אגינה
 דגל אגינה | |
 | |
| חוף האי אגינה | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז |
 אטיקה |
| יחידה אזורית | האיים |
| בירת העיר | אגינה |
| שטח | 87.41 קמ"ר |
| גובה | 531 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 13,056 (2011) |
| ‑ צפיפות | 155 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 37°45′N 23°26′E / 37.750°N 23.433°E |
| אזור זמן | UTC+2 |
| http://www.aegina.gr | |
אֶגינָה (ביוונית Αίγινα; ביוונית עתיקה נהגה אַיגינָה, אייגינה) הוא אחד מהאיים הסרוניים שבמפרץ הסרוני, השוכן במרחק כ-25 קילומטרים מאתונה. בעת העתיקה הייתה הפוליס אַיגינה אויבתה ויריבתה המסחרית של אתונה.
מבחינה מינהלית שייך האי, ביחד עם האיונים הסמוכים לחופיו, ליחידה האזורית האיים, שבמחוז אטיקה. העיר הראשית באי, הנושאת את אותו השם, שוכנת בקצהו הצפון-מערבי, וב-2001 מנתה אוכלוסייתה 7,410 נפש. בחודשי הקיץ האי הוא יעד נופש קרוב ופופולרי בשל קרבתו לאתונה, וחלק מתושבי אתונה מחזיקים בו דירת נופש. עיירות וכפרים גדולים נוספים באגינה הם קִיפּסֶלי (1,949 נפש), וָאתִי (1,474), מֶסָאגְרוֹס (682), פֶּרְדִיקָה (682), אַיָה מָרִינָה (462), וַאיָה (239), אַלוֹנֶס (233) וקוֹנטוֹס (178).
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאי צורת משולש, שרוחבו ממזרח למערב כ-15 קילומטרים, אורכו מצפון לדרום הוא 10 קילומטרים ושטחו כ-87 קילומטרים מרובעים. שני שלישים ממנו הם הר געש כבוי. בצדדיו הצפוני והמערבי משתרעים מישורים טרשיים ופוריים, המעובדים היטב ומניבים יבולים גדולים של חיטה. החלק הדרומי, הגעשי של האי, מבותר והררי ושומם בחלקו הגדול. ההר הגבוה ביותר באי הוא הר אוֹרוֹס דמוי החרוט, המתנשא לגובה 531 מטרים; הרכס הפאן-הלני נמתח לכיוון צפון, כשמשני צדדיו עמקים צרים ופוריים.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גידולים חקלאות אחרים באי הם כותנה, גפנים, שקדים, זיתים ותאנים. נכון לראשית המאה ה-21 הגידול האופייני ביותר לאגינה הוא הפיסטוק.
חלק חשוב נוסף בכלכלת האי היא שליית ספוגי ים.
חופי האי הם אטרקציה תיירותית פופולרית.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעבורות סנפירית היוצאות מפיראוס מגיעות לאגינה בתוך ארבעים דקות; הפלגות סדירות של המעבורות הרגילות אורכות כשעה. באי קיימים קווי אוטובוס סדירים מהעיר אגינה אל יעדים שונים.
במיתולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במיתולוגיה היוונית אייגינה היה שמה של נאיאדה, בתם של אסופוס ומטופה. זאוס התאהב בה וחטף אותה בצורת להבה. הוא לקח אותה לאי, שנקרא אז אונונה. אביה, אסופוס, רדף אחריהם. החיפוש שלו הוביל אותו לקורינתוס, שם היה סיזיפוס המלך. סיזיפוס, לאחר שבמקרה ראה ציפור ענקית נושאת עלמה לאי סמוך, נתן לאסופוס את המידע תמורת מעיין מים חיים, בגלל בקורינתוס הייתה בצורת. כשאסופוס הגיע אליהם בסופו של דבר, זאוס השליך עליו ברקים ושלח את אסופוס חזרה לנהר אסופוס. בסופו של דבר, אייגינה ילדה לו את איאקוס ואת דמוקרטיה. שמו של האי שונה לכבודה על שמה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה הפרהיסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאים ארכאולוגיים מן התקופה הפרהיסטורית ובהם כלים עשויים אובסידיאן מלמדים כי האי היה מיושב כבר בתקופות קדומות ביותר.
האלף השני עד המאה ה-7 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההשפעה המיקנית והמינואית: המתיישבים הראשונים של אגינה הגיעו אליה מאסיה הקטנה. מיקומה הגאוגרפי, בין אטיקה לפלופונסוס, עשה אותה למרכז סחר כבר בתקופות קדומות ביותר.[1] באי נתגלו כלי חרס מינואים, המתוארכים ל-2000 לפנה"ס לערך. גילויים של כמה תכשיטי זהב השייכים לתקופה המאוחרת של האמנות המיקנית, אפשר שמלמדים כי התרבות המיקנית הייתה דומיננטית באגינה משך כמה דורות לאחר כיבוש ארגוס ולקדיימון על ידי השבטים הדורים.[2] ככל הנראה לא נחשף האי להשפעה דורית לפני המאה ה-9 לפנה"ס.
בשנים 950-900 לפנה"ס לערך הגיעו לאי מתיישבים נוספים, כפי הנראה מאפידאורוס. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כותב, כי "אנשי אגינה הם דורים מאפידאורוס", וכי היו כפופים לעיר-האם בכל תחום. שמו הקודם של האי היה, לדבריו, אוֹינוֹנֶה.[3]
בריתות מדיניות: אחת העדויות ההיסטוריות הקדומות ביותר אודות אגינה נוגעת לחברותה בליגה של קַלָאוּרֶיָה (האמפיקטיוניה של קלאוריה, המאה ה-8 לפנה"ס לערך). ארגון זה כלל, מלבד אגינה, את אתונה, אוֹרְכוֹמֶנוֹס המִינְיָאִית (בּוֹיאוֹטִית), טְרוֹיזֶן, הֶרְמִיוֹנֵה, נָאוּפְּלִיָה ופּרַאסִיאַי.[4] פולייס אלה, שתרבותן הייתה עדיין מיקנית, הקימו את הארגון ככל הנראה כדי להדביר את הפירטיות בים האגאי, שהלכה וגברה עקב היחלשות השליטה בים של המלכים המיקניים.
בשלהי המאה ה-8 או תחילת המאה ה-7 לפנה"ס, במהלך מלחמת ללאנטוס בין כאלקיס לארטריה, השתייכה אגינה לליגה בהנהגת ארטריה. אפשר שזה ההסבר למלחמה מאוחר יותר, במחצית הראשונה של המאה ה-7, בינה לבין סאמוס, חברה בכירה בליגה הכאלקידית היריבה.[5]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברכה ריבלין, "אגינה", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 53.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אגינה- דימוס אגינה
- אמנון גופר, שעה ורבע מאתונה: קחו הפסקה באי אגינה דווקא בחורף, באתר הארץ, 24 בינואר 2019
- אגינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אגינה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
