אורבייטו

אורבייטו
**Orvieto**
	סמל אורבייטו סמל אורבייטו
	מבט מרחוק אל העיר הימי ביניימית הבנויה על צוקי הטוף
	מבט מרחוק אל העיר הימי ביניימית הבנויה על צוקי הטוף
מדינה	איטליה
מחוז	אומבריה
נפה	טרני
ראש העיר	סטפנו מוצ'ו
תאריך ייסוד	600 לפני הספירה לערך
שטח	281 קמ"ר
גובה	325 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	19,461 (1 בינואר 2023)
‑ צפיפות	73.7 נפש לקמ"ר (2014)
קואורדינטות	42°43′02″N 12°06′49″E / 42.71722°N 12.11361°E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.comune.orvieto.tr.it
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון אורבייטו

אורבייטו (באיטלקית: Orvieto) היא עיר בנפת טרני בדרום-מערב מחוז אומבריה באיטליה. העיר נבנתה על פסגתו השטוחה של הר העשוי מטוף געשי. הנוף הנשקף אל העיר הוא בין הדרמטיים באירופה. העיר עולה מהמצוקים האנכיים העשויים מטוף, שאותם משלימות חומות מגן הבנויות מאותה האבן עצמה. גובהה של העיר הוא 325 מטרים מעל פני הים וכ-200 מטר מעל פני הסביבה.

מזרחית לעיר עוברת מסילת הברזל המרכזית של איטליה רומא - מילאנו וכן הכביש המהיר - A1 - המכונה "דרך השמש" (Autostrada del Sole). העיר נמצאת 131 ק"מ צפונית מרומא ו-165 ק"מ דרומית מפירנצה.

ב-31 בדצמבר 2014 מנתה אוכלוסיית העיר 20,735 נפשות.

גאוגרפיה פיזית

העיר אורבייטו נמצאת בחלק הדרום-מערבי של מחוז אומבריה. מדרום היא גובלת בנפת ויטרבו שבמחוז לאציו. בסמוך לעיר עמק פורה שבו זורמים הנחלים פאליה (Paglia) וקיאני (Chiani), בטרם יישפכו לנהר הטיבר. אדמת העמק פורייה, והיא בעלת שכבה של טוף מתפורר בעובי של 20 עד 50 מטר, דבר התורם לפוריות היבולים.

שטח השיפוט העירוני, שגודלו 281 קמ"ר, כולל בתוכו כחמישים קהילות חקלאיות המאוגדים בהתארגנות מיוחדת הדואגת לצרכיהם הייחודיים של החקלאים.

גאולוגיה

העיר בנויה על שכבות טוף געשי אופקיות, שנחתו עם זרם פירוקלסטי שנפלט מלוע הרי געש. באורבייטו, התפרצויות געשיות שהביאו לפיזור הטוף בשטח התרחשו לאחר שהאזור סיים לעבור את המהלך העיקרי של טקטוניקת הלוחות בהרי האפנינים^[1], אשר עיצבה את המראה הגאומורפולוגי של הרי מרכז חצי-האי האיטלקי. ניתן לראות בעיר, בחלקים שבהם ניתן לרדת מתחת לפני האדמה, את שכבות הטוף נטויות בצורה כמעט אופקית. ההרבדה של האפר הגעשי נעשתה במישור שנוצר בהדרגה לאחר הפעילות הטקטונית.

הטוף עצמו אינו אוגר מים. המשקעים היורדים בעיר מחלחלים ונאגרים מעל שכבות החרסית שבעמק עליו בנויה העיר. הגישה למאגרי המים של העיר היא בבארות עמוקות, הבנויות באופן המקל על תושבי העיר את הגישה.

