטן ז'אן ז'אק קארט (צר'), נגד האוליגרכיה של ברן תחת הכותרת "מכתבים חשאיין על העמדה המשפטית הקודמת של חוקת וואטלנד ביחס לעיר ברן". החיבור היה לפרסום הראשון שלו (אם כי בעילום שם).[6]

באוגוסט 1796 חיבר הגל שיר מיסטי בשם 'אלאוסיס' (Eleusis) המביע את כמיהתו למפגש מחודש עם הלדרלין, שחי בפרנקפורט.[10][11] באותה שנה הולדרלין מצא להגל תפקיד כמורה בביתו של סוחר היין פרנקפורט יוהאן נואה גוגל, אז יכל להתאחד עם הלדרלין. בפרנקפורט כתב הגל כתב יד ארוך בשם 'רוח הנצרות וגורלה' (1797), וכן טקסט על החוקה בוורטמברג (1798). ייתכן שהוא גם היה מעורב בחיבור מה שמכונה '"המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני" (אנ').[12] הטקסט נמצא בעיזבונו של הגל, אך הוא ישם חוקרים המייחסים אותו להלדרלין או לשלינג. בפרנקפורט הציג הגל את מושג ה'אהבה' שלו, ש'קיים רק בין יצורים חיים הדומים בכוחם' ובכך יצורים חיים 'זה למען השני' (füreinander) ואשר מטרים את תפיסתו המאוחרת של הכרה הדדית. עם זאת, מחשבותיו פנו גם לפיתוח מערכת פילוסופית של חופש ושל פילוסופיה שיטתית.

ינה, נירנברג והיידלברג

"הגל ונפוליאון בינה 1806" איור של הארפרז משנת 1895.
דיוקן של הגל מאת יוליוס זברס (גר')

בשנת 1799 נפטר אביו. ירושתו הותירה להגל מספיק כסף כדי לשקול קריירה אקדמית. בעידודו של שלינג, בשנת 1801 הוא התחיל לשמש מרצה פרטי (Privatdozent) ללא שכר, כמקובל באותה תקופה, כששיעוריו מוכרים על ידי אוניברסיטת ינה. באותה תקופה פיכטה כבר עזב את ינה בעקבות "מחלוקת האתאיזם". בינה הגל עבד בצמוד לשלינג ובשנים 1802–1803 הם פרסמו יחד את "כתב העת הביקורתי לפילוסופיה" (Kritisches Journal der Philosophie), שבו שנייהם היו הכותבים היחידים. הגל יצר באותה תקופה קשר עם גתה ויחד עם תומאס יוהאן סיבק (אנ') ערכו ניסויים על אור וחום. ביוני 1806 עזר גתה להגל לקבל קצבה שנתית קטנה מהשלטונות.[6]

בשנותיו הראשונות בינה הגל עבד על טקסטים המונחים על ידי הרעיון שגרמניה אינה מדינה עוד, מאז שהאימפריה הרומית הקדושה איבדה למעשה את סמכותה הפוליטית. הוא גם כתב עבודת גמר 'על מסלולי כוכבי הלכת' כחלק מה'הביליטציה' שלו, שהסמיכה אותו ללמד באוניברסיטה. במחקר זה - בניגוד לתפיסה שגויה פופולרית - הגל לא ניסה להוכיח "אפריורי" שלא יכול להיות כוכב לכת בין מאדים לבין צדק, מפני שבסופה שרטט סדרת מספרים, בהשראת הטימיאוס של אפלטון, כדי להתייחס לפער שבאותה תקופה עדיין הניחו שהתקיים בין כוכבי הלכת האלו. (ג'וזפה פיאצ'י גילה את כוכב הלכת הננסי קרס בינואר 1801. הוא התגלה מחדש רק בדצמבר 1801 לאחר שהגל הגיש את עבודת הדוקטורט שלו).[6] בסתיו 1801 ראה אור גם ספרו הראשון של הגל, "ההבדל בין השיטות הפילוסופיות של פיכטה ושלינג", שבו הוא מצדד ב"פילוסופיית הזהות" של שלינג כנגד פיכטה. בשנים 1802–1803 פרסם סדרת מאמרים בכתב העת הביקורתי, בהם מאמרים על מהות הביקורת הפילוסופית, הקשר של ספקנות לפילוסופיה, אמונה וידע, ועל הדרכים המדעיות לטיפול בחוק הטבע. כתב ידו על 'שיטתהחיים האתיים' הושלם כנראה בתקופה זו. במהלך שנותיו בינה הגל הרצה על מספר נושאים, ביניהם לוגיקה ומטפיסיקה, מבוא לפילוסופיה, חוק הטבע, הפילוסופיות של הטבע והרוח ותולדות הפילוסופיה.[6]

ב-1805 חל שינוי משמעותי בתפיסת הפילוסופיה של הגל. בעוד שבכתב היד שלו "לוגיקה, מטפיזיקה ופילוסופיה של הטבע'" שנכתב בין קיץ 1804 לתחילת 1805, הלוגיקה נתפסת כמי שבוחנת קטגוריות בסיסיות של מחשבה ומשמשת כמבוא למטאפיזיקה. אולם ב-1805 החל הגל לתפוס את 'הפנומנולוגיה של הרוח' כמבוא ל"פילוסופיה ספקולטיבית", שהלוגיקה היא חלקה הראשון של השיטה. הגל השלים את הפנומנולוגיה בימים שלפני ואחרי קרב ינה-אאורשטדט, שבו הביס נפוליאון את הפרוסים. הגל שלח את רובו של כתב היד שלו למוציא לאור ב-8 וב-10 באוקטובר 1806, כשהצרפתים התקרבו לינה, והביע חשש שהספר לא יגיע בשלום. ב-13 באוקטובר 1806 נכבשה ינה על ידי כוחות צרפתים והגל ראה את נפוליאון, וכתב לידידו ניטהמר (אנ') ”ראיתי את הקיסר - נשמת העולם הזה - רוכב מחוץ לעיר בסיור”.[13] למרבה המזל כתב היד הגיע בשלום, והגל שלח את ההקדמה בינואר 1807.[6]

בפברואר 1807 נולד בנו הראשון של הגל מחוץ לנישואים, לודוויג פישר, לכריסטיאן שרלוט פישר (לימים בורקהרדט), עוזרת הבית של הגל בינה. לודוויג גדל תחת המשמרת של סופי בוהן, וכשהיה בן 10 הגל לקח אותו בחזרה תחת חסותו לביתו (הוא מת ב-1831 בג'קארטה, בשנת מותו של הגל). הגל עבר לבמברג במרץ 1807 כדי לערוך את כתב העת "העיתון של במברג" (Bamberger Zeitung), ולאחר מכן בדצמבר 1808 הוא הפך למנהל בית הספר התיכון בנירמברג Egidiengymnasium (גר'). שם לימד גם פילוסופיה ומעט מתמטיקה. ב-15 בספטמבר 1811 הוא התחתן עם מארי פון טוכר. בתם הראשונה, סוזנה, מתה בסמוך ללידה באוגוסט 1812. לאחר מכן נולדו לזוג שני שני בנים, קארל (אנ') (1813–1901) ועמנואל (גר') (1814–1891).[6]

ב-1812 פרסם הגל את הכרך הראשון של ספרו 'מדע הלוגיקה' שלו ('תורת ההוויה'), שהפנומנולוגיה שימשה לו כמבוא. הכרך השני ('תורת המהות') הופיע ב-1813 והשלישי ('תורת המושג') ב-1816. מעמדו של הגל גדל בזכות פרסומים אלו ובאותה שנה הוצע להגל לראשונה לכהן כפרופסור באוניברסיטה, משלוש אוניברסיטאות שונות: מאוניברסיטת היידלברג, שהוא קיבל, אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת ארלנגן (אנ').[6]

בהיידלברג הגל הרצה לראשונה על אסתטיקה, וגם על תולדות הפילוסופיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה, חוק הטבע ולוגיקה. ביוני 1817 הוא הציג את קווי המתאר של כל השיטה הפילוסופית שלו בחיבורו 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'. עבודה זו היא סיכום להרצאות הכוללת פסקאות ממוספרות במקום טקסט מעובד במלואו (לעומת הפנומנולוגיה או מדע הלוגיקה). היא פורסמה בשתי מהדורות נוספות ב-1827 וב-1830. הגל היה גם עורך של העיתון המכובד ה"רשומות ההיידלברגיות" (Heidelberger Jahrbücher), ובסתיו 1817 פרסם חיבורו "נוהל אסֵפת המעמדות בממלכת וירטמברג 1815–1816".[14]

