לדלג לתוכן

אנני ארנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנני ארנו
אנני ארנו, 2017
אנני ארנו, 2017
לידה 1 בספטמבר 1940 (בת 84)
העיירה Lillebonne, מחוז סן-מריטים, חבל נורמנדי
שם לידה Annie Thérèse Blanche Duchesne
מדינה צרפת
עיסוק סופרת
מקום לימודים University of Rouen, אוניברסיטת בורדו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית
יצירות בולטות
תקופת הפעילות מ-1974 עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ הבחילה, וירג'יניה וולף, סימון דה בובואר, Élise ou la vraie vie, הדברים, פייר בורדייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס רנודו (1984)
  • פרס פורמנטור (2019)
  • פרס נובל לספרות (2022)
  • פרס סטרגה (2016)
  • prize Maillé Latour Landry (1984)
  • Prix Marguerite Duras (2008)
  • פרס האקדמיה של ברלין (2019)
  • פרס פרנסואה מוריאק (2008)
  • פרס השפה הצרפתית (2008)
  • בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
www.annie-ernaux.org/fr
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנני ארנו (בצרפתית Annie Ernaux, שם נעורים Duchesne, דושן; נולדה ב-1 בספטמבר 1940) היא סופרת צרפתייה ופרופסור לספרות, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2022.[1]

כתביה הם ברובם אוטוביוגרפיים, ומתארים בגוף ראשון את חייה, מתוך העמקה בהיבטים הסוציולוגיים שלהם. פרס נובל הוענק לה בשל "האומץ והחדות הקלינית איתם היא חושפת את השורשים, הניכור והמעצורים הקולקטיביים בזיכרון האישי".[2] אחד מספריה החשובים הוא "האירוע" (צר')‏ (L'Événement) שהתפרסם בשנת 2000 ועוסק בהפלה בלתי חוקית וטראומטית אותה עברה בגיל 23.[3][4] ספרה משנת 2008, "השנים" (Les Années), מתאר בצורה חיה את החברה הצרפתית מהשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד תחילת המאה ה-21, ונחשב על ידי רבים לפיסגת יצירתה.[5]

חייה האישיים

ארנו נולדה כאנני דושן בשנת 1940 בעיירה לילבון (Lillebonne) במחוז סן-מריטים שבחבל נורמנדי העילי שבצרפת, למשפחה ממעמד הפועלים.[6] היא גדלה בעיירה הסמוכה איבטו (Yvetot), שם היו הוריה פועלים ולאחר מכן בעלי בית קפה וחנות מכולת אותם ניהלו. לפי עדותה, עד להגיעה למעונות הסטודנטים בעיר רואן מעולם לא התקלחה או טבלה באמבטיה, אלא התרחצה בכיור במטבח הביתי, שמוקם במעבר פתוח בין בית הקפה הציבורי לבין שני חדרי המגורים. אמה, בלאנש מדלן דימניל (1906–1986)[7] הייתה קתולית אדוקה ששאפה להבטיח לבתה חינוך טוב שיאפשר לה לטפס חברתית ו"לנהל חיים מעניינים ועצמאיים". היא עודדה אותה לזנוח את עבודות הבית לטובת קריאה ולימודים. האם רשמה אותה לבית ספר קתולי פרטי, ובו התברר לה לראשונה כי אינה שייכת לחוג החברתי המתגורר במרחק קצר מבית הקפה־מכולת של הוריה. "באמצעות בית הספר ובעיקר בזכות הספרים רכשתי את הצרפתית ה'לגיטימית', הנכונה, השפה היפה... אני כותבת בשפה זאת, אך הייתי רוצה שיהיו למילים של שפה זו אותה עוצמה כמו לשפה שנטשתי", היא כותבת בספר הראיונות "המקום האמיתי".[8] יחסיה עם אביה, אלפונס לאון דושן (1899–1986),[7] היו מורכבים, כפי שמתואר בספרה "המקום" (La Place). האב היה חקלאי לשעבר אשר קיווה גם הוא שבזכות הלימודים בתו תתקדם, אך מבחינתו עבודה הייתה עבודת כפיים, לא לימודים או כתיבה שבהם ראה סוג של עצלות. בספרה "הבושה" (La Honte) היא מתארת את התקפי הזעם שלו: "אבי רצה לרצוח את אמי ביום ראשון אחד בחודש יוני, בדיוק בתחילת אחר הצהריים". אנני פחדה, והתביישה בצרחות שנשמעו מן הבית.[8]

