אלכסנדר סובורוב

אלכסנדר סובורוב

לידה	13 בנובמבר 1730 (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית
פטירה	6 במאי 1800 (יוליאני) (בגיל 69) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
מקום קבורה	Annunciation Church of the Alexander Nevsky Lavra
מדינה	האימפריה הרוסית
השכלה	First Cadet Corps
בן או בת זוג	Varvara Ivanovna Prozorovskaya
צאצאים	Natalya Suvorova, Arkadi Suvorov
השתייכות	צבא האימפריה הרוסית, חיל רגלים, חיל פרשים
דרגה	פורוצ'יק, מייג'ור גנרל, general poruchik, General in chief, גנרל-פלדמרשל, בריגדיר, גנרליסימו, קולונל, second-major, prime major
פעולות ומבצעים
Devil's Bridge כיבוש איזמאיל Battle of Cassano קרב טרביה Battle of Novi Battle of Kozludzha קרב קינבורן המלחמות הנפוליאוניות קרב פראגה קרב רימניק קרב פוקשאן
עיטורים
מסדר סנט לזרוס (1800) אביר הצלב הגדול במסדר מריה תרזיה (1799) מסדר העיט האדום (1794) מסדר הוברטוס הקדוש (1800) מסדר הבשורה הקדושה (1799) מסדר יוחנן הקדוש של ירושלים (1799) מסדר סנט מוריס ולזרוס (1799) מסדר גאורגיוס הקדוש, דרגה 1 (29 באוקטובר 1789) מסדר העיט השחור (1794) אות המסדר ולדימיר הקדוש, דרגה 1 (1783) אות המסדר אלכסנדר נבסקי הקדוש (1771) אות מסדר אנה הקדושה (ספטמבר 1770) עיטור אנדריי הקדוש (1787) מסדר גאורגיוס הקדוש, דרגה שלישית (30 באוגוסט 1772) חרב הזהב של גבורה (1775) מסדר גאורגיוס הקדוש, דרגה שנייה (10 באוגוסט 1773) עיטור מסדר העיט הלבן מסדר ינואריוס הקדוש פור לה מריט

ברית המועצות בול דואר, אלכסנדר סובורוב

אלכסנדר ואסילייביץ' סובורוב (ברוסית: Александр Васильевич Суворов‏; 24 בנובמבר 1729 או 1730‏ – 18 במאי 1800) היה מצביא רוסי מהולל, אשר רכש תהילה כמי שלא הפסיד אף קרב בחייו. בזכות ניצחונותיו בשדה הקרב קיבל את התארים: רוזן רימניק, רוזן של הקיסרות הרומית הקדושה (בשל ניצחונו על העות'מאנים בשנת 1789 בקרב רימניק), ונסיך איטליה (בשל ניצחונו על הצרפתים במערכה באיטליה בשנת 1799). הגיע עד לדרגה הבכירה ביותר – גנרליסימו.

ראשית הקריירה

סובורוב היה בנו של הגנרל וסילי איוואנוביץ' סובורוב. בגיל 17 (1747) נשלח לשרת בצבא הרוסי. הוא סופח לרגימנט המשמר "סמיונובסקי" בדרגת רב-טוראי, ועד מהרה נשלח ללימודי קצונה, אותם סיים בשנת 1754 בדרגת סגן.

את המוניטין שיצא לו כמצביא החל סובורוב לצבור עוד במלחמת שבע השנים (1756–1763), בהיותו לוטננט-קולונל. בתחילה היה קצין בחיל האספקה, אך הוא רצה להשתתף בלחימה וביקש העברה ליחידות לוחמות - בקשה אשר נענתה בחיוב בשנת 1759. במלחמת שבע השנים התפרסם בזכות התקפותיו המהירות והנועזות שהפכו מאוחר יותר לסימן ההיכר שלו, וקודם לדרגת קולונל.

אימת הפולנים והעות'מאנים

אנדרטה לכבוד סובורוב בדמות מרס אל המלחמה הרומי 1801

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית אשר במקביל אליה לחמה רוסיה גם נגד פולין, הביס הבריגדיר סובורוב את הפולנים והעות'מאנים במספר קרבות חשובים וזכה בשל כך לעיטורים ולקידומים נוספים - עד לדרגת גנרל. על אחת מפעולותיו העצמאיות הוא נידון למיתה, אך יקתרינה הגדולה חננה אותו באמרה ש"את המנצח לא שופטים".

בשנת 1787 פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1787–1792. במלחמה זו הופקד סובורוב בהתחלה על אזור שפך הדנייפר החשוב והצליח בכוחות קטנים מאלה של יריביו לסכל ניסיון נחיתה עות'מאני במהלך קרב קינבורן. אולם, לאחר שבשנה שלאחר-מכן הסתכסך סובורוב עם מפקדו, הנסיך גריגורי פוטיומקין, גנרל-פילדמרשל ומקורב לקיסרית יקתרינה הגדולה, פיטר אותו פוטיומקין מהצבא. סובורוב חזר לצבא רק בשנת 1789, לאחר שביקש זאת מהקיסרית, ובאותה שנה ניצח בשני קרבות חשובים: קרב פוקשני וקרב רימניק. בקרב פוקשאני, שהתרחש ב-21 ביולי, הביס סובורוב עם כ-25,000 חיילים רוסים ואוסטרים (אוסטריה לחמה אז לצד רוסיה) צבא של כ-30,000 עות'מאנים, אם כי לא הצליח להשמידם, אלא רק הדף אותם.