ברלין

הגל מרצה בפני סטודנטים ב-1828
הדפס אבן של הגל מאת יוליוס זברס

באוקטובר 1818 עבר הגל לברלין כדי להיות פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה. פרוסיה באותה תקופה התאפיינה במתח בין תנועה הרפורמה הפרוסית (אנ') שתמכה ברפורמה פוליטית, לבין הרסטורציה האירופית שהתנגדה לרפורמה. המצב הפוליטי הלך והחמיר מאוגוסט 1819, לאחר שקלמנס ונצל פון מטרניך העביר את "תקנות קרלסבאד" בעקבות רצח המחזאי אוגוסט פון קוצבו. התקנות הטילו צנזורה על אוניברסיטאות ואיימו הן על הפרופסורים והן על הסטודנטים בהדחה ואף במאסר. ואכן, בשבועות שלפני הגזירות נעצרו שניים מתלמידיו של הגל, לאופולד פון הנינג (אנ') וגוסטב אסוורוס (גר'), האחרון בגין בגידה.[6]

באוקטובר 1820 הגל פרסם את חיבורו הפוליטי העיקרי 'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט' (המתוארך ל-1821). לאורך כל שנותיו בברלין נשא הרצאות על כל חלק בשיטה הפילוסופית שלו שהשפיעה על בני זמננו ובאמצעות מהדורות המבוססות על כתבי יד ותמלילים של סטודנטים גם על דורות מאוחרים יותר.[6]

בשנת 1826 נוסדה החברה לביקורת מדעית ואת כתב העת "הרשומות לביקורת מדעית", שבה הגל ותלמידיו מילאו תפקיד מרכזי, ובסתיו 1829 התכבד הגל בכך שהתמנה לרקטור האוניברסיטה. זו הייתה נקודת השיא בקריירה האקדמית של הגל. אף על פי כן הפילוסופיה שלו לא זכתה לקונצנזוס בכל רחבי האוניברסיטה. מתנגד בולט להגותו היה לדוגמא פרידריך שליירמאכר מהפקולטה לתאולוגיה. ובפקולטה למשפטים מצא עצמו תלמידו הבכיר של הגל, אדוארד גנז מבודד משאר חברי הסגל.[6]

בניגוד לדעה רווחת, הגל נחשב לאורך חייו לאדם חברותי וטוב לב. הגל התעניין כמעט בכל תחום, במדע, אמנות, דת ופוליטיקה. הוא היה קורא קבוע של Edinburgh Review, (אנ')The Morning Chronicle, ו-Le Globe (אנ'). הגל אף טען כי ”קריאת עיתון הבוקר היא תפילת השחרית של הריאליסט”.[15] להגל הייתה תשוקה מיוחדת לאמנויות והוא היה מבקר בתערוכות, בתיאטרון ובאופרה. ב-1829 שמע פעמיים את פליקס מנדלסון מנצח על "מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך (הביצוע שהוביל להתעניינות מחודשת בבאך). הוא גם ערך כמה נסיעות ארוכות לדרזדן, הולנד, וינה ופריז כדי לבקר חברים וגם כדי לראות יצירות אמנות וללכת לאופרה. בווינה הוא שמע שבע אופרות בעשרה ימים, כולל "נישואי פיגארו" של מוצרט ופעמיים את "הספר מסביליה" של רוסיני. הגל הרבה לכתוב ביקורות ומאמרים, וב-1831 פרסם את מאמרו "על הצעת חוק הרפורמה האנגלית", וביצע עדכון נרחב של הכרך הראשון של מדע הלוגיקה, שראה אור ב-1832 (לאחר מותו).[6]

הגל נשא את הרצאותיו האחרונות ב-11 בנובמבר 1831 ומת ב-14 בנובמבר. ההנחה הייתה שסיבת המוות היא כולרה, אך אבחנה זו הוטלה בספק. הוא קבור בבית הקברות דורותיאנשטאדט בברלין לצד אשתו, בחלקה הסמוכה לזו של פיכטה, כפי שביקש מספר שנים קודם לכן.[6]

שיטתו הפילוסופית

הגל כינה את הגותו "פילוסופיה ספקולטיבית" (Spekulative Philosophie) ואת גרסתו לאידיאליזם הגרמני "אידאליזם מוחלט" (אנ'). המבנה של השיטה ההגליאנית בכללותה מוצג בקווי מתאר כלליים בספרו 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'. להלן סכמה חלקית המציגה חלקים עקריים בשיטה על פי החלוקה ל"מדע הלוגיקה", "מדע הטבע" ו"מדע הרוח".

פסלו של הגל בחזית בית עיריית שטוטגרט
מדע הלוגיקה האידאה כשלעצמה ובשביל עצמה
תורת ההוויה מושג כשלעצמו
קביעות (איכות) קביעות פנימית
גודל (כמות) קביעות חיצונית
מידה (כמות איכותית) הוויה תלוית גודל
תורת המהות מושג בשביל עצמו
רפלקסיה עצמית
תופעה
ממשות
תורת המושג מושג כשלעצמו ובשביל עצמו
סובייקטיביות
אובייקטיביות
אידאה
מדע הטבע האידאה באחרות שלה
מכניקה כל חומר
חלל וזמן נפרדות מופשטת
חומר ותנועה מכניקה סופית
מכניקה מוחלטת מכניקה שמימית
פיזיקה חומר ספציפי
הצורה פיזיות כללית
המיוחד פרטיקולריות
התהליך הכימי מכניקה שמימית של הגוף הפיזי
פיזיקה אורגנית חומר חי
הטבע הגאולוגי הארץ
הטבע הצמחי חיי צמחים
הטבע החייתי חיי חיות
מדע הרוח האידאה ששבה לעצמה מהאחרות שלה
הרוח הסובייקטיבי אנתרופולוגיה
פנומנולוגיה
פסיכולוגיה
הרוח האובייקטיבי זכות (Recht)
מוסריות
החיים האתיים המשפחה
החברה האזרחית
המדינה
ההיסטוריה העולמית
הרוח המוחלט אמנות
דת
פילוסופיה


הפנומנולוגיה של הרוח

ערך מורחב – הפנומנולוגיה של הרוח
פרוטומה של הגל בבית הגל עם הציטוט "האמיתי הוא השלם" (מתוך המבוא של הפנומנולוגיה של הרוח, §20).

הגל ייעד את 'הפנומנולוגיה של הרוח' לשמש בתור המבוא לשיטתו, אם כי התוכן חופף בחלקו את החלק השני מתוך "מדע הרוח".

מדע הלוגיקה

ערך מורחב – מדע הלוגיקה

השיטה הפילוסופית של הגל מתחילה בלוגיקה שלו, בצורתו המפותחת והמלאה 'מדע הלוגיקה' ובתיאור תמציתי בכרך הראשון של 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'. בדומה לקאנט, הגל טוען שכל ניסיון מניח מראש קטגוריות, כמו שלילה וסיבתיות, אך אלו לרוב משמשות אותנו באופן אינסטינקטיבי בלבד. לכן המשימה של הלוגיקה של הגל היא להסביר כיצד ראוי להגות בקטגוריות ובכך להעלות את הגייסט ל"חירות" ול"אמת". לעומת קאנט, ששואב את הקטגוריות ממה שתפס כצורות השיפוט הבסיסיות, הגל סבור שפילוסופיה ביקורתית באמת חייבת לבטל את כל ההנחות המקדימות בנוגע למחשבה, לרבות הרעיון שהמחשבה מתחילה ב"אני", כפי שעולה אצל דקארט ("אני חושב, משמע אני קיים") ואצל פיכטה. הגל שואף להתחיל את הלוגיקה עם 'חוסר הנחות מוחלט', כשהקטגוריה הראשונה היא ההוויה (Sein) הפשוטה, במיידיות טהורה. לפיכך, הפילוסופיה חייבת להתחיל במחשבה כהוויה פשוטה, ולגזור את הקטגוריות מהוויה כזו (ולא "משיפוט" או פעילות של ה'אני').

אופן ההתקדמות הוא להבהיר את מה שכלול במושג וכך לעבור מקטגוריה לקטגוריה. כאשר אנו מבהירים את מה שמשתמע מהקטגוריה של "הוויה הטהורה", מתברר שמדובר ב"אין" (Nichts). היא כל כך בלתי מוגדרת שהיא אפילו לא הוויה, אלא היא כלום צרוף ומוחלט. לפיכך, מושג הוויה מוגדר כ"לא יותר ולא פחות מכלום" („ Nichts und nicht mehr noch weniger als Nichts“).[16] הגל טוען, שאם אנו מחשיבים את ההוויה ללא כל קביעה נוספת כמיידיות בלתי מוגדרת, היא מתגלה כלא-כלום, ואין טהור בתורו מתגלה כהוויה טהורה. בכך, כל אחד נעלם בהיפוכו, ומתגלה כלא אחר מהיעלמות כזו. ולכן "האמת שלהם היא תנועה זו של היעלמות מיידית של האחד לתוך השני: התהוות [Werden]". בכך באה לידי ביטוי הדיאלקטיקה של הגל. דיאלקטיקה, עבור הגל, היא התהליך שבו קטגוריות (ותופעות) הופכות לשלילות שלהן, או לניגודים שלהן, פשוט דרך היותן מה שהן. אף שנהוג לחלק את הדיאלקטיקה של הגל לשלוש תנועות הקרויות "תזה", "אנטיתזה" ו"סינתזה" (לפי הפשטה של היינריך מוריץ כליבאוס (אנ')), הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו כלל, והיא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה. הגל מתאר את הדיאליקטיה בעיקר באמצעות ה"שלילה דיאלקטית" (Aufhebung) שהוראתו "ביטול", "שימור" ו"העלאה" גם יחד.