העובדה שהגבעה עליה בנויה העיר מורכבת מחומרים פירוקלסטיים אינה תורמת ליציבות המבנה. החומרים אינם מלוכדים יחד, גם אינם מתלכדים חזק בשל אי-ספיקת מים, דבר הגורם מפולות. בעבר תרמה חומת העיר ליציבות מבנה הגבעה, אם כי החומה לא הוקמה למטרה זו. גם היום, העירייה עוסקת באופן שוטף בשיקום החומות מסביב לעיר על-מנת למנוע מפולות. ^[2]

אקלים

אקלים באורבייטו
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	8.6	10.4	14.3	18.4	23.3	28.1	31.2	27.0	28.7	14.1	14.1	10.3	19.9
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	1.5	2.3	4.5	7.6	11.0	14.5	16.7	16.7	14.5	10.4	6.8	3.2	9.1

היסטוריה

האטרוסקים

העיר העתיקה של אורבייטו (בלטינית - urbs vetus) הייתה מאוכלסת מאז תקופת האטרוסקים. יש הסבורים כי העיר, שנקראה בימי האטרוסקים וולזנה, היא אורבייטו של ימינו, אך מספר מלומדים חולקים על כך. אורבייטו הייתה ללא ספק מרכז אטרוסקי חשוב, והמוזיאון הארכאולוגי בעיר (Museo Claudio Faina e Museo Civico) מציג כמה מהממצאים המעניינים ביותר מהתקופה, שנמצאו באזור העיר אורבייטו. ממצא ארכאולוגי שנחפר מאדמת העיר, הוא כתובת על מצבה בבית הקברות האטרוסקי שנמצא בעיר, המציגה שם פרטי לטיני (אנולוס) ושם משפחה קלטי - קטאקוס. הכתובת עשויה להעיד על היחסים האתניים המורכבים באיטליה האטרוסקית, וכיצד יכלו יחסים אלו להיות יחסים של שלום.

הרומים וימי הביניים המוקדמים

אורבייטו נכבשה על ידי האימפריה הרומית במאה השלישית לפנה"ס. לאחר התמוטטות האימפריה הרומית קיבלה העיר חשיבות בשל היותה נוחה להגנה. העיר הייתה חלק מממלכותיהם של הגותים אלאריק ואודואקר. ויטיגס הגותי ביצר את העיר, אך לא הצליח למנוע את נפילתה לידי האימפריה הביזנטית ב-530. עד לנפילתם הסופית של הגותים עברה העיר פעמים נוספות מיד ליד.

בשנת 596 נשלטה העיר על ידי הלומברדים שהושיבו בה בישוף ומינו בה דוכסים. המושב האפיסקופלי של המחוז הועבר מבולסנה השכנה, שהייתה במיקום נגיש, על שפת אגם בולסנה, אל העיר הנישאת על צוק רם.

במאה העשירית הוקמה בעיר קהילה עירונית בעלת שלטון עצמי. הקהילה נשלטה על ידי קונסולים שנשבעו אמונים, על פי השיטה הפאודלית, לבישוף העיר. אורבייטו נהנתה מיחסים טובים עם הכס הקדוש. במאה העשירית האפיפיור בנדיקטוס השביעי ביקר בעיר ביחד עם אחיינו פיליפו אלבריצ'י. אלבריצ'י התיישב בעיר, והפך לקונסול של העיר ב-1016.

ימי הביניים

מ-1201 נשלטה העיר על ידי שורה של שליטים מקומיים שנשאו בתואר podestà (תואר מקובל לשליט עירוני באיטליה בתקופה זו). לעיתים נשא בתואר הבישוף של העיר, ולרוב תוך שיתוף פעולה עם שליט צבאי שכונה "הקפיטן של העם", אך מריבות וסכסוכים פילגו את העיר במהלך כל המאה ה-13.

שלוש משפחות מילאו תפקיד חשוב בעיר בתקופה זו. משפחת מונלדסקי, משפחת פיליפסקי, ומשפחת אלבריצ'י. רק משפחת אלבריצ'י שרדה עד ימינו. העיר הפכה למרכז תרבותי בתקופה שבה לימד תומאס אקווינס ב"סטודיום" בעיר. במאה שלאחר מכן, ב-1337 הקים האפיפיור גרגוריוס ה-11 בעיר אוניברסיטה קטנה (המשמשת כיום כחלק מן האוניברסיטה של פרוג'ה).

חלק ממדינת האפיפיור

אורבייטו הייתה תחת שליטת האפיפיור הרבה לפני שהתוספה באופן רשמי למדינת האפיפיור. התאריך הרשמי בו צורפה לישות זו שנוי במחלוקת, ובמקורות מצויים תאריכים שונים במאה ה-14. האפיפיור בוניפקיוס השמיני היה מאורבייטו, והציב את פסליו בשערי העיר. אורבייטו צורפה לאיטליה המאוחדת בשנת 1860.