בלימודיה באוניברסיטת רואן פגשה שוב באותו חוג חברתי מלומד ומעודן שהכירה באיבטו, ונישאה לפיליפ ארנו, גבר ממעמד גבוה משלה. מאוחר יותר נולדו לזוג שני בנים, אריק ודוד; אחרי 17 שנות נישואים הם התגרשו, אך ארנו שמרה על שם משפחתו של בעלה לשעבר; ארנו למדה גם באוניברסיטת בורדו. בשנת 1971 קיבלה ארנו הסמכות להוראה ולהוראת צרפתית ושפות. היא החלה בכתיבת תזה, אשר לא סיימה אותה, על המחזאי והסופר פייר דה מאריבו. בשנות ה-70 המוקדמות עבדה כמורה בבית ספר תיכון ולאחר מכן במכללות שונות, עד שהצטרפה למרכז הלאומי הצרפתי להוראה מרחוק. שם לימדה בהתכתבות במשך שנים, ותוך כדי כך התקרבה לסופרים הגדולים של העבר. ארנו מתגוררת כיום בעיר סרז'י (צר') שמצפון מזרח לפריז, והייתה פרופסור לספרות באוניברסיטת סרז'י-פונטואז (צר'), בימינו אוניברסיטת סרז'י פריז (CY Cergy Paris Université).[8]

חייה כסופרת

ספרים ראשונים

ספרה הראשון של ארנו, הרומן האוטוביוגרפי "הארונות הריקים" (Les Armoires vides), התפרסם בשנת 1974. הספר נפתח בתיאור ההפלה הלא חוקית והטראומטית שעברה בצעירותה, נושא שפיתחה בספר "האירוע" בשנת 2000. בשנת 1977 התפרסם ספרה "מה שהם אומרים או שום דבר" (Ce qu'ils disent ou rien) העוסק בשנות ההתבגרות שלה ואשר זכה בפרס ספרותי, ובשנת 1981 "האישה הקפואה" (La Femme gelée) על נישואיה. בשנת 1983 הופיע ספרה "המקום"[9] (La Place), המתמקד ביחסיה עם אביה ובחוויה של התבגרות בעיירה קטנה בצרפת; על ספר זה זכתה בשנת 1984 בפרס רנוֹדוֹ (Prix_Renaudot). בשנת 1987 הופיע ספרה "אישה" (Une Femme), ובשנת 1991 "תשוקה פשוטה" (Passion simple), המספר על פרשת אהבים לוהטת בינה לבין גבר ממדינה קומוניסטית במזרח אירופה. לפרסום רב זכה ספרה משנת 1997 על מחלת אלצהיימר של אִימה, "לא קמתי מהלילה שלי" (Je ne suis pas sortie de ma nuit).[10] על ספר זה בתרגומו העברי כתבה פרופסור מישל בוקובזה קאהן[11] כי שפתה הספרותית של ארנו בתרגומה של בן־נפתלי מזמינה נשים לבחון את עצמן במראה: "הזוועה המתגלמת בהיפוך הזה אם/ ילד". אולם האומנם טקסט זה הובא לקורא כפי שהוא נכתב, כחומר גולמי? הערות שמפוזרות לכל אורך הספר מעידות על עיסוקה המתמשך של הסופרת בעצם מעשה הכתיבה. דווקא ברגעים הקשים ביותר ארנו כותבת: "להימנע, בכתיבה, מלהיסחף לרגשנות"; "הפעם הראשונה שכתבתי 'אמא מתה'". האם יש כאן קריצה לאלבר קאמי ולמלות הפתיחה המפורסמות של "הזר", ובכך רמז להבדל התהומי שבין כתיבה גברית לכתיבה נשית? ייתכן. מה שוודאי הוא שהטלטלה שבקריאת הספר "לא קמתי מהלילה שלי" נובעת בעיקר מעוצמתה המאופקת של כתיבה חדה כסכין. הסופרת מוצאת את המלים המדויקות כדי לתאר בצמצום רב את עומק הכאב וגודל הבלבול נוכח היעלמותה של האם.