ככל שהלוגיקה מתקדמת, עולות קטגוריות שונות העומדות ביחסים שונים זו לזו. ה"נמצאות" (Dasein) מציגה את עצמה כ"משהו" (Etwas) הניצב כנגד "אחר" (Anderen) ומתקיימת בניהם דיאלקטיקה בכך ש"משהו" הוא אחר מה"אחר" שלו, וה"אחר" בתורו הוא משהו. קטגוריות מאוחרות יותר עומדות בקשרים נוספים זו לזו: ה"סופי" (endliche), למשל, מתגלה כמומנט בתהליך שהגל מכנה 'האינסופי באמת' (wahrhaft Unendliche), וה"אחד" (Eins) מתגלה כאחד מני רבים זהים. אחד הלקחים הנלמדים מהלוגיקה של הגל הוא שישנם סוגים רבים ושונים של הבדלים, כולל היותו "שלילה", היותו "אחר" ממשהו, היותו "מומנט" של תהליך שלם או היותו "אחד" מני רבים. הלוגיקה מגיעה לשיאה במחשבה על התבונה שקובעת את עצמה, שהגל מכנה ה"אידאה המוחלטת" (absolute Idee). אולם, האידאה אינה רק הקטגוריה הסופית של הלוגיקה, אלא היא כוללת בתוכה את כל הקטגוריות שעלו לאורכה. המחשבה וההוויה למעשה קובעות את עצמן על ידי התפתחות אימננטית מקטגוריה אחת לאחרת מההתחלה.[6]

מדע הטבע

"מדע הטבע" או ה"נטורפילוסופיה" של הגל מוצג לראשונה בעמודים האחרונים של 'מדע הלוגיקה' שם טוען הגל שהאידיאה מתגלה כ"טבע" (מה שבתורו הופך את הקטגוריה של 'טבע' לנחוצה). המעבר מ"לוגיקה" ל"טבע" זכה לביקורת (למשל על ידי שלינג),[17] אך נתין להסבירו באופן הבא: ה"אידיאה" או ה"תבונה" הקובעת את עצמה, משלבת את כל הקטגוריות ודרכי ההוויה להתפתחות אחת ו'כוּליות' שקובעת את עצמה לחלוטין. אולם ככזה, אין לאידאה "אחר", כלומר אין לה שום דבר מחוצה לה, וכך היא שוב נופלת תחת פשטות ומיידיות. הגל טוען כי הישות המיידית הפשוטה הזו היא פשוט הטבע.[18] הטבע אינו אלא האידאה עצמה, אך בו-זמנית גם שלילתה. הסיבה לכך היא שטבע היא האידיאה ב"מיידיות ההוויה", ולא האידיאה כסיבה שקובעת את עצמה במפורש. כתוצאה מכך, הטבע חסר בתחילה הגדרה עצמית והוא לובש צורה של חיצוניות עצמית צרופה או מה שהגל מכנה "היות-מחוץ-לעצמו" (Außersichsein).[19] ככזה, הטבע כולל בתחילה רק "מרחב", "זמן" ו"חומר". הטבע הוא התגלמות התבונה ב"אחרותה",[20] כלומר התבונה הנקבעת על פי חיצוניותה ובאופן מקרי.

אולם לאורך פילוסופיית הטבע של הגל, עולות תופעות טבע המבטאות את התבונה, וכך הן בעלות הגדרה עצמית ו"חופשיות", במידה הולכת וגוברת. החופש מתחיל לצוץ בנפילה "חופשית יחסית" של גוף; היא הופכת מפורשת יותר ב"תנועה החופשית" של כוכבי הלכת (תנועה שאינה דורשת דחף חיצוני); והיא מתבטאת בצורה הברורה ביותר ביכולתה של החיה לנוע 'דרך עצמה' (aus sich selbst).[21] תופעות כאלה, טוען הגל, קשורות זו לזו מבחינה לוגית, שכן האחת הופכת למפורש את מה שרק מרומז באחר: הזמן, למשל, הופך למפורש את ה'שליליות' במרחב.[22] אולם הגל אינו עוסק בקשרים הטבעיים, הסיבתיים האפשריים בין התופעות. לפיכך, פילוסופיית הטבע שלו אינה מבקשת להתחרות במדעי הטבע. ואכן, הוא משלב את הממצאים של מדענים רבים, כולל גלילאו גליליי, יוהנס קפלר, אייזיק ניוטון, קלוד לואי ברטולה, ז'אן-בטיסט ביו, וז'ורז' קיווייה.[6]

הרוח הסובייקטבית

בפילוסופיה של ה"רוח הסובייקטיבית" המחלולקת לאנתרופולוגיה, פנומנולוגיה, ופסיכולוגיה, הגל בוחן כיצד ה"גייסט" (רוח) משיג בהדרגה חופש מהטבע ובתוך הטבע. העניין של הגל הוא ביחסים "הלוגיים" בין תופעות כשתצורת תודעה אחת הופכת לנחוצה בידי קודמתה, משום שהיא מחצינה במפורש את מה שרק נרמז באחרונה. הגל בוחן תחילה את הדרכים שבהן הנפש נקבעת בחלקה על ידי הגוף בתחושה או מתבטאת דרך הגוף, בתנועות, בצחוק ובמחוות גופניות. לאחר מכן הוא בוחן את התודעה, שבה הנפש מציבה את עצמה כ'אני' וכ'סובייקט' למול אובייקטים, ואת תודעה עצמית, שבה 'אני מזהה הכל כשלי".[23]

ב"פסיכולוגיה" הגל גוזר תצורות של 'אינטליגנציה', שבהן התודעה זוכרה להגדרה עצמית יותר ויותר חופשית, כולל הדמיון, הבסיס השפתי ("פנטזיית יצירת-סימנים") והמחשבה. הוא גם גוזר את ה'רצון', שבו האינטליגנציה הופכת מעשית על ידי הצב עצמית של מטרות ומימושן בעולם.[24] חלקים מהפסיכולוגיה של הגל חופפים לאסתטיקה הטרנסנדנטלית והאנליטיקה של קאנט ב'ביקורת התבונה הטהורה'. שני הפילוסופים מייחסים תפקידים מרכזיים בהכרה לאינטואיציה, לדמיון ולמחשבה. עם זאת, התיאור של הגל על צורות האינטליגנציה הללו שונה באופן משמעותי מזה של קאנט. בעוד שקאנט מבין את תצורות ההסתכלות כתנאים ההכרחיים למושאי הניסיון, לגבי הגל הם שלבים הכרחיים מבחינה לוגית עבור ייצור חופשי של הידע של הידע ברוח.[25]

פילוסופיית הרוח הסובייקטיבית של הגל מסתיימת בדיון ברצון החופשי.[26]

הרוח האובייקטיבית

מוסר ופילוסופיה פוליטית

ערך מורחב – קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט
"כאשר הפילוסופיה מציירת את האפור שלה באפור, כי אז התיישנה תצורה אחת של החיים, ועל ידי אפור באפור אי־אפשר לחדש את נעוריה, אלא רק להכירה. הינשוף של מינרבה מתחיל במעופו רק עם רדת דמדומי הערב".[27]

בספרו 'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, או מתווה למשפט הטבע ולמדע המדינה' הגל מגדיר אז את התצורות האובייקטיביות שהחירות לובשת, לרבות בבעלות על קניין, בפעולה מוסרית ו"החיים האתיים" (Sittlichkeit) במשפחה, בחברה האזרחית ובמדינה. את המושג "משפט" (בגרמנית: Recht) יש להבין גם כ"זכות", "צדק", "צודק", "ראוי" ו"נכון".[28]

פילוסופיה של ההיסטוריה

ערך מורחב – הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית
"מאז שהשמש ניצבת ברקיע והפלנטות סובבות אותה, לא נראה כדבר הזה [המהפכה הצרפתית], שהאדם ניצב על הראש, כלומר על המחשבה, והוא בונה את הממשות לפיה".[29]
(בתמונה: הצהרת זכויות האדם והאזרח)

