אוליבר ליטלטון

אוליבר ליטלטון, הוויקונט הראשון מצ'אנדוס (באנגלית: Oliver Lyttelton, 1st Viscount Chandos; ‏15 במרץ 1893 – 21 בינואר 1972) היה איש עסקים ופוליטיקאי בריטי, ממנהיגי המפלגה השמרנית, ששימש בתפקידי שר בממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

ליטלטון נולד ברובע מייפייר שבלונדון בשנת 1893. אביו, אלפרד ליטלטון, היה ספורטאי ופוליטיקאי שמרני, ששימש בתפקיד שר המושבות. בתפקיד זה נשא גם סבו, ג'ורג' ליטלטון. אמו הייתה הסופרת אדית ליטלטון שהייתה פעילה בתנועה הספיריטואליסטית. כבן המעמד העליון התחנך ליטלטון באיטון ובטריניטי קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג'. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בגדוד "גרנדיר גארדס", בחזית המערב, שם פגש את וינסטון צ'רצ'יל שהפך לידידו האישי. על שירותו הוענק לו אות השירות המצוין ואת הצלב הצבאי. את השירות סיים בדרגת מייג'ור, וגם במהלך הקריירה הפוליטית שלו נהוג היה לכנות אותו בדרגתו הצבאית. לאחר המלחמה פנה לקריירה עסקית, והצליח להגיע לדרגת מנהל "British Metal Corporation", חברה בריטית לסחר במתכות, שנוסדה בעידודה של הממשלה על מנת להסדיר את נושא הסחר הבינלאומי במתכת לאור לקחי מלחמת העולם הראשונה.

ב-1920 נישא לליידי מוירה אוסבורן, בתו של ג'ורג' אוסבורן, הדוכס העשירי מלידס, אציל ופוליטיקאי שמרני. לזוג נולדו שלושה בנים ובת.

קריירה פוליטית

ליטלטון נבחר לראשונה לפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית בבחירות הביניים ב-1940 כנציג מחוז אלדרשוט. זמן מה לאחר מכן צורף אל המועצה המלכותית. הוא צורף לקבינט המלחמה של צ'רצ'יל בתפקיד "נשיא לשכת המסחר", תפקיד מיניסטריאלי העוסק במסחר ויזמות. בתפקיד זה החזיק כשנה. בין היתר הנהיג את קיצוב ההלבשה בבריטניה בתקופת המלחמה.^[1]

ביוני 1941 מונה לשר המדינה המיוחד לענייני המזרח התיכון ונשלח לקהיר. ליטלטון היה הראשון שנשא בתפקיד. באחריותו היה להסדיר את העניינים הכלכליים הכרוכים במלחמה במזרח התיכון, כגון קביעת שערי מטבע, והיחסים עם המדינות העצמאיות או העצמאיות למחצה המצויות באזורי הלחימה כגון מצרים או אתיופיה.^[2]

בעת שהגיע ליטלטון אל המזרח התיכון, התחוללה המערכה בסוריה ובלבנון בה נכבשו שטחי הלבנט הצרפתי מידי צרפת של וישי. בריטניה הייתה בעלת עניין בשטחים אלו, אך השלטון בהם הובטח לאנשי צרפת החופשית בפיקודו של שארל דה גול. ביולי 1941 חתמו הבריטים על "הסכם עכו", עם מפקד וישי בלבנט, הגנרל אנרי פרנאן דנץ. דה גול סירב לקבל את ההסכם, שכלל סעיפים המעמידים את הצבאות המקומיים, הסורים והלבנונים, תחת פיקוד בריטי, ואינם נותנים מקום לאפשרות שחיילים צרפתים שלחמו תחת דגל וישי יצטרפו לצרפת החופשית. דה גול ראה בהסכם משום ניסיון השתלטות בריטי על הלבנט הצרפתי.^[3] דה גול וליטלטון עמדו במשא ומתן, בו הוחלפו ביניהם איגרות, המכירות בשלטון אנשי צרפת החופשית בסוריה ולבנון, מבטיחות את עצמאותן של מדינות אלו שהובטחה להן עוד בשנות ה-30, ונותנות לצרפתים "מעמד עדיף" בניהול ענייני סוריה ולבנון.^[4] בשנת 1941 נפגש עם דוד בן-גוריון לשיחה בעת שהשניים שהו בלונדון.^[5] בשיחות אלו, וכן בשיחות של בן-גוריון עם לורד מוין, ניסה בן-גוריון לשכנע את בני שיחו להסכים לליגליזציה של ההגנה, אך השתכנע שאין לכך סיכוי, וכי יש לפעול להקמת יחידות יהודיות בצבא הבריטי.^[6]