"האירוע" (L'Événement)

בשנת 2000 התפרסם ספרה המטלטל "האירוע" (L'Événement), המתאר הפלה יזומה אותה עברה בגיל 23.[3][4] היה זה בשנת 1963, 12 שנים לפני חקיקת חוק ההפלות של סימון וייל ב-1975, שמתיר להפסיק הריון בתנאים מסוימים. במאמר ביקורת על ספרה הקודם של ארנו, אותו פרסמה חוקרת הספרות מישל בוקובזה קאהן,[12] היא מתייחסת גם לספר זה וכותבת כי תיאור תגובתם של החברים ושל אנשי המקצוע להפלה, מבטם השיפוטי והמבזה באשה צעירה שמבקשת לשלוט בגופה ובחייה, ולבסוף הניתוח המאולתר שמוצג בספר בקפדנות ריאליסטית מצמררת, כל אלה מעצימים את בדידות האשה בחברה מנוכרת. ארנו מתרחקת מהאוטוביוגרפיה שנועדה לחשוף את ה"אני", ומתוך קולה האישי בוקע קולו של קולקטיב נשי ועימותו עם תנאים מגדריים מפלים ומדכאים.

ואילו לדברי המשוררת ועורכת הספרות נוית בראל[13], שפורסמו לרגל זכייתה של ארנו בפרס נובל, ספר זה הוא אולי "אחד הטקסטים החשובים והמטרידים ביותר שנכתבו על הפלה במאה ה-20". ארנו נחשבה מזה שנים כמועמדת ראויה ומובילה לפרס נובל, אולם ייתכן שבחירתה דווקא בשנת 2022 היוותה אמירה בנוגע לחקיקה נגד הפלות בארצות הברית מוקדם יותר באותה שנה, כמו גם מגמות דומות במקומות אחרים בעולם.

הסופרת ומבקרת התרבות רונית מטלון רואה בגישתה של ארנו למעשה ההפלה עצמו כאמיצה וחדשנית, שכן היא "מכירה הכרה מלאה באלימות ובמעשה האלים של ההפלה ואיננה משקרת בנוגע לאלימות הזו, רק מכירה בהכרח הטרגי שלה, הכמעט בלתי נמנע. הבעלות של האישה על גופה, משיבה ארנו לפמיניזם, מחייבת גם את הבעלות על האלימות של האישה כלפי גופה".[14]

"השנים" (Les Années) ויצירות נוספות

בשנת 2008 פרסמה את ספרה "השנים" (Les Années), הראשון מספריה הכתוב בגוף שלישי ולא בגוף ראשון. ספר זה מתאר בצורה חיה את החברה הצרפתית משנות מלחמת העולם השנייה ועד תחילת המאה ה-21, ונחשב על ידי רבים לפיסגת יצירתה.[5] הספר זכה בפרסים רבים עם הופעתו ובהם פרס מרגריט דיראס (צר'),[15] פרס פרנסואה מוריאק (צר')[16] ועוד, וכן היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס מאן בוקר 2019.[17] בשנת 2022 התפרסם ספרה "הגבר הצעיר" (Le jeune homme), ספרה האחרון שהתפרסם טרם זכייתה בפרס נובל. זהו ספר קצר (48 עמודים) ובו סיפור אהבה משנות החמישים לחייה, עם סטודנט הצעיר ממנה בשלושים שנה. בביקורת במגזין הצרפתי הבולט "לה נובל אובזרווטר" נאמר עליו כי "נפלא כיצד ארנו מציגה ב-48 עמודים בלבד את כל התמות שהיא עוסקת בהן, את כל מה שהופך את כתיבתה לחזקה".[1]

פרס נובל לספרות

ב-6 באוקטובר 2022 הוכרזה ארנו כזוכת פרס נובל לספרות לשנה זו, בשל "האומץ והחדות הקלינית איתם היא חושפת את השורשים, הניכור והמעצורים הקולקטיביים בזיכרון האישי".[2] חבר האקדמיה אנדרס אולסון ציין כי עבודתה הספרותית כתובה ללא פשרות בשפה פשוטה ונקייה. "כשהיא מאירה באומץ ובדייקנות את הניגודים שבתהפוכות החברתיות, מתארת את הבושה, ההשפלה, הקנאה או חוסר היכולת להוכיח מי היא באמת, היא בונה מפעל ספרותי מזהיר שמוצא את מקומו בהיסטוריה הספרותית לאורך זמן". ביצירתה, הוסיף, "היא חוקרת בהתמדה את החיים שהושפעו על ידי ההבדלים בתחום המגדר, השפה, המעמד החברתי".[8]