פילוסופיית ההיסטוריה של הגל הוצגה ב'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית', שנערכו כל שנתיים מחורף 1822–1823 ועד חורף 1830–1831. טענתו העיקרית של הגל בהרצאות אלו היא שההיסטוריה העולמית מעידה על התקדמות תודעת החופש. לדידו, הסוכנים העיקריים בהיסטוריה היו המדינות, אבל העיקרון השולט במדינה השתנה עם הזמן. ליתר דיוק, בני האדם התקדמו בדרגות שונות של תודעת החופש. ראשית, זו של ההמדינה ה"אוריינטלית", רק אדם אחד נחשב לחופשי (לדוגמה, קיסר סין העתיקה), ואז ביוון העתיקה וברומא העתיקה, רק חלק מן התושבים נחשבו לאזרחים חופשיים (והחשיבה לפיכך את העבדות ללגיטימית), ולבסוף, הידיעה המודרנית שלנו שכל בני האדם באשר הם חופשיים.[30]

פילוסופיית ההיסטוריה של הגל היא רחבה ומלאה בפרטים פוליטיים ותרבותיים, אך לפי סטיבן הולגייט ניתן לאפיין כמה מאפיינים בולטים:

  1. ההתקדמות שהגל מבחין בהיסטוריה היא "לוגית" (במובן ההגליאני) ולפיכך אין בהכרח קשר היסטורי ישיר בין הציביליזציות שהוא מחשיב בדיונו ההיסטורי, אם כי הוא מתקיים במקרים מסוימים כמו עם יוון ורומא.
  2. מבחינת הגל ההיסטוריה אינה מקיפה את כל מה שקרה, אלא כוללת רק את ההתפתחויות והמצבים שמקדמים לוקחים את תפיסת החופש. במובן זה, ניתן לומר כי ציוויליזציות מסוימות הן "לא היסטוריות", למרות שהן עברו בבירור שינוי היסטורי במובן הרגיל, הלא-הגליאני.
  3. כל תפיסה חדשה של חופש מביאה עמה שינויים חברתיים ופוליטיים. הפוליס היוונית נבדלת מהמדינה החוקתית (Rechtsstaat) המודרנית, משום שהיא מגלמת הבנה שונה של חופש.
  4. חירות היא בשום פנים ואופן אינה (רק) המטרה המודעת של שחקנים היסטוריים, בין אם הם מדינות או "יחידים היסטוריים-עולמיים" (כגון יוליוס קיסר). בני אדם מונעים לרוב מאינטרס אישי או תשוקה שעלולים להוליד אלימות ומלחמה. אולם התשוקה אינה מייצרת רק חורבן והרס, כשבדיעבד היא מובילה במקרים מסוימים ב"עורמת התבונה", להתפתחות נוספת של החירות.
  5. 'רוח עולם' אינה כוח טרנסצנדנטי מסתורי המכוון את האנושות. האנושות עצמה מגיעה להבנה עמוקה יותר של חירותה ולבסוף מכירה בכך שהחופש הוא (לפחות במרומז) אוניברסלי וש"האדם הוא מטבעו חופשי".[6]

לדידי הגל, הגייסט אינה רק סך הפעילות האנושית, אלא היא ההוויה עצמה, האידיאה או התבונה הקובעת את עצמה והופכת להיות מודעת לעצמה באמצעות האנושות. בני האדם מהווים את רגע השיא של מה שהגל מכנה "רוח מוחלטת".[31] התודעה המוחלטת מושגת באמנות, בדת ובפילוסופיה. שלושת התחומים הללו מכילים למעשה את אותו התוכן בעצם של רוח מוחלטת וחירות אנושית, אך הם נבדלים בתצורות התודעה הייחודיות לכל תחום. האמנות מבוססת על אינטואיציה ודימוי, הדת על תחושה וייצוג [Vorstellung], והפילוסופיה היא המחשבה הטהורה וחופשית ביותר.[32]

הרוח המוחלטת

פילוסופיה של האמנות

ערך מורחב – הרצאות על האסתטיקה
"המלט הוא לב יפה ואצילי; [...] הוא חושב בהתמדה על החובה שנקבעה לו בלבו; אבל הוא לא נסחף, כמו מקבת; הוא אינו הורג, מזעם או מכה ישירות כלארטס; להיפך, הוא ממשיך בחוסר פעילות של נשמה פנימית יפה שאינה יכולה להפוך את עצמה לממשית או לעסוק במערכות היחסים של עולמו הנוכחי".[33]

פילוסופיית האמנות של הגל הוצגה בהרצאות על האסתטיקה, תחילה בהיידלברג ואחר כך בברלין בחורף 1820-1821, בקיץ 1823 ו-1826 ובחורף 1828-1829. האסתטיקה שלו מחולקת לשלושה חלקים, כשהאידאה של האמנות מתפתחת דרך שלושה מומנטים: "האוניברסלי", "הפרטיקולרי", ו"הסינגולרי". החלק הראשון עוסק ביופי באמנות באופן כללי. עבור הגל, יסוד האמנות הוא אינטואיציה חושית, ולכן האמנות היא הביטוי החושי של הרוח ושל החירות. בהתאם לזאת, היופי הוא צורה חושית, כגון גוף האדם או הפנים, שעברה אידיאליזציה על ידי החופש. אמנות, אם כן, היא יפה במהותה, אך אין זה אומר שאינה יכולה לכלול קונפליקטים בדרמה או רגעים של כיעור בציור. ומנגד, היופי בתורו אינו רק מה שמשמח את העין, אלא "המראה החושני (Scheinen) של האידאה, הרעיון שבעצמו הופך לרוח".[34] מכיוון שאינטואיציה חושית מתקיימת בתודעה של היחיד, האמנות מבטאת את הרוח והחופש בצורה הברורה ביותר באמצעות יחידים קונקרטיים ולא כרעיונות מופשטים. כך למשל, באמנות הטרגדיה היוונית מוצגים גיבורים ואלים יחודיים. האמנות היא התחום של מה שהגל מכנה "אינדיבידואליות יפה".[35]

בחלק השני הגל בוחן את שלוש התצורות ה"פרטיקולריות" של האמנות: ה"סמבולית", ה"קלאסית" וה"רומנטית". כל תצורה מאפיינת תפיסות שונות של יופי וביטויים אסתטיים, המשקפות תפיסות שונות של הרוח. האמנות הסמלית כוללת את אמנות הודו ומצרים העתיקה, וגם שירה יהודית ומוסלמית. בתצורה זו הרוח נתפסת כבלתי מוגדרת, חבויה או נשגבת, ולכן ניתן רק לסמל אותה, למשל בדמויות כלאיים אנושיות עם ראשי חיות, או לרמז לה פואטית, כמו ב'תהילים'. לעומת זאת, באמנות הקלאסית, אמנות יוון העתיקה, הרוח נתפסת כבעלת הגדרה עצמית וחופשית במפורש, וככזו שמסוגלת לבטא את עצמה במלואה בגוף האדם האידיאלי או בפעולה אנושית. אולם באמנות כזו, אנשים כל כך שקועים בגופם או כמו אנטיגונה, קשורים מדי לפאתוס, עד שהם משוללים חיים פנימיים סובייקטיביים. אולם האמנות הרומנטית, שלשיטתו מתחילה עם הגעתה של הנצרות, מבטאת את "יופי הפנימיות" (Schönheit der Innigkeit).[36] פנימיות זו לובשת צורה של אהבה בציורים דתיים של המדונה או סובייקטיבית עצמאית בדמויות כמו המלט, יוליה או פאוסט. במודרנה מופיעה צורה חדשה של אמנות, שלא מחויבת להסתמך על אחת משלוש צורות האמנות, ומושאה הוא המעמקים והגבהים של "הלב האנושי".[37]

בניגוד לדעה רווחת, למשל במאמרו של היידגר 'מקורה של יצירת האמנות', הגל לא מדבר בהרצאותיו על "קץ האמנות". מה שכן מסתיים באמנות הוא הרעיון שהאמנות עומדת מעל לדת ולפילוסופיה כביטוי העליון של האמת הרוחנית. הגל טוען כי לאמנות היה מעמד זה עבור היוונים, אך הוא מתעקש כי האמנות שכזו הייתה ונשארה עבורנו נחלת העבר.

אנו בהחלט יכולים לקוות שהאמנות תמיד תשאף מעלה ותגיע לכדי שלמות, אבל צורת האמנות חדלה להיות הצורך העליון של הרוח. לא משנה עד כמה נפלאים אנו מוצאים את פסלי האלים היוונים, לא משנה עד כמה נתייחס לייצוגים של האל האב, ישו, ומריה כמושלמים וברי הערכה: זה לא יעזור, איננו עוד מרכינים ברך [בפני התיאורים האמנותיים האלה].