ביוני 1944 שוחררה העיר על ידי בעלות הברית בדרכם צפונה לכיוון פירנצה^[3].

כלכלת העיר

כלכלת העיר מתבססת על הענפים הבאים :

תיירות - יופייה המיוחד והעיר התת-קרקעית שבה, הפכו אותה לאתר תיירותי מבוקש.
מוצרי הקדרות המיוחדים המיוצרים בה.
אזור העיר נחשב לאחד מיצרני היין הלבן המובילים באיטליה.

העיר חברה בתנועת "צ'יטהסלואו", "העיר האיטית" שנוסדה באיטליה בשנת 1999. התנועה שואבת את מטרותיה מתנועת "המזון האיטי" (להבדיל מ"מזון מהיר"), ומתנגדת להומוגניזציה ואמריקניזציה של הערים, ולשליטת חנויות מותגים בנוף הערים, תוך תמיכה בשוני ובעידוד התרבות המקומית.

אתרי העיר

לבירינת של מערות ומנהרות נחצב מתחת לפני הקרקע, באדמת הטוף הגעשית, ולא היה גלוי למתבונן מבחוץ. העיר התחתית נפתחה לסיורים מודרכים של תיירים. הממצאים הביאו לגילויים היסטוריים וארכאולוגיים.

מכלול העיר התחתית כולל, בנוסף למערות ומנהרות, גם אולמות, בארות, מדרגות, מחצבות, גתות וכן מעברים סמויים בין חלקי העיר, מקוואות מים ומחבואים בכותלי הקירות.

בבתים רבים של המשפחות האצילות שגרו בעיר נמצאו מסדרונות סמויים, שהובילו דרך העיר התחתית למקומות הרחוקים מהעיר. אלו שימשו אותם בעת מצור ומלחמה.

בעיר עצמה ניתן לצפות בשרידיה של חומה אטרוסקית שהקיפה את העיר. כמו כן, לרגלי הצוק, בין מטעי אפרסקים ותפוחים, נמצא בית קברות גדול, אף הוא אטרוסקי, ובו למעלה ממאה מערות קבורה.

באר האפיפיור

ערך מורחב – באר פטריציו הקדוש

כאשר נכבשה רומא בשנת 1527 על ידי הקיסר קרל החמישי מן האימפריה הרומית הקדושה נמלט האפיפיור קלמנס השביעי לאורבייטו. בשל מיקומה ההררי של העיר חשש האפיפיור כי יוטל על העיר מצור, ודאג לאספקת המים. לכן בנה באר מרהיבה שתוכננה על ידי הארכיטקט הידוע בן התקופה אנטוניו דה סנגאלו הצעיר. הבאר, שכונתה על שם פטריציו הקדוש (Pozzo di S. Patrizio), נשמרה בעיר עד ימינו. אל הבאר מובילות רמפות הבנויות בצורת סליל כפול, כך שבהמות המשא המובילות את המים לא תיתקלנה זו בזו בדרכן אל הבאר וממנה. כתובת לטינית על הבאר קובעת כי - "QUOD NATURA MUNIMENTO INVIDERAT INDUSTRIA ADIECIT" (מה שקצב הטבע במשורה, תספק ההמצאה).

באר החציבה

באר החציבה (Pozzo della Cava) הוא אתר תת-קרקעי בעיר, הכולל בנוסף לבאר גם ממצאים עתיקים נוספים בתשעה חדרים - מערות - הסוקרות פעילות של 2,700 שנה.

הבאר קשורה אף היא בשמו של קלמנס השביעי. במקום נקדח פיר עוד בימי האטרוסקים, בניסיון למצוא מים, וכן להתחבר למערכת של מערות תת-קרקעיות שהובילו מים מהמעיינות למרכז העיר. ב-1527 הורה האפיפיור קלמנס השביעי על חפירת הבאר במתווה הקידוח האטרוסקי העתיק. העבודות נמשכו שלוש שנים, והבאר נותרה פתוחה עד שנת 1646, שבה נסגרה בעקבות תקרית שבה הושלכו לבאר קצינים צרפתים שהואשמו באונס אחת מבנות העיר. במשך המאות הבאות הייתה הבאר סגורה לציבור, ומנהג העלמת הגופות בבאר נמשך. בשנת 1984 נפתחה הבאר מחדש. עומקה היה רק 25 מ', ושאר החפירה היה מכוסה בפסולת ובעפר. העבודות להחזרת הבאר לממדיה המקוריים נמשכו עד שנת 1996. כיום עומקה של הבאר הוא 36 מ', החצובים אל תוך מצוק הטוף של אורבייטו.