ארנו היא הסופרת הצרפתייה הראשונה הזוכה בפרס,[18] בנוסף ל-15 סופרים צרפתיים גברים אשר זכו בו, והיא האישה ה-17 הזוכה בפרס מאז היווסדו.[19] בדברי הברכה לרגל זכייתה בפרס אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון כי ארנו הייתה הקול "של החופש לנשים ולכל אלו שנשכחו".[18] ואילו יריבו הפוליטי של מקרון, ז'אן־לוק מלנשון ממפלגת צרפת הלא כנועה, בו תמכה ארנו בבחירות 2012 ובבחירות 2022, מסר כי "בכה מאושר" כשזכתה בנובל. ארנו עצמה אמרה לערוץ הטלוויזיה השוודי SVT, עם היוודע זכייתה בפרס, כי היא "חשה רגש של כבוד עצום, אך גם אחריות גדולה שמוטלת עלי כדי להעיד למען הדיוק והצדק על העולם שבו אנו חיים".[8]

קולה הספרותי

סגנון

סגנונה של ארנו מאופיין בכתיבה נייטרלית, "ללא שיפוט, ללא מטפורה, ללא השוואה ספרותית", ומעוררת "סגנון אובייקטיבי, שאינו מעריך ואינו מפחית מערך העובדות המסופרות", ובכך מבקש "להישאר בקנה אחד עם עובדות היסטוריות, עם התיעוד".[20] לדבריה עצמה, בספר הראיונות עם פרדריק-איב ז'אנה "הספרות כמו סכין" (2003,L'Écriture comme un couteau),[21] אין עבורה "שום אובייקט פואטי או ספרותי בפני עצמו", והכתיבה מונעת מתוך "רצון לערער את ההיררכיות הספרותיות והחברתיות על ידי כתיבה זהה על אובייקטים הנחשבים בלתי ראויים לספרות, למשל סופרמרקטים או רשת הרכבות, ועל אחרים, אצילים יותר, כמו מנגנוני הזיכרון, תחושת הזמן וכדומה, על ידי שיוך ביניהם". בספרה "הבושה" (La Honte, 1997) היא מצהירה שהיא מנסה לכתוב על השפה של עולם העבודה והאיכרים בנורמנדי, שם חייתה עד גיל שמונה עשרה: "מה שחשוב לי הוא למצוא את המילים שבעזרתן חשבתי את עצמי וחשבתי את העולם מסביב".[22] ואילו המשפט האחרון של ספרה "השנים" (Les Années, 2008) מציע סינתזה של יצירתה, שאיפותיה, אך מעל לכל הסגנון שלה: "שמור משהו מהזמן שבו לא נהיה יותר לעולמים", שמור את "כל התמונות [אשר] ייעלמו".

השפעת הסוציולוגיה

יצירתה של ארנו מאופיינת מאוד בגישה סוציולוגית[23] אשר, במילותיה שלה בספרה "השנים", מנסה "למצוא את הזיכרון של הזיכרון הקולקטיבי בזיכרון אינדיבידואלי".[24] בניסיון לברוח מ"מלכודת האינדיבידואליות", יצירתה של ארנו מתווה הגדרה מחדש של האוטוביוגרפיה, כאשר כדבריה "האינטימי הוא עדיין ותמיד חברתי, כי עצמי טהור, שבו האחרים, החוקים, ההיסטוריה, לא יהיו נוכחים, הוא בלתי נתפס".[25] מכאן, ארנו מאמצת גישה אובייקטיבית כשל סוציולוגית, ורואה את עצמה בראש ובראשונה כסכום של חוויה חיה הניזונה מהתייחסויות ומאפיינים קולקטיביים: "אני מחשיבה את עצמי מעט מאוד כיצור יחיד, במובן של יחיד לחלוטין, אלא כסכום של ניסיון, וגם הגדרות, חברתיות, היסטוריות, מיניות, לשוניות, ובדיאלוג מתמשך עם העולם (בעבר ובהווה); כל זה יוצר אכן, בהכרח, סובייקטיביות ייחודית. אבל אני משתמשת בסובייקטיביות שלי כדי למצוא, לחשוף את המנגנונים או התופעות הכלליות יותר, הקולקטיביות".[26] לדבריה, גישה סוציולוגית זו מאפשרת להרחיב את ה"אני" האוטוביוגרפי המסורתי: 'ה"אני" שבו אני משתמשת נראה לי צורה לא אישית, כמעט לא מגדרית, לפעמים אפילו יותר דיבור על "האחר" מאשר דיבור על "אני", ובסופו של דבר זוהי צורה טרנספרסונלית. היא אינה מהווה אמצעי לפיקוח עצמי, אלא לתפוס, מניסיוני, את הסימנים של מציאות'.[27]