המקור בגרמנית
Man kann wohl hoffen, dass die Kunst immer mehr steigen und sich vollenden werde, aber ihre Form hat aufgehört, das höchste Be- dürfnis des Geistes zu sein. Mögen wir die griechischen Götterbilder noch so vortrefflich finden und Gottvater, Christus, Maria noch so würdig und vollendet dargestellt sehen – es hilft nichts, unser Knie beugen wir doch nicht mehr.

בחלק השלישי הגל בוחן את האמנויות האינדיבידואליות ומזהה מטרההייחודית לכל אחת מהן. המפתח לתיאורו של הגל הוא הרעיון שהאמנות "נותנת לעצמה קיום" בחומר. האמנות הראשונה, האדריכלות, רק מעצבת את החומר להשתקפות חיצונית גרידא של הרוח, בסדירות ובסימטריה, כמתחם לאנשים חופשיים.[38] לאחר מכן, הפיסול מעבד חומר, למשל ארד או שיש, לצורות אנושיות המבטאות ישירות חופש רוחני. הציור מייצר אידאליזציה החומר על ידי הקטנתו למשטח במישור דו־ממדי המציג רק את המראה הנראה לעין של הטבע ושל העולם האנושי, וכך מאפשר לפנימיות הרוחנית לזרוח. המוזיקה נותנת ביטוי הולם יותר לפנימיות על ידי ביטול אופיו המרחבי של החומר לחלוטין והפחתת החומר לכדי "ויברציה" (Vibrierens) או "רעד" (Erzittern) בזמן שפולט צליל. לבסוף, הפנימיות הרוחנית מוצאת את ביטויה העשיר ביותר בצלילים המסמנים רעיונות, כלומר במילים, המדיום של שירה אפית, לירית ודרמטית, טרגדיה וקומדיה. הטיפול המפורט והשיטתי של הגל באמנויות השונות בסדר גודל כה נרחב הובילו ארנסט גומבריך לכנות את הגל "אבי תולדות האמנות".[39][40]

פילוסופיה של הדת

ערך מורחב – הרצאות על הפילוסופיה של הדת

לדעתו של הגל, הפילוסופיה מספקת את הניסוח הברור ביותר של האמת, אך הדת היא התחום שבו עם מגדיר לעצמו את מה שהוא תופס כאמיתי. הדת היא הכרת האמת דרך ייצוגים, תחושות ואמונות, ולא על דרך מושגים טהורים. וכן, בשונה מהפילוסופיה, שבה התבונה ממשיגה את האידאה, בדת אנו מדמים את האידאה כ'אלוהים' ואומרים על אלוהים שהוא "בורא העולם".[41] הגל טוען שאין לקחת רעיונות דתיים כאלה כפשוטם, וטוען באופן אפולגטי שהרבה אלמנטים בדת הם רק מטפורות.[42] אולם הוא גם מתעקש שהמטפורות הללו נותנות ביטוי ציורי לאמת. האמונה הדתית, עבור הגל, אינה מנוגדת לידעה.

מושאה של הפילוסופיה [ושל הדת] הוא אותו המושא עצמו, התבונה הכללית הקיימת כשהיא־לעצמה ובשביל עצמה – העצמות המוחלטת, שבה גם הרוח מבקשת לסגל לעצמה את המושא הזה. ברם, בעוד שהדת מחוללת פיוס זה בדרך התפילה והפולחן – כלומר: בדרך הרגש – הרי הפילוסופיה מבקשת לחוללו במחשבה, על־ידי הכרה חושבת.

— מבוא לתולדות הפילוסופיה, תרגום: מרדכי בן אשר, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ג, 131
מדליה שהוקדשה להגל מתלמידיו ונושאת את דיוקנו. בגב המדליה תיאור אלגורי של הפילוסופיה והדת המאוחדות בדמות גאון מכונף, כשמאחוריהם הינשוף של מינרבה.

פילוסופיית הדת של הגל הוצגה ב'הרצאות על הפילוסופיה של הדת' בשנים 1821, 1824, 1827 ו-1831 ומחולקת לשלושה חלקים: "מושג הדת האוניברסלי", "הדת המסוימת", ו"הדת המושלמת". החלק הראשון מתייחס למושג הדת ולאופי ההרגשה והייצוג הדתיים. החלק השני בוחן את התפיסות השונות אודות אלוהים והרוח העומדות בבסיס דתות היסטוריות שונות, כולל בודהיזם, הינדואיזם, פוליתאיזם יווני ורומי ויהדות, ווהחלק השלישי מוקדש לנצרות. לפיו, דתות המזרח תופסות את האל כאובייקט ולא כסובייקט, כשלמשל הבודהיזם תופס את אלוהים כ'אין' ואילו היהדות מדמה את האל כרוח אינסופית, נשגבת, המצויה במרחק אינסופי מן האדם.[43] כל אחת מהדתות הללו, לדעתו של הגל, נחוצה מבחינה לוגית, אך אף אחת לא מממשת את מושג הדת במלואו. מושג זה, לטענתו, מתממש במלואו בנצרות, שהיא מושא החלק השלישי. עבור הגל, אלוהים והאנושות אינם נבדלים זה מזה במהותם, אבל אלוהים, התבונה המוחלטת, מגיע למודעות עצמית דרך בני האדם, וזאת גם בדת. אלוהים נעשה אלוהים רק במידה שהוא מכיר את עצמיותו דרך האחר השלו – המין האנושי הסופי. לתפיסתה הדת היא התודעה העצמית של אלוהים עצמו. עם זאת, טוען הגל, רק הנצרות תופסת את אלוהים ואת הדת באופן מפורש בצורה זו, כלומר על ידי ההבנה שאלוהים התגלם בישו ולאחר מכן הפך לרוח הקודש בקהילת המאמינים וכקהילת המאמינים. הנצרות, עבור הגל, היא הדת השלמה.

עבור חלק מהפרשנים הגל נתפס כמי שמעוות את הנצרות וסולל את הדרך להומניזם חילוני-אתאיסטי מאוחר יותר. עם זאת, הוא ראה את עצמו כלותרני, ומעולם לא הכחיש את קיומו של אלוהים. אולם בדומה לשפינוזה, הוא תופס את אלוהים כאימננטי בעולם, ולא כישות טרנסצנדנטית. כמו כן, באופן לא לגמרי אורתודוקסי, הגל טוען שתחייתו של ישו היא רוחנית ולא פיזית. עבור הגל, המשיח לא מוחזר לחיים, אלא הוא 'קם לתחייה' לאחר מותו באמונת הקהילה. ישו אינו מבטל את המוות במובן פשוט ולדעתו של הגל, אין "חיים לאחר המוות" במובן הנפוץ. עם זאת, החיים מתחדשים כאן ועכשיו על ידי רוחו של ישו, רוח האהבה והסליחה נצחית. עבורו, ה"נצחיות" מצויה בהווה, באהבה ובצורות אחרות של הכרה הדדית, ובסוגים מסוימים של ידע. ה"נצח" הוא "ידיעה של מה שנצחי".[6] אך כאמור ידיעה כזו לובשת את צורתה הגבוהה ביותר בפילוסופיה.

תולדות הפילוסופיה

ערך מורחב – הרצאות על תולדות הפילוסופיה
ייצוג סימבולי של הדיאלקטיקה הנשענת על ספרים קאנונים בתולדות הפילוסופיה.

הגל תפס את הפילוסופיה ככזו הכוללת את מדע הלוגיקה, הפילוסופיה של הטבע והפילוסופיה של הרוח, אך גם סבר שלתחומים אלו יש היסטוריה התפתחותית, ולכן מסיים את השיטה שלו במתן דין וחשבון על תולדותיה של הפילוסופיה. ה'הרצאות על תולדות הפילוסופיה' הועברו על בינה ובהיידלברג, ולאחר מכן שש פעמים בברלין בין השנים 1819-1829–1830. גישתו לתולדות הפילוסופיה מונחת על ידי שתי מחשבות עיקריות: ראשית, הגל דוחה את הרעיון שתולודות הפילוסופיה הן פשוט רצף של טעויות ושל סברות מנוגדות, וטוען שכל פילוסופיה לוכדת היבט חלקי של האמת השלמה באופן דיאלקטי. כל פילוסופיה חשובה מבטאת קטגוריה הכרחית של מחשבה, למשל "הוויה" אצל פרמנידס , "התהוות" אצל הרקליטוס, ו"עַצְמוּת" אצל שפינוזה. מבחינת הגל, ההיסטוריה של הפילוסופיה, מונחית על ידי התבונה או האידיאה, ואינה רצף מקרי. עם זאת, רצף הופעתן של הפילוסופיות בהיסטוריה אינו חופף במדויק את רצף הקטגוריות ב'מדע הלוגיקה'. בהתאם לכך, מטרתנו בחקר פילוסופיות העבר אינה להפריך אותן, אלא לגלות את האמת החלקית שהן מכילות. לשם כך נחוץ לפתח נקודת מבט כללית שתוכל להכיל את הסתירות השונות בין הגישות המנוגדות בתולדות הפילוסופיה, על דרך האנלוגיה הבאה: ”תחילה רוצים אנו ליצור לעצמנו מבט כללי על היער, ורק לאחר מכן נוכל להבחין בעצים הבודדים [...] הוא הדין ביחס לפילוסופיות [...] מרוב עצים לא היה רואה את היער, מרוב פילוספיות לא היה רואה את הפילוסופיה”.[44]