במערות ליד הכניסה לבאר פועל מוזיאון המציג ממצאים ארכאולוגיים מתקופת האטרוסקים ומימי הביניים. להלן אתרי הביקור:

בית מלאכה לייצור מוצרי קדרות וכלי חרס - כולל חומרי-גלם מהאזור: אבן גיר וחרסית, תבניות ותנור, בו הוקשו הכלים. חום התנור גרם לכך כי קירות הטוף של המערה יהיו בצבע לבן. בתצוגה, כלי עזר אשר שימשו להכנת הכלים, שהיו מפורסמים כבר בימי הביניים מהמאה ה-13 עד המאה ה-16.
אוסף כלים פסולים - מארבע תקופות נמצאו במערה הראשונה והמערה השביעית כלים שלא הוצאו למכירה מתקופת ימי-הביניים ומתקופת הרנסאנס. מהן ניתן ללמוד איך היו נראו הכלים השלמים שנמכרו לציבור.
- מהאה ה-13 נמצאו כלי חרס עם ציפוי מזוגג בטרם הוכנסו לתנור.
- מהמאה ה-14 כלים ישנים של מג'וליקה (Majolica) - כלי חרס, אשר לאחר שרפה ראשונית, צופו

בנחושת ירוקה ומגנזיום חום ועברו טיפול שני בתנור בתנור.

- מהמאה ה-15 מג'וליקה - כוללת הוספת צבעים נוספים: כחול, צהוב ואורנג בנוסף לירוק וחום.
- מהמאה ה-16 הוספת זוהר מזהב ומצבע אדום וטיפול (שלישי) בתנור.
אתרי פסולת (butti) פירושו:"לזרוק" - במערות נמצאו פירים אליהם הושלכו עצמות וחומרים לא-אורגניים. הממצאים הניבו מידע להיסטוריונים ולארכאולוגיים.
קבר אטרוסקי - ומתקן טחינה - במערה השנייה נמצאו שרידי קבר אטרוסקי מהמאה ה-2 לפנה"ס. אך במאות השנים לאחר מכן היה למתקן טחינה ואגירה.
מקווה מים אטרוסקים - אשר הוכנו לצבירת מי-גשמים. התשתית האטומה הוכנה בטכניקה שכונתה "cocciopesto".
יקב - מימי הביניים נמצא במערה הששית. במקור היה זה מתקן אגירה. תכונות המתקן: טמפרטורה קבועה וחושך עשו אותו אידיאלי לייצור יין.
תנור נוסף התגלה בשנת 1998 מתקופת הרנסאנס, המאפשר הכנת כלים נאים יותר.
ארונות קבורה מאבן - נמצאו בשנת 2002 בשני החדרים האחרונים. לא ברור, האם שימשו רק לבני-אדם או גם לחיות.
באר מספר 2 - אולי העתיקה ביותר, נמצאת בסוף המסלול. עמקה רק 14 מטר.

פורטצה דלה אלבורנוז

פורטצה דלה אלבורנוז (Fortezza Dell'Albornoz) היא מצודה שנבנתה בפיסגת ההר, בו נמצאת העיר, בגובה 485 מטר מעל פני הים. היא הוקמה בשנת 1359 על ידי הקרדינל אלבורנוז (Egidio Alvares de Albornoz), שפעל תחת פיקודו של האפיפיור אינוקנטיוס השישי. תכנונה נמסר לידי המהנדס הצבאי אוגולינו די מונטמרטה (Ugolino di Montemarte), אשר רכש את ניסיונו בבנית מצודה דומה באנקונה.