הסופרת והפילוסופית מיכל בן-נפתלי מציינת שארנו "נוהגת לקשור בין מעשה הכתיבה למעשה הגאולה" בכך שהיא מעניקה מרחב הספרותי "למציאות חברתית קונקרטית, למיליה שבו צמחה". היא מכנה את מחויבותה לכתיבה עובדתית "כתיבת אמת סוציו-יוגרפית או אוטו-סוציו-ביוגרפית".[28]

ההיסטוריון רון ברקאי מוסיף שארנו ייסדה מגמה שהפיעה רבות על דורות של סופרים שבא אחריה, כמו דידיה איבון ואדואר לואי, שסייעה להחזרת התודעה הציבורית לפער השורר בצרפת בין המרכז לפריפריה, וליצירת האווירה האינטלקטואלית שתמכה בתנועת ״אפודים הצהובים״.[29]

הערכה כוללת

ארנו היא כותבת אמיצה ורדיקלית, בעלת תודעת מעמד מפותחת; זכייתה בנובל מקפלת בחובה שתי אמירות, לדעתה של המשוררת ועורכת הספרות נוית בראל.[13] בראש ובראשונה, להערכתה, זוהי תגובה לביטול הזכות החוקתית להפלות בארצות הברית; ארנו מכריחה את קוראיה לשאת יחד איתה את ההכרח להעניק קול לחוויה המושתקת. שנית, זוהי אמירה בזכות תת-הז'אנר הטרנדי של המאה ה-21 - האוטופיקשן. ארנו מתוודה על חייה, מייצרת את קולה תוך כדי כתיבה, ביושר, בלשון בהירה, כנגד סודות וערפל.

לדברי הסופרת והעורכת יערה שחורי,[30] ארנו היא סופרת שהופכת את העצמי לזירת התבוננות וחקירה. במידה רבה היא כותבת עילית של ז’אנר הספרות האוטוביוגרפית, הממואר. ארנו כתבה על ילדותה כבת למעמד הפועלים, על ההפלה שעברה כאישה צעירה, על זקנתה של אמה - יש בכתיבה שלה ניקיון לשוני ויופי עצום שנוצר מתוך המילים, שבא לצד מבט חד, לא רגשני, בעצמה ובחברה. עולה ממנה תחושה של עדות אבל בעיקר שאנו קוראים ספרות של ממש, כי הדברים בכל זאת נאספים לכדי סיפור ורפלקסיה עצמית. אפשר לראות אותה כממשיכה של סימון דה בובואר, שארנו ללא ספק הושפעה ממנה. בעיקר יש אומץ גדול לא רק בנושאים שהיא בוחרת בהם אלא באמיתות ובחקירה הנפשית והספרותית שלה, שלא תמיד תאמה את רוח הזמן.

הסופרת הצרפתית הפמיניסטית האנרכיסטית וירז'יני דפנט[31] הגיבה לידיעה על הזכייה בפרס נובל ואמרה כי ארנו "מייצגת דבר חשוב ביותר בנוף הצרפתי. בזמנו הביקורת החמירה איתה, למרות קבלת פרס רנודו. היא אב־טיפוס של סופרת שאוהבים לבוז לה בצרפת כי כתיבתה צנועה מאוד, כי היא אישיות שמאלנית וכתבה תמיד מנוקדת ראות של אישה מהמעמד הנמוך. היא מביעה בכתיבתה בושה מהמעמד החברתי שלו היא שייכת, אך מעולם לא התכחשה לו. מעולם היא לא טענה שהיא משהו אחר ממה שהייתה בתחילת דרכה".[8]