שנית, הגל טוען שמבחינה מתודית עלינו להתקדם בתיאור הפילוסופיה בצורה היסטורית ולהיצמד באופן המחמיר ביותר למילים הממשיות של פילוסופים מהעבר. לפיכך אל לנו לחפש יותר בפילוסופיה מאשר את המחשבות והקטגוריות שהיא מכילה. לכן, למרות שעלינו להשיג באמצעותה ידע על האידאה, עלינו לחשוף רק את הקטגוריות הקיימות בפילוסופיה הספציפית שלפנינו. לפיכך עלינו להיות פילוסופיים והיסטוריים בו זמנית.”מסקנה שנייה, הנובעת מן האמור לעיל, נוגעת שוב לאופן־הדיון בפילוסופיות העתיקות. מחקרן מן ההכרח שיהא מבוסס על גישה היסטורית קפדנית גרידא; יש לייחס להן אך ורק את אשר נמסר עליהן כחומר היסטורי מהימן”.[45]

הגל פותח את תולדות הפילוסופיה בהערות קצרות על הפילוסופיה בסין ובהודו, אותן אינו מחשיב לפילוסופיה של ממש, ולדידו הפילוסופיה כמחשבה חופשית באמת מתחילה רק עם תאלס. לאחר מכן הוא מציג את תולדות הפילוסופיה היוונית והרומית, הסכולסטיקה של ימי הביניים, והרציונליזם והאמפיריציזם של העת החדשה המוקדמת, עד להוגי האידאליזם הגרמני שקדמו לו, קאנט, פיכטה ושלינג. לטענתו העוגנים החשובים ביותר בדרך הם הפילוסופיות של אפלטון, אריסטו, דקארט, שפינוזה וקאנט. תולדות הפילוסופיה מסתיימות ב"פילוסופיה הספקולטיבית" של הגל עצמו, בפילוסופיית החירות שלו. ה"סוף" של ההיסטוריה של הפילוסופיה, עבור הגל, הוא אפוא תחילתה של פילוסופיה חופשית.

השפעה וביקורת

הגליאניזם

ערך מורחב – הגליאניזם
מטבע 10 מארק מזרח-גרמני הנושא את דיוקנו של הגל לציון 150 שנים להולדתו.

בהגותו של הגל נתלו אישים וזרמים שונים, לעיתים אף מנוגדים, שכל אחד ביקש למצוא בה את תפיסותיו. "הגליאניזם" הוא כינוי כולל לתנועות פילוסופיות שהושפעו מהגותו. השם "פוסט הגליאניזם" מקובל לתיאור דור תלמידיו של הגל ותלמידיהם במאה ה-19, ואילו "נאו-הגליאניזם" מתאר על פי רוב הוגים ש"שבו" להגל בתחילת המאה ה-20 והלאה.

פוסט הגליאניזם

ההגליאנים השמאליים או "החופשיים" (Die Freien), קריקטורה מאת פרידריך אנגלס.

בעקבות דוד שטראוס, התקבלה חלוקה של הוגים פוסט-הגליאנים להגליאנים ימניים-שמרניים ולהגליאנים שמאליים-ליברליים.

ההגליאנים הימנים מזוהים עם תמיכתם בדת הנוצרית ובשמרנות פוליטית של תקופת הרסטורציה. אלו פיתחו את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים.

ההגליאנים השמאליים לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת ו"קץ ההיסטוריה". לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. ההגליאנים הצעירים פירשו את רעיונותיו של הגל באופן מהפכני. פרשנות זו הובילה לתמיכה באתאיזם ובדמוקרטיה ליברלית בתחום הפוליטיקה. הוגים וסופרים שמיוחסים בדרך כלל להגליאנים הצעירים כוללים את ברונו באואר, ארנולד רוגה, דוד פרידריך שטראוס, לודוויג פויירבך, מקס שטירנר, משה הס, החברים הצעירים קרל מרקס ופרידריך אנגלס, ואף את היינריך היינה. הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנו דרור לפיתוח תפיסות מגוונות של אתאיזם, הומניזם, סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם ואגואיזם.

נאו-הגליאניזם והגליאניזם עכשווי

בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השפיע הגל על מסורת "האידיאליזם הבריטי", שעל הוגיה נמנים תומאס היל גרין, פרנסיס הרברט ברדלי, וג'ון מקטאגרט.

בתגובה לנאו-קאנטיאניזם ולפילוסופיית החיים צמח רנסאנס ההגליאני של "נאו-הגליאניזם", שהדגיש גם את החשיבות של כתביו המוקדמים של הגל, כלומר אלו שפורסמו לפני "הפנומנולוגיה של הרוח", בין היתר בעקבות מחקריו של וילהלם דילתיי.

גם הוגים נאו-מרקיסטים גילו התעניינות מחודשת בהגל כמקור פילוסופי להגותו של מרקס, בין היתר בזכות הספר "היסטוריה ותודעה מעמדית" מאת ג'רג' לוקאץ', שתרם רבות להבאת הגל לידיעת המרקסיסטים. ההתעניינות המחודשת בהגל באה לידי ביטוי בחיבוריהם נאו-מרקסיסטים נוספים דוגמאת ארנסט בלוך, הרברט מרקוזה, ותיאודור אדורנו.

בצרפת נרשמה התעניינות מחודשת בהגל בזכות הגותם של ז'אן ואהל, אלכסנדר קוז'ב, אריק וייל (אנ'), וז'אן איפוליט.

הפילוסופים האמריקנים ג'ון מק'דואל ורוברט ברנדום המשתייכים ל"אסכולת פיטסבורג", הושפעו עמוקות מהגותו של הגל. ספרו של פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שואב השראה מתזת קץ ההיסטוריה של הגל.

הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי סלבוי ז'יז'ק מציע בהגותו סינתזה בין הגל לבין לאקאן.

אנטי-הגליאניזם

ביקורת מוקדמת

אחד המתנגדים הידועים לתורתו של הגל היה בן תקופתו ארתור שופנהאואר, שהתייחס להגל בכרך השני של 'העולם כרצון וכייצוג' כ"אינלקטואל קאליבן"[46] ובהמשך למתקפה על שאר הוגי האידאליזם הגרמני טען כי ”החוצפה הגדולה ביותר בהגשת נונסנס צרוף, בגיבוב מצבורי מלל מטורפים ונטולי מובן, כפי שעד אז נשמעו רק בבתי משוגעים, הופיעה לבסוף בכתבי הגל. היא הפכה למכשיר מגושם כללי של מיסטיפיקציה, יותר מאי פעם, וזאת בהצלחה אשר לדורות הבאים תראה מפליאה ותשאר אנדרטה לטמטום הגרמני”.[47] הוא גם ביקר את סגנון הכתיבה המסורבל של הגל, שלטענתו נועד להסיח את דעת הקוראים מהפגמים בהגותו.[48] שופנהאואר תפס את עצמו כמתחרה אישי של הגל, והתעקש ללמד במקביל אליו באוניברסיטת ברלין, אך לא הצליח להתחרות בפופולריות העצומה של הגל.[49] שופנהאואר זכה לעדנה רק בסוף ימיו, ולאחר מותו, ההגליאניזם הגרמני דעך במקביל ל"מחלוקת הפסימיזם" שפרצה סביב הגותו בשנות ה-60 של המאה ה-19.