בקרב רימניק, שהתרחש ב-10 בספטמבר 1789, ניצבו כ-25,000 רוסים ואוסטרים מול צבא של כ-100,000 עות'מאנים. הגורם לניצחונו של סוברוב בקרב זה היה מהירות תנועתו. העות'מאנים היו מפוזרים במספר מחנות, ובכך שתקף אותם ראשון, מנע מהם סובורוב להתאחד והביס אותם אחד-אחד. כאות הוקרה על קרב זה קיבל סובורוב את צלב גאורגי הקדוש דרגה 1 - העיטור הצבאי הגבוה ביותר של רוסיה, את התואר "רוזן רימניק" מקיסרית רוסיה ואת התואר "רוזן של הקיסרות הרומית הקדושה" מקיסר אוסטריה.

הקרב הבא של סובורוב היה בשנת 1790. זה היה כיבוש איזמאיל אשר מצודתו נבנתה על ידי טובי המומחים האירופיים ושנחשב ל"מבצר ללא נקודות תורפה". כאן בא לידי ביטוי לא רק עקרון המהירות של סובורוב, אלא גם ההכנה שלו לקראת התקפת המבצר והקפדנות שלו בכל הנוגע לפרטים; כך, קודם הקרב חייליו של סובורוב התאמנו במילוי חפיר המבצר ובטיפוס על קירותיו על דגם של המבצר שנבנה לשם כך. לאחר כיבוש המבצר הסתכסך סובורוב בשנית עם פוטיומקין, ולפיכך הועבר מהחזית העות'מאנית לגבול פינלנד.

בשנת 1794 זומן סובורוב פעם נוספת לצבא, עת נשלח לדכא את ההתקוממות הפולנית בהנהגת תדיאוש קושצ'ושקו. במערכה זו היה זה סובורוב שכבש את ורשה וטבח בתושביה באכזריות. על הישגיו במלחמה זו הוא קודם לדרגת גנרל-פלדמרשל.

המסע האיטלקי

בשנת 1796 מתה יקתרינה הגדולה, ולכס המלכות עלה בנה, פאבל הראשון, אשר החל לארגן את הצבא הרוסי מחדש לפי הדגם הפרוסי ולשים דגש על הצד החיצוני של הצבא - מצעדים וזוטות. סובורוב, אשר התנגד נחרצות להעתקה עיוורת מהפרוסים ואשר החשיב יותר את מה שטוב לחיילים על פני זוטות חיצוניות, סירב לנהוג כפי שצווה בטענה ש"הרוסים תמיד הכו את הפרוסים", ולכן סולק מהצבא בשנת 1797.

אבל עד מהרה זימן פאבל הראשון את סובורוב חזרה לצבא, כיוון שרוסיה הצטרפה לקואליציה האנטי-צרפתית השנייה בשנת 1798 ובעלות בריתה של רוסיה דרשו באופן נחרץ את החזרתו. בשנת 1799 הגיע לאיטליה וחבר לכוחות אוסטריים בפיקודו של מיכאל פון מלאס. הצבא המאוחד זכה למספר ניצחונות גדולים על הצרפתים, אך שינויים גאופוליטיים אילצו אותו לסגת לכיוון שווייץ ולא להמשיך את ההתקפה לעבר צרפת. מסלול הנסיגה היחיד שהיה לו היה דרך מעבר סנקט גוטהרד המסוכן. סובורוב הצליח לעבור בו והציל את הצבא שלו. לאחר מסע זה הועלה סובורוב לדרגת גנרליסימו. אולם הוא שוב הודח מהצבא לאחר שהסתכסך עם הצאר פאבל הראשון על רקע התנגדותו להכנסת מנהגים פרוסיים לתוך הצבא הרוסי.

סובורוב נפטר ב-18 במאי 1800. על קברו, לפי צוואתו, הונחה אבן פשוטה שנכתב עליה: "כאן נח סובורוב".

מורשתו

סובורוב כתב מספר ספרים על "מדע הניצחון" וחינך דור של מצביאים ומפקדים רוסיים מוכשרים. החשוב שבהם הוא מיכאיל קוטוזוב, האיש אשר הדף את נפוליאון מרוסיה בשנת 1812.

בימי מלחמת העולם השנייה, הונהג בברית המועצות עיטור על שמו, אשר הוענק למפקדים על ניצחון מזהיר ומהיר שהושג מול כוח עדיף.

העיר סובורובו שבבולגריה נקראה על שמו לזכר ניצחונו בקרב קוזלודז'ה שנערך ב-9 ביוני 1774 בסמוך אליה.

בשנת 2019 הופק סרט אנימציה על חייו.

קישורים חיצוניים

• מ. גור, ‏סובורוב - המצביא יוצא הדופן, מערכות 188, נובמבר 1967, עמ' 26–30
• אלכסנדר סובורוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלכסנדר סובורוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)