"מכלול יצירתה של ארנו פמיניסטי", אמרה לעיתון "ליברסיון" מישל פרו, היסטוריונית ומומחית לנשים ממעמד הפועלים. "ארנו לוקחת את גורלה בידיה כאישה, אך גם כנושא חברתי. היא מדברת על עצמה בלי לכתוב אוטוביוגרפיה: היא מספרת על מה שקרה לה - כאישה. וצריך אומץ רב כדי לספר בכנות על ההפלה, על האונס שעברה כשהייתה מדריכת נוער במחנה קיץ. אין לשכוח שבתקופה המדוברת, שנות ה-50 וה-60, שררה בחברת הצעירים אווירה של הדחקה ושל בושה. היא כותבת על הכל, מקבלת אחריות וזה יוצר יצירה פמיניסטית עוצמתית. היא אינה משתמשת ברגשות ובהאשמות. היא פשוט מראה כיצד אישה היא קורבן השליטה בה. היא כותבת על השינויים שחלו בה, בעיותיה כאישה נשואה, כאישה עצמאית, היא מוקירה את החופש שלה, בונה אותו תוך כבוד לאחר. זה נותן ליצירתה גם היבט מוסרי".[8]

מעורבות פוליטית ונקיטת עמדה

מעורבות כללית בשנים 2012–2019

בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 2012 תמכה ארנו במועמד חזית השמאל, ז'אן-ליק מלאנשון, משום שהוא "משמיע קול, קומוניסטי אבל לא רק, שאינו נשמע עוד".[32]

בחודש נובמבר 2015 חתמה על "עצומת ה-58" כנגד התקנות שנועדו להגביל את חופש ההפגנה, בזמן מצב החירום שהוכרז עקב פיגועי הטרור בפריז באותה עת.[33][34]

בחודש דצמבר 2018 פרסמה בעיתון ליברסיון מאמר התומך במחאת האפודים הצהובים.[35] בחודש מאי 2019, מעל דפי אותו עיתון, חתמה על עצומה של 1,400 דמויות מעולם התרבות בתמיכה נוספת במחאה זו.[36]

מחאות נגד פעולות ישראל בשטחים בשנים 2018–2019

בחודש מאי 2018 חתמה ארנו על עצומה שקראה להחרמת עונת התרבות ישראל-צרפת, במסגרתה התקיימו מאות אירועי תרבות צרפתיים בישראל ומאות אירועי תרבות ישראליים בצרפת, ביוזמת ובמימון הממשלות של שתי המדינות.[37] על פי עצומה זו, האירוע משמש כחלון ראווה של מדינת ישראל בעודה פוגעת בעם הפלסטיני.[38]

בשנת 2019 חתמה על עצומה כנגד השתתפות צרפת (אנ') בתחרות אירוויזיון 2019 שהתקיימה באותה שנה בתל אביב: "אנו קוראים לטלוויזיה הצרפתית ולמשלחת הצרפתית לאירוויזיון לא לשמש כיסוי למשטר ששולח מדי יום שישי צלפים לעזה לירות על ילדים לא חמושים במצעד השיבה. תרבות שמכבדת את עצמה לא מופיעה במדינת אפרטהייד. לא היינו מקבלים את זה לו זה היה בדרום אפריקה, אין סיבה שנקבל את זה כשזה בישראל".[37][39]