מבקר בולט נוסף של הגל הוא סרן קירקגור, אם השקפתו הייתה מורכבת ורבת פנים, שכן הוא גם הושפע מהמושיגים ההגליאנים ופיתח את הגותו האקזיסטנציאליסטית למול השיטה ההגליאנית. קירקגור התנגד לנטייה השיטתית של ההגליאניזם ותקף את הקדימות הניתנת למהות על פני קיום. כך למשל בספרו 'חיל ורעדה' כתב בהתייחסו להגל ”זו אינה השיטה, אין לזה ולשיטה ולא כלום”.[50] עם זאת, היבטים רבים בהגותו, כמו תפיסתו המדורגת (המעגל האסתטי, המעגל האתי, המעגל הדתי), המתודולוגיה הדיאלקטית שלו והבנתו את סוקרטס, מושפעות כנראה מניתוחים מרכזיים מהפילוסופיה של הגל.[51]

ביקורת בפילוסופיה האנליטית

פילוסופים רבים מזרם הפילוסופיה האנליטית מתחו ביקורת חריפה על הגל. ג'ורג' אדוארד מור וברטראנד ראסל, ממייסדי המסורת האנליטית, הובילו בתחילת המאה העשרים את "המרד נגד האידיאליזם הבריטי" שהושפע מקאנט ומהגל, ונציגו הבולט היה פרנסיס הרברט ברדלי.[52] ראסל טבע המדיניות ”להאמין בכל מה שההגליאנים כופרים בו”.[53]

קרל פופר היה התורם העיקרי לדימוי השלילי של הגל כאביו האידאולוגי של הטוטליטריזם במאה ה-20. בספרו הפופולרי 'החברה הפתוחה ואויביה', טען כי השיטה ההגליאנית היא הצדקה נסתרת לשלטונו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, וכי המטרה הסופית של ההיסטוריה לפי הגל היא להגיע למדינה הדומה להפליא לפרוסיה של שנות השלושים של המאה ה-19.[54] פופר הציג את הגל כשרלטן, וטען למשל שבעבודת הדוקטורט שלו ניסה להוכיח אפריורית שלא יכול להיות כוכב לכת בין מאדים לבין צדק על בסיס ה'טימיאוס' לאפלטון.[55] הגל אומנם התייחס בסוף חיבורו להשערות שונות אודות סדרות אריטמטית באסכולה הפיתגוראית ולתיאור הדמיורגוס ב'טימאוס', אך לפי טרי פינקרד הגל ”מעולם לא תמך ברעיון שהסדרות האריתמטיות של אפלטון הציעו משהו בדומה לתיאור אמתי; אבל הוא גם לא אמר במפורש שמדובר בשגיאה, וכך החלה האגדה”.[56]

ההגנות של קאופמן, מרקוזה, אבינרי, וטיילור

ולטר קאופמן הגן על הגל מטענותיו הביקורתיות של קרל פופר, לפיהן שיטתו הפילוסופית אחראית במידה רבה להתפתחות אידאולוגיות טוטליטריות במאה ה-20, ולנאציזם בפרט.[57] קאופמן הצביע על בעיות מתודולוגיות ופרשנויות בעייתיות בספרו של פופר החברה הפתוחה ואויביה, כגון שימוש בתרגומים חופשיים ומקטועים, חוסר עדויות נסיבתיות לכך שהגל השפיע על אנשים מסוימים, התעלמות מכתבים נאציים מקובלים (למשל של אלפרד רוזנברג) והפילוסופים שנידונים בהם (למשל ארתור שופנהאואר), כמו גם ממחקרים קודמים על הגל, התייחסות יתרה למניעיו של הגל וביטול כמה מדעותיו כמס שפתיים. קאופמן התנגד לפרשנות כתבי הגל כהגנה על המלוכה הפרוסית. הוא ציין, כי הגל משתמש במושג "המדינה" לציון אוטופיה שתתגשם עם ההתפתחות ההיסטורית, ואילו מדינות נוכחיות הן בהכרח פחות צודקות, ואינן מהוות מימוש מלא של האידאה. "המדינה" גם לא תהיה טוטליטרית כפי שפופר טוען, אלא תממש את החירות כמטרה עליונה ותשמור על שלטון החוק והזכויות המהותיות של כל בני האדם. הגל לא מעריך את "המדינה" והעמים השונים שבלטו במהלך ההיסטוריה על פי הצלחתם או עוצמתם, אלא מבקרם, בהשפעת הנצרות, באופן תוכני-מוסרי, וטוען שהצליחו בהתאם למידה בה איפשרו חירות אישית. מלבד זאת, הוא התנגד נחרצות ל"נאציונל-ליברליסטים", קבוצה לאומנית קיצונית בזמנו ולפילוסוף האנטישמי יאקוב פרידריך פריס (Fries), ובניגוד אליו תמך בשוויון זכויות ואמנציפציה ליהודים.

גם הרברט מרקוזה בספרו "הגיון ומהפכה: הגל ועלייתה של התאוריה החברתית", יצא להגנתו של הגל כנגד ההאשמה המבקרת אותו כאפולוגטיקן של הכוח המדיני וכאחד ממבשרי הטוטליטריזם של המאה ה-20. לדברי מרקוזה, הגל לא היה אפולוגטיקן לאף מדינה או צורת סמכות רק משום שהיא הייתה קיימת: עבור הגל, המדינה תמיד צריכה להיות רציונלית.[דרוש מקור]

קריאה ליברלית חדשה בהגל הובלה בידי מדען המדינה הישראלי שלמה אבינרי בחיבורו "תורת־המדינה של הגל" (Hegel's Theory of the Modern State) שפורסם לראשונה באנגלית ב-1972 בקיימבריג', והקהילתן הקנדי צ'ארלס טיילור בספריו Hegel משנת 1975 ו-Hegel and Modern Society משנת 1979 בהוצאת קיימבריג'. אבינרי משלב ביקורת על הדימוי השלילי המוטעה של הגל ומעיין בחלופה הליברלית הייחודית שהוא מציג ב'פילוסופיה של המשפט' ואת חשיבותה של "החברה האזרחית".[58] טיילר מציע לחזור להגל בעיקר כדי לדון בבעיות עכשוויות ודילמות מודרניות.[59]

הגל והיהדות


שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
'נושא: דת' אינו ערך חוקי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אדוארד גנז

יחסו של הגל אל היהדות ואל היהודים היה מורכב. בצעירותו, כאשר שלל את הנצרות, ראה את היהדות כמולידתה ולכן כאחראית לה ולפגמיה ה"פוזיטייבים". בבגרותו, כאשר ראה את הנצרות כשלב דיאלקטי נחוץ וחיובי בתהליך התפתחותה של הרוח, ראה את היהדות כמנוגדת לה ואת הנצרות כמי שהתגברה עליה. המשך קיומה של היהדות נותר בעיניו כאנומליה בשיטתו ו"חידה אפלה".

אולם הגל היה גם תומך מושבע בזכויות אזרח ליהודים כפרטים, ושלל את התניית אלו בהתנצרות. הגל סבר כי הענקת זכויות אזרח תהווה הכרה מצד המדינה באנושיותם והתנגד לביטויי שנאת יהודים באופן נחרץ. בין היתר, הוא גם סייע לתלמידו הבכיר אדוארד גנז היהודי להתקבל לאוניברסיטה למשרת הוראה (אף שלבסוף נאלץ להתנצר).

הגותו של השפיעה, בין היתר, גם על עולם הרוח היהודי, בעיקר על נחמן קרוכמל בספרו 'מורה נבוכי הזמן'.

ביבליוגרפיה

כתבים עיקריים ותרגומים לעברית

ספרים שפרסם בחייו

ספרים שפורסמו לאחר מותו

חיבורים נוספים שתורגמו לעברית

בגרמנית

  • Die Positivität der christlichen Religion (1795/96)
  • Das älteste Systemprogramm des deutschen Idealismus (1796/97, fragmentarisch)
  • Der Geist des Christentums und sein Schicksal (1799/1800)
  • Die Verfassung Deutschlands (1800–1802)
  • Mancherlei Formen die beim jetzigen Philosophieren vorkommen (1801)
  • Die Differenz des Fichteschen und Schellingschen Systems der Philosophie (1801)
  • Über das Wesen der philosophischen Kritik (1802)
  • Wie der gemeine Menschenverstand die Philosophie nehme (1802)
  • Verhältnis des Skeptizismus zur Philosophie (1802)
  • Glauben und Wissen oder Reflexionsphilosophie der Subjektivität in der Vollständigkeit ihrer Formen als Kantische, Jacobische und Fichtesche Philosophie (1803)
  • Über die wissenschaftlichen Behandlungsarten des Naturrechts (1803)
  • Phänomenologie des Geistes (1806/07; ursprünglich als erster Teil eines unvollendeten früheren Systems)
  • Wer denkt abstrakt? (1807)
  • Wissenschaft der Logik (1812–1816, überarbeitet 1831)
  • Friedrich Heinrich Jacobis Werke (1817)
  • Verhandlungen in der Versammlung der Landstände des Königreichs Württemberg im Jahr 1815 und 1816 (1817)
  • Grundlinien der Philosophie des Rechts (1821)
  • Vorlesungen über die Philosophie der Geschichte (gehalten 1822–1831, aus Notizen und Mitschriften 1837 postum herausgegeben von Eduard Gans)
  • Vorlesungen über die Philosophie der Religion (gehalten 1821–1831, aus Notizen und Mitschriften 1832 postum herausgegeben von Philipp Konrad Marheineke)
  • Vorlesungen über die Ästhetik (gehalten 1820–1829, aus Notizen und Mitschriften 1835–1838 postum herausgegeben von Heinrich Gustav Hotho)
  • Solgers nachgelassene Schriften und Briefwechsel (1828)
  • Hamanns Schriften (1828)
  • Über Grundlage, Gliederung und Zeitenfolge der Weltgeschichte. Von Joseph von Görres (1830)
  • Über die englische Reformbill (1831)
  • Vorlesungen über die Geschichte der Philosophie (gehalten 1805/06 in Jena, 1816–1818 in Heidelberg und 1819–1831 in Berlin, aus Notizen und Mitschriften 1833–1836 postum herausgegeben von Karl Ludwig Michelet)