בשנת 1942 אירע במצרים משבר, כאשר הבריטים דרשו מהמלך פארוק הראשון כי ימנה ממשלה פרו בריטית בראשות מוסטפא א-נחאס פאשה ממפלגת אל-ופד, ואילו המלך סירב. הנציב הבריטי מיילס לאמפסון הציב למלך אולטימטום, והקיף את ארמונו בטנקים. ליטלטון היה בין הגורמים המפשרים שהביאו לפתרון המשבר בדרכי שלום, ולהסכמתו של המלך בסופו של דבר למנות את א-נחאס לראש הממשלה.^[7]

במרץ 1942 התמנה לתפקיד "שר הייצור", האחראי על הייצור בתקופת המלחמה, ובין היתר על ייצור התחמושת.^[8] מילה תפקיד אחראי זה במשך שלוש שנים. בין היתר היה אחראי על קשרי הייצור עם ארצות הברית, ועל אספקת הנשק הבריטי לברית המועצות. בשל קשריו הטובים עם ברית המועצות עוטר בשנת 1944 ב"אות סובורוב".^[9] במאי 1945 שב לזמן קצר לתפקיד שר המסחר, בממשלת המעבר שהקים צ'רצ'יל לאחר פרישת מפלגת הלייבור, עד לתבוסת השמרנים בבחירות באותה השנה.^[10] לאחר תבוסת השמרנים בבחירות, במסגרתה איבד את מושבו בפרלמנט שימש כמנהל תעשיות החשמל הבריטיות המאוגדות (Associated Electrical Industries).

באוקטובר 1951 לאחר ניצחון השמרנים בבחירות שהחזיר את צ'רצ'יל לראשות הממשלה, התמנה לתפקיד שר המושבות, בו נשאו גם אביו וסבו.^[11] בתקופה זו, בה עברו מושבות בריטניה תהליכי דה-קולוניזציה שהיו לעיתים אלימים, עסק במיוחד במלחמה לעצמאות מלאיה ובמאבק כנגד תנועת המאו מאו בקניה. במסגרת זו היה אחראי, בשנת 1954, להסדר חוקתי בקניה שכונה "חוקת ליטלטון". הסדר זה נועד לשמור את שליטת הלבנים במושבה, אך העניק לשחורים ייצוג סמלי ושולי במועצה המחוקקת.^[12] ב-1954 פרש מן הפרלמנט.