פרסים והוקרה

ספריה

הופיעו בתרגום לעברית

מקור ותרגומים לאנגלית ולעברית

  • Les Armoires vides, Paris, Gallimard, 1974; Gallimard, 1984, ISBN 978-2-07-037600-1
    • Cleaned out. Translated by Carol Sanders. Dalkey Archive Press. 1990. ISBN 978-1-56478-139-0
  • Ce qu'ils disent ou rien, Paris, Gallimard, 1977; French & European Publications, Incorporated, 1989, ISBN 978-0-7859-2655-9
    • Do What They Say or Else. Translated by Christopher Beach and Carrie Noland. University of Nebraska Press. 2022. ISBN 978-1-4962-2800-0.
  • La Femme gelée, Paris, Gallimard, 1981; French & European Publications, Incorporated, 1987, ISBN 978-0-7859-2535-4
    • A Frozen Woman. Translated by Linda Coverdale. Four Walls Eight Windows. 1995. ISBN 978-1-56858-029-6.
  • La Place, Paris, Gallimard, 1983; Distribooks Inc, 1992, ISBN 978-2-07-037722-0
    • La Place. Translated by Tanya Leslie. Psychology Press. 1990. ISBN 978-0-415-05926-8.
    • A man's place. Translated by Tanya Leslie. Seven Stories Press. 1992. ISBN 978-0-941423-75-5.
  • Une Femme, Paris, Gallimard, 1987
    • A Woman's Story. Translated by Tanya Leslie. Seven Stories Press. 2003. ISBN 978-1-58322-575-2
  • Passion simple, Paris, Gallimard, 1991; Gallimard, 1993, ISBN 978-2-07-038840-0
    • Simple Passion. Translated by Tanya Leslie. Seven Stories Press. 2003. ISBN 978-1-58322-574-5.
  • Journal du dehors, Paris, Gallimard, 1993
    • Exteriors. Translated by Tanya Leslie. Seven Stories Press. 1996. ISBN 978-1-888363-31-9.
  • La Honte, Paris, Gallimard, 1997
  • Je ne suis pas sortie de ma nuit, Paris, Gallimard, 1997
  • La Vie extérieure : 1993-1999, Paris, Gallimard, 2000
    • Things Seen. Translated by Jonathan Kaplansky. University of Nebraska Press. 2010. ISBN 978-0803228153.
  • L'Événement, Paris, Gallimard, 2000, ISBN 978-2-07-075801-2
    • האירוע, תרגום נורה בונה, רסלינג 2008
  • Se perdre, Paris, Gallimard, 2001
  • L'Occupation, Paris, Gallimard, 2002
  • L'Usage de la photo, with Marc Marie, Paris, Gallimard, 2005
  • Les Années, Paris, Gallimard, 2008, ISBN 978-2-07-077922-2
    • The Years. Translated by Alison L. Strayer. Seven Stories Press. 2017. ISBN 978-1609807870
  • L'Autre fille, Paris, Nil 2011 ISBN 978-2-84111-539-6
  • L'Atelier noir, Paris, éditions des Busclats, 2011
  • Écrire la vie, Paris, Gallimard, 2011
  • Retour à Yvetot, éditions du Mauconduit, 2013
  • Regarde les lumières mon amour, Seuil, 2014
  • Mémoire de fille, Gallimard, 2016
  • Hôtel Casanova, Gallimard Folio, 2020
  • Le jeune homme, Gallimard, 2022