לקריאה נוספת בעברית

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: גיאורג וילהלם פרידריך הגל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גאורג וילהלם פרידריך הגל
כתבות

גרפיקות

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 Hegel: Social and Political Thought | Internet Encyclopedia of Philosophy (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ Paul Redding, Georg Wilhelm Friedrich Hegel, Winter 2020, Metaphysics Research Lab, Stanford University, 2020
  3. ^ גיאורג וילהלם פרידריך הגל – הוצאת המרכז האקדמי שלם
  4. ^ מישל פוקו, סדר השיח, תרגם מצרפתית: נעם ברוך, תל אביב: הוצאת בבל, 2005, עמ' 61–62.
  5. ^ Maurice Merleau-Ponty (trans. Herbert L. and Patricia Allen Dreyfus), Sense and Nonsense, Northwestern University Press, 1964, p. 63.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 סטיבן הולגייט, Hegel, Georg Wilhelm Friedrich (1770–1831) - Routledge Encyclopedia of Philosophy, האנציקלופדיה לפילוסופיה של ראוטלדג' (באנגלית)
  7. ^ On the Prospects for a Folk Religion by Hegel, www.marxists.org
  8. ^ טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (כרך א'), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 73.
  9. ^ ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 44
  10. ^ FOUR EARLY POEMS BY HEGEL - ProQuest, www.proquest.com (באנגלית)
  11. ^ Hegels Gedichtmanuskript ›Eleusis‹, hoelderlinturm.de (בגרמנית)
  12. ^ המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני *, באתר ארץ האמורי, ‏2013-04-07
  13. ^ Hegel to Niethammer October 13, 1806, www.marxists.org
  14. ^ Ian F. McNeely, Hegel's Württemberg Commentary: Intellectuals and the Construction of Civil Society in Revolutionary-Napoleonic Germany, Central European History 37, 2004, עמ' 345–364
  15. ^ M. J. Petry, Hegel and 'the Morning Chronicle', Hegel-Studien 11, 1976, עמ' 11–80
  16. ^ Hegel Wissenschaft der Logik I 83
  17. ^ Schelling, F.W.J. (1842–3) ‘Philosophie der Offenbarung’ [‘Philosophy of Revelation’], in Schelling, K.F.A., ed. Friedrich Wilhelm Joseph Schelling’s Sämmtliche Werke, Stuttgart: Cotta, 2 (3) 3–530.
  18. ^ Hegel, G.W.F. (2010) The Science of Logic, trans. and ed. G. di Giovanni, Cambridge: Cambridge University Press p.752
  19. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §254
  20. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §18
  21. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §§267; 270 (הערה); 351
  22. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §257
  23. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §424 (תוספת)
  24. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §§457–468
  25. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §422
  26. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §481
  27. ^ קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, עורך פיני איפרגן, תרגום גדי גולדברג, הוצאת שלם, ירושלים, התשע"א 2011, עמ' 15
  28. ^ פיני איפרגן, מבוא ל"פילוסופיה של המשפט", באתר הוצאת שלם.
  29. ^ — הגל, הרצאות על תולדות הפילוסופיה, עמ' 259–527
  30. ^ Hegel, G.W.F. (1975) Lectures on the Philosophy of World History. Introduction: Reason in History, trans. H.B. Nisbet, with an Introduction by D. Forbes, Cambridge: Cambridge University Press, p.54
  31. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §554
  32. ^ האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים §341
  33. ^ Hegel's Aesthetics., SECTION III The Romantic Form of Art
  34. ^ Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 111
  35. ^ Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 153
  36. ^ Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 531
  37. ^ Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 I: 607
  38. ^ Aesthetics. Lectures on Fine Art 1975 II: 624
  39. ^ Hegel, ‘The Father of Art History’? | Issue 140 | Philosophy Now, philosophynow.org
  40. ^ Gombrich, E.H. (1977) ‘Hegel und die Kunstgeschichte’, in Hegel-Preis-Reden 1977, Stuttgart: Belser Verlag, pp. 7–28.
  41. ^ Lectures on the Philosophy of Religion 1984–7 III: 270
  42. ^ Lectures on the Philosophy of Religion 1984–7 I: 398
  43. ^ ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996, עמ' 96
  44. ^ מבוא לתולדות-הפילוסופיה, עמ' 33
  45. ^ מבוא לתולדות-הפילוסופיה, עמ' 98
  46. ^ The World as Will and Representation, Preface to the Second Edition xxi
  47. ^ The World as Will and Representation, vol. 2, p.429
  48. ^ Why Arthur Schopenhauer would have hated modern education, Big Think, ‏2021-12-14 (באנגלית אמריקאית)
  49. ^ Schopenhauer vs Hegel: Progress or pessimism | Joshua Dienstag, IAI TV - Changing how the world thinks, ‏2023-03-15 (באנגלית בריטית)
  50. ^ סרן קירקגור, חיל ורעדה, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 5
  51. ^ Stewart, Jon. “Kierkegaard’s Relation to Hegel and Quellenforschung: Some Methodological Considerations.” Filozofia (Bratislava), vol. 68, no. 1, 2013, pp. 17–26.
  52. ^ Analytic Philosophy And Return Hegelian Thought :: Philosophy: general interest :: Cambridge University Press. Cambridge.org. Retrieved on 2013-07-29.
  53. ^ Russell, My Philosophical Development, p. 48
  54. ^ קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003. עמ' 236
  55. ^ קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003. עמ' 232
  56. ^ טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (כרך א), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 140–141.
  57. ^ The Hegel Myth and Its Method by Walter Kaufmann, www.marxists.org
  58. ^ אתר למנויים בלבד דוד אוחנה, שעתה היפה של החברה האזרחית: במלאת 90 שנה לשלמה אבינרי, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2023
  59. ^ פיני איפרגן, מבוא ל"פילוסופיה של המשפט", באתר הוצאת שלם.
גאורג וילהלם פרידריך הגל
כתביו והרצאותיו הפנומנולוגיה של הרוח • מדע הלוגיקה • האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים • קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט • הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית • הרצאות על האסתטיקה • הרצאות על הפילוסופיה של הדת • הרצאות על תולדות הפילוסופיה
ביטויים הגליאניים Dasein • Aufheben • אלוהים מת • דיאלקטיקה • הדיאלקטיקה של האדון והעבד • החיים האתיים • הינשוף של מינרווה
הגליאניזם
תלמידיו של הגל
והגליאנים ימניים 		אדוארד גאנז • היינריך היינה • ויקטור קוזן • קארל רוזנקרנץ • קרל לודוויג מישלה • היינריך גוסטב הוטו • פיליפ מריינקה • פרידריך וילהלם קרובה • קארל דאוב • יוהנס שולצה • לאופולד פון הנינג • פרידריך כריסטוף פורסטר • קרל פרידריך גושל • גאורג אנדראס גאבלר
הגליאנים שמאליים אדגר באואר • אדוארד מיין • אוטו ויגנד • ארנולד רוגה • ברונו באואר • דוד שטראוס • לודוויג בוהל • לודוויג פוירבך • מקס שטירנר • משה הס • פרידריך אנגלס • פרידריך קופן • קארל נאוורק • קרל מרקס
נאו-הגליאנים
וחוקרי הגל 		אלכסנדר קוז'ב • אקסל הונת • בנדטו קרוצ'ה • ג'יליאן רוז • ג'ון מקטאגרט • ג'יי ברנשטיין • דיטר הנריך • הרברט מרקוזה • ולטר קאופמן • ז'אן איפוליט • ז'אן ואהל • טרי פינקרד • ירמיהו יובל • סטיבן הולגייט • סלבוי ז'יז'ק • פיני איפרגן • פרדריק בייזר • צ'ארלס טיילור • ראהל ייגי • ר"ג קולינגווד • רוברט ברנדום • רוברט סטרן • רוברט פיפין • ריצ'רד ג' ברנשטיין • שלמה אבינרי
נושאים קשורים אידיאליזם גרמני • אידיאליזם בריטי • הגליאנים של סנט לואיס • אגודת הגל הבינלאומית • אגודת הגל של אמריקה • אגודת הגל של בריטניה הגדולה • ארכיון הגל • בית הגל • פרס הגל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גאורג_וילהלם_פרידריך_הגל&oldid=37606250"