אדינץ

אדינץ
Edineț
Единец
ידניץ/יעדינעץ
סמל אדינץ סמל אדינץ	דגל אדינץ דגל אדינץ
	רחוב באדינץ
מדינה	מולדובה
מחוז	אדינץ
תאריך ייסוד	1431
שטח	5.7 קמ"ר
גובה	231 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	15,520 (2014)
קואורדינטות	48°10′N 27°19′E / 48.167°N 27.317°E
אזור זמן	UTC +2
	http://primariaedinet.md, http://www.edinet.md
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת מולדובה רגילה) קישינב טירספול בלץ טיגינה ריבניצה קאחול אונגני סורוקה אורחיי דובסרי אוקראינה רומניה אדינץ

אדינץ (ברומנית: Edineț; ברוסית: Единец', ידינץ; ביידיש: יידניץ, יידיניץ או יעדינעץ) היא עיר בצפון מולדובה, כ-200 ק"מ צפונית לבירה קישינב, ובירת מחוז ידינץ. אדינץ שוכנת בחבל הארץ ההיסטורי בסרביה.

היסטוריה

האזכור הכתוב הראשון ליישוב הוא במסמך של נסיך מולדובה אלכסנדרו הטוב משנת 1431, בו מוזכר הכפר בשם ויאדינצי (Viadineți). במסמך משנת 1690 של הנסיך קונסטנטין מוזכר הכפר בשם יאדינצי (Iadineți). השם אדינץ (Edineț) מוזכר בכתובים החל משנת 1663. בשנת 1812 סופח האזור על ידי האימפריה הרוסית, ונכלל באזור בסרביה. עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה ב-1918 הכריזה בסרביה על עצמאותה, ובהמשך אותה השנה הוכרז על איחודה עם ממלכת רומניה. בתקופה זו נכללה אדינץ בתחום מחוז חוטין.

ב-1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, השתלטה ברית המועצות על בסרביה, והעיירה אדינץ סופחה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובנית. במהלך מלחמת העולם השנייה, במסגרת ההסכם בין גרמניה הנאצית לממשלה הרומנית הפאשיסטית בראשות יון אנטונסקו, נכבשה בסרביה, ובכללה העיירה אדינץ, על ידי הצבא הרומני. בשנת 1944 נכבש האזור מחדש על ידי ברית המועצות.

החל משנת 1991, לאחר התפרקותה של ברית המועצות, נמצאת אדינץ בשטחה של רפובליקת מולדובה.

הקהילה היהודית

בשנת 1897 התגוררו באדינץ 7,379 יהודים, והיוו כ-72% מתושבי העיירה. רובם עסקו במסחר ובמלאכה. הרופאים והרוקחים בעיירה היו כולם יהודים, כמו גם בעלי העגלות, שקיימו את הקשר עם יישובים אחרים. הסופר יהודה שטיינברג חי בעיירה זו בתקופה שבה התפרסם כסופר בעזרת חברו מנשה הלפרן. שניהם ניהלו בעיירה פעילות ברוח משכילית- קבלו את ניהול תלמוד התורה המקומי, הדיחו את ראש הקהילה ומינו ראש קהילה משכיל וכן פתחו ספריה לצעירים^[2]. לאחר מלחמת העולם הראשונה חילקו הרומנים את העיירה לשתי יחידות אדמיניסטרטיביות נפרדות, כדי למנוע מהיהודים, שהיו הרוב, לנהל את ענייני העיירה כולה.

בשנת 1930 התגוררו בעיירה 5,341 יהודים, ואף לקחו חלק בפעילות המוניציפלית. בתקופה מסוימת כיהן יהודי כראש העיירה, וכן שימשו יהודים כסגנים ובעלי תפקידים בכירים. בשנים האלו העיירה שגשגה, הוקמו מוסדות חינוך יהודיים, כולל בית ספר "תרבות", בית חולים יהודי ובית זקנים יהודי. בעיירה התקיימה פעילות ציונית, עם נוכחות של כל הזרמים.

לאחר סיפוח בסרביה על ידי ברית המועצות, הורע המצב הכלכלי. רכושם של היהודים הוחרם, בתי מלאכה הולאמו, המסחר הושבת, והיהודים שנחשבו לאמידים או לפעילים ציונים גורשו לסיביר.

השואה

ב-21 ביוני 1941 נסוג הצבא הסובייטי מהעיירה, וב-2 ביולי הגיעו לאזור העיירה חיילים רומנים בסיוע חיילים גרמנים מאיינזצגרופה ד'. ב-5 ביולי נכנסו החיילים לעיירה, ובתוך יומיים רצחו מאות יהודים. החיילים הרומנים הסיתו את האוכלוסייה הנוצרית המקומית כנגד היהודים, ובמעשי הרצח, הביזה והאונס השתתפו, מלבד החיילים הרומנים עצמם, גם תושבי אדינץ הנוצרים וגם איכרים מכפרי הסביבה. תוך שבועיים נרצחו כ-1,000 מתוך 5,000 יהודי אדינץ. נשים ובנות רבות שכבודן חולל, תלו את עצמן. הנרצחים נקברו בשלושה קברי אחים.

באמצע אוגוסט 1941 הוקם בעיירה גטו, אליו נדחקו שארית יהודי אדינץ, אליהם צורפו מגורשים רבים מצפון בסרביה ומבוקובינה. בספטמבר 1941 כבר הצטופפו בגטו כ-12,000 יהודים, ורבים נספו מרעב, קור ומחלות.

ב-16 בספטמבר 1941 גורשו כל היהודים מאדינץ לטרנסיסטריה. חלק מהמגורשים הובלו דרך אטאקי ורזינה, וחלק אחר דרך סקורן ובריצ'ן. רוב היהודים נספו בצעדות המוות במהלך הגירושים, ומרעב, קור ומחלות במחנות וגטאות בטרנסיסטריה, וביניהם ברשד ומוהיליב-פודילסקי. לאחר המלחמה מעט היהודים ששרדו התיישבו בצ'רנוביץ או עלו לישראל. רק בודדים חזרו לאדינץ.