קריירה מאוחרת

עם פרישתו מן הפרלמנט קיבל תואר אצולה, הוויקונט מצ'אנדוס. תואר זה עודו מוחזק בידי יורשיו. הוא שב לקריירה העסקית, ולניהול תעשיות החשמל המאוגדות. ב-1962 מונה להיות ליושב ראש התיאטרון המלכותי הלאומי, ושימש בתפקיד זה עד 1971 ולאחר מכן נשא בתואר נשיא התיאטרון עד מותו. בתפקיד זה היה מעורב במחלוקת סוערת שפרצה בשנת 1967 כאשר ניסה מנהלו האמנותי של התיאטרון, סיר לורנס אוליבייה להעלות את מחזהו של רולף הוכהוט, "החיילים", בו הייתה כלולה האשמה כי צ'רצ'יל הוא העומד מאחורי מותו של המנהיג הפולני הגנרל ולדיסלב שיקורסקי. כידידו האישי ואיש אמונו של צ'רצ'יל הפעיל ליטלטון את כל כובד משקלו על מנת למנוע את העלאת המחזה, והתעמת עם אוליבייה, ועם המחזאי קנת טיינן. בסופו של דבר לא הועלה המחזה בתיאטרון הלאומי.^[13] בשל פעילותו לקידום התיאטרון נקרא על שמו. בניין "תיאטרון ליטלטון" שהוא חלק מתשלובת הבניינים של התיאטרון הלאומי בגדה הדרומית של התמזה.

ליטלטון כתב שני ספרים אוטוביוגרפיים – "The Memoirs of Lord Chandos" (זכרונותיו של לורד צ'אנדוס, 1962)‏ ו-"From Peace to War" (ממלחמה לשלום, 1968). כן היה חבר במסדר הבירית.

ב-1972 מת בלונדון, והוא בן 78 שנים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוליבר ליטלטון בוויקישיתוף

אוליבר ליטלטון באתר "ספרטקוס"

הערות שוליים

^ פנים חדשות בקבינט של צ'רצ'יל, מעריב, 29 באוקטובר 1951
^ מה הם תפקידיו של ליטלטון, דבר, 7 ביולי 1941
^ שארל דה גול, מאבק לחרות, כרך ראשון, "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1958, עמ' 178
^ יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 161
^ ד. בן גוריון בלונדון, דבר, 17 באוגוסט 1941
^ ד. בן גוריון, שלטון יהודי במקום בריטי, דבר, 28 בפברואר 1964
^ צ'רצ'יל דורש להוציא להורג את חכים ובית צורי, מעריב, 5 בינואר 1973
^ סמכות רחבה לליטלטון כמיניסטר הייצור, דבר, 13 במרץ 1942
^ אות כבוד סוויטי ללורד ביברברוק, דבר, 5 באוקטובר 1944
^ הרכב ממשלת המעבר הבריטית, דבר, 27 במאי 1945
^ צ'רצ'יל הרכיב ממשלה חדשה עם נצחון השמרנים בבחירות, דבר, 28 באוקטובר 1951
^ מרדכי תמרקין, ד"ר גליה צבר-פרידמן, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 5, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997, עמ' 152
^ 'החיילים' לא יעלו, מעריב, 5 במאי 1967

[1] פנים חדשות בקבינט של צ'רצ'יל, מעריב, 29 באוקטובר 1951

[2] מה הם תפקידיו של ליטלטון, דבר, 7 ביולי 1941

[3] שארל דה גול, מאבק לחרות, כרך ראשון, "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1958, עמ' 178

[4] יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 161

[5] ד. בן גוריון בלונדון, דבר, 17 באוגוסט 1941

[6] ד. בן גוריון, שלטון יהודי במקום בריטי, דבר, 28 בפברואר 1964

[7] צ'רצ'יל דורש להוציא להורג את חכים ובית צורי, מעריב, 5 בינואר 1973

[8] סמכות רחבה לליטלטון כמיניסטר הייצור, דבר, 13 במרץ 1942

[9] אות כבוד סוויטי ללורד ביברברוק, דבר, 5 באוקטובר 1944

[10] הרכב ממשלת המעבר הבריטית, דבר, 27 במאי 1945

[11] צ'רצ'יל הרכיב ממשלה חדשה עם נצחון השמרנים בבחירות, דבר, 28 באוקטובר 1951

[12] מרדכי תמרקין, ד"ר גליה צבר-פרידמן, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 5, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997, עמ' 152

[13] 'החיילים' לא יעלו, מעריב, 5 במאי 1967

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]