בעידן האטרוסקי היה במקום מקדש אלילי. אלבורנוז בנה את המצודה על ראש ההר אחרי הניצחון הצבאי שלו על יריביו. הוא נכח לדעת כי העיר עצמה לא תוכל להיות מקום, בו יוכל להגן על עצמו.

מסביב למצודה נבנתה חומה בצורה ורק שני גשרים מתרוממים איפשרו את הכניסה והיציאה אליה. המבנה הוא בעל צורה מלבנית, יש בן שני מגדלים וממנו יש תצפית של 360 מעלות.

המצודה נחנכה כגן ציבורי בשנת 1975, במלואת 30 שנה לשחרור איטליה.

הקתדרלה

ערך מורחב – קתדרלת אורבייטו

אורבייטו ידועה בקתדרלה שלה המכונה "דואומו" שהיא אחת מן היפות באיטליה. הקתדרלה מציגה חזית גותית-איטלקית ואילו גוף הקתדרלה בנוי בסגנון הרנסאנס. מבחוץ בנויה הקתדרלה מרצועות טרבטין (סוג של סלע משקע) לבן, ובזלת ירוקה ושחורה. תכנון הקתדרלה מיוחס לרוב לארנולפו די קמביו אך הדעה כיום היא כי המתכנן היה נזיר אלמוני בשם פרה בוויניאטה מפרוג'ה. הבנייה החלה בשנת 1290 במטרה לשכן את שרידי נס הלחם והיין של בולסנה. הבנייה נמשכה כשלוש מאות שנים, כאשר בין הבונים והמתכננים היו האדריכלים הידועים אנדראה פיזאנו ומיקלה סן מיקלי. חזית הבניין נחשבת ליפה במיוחד, והיא מציגה כמה פסלים של הפסל לורנצו מאיטני בן המאה ה-14. בתוך הקתדרלה ראויה לציון הקפלה של סן בריציו הכוללת פרסקו של פרה אנג'ליקו ובנוצו גוצולי המתאר את יום הדין, שצויר בין 1447 ל-1551, והושלם על ידי לוקה סיניורלי, האחראי אף לחלק מציורי הקפלה הסיסטינית ב-1499. על אף שבאורבייטו לא הייתה מעולם קהילה יהודית משגשגת, מציג עמוד מרכזי בקתדרלה שורה של עיטורים בצורת מגן דוד.

המדרכה המקיפה את הקתדרלה מקושטת באבנים צבעוניות אשר יוצרות צורות מגני דוד על המדרכה. בנוסף, בצדה החיצוני-הקדמי של הקתדרלה ישנם עיטורים הממחיזים את סיפורי התנ"ך, דוגמת אדם וחוה.

נס הלחם והיין של בולסנה

אורבייטו משמשת משכן לשרידי קודש חשובים בדת הקתולית, הנשמרים בקתדרלת הדואומו של אורבייטו. המדובר בבד פלאי המזכיר את תכריכי טורינו, שעליו פרופיל של פנים שעוצבו לאמונת הקתולים, משרידי דם שנוצר באופן פלאי ב"נס הלחם והיין של בולסנה", והאמורים להיות פניו של ישו. הטענה היא כי בעיר הסמוכה בולסנה אירע נס בשנת 1263, ולחם ויין הפכו לדם בידי כומר שערך את המיסה, והביע קודם לכן ספקות בדבר הפיכת הלחם לבשרו של ישו, והיין לדמו. הדם שנטף על מפה ששימשה במיסה, יצר צורה הדומה לפניו של ישו.

הכנסייה הקתולית אינה מכירה באופן רשמי בנס, אלא כ"התגלות אישית" של הכומר הספקן. האפיפיור אורבנוס הרביעי שבימיו אירע הנס, לא הזכיר אותו בבולה שהוציא ובה ביסס את חג חג הלחם והיין הקדושים (קורפוס כריסטי), על אף שיש האומרים כי הנס הוא שהביא אותו לציין חג זה. מקורות בני התקופה אינם מזכירים את האירוע. רק ב-1344 הזכיר האפיפיור קלמנס השישי את האירוע בקצרה, ולאחר מכן החלו אחרים לאזכרו.

חג הלחם והיין הקדושים הוא אירוע פומבי רב משתתפים בעיר אורבייטו, ובמהלכו מוצג הבד בתהלוכה ברחובות העיר.