עיבודים

ספריה של ארנו עובדו לסרטים ולמחזות רבים, וחלקם פורסמו גם במהדורות אודיו.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנני ארנו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, הסופרת אנני ארנו היא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2022, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2022
  2. ^ 1 2 3 ההכרזה והנימוקים לזכייתה של אנני ארנו בפרס נובל לספרות 2022.
  3. ^ 1 2 L'Événement, Paris, Gallimard, 2000, ISBN 978-2-07-075801-2 עברית: "האירוע", הוצאת רסלינג, 2008.
  4. ^ 1 2 אנני ארנו, "כבר שנים אני סובבת סביב האירוע הזה בחיי. קריאה על הפלה ממיטה עליי זעזוע", באתר ynet, 6 באוקטובר 2022
  5. ^ 1 2 Peras, Delphine (11 February 2010). "Les Années par Annie Ernaux". L'EXPRESS, 29 October 2010 (בצרפתית).
  6. ^ Elkin, Lauren (26 October 2018). "Bad Genre: Annie Ernaux, Autofiction, and Finding a Voice". The Paris Review. Retrieved 18 April 2019.
  7. ^ 1 2 הגנאלוגיה של אנני ארנו (צרפתית): Généalogie de Annie Ernaux. נבדק 10 באוקטובר 2022.
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 אתר למנויים בלבד גבי לוין, "האונס ייצב אותי כאישה וכסופרת, וגם עיוות אותי", באתר הארץ, 21 בספטמבר 2022.
  9. ^ שם הספר כפשוטו הוא "המקום", ובתרגום הראשון לאנגלית נשמר שם זה כמות שהוא, La Place (1990). במהדורה מאוחרת יותר בחרה המתרגמת לתרגם את השם ל-A man's place (1992), ובעברית "מקומו של אדם"; לעיתים נעשה שימוש בשם פרשני זה, בעברית או באנגלית, בכתיבה בעברית על הספר, למשל במאמר שהתפרסם ב"הארץ" לרגל זכייתה בפרס נובל.
  10. ^ תרגום עברי מיכל בן-נפתלי 2016, רסלינג. התרגום המילולי של השם הוא "לא יצאתי מהלילה שלי", ואילו כותרת התרגום לאנגלית היא "נותרתי בחשיכה", I Remain in Darkness.
  11. ^ אתר למנויים בלבד מישל בוקובזה קאהן, "לא קמתי מהלילה שלי": כשאמא נעלמת באלצהיימר, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2016
  12. ^ אתר למנויים בלבד מישל בוקובזה קאהן, "לא קמתי מהלילה שלי": כשאמא נעלמת באלצהיימר, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2016
  13. ^ 1 2 נוית בראל, מצוטט אצל גילי איזיקוביץ, "הארץ" ספרות, 6.10.1922.
  14. ^ רונית מטלון, "מה היה האירוע", באתר מתוך "עד ארגיעה" (2018) - מסות על כתיבה ועל ספרות, הוצאת אפיק. הופיע בכתב העת "אודות", ‏15 באוקטובר 2017
  15. ^ 1 2 (בצרפתית) Prix Marguerite Duras. Association Marguerite Duras
  16. ^ 1 2 "Prix François Mauriac" (בצרפתית)
  17. ^ 1 2 "השנים" ברשימה הקצרה של פרס מאן בוקר 2019.
  18. ^ 1 2 Bushby, Helen (6 October 2022). "Annie Ernaux: French writer wins Nobel Prize in Literature". BBC News.
  19. ^ אנני ארנו היא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2022, באתר ynet, 6 באוקטובר 2022
  20. ^ Guy Allix et Martine Margueritte, Autour de La Place avec Annie Ernaux. Sudoc, 1997, ISBN 2-86618-406-8
  21. ^ L'Écriture comme un couteau, entretiens avec Frédéric-Yves Jeannet, Paris, Stock, 2003, p. 80-81
  22. ^ Annie Ernaux, La Honte (1997), Paris, Gallimard, coll. « Folio », 2008, p. 13.
  23. ^ Christian Baudelot, « Briser des solitudes… Les dimensions psychologiques, morales et corporelles des rapports de classe chez Pierre Bourdieu et Annie Ernaux », Annie Ernaux : une œuvre de l'entre-deux, études réunies par Fabrice Thumerel, Arras, Artois Presse Université, 2004, p. 165-176
  24. ^ Annie Ernaux, Les Années, Paris, Gallimard, 2008, p. 239.
  25. ^ L'Écriture comme un couteau, entretiens avec Frédéric-Yves Jeannet, Paris, Stock, 2003, p. 152
  26. ^ L'Écriture comme un couteau, entretiens avec Frédéric-Yves Jeannet, Paris, Stock, 2003, p. 148
  27. ^ Annie Ernaux, « Vers un Je transpersonnel », RITM, université Paris X, no 6, 1994
  28. ^ מיכל בן-נפתלי, "הפואטיקה הדמנטית של אנני ארנו", פרשנות ותרבות מתוך "לקראת אוטוביוגרפיה מינורית - מסות", כרמל, 2019
  29. ^ דורית שילה, שיחה עם פרופ' רון ברקאי, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, ‏17 באפריל 2019
  30. ^ יערה שחורי, מצוטט אצל גילי איזיקוביץ, "הארץ" ספרות, 6.10.1922.
  31. ^ אתר למנויים בלבד גבי לוין, "האונס ייצב אותי כאישה וכסופרת, וגם עיוות אותי", באתר הארץ, 21 בספטמבר 2022
  32. ^ Annie Ernaux : « Passion amoureuse et révolte politique, cela va de pair » [archive], rue89.nouvelobs.com, 10 décembre 2011.
  33. ^ Collectif, « L'appel des 58 : "Nous manifesterons pendant l'état d'urgence" », Club de Mediapart, 30 novembre 2015 (lire en ligne [archive]).
  34. ^ « État d'urgence : 58 personnalités revendiquent la liberté de manifester », Le Point, 30 novembre 2015 (lire en ligne [archive]).
  35. ^ Gilets jaunes, verts, rouges, roses, convergeons ! [archive], sur libération.fr, 5 décembre 2018 (consulté le 16 décembre 2018).
  36. ^ Des personnalités du monde de la culture, « Gilets jaunes : nous ne sommes pas dupes ! » [archive], Libération, 4 mai 2019 (consulté le 25 mai 2020).
  37. ^ 1 2 אנני ארנו היא זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2022, באתר וואלה, 6 באוקטובר 2022
  38. ^ Contre la saison France-Israël [archive], sur Médiapart, 4 mai 2018 (consulté le 18 juin 2018).
  39. ^ Voir sur blogs.mediapart.fr. [archive]


זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925 פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950 דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975 לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000 בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנני_ארנו&oldid=38791711"