אלק דאגלס-יום

אלק דאגלס-יום
Alec Douglas-Home
	דאגלס-יום ב-1963
	דאגלס-יום ב-1963
לידה	2 ביולי 1903; לונדון, בריטניה
פטירה	9 באוקטובר 1995 (בגיל 92); The Hirsel, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	כרייסט צ'רץ'; איטון קולג' ;
מפלגה	המפלגה השמרנית
בן או בת זוג	Elizabeth Douglas-Home, Baroness Home of the Hirsel (3 באוקטובר 1936–?)
	18 באוקטובר 1963 – 16 באוקטובר 1964; (0 שנים)
מונרך בתקופה	אליזבת השנייה
	→ הרולד מקמילן הרולד וילסון ←
פרסים והוקרה
	מסדר הדרדר

אלכסנדר פרדריק דאגלס-יום, ברון יום מהירסל (באנגלית: Alexander Frederick Douglas-Home, Baron Home of the Hirsel ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏‏; 2 ביולי 1903 – 9 באוקטובר 1995) היה מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית, שכיהן בתפקיד ראש ממשלת בריטניה מאוקטובר 1963 ועד אוקטובר 1964. הוא היה ראש הממשלה האחרון שכיהן בתפקידו בעודו יושב בבית הלורדים, לפני שוויתר על מעמד האצולה שלו וישב בבית הנבחרים לשארית תקופת כהונתו. בכל אופן, המוניטין שלו התבסס יותר על שני פרקי הזמן שבהם הוא כיהן כשר החוץ מאשר על כהונתו הקצרה יחסית כראש הממשלה.

תוך שש שנים מאז כניסתו לבית הנבחרים ב-1931 היה דאגלס-יום לעוזר הפרלמנטרי של נוויל צ'מברלין והוא חווה ממקור ראשון את מאמציו של צ'מברלין כראש הממשלה לשמור על השלום באמצעות יישום מדיניות הפיוס בשנתיים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1940 אובחנה אצלו שחפת בעמוד השדרה והוא סבל משיתוק למשך שנתיים. עד השלבים האחרונים של המלחמה הוא החלים באופן מספיק כדי לחדש את הקריירה הפוליטית שלו, אך איבד את מושבו בבית הנבחרים בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1945. ב-1950 הוא זכה במושבו מחדש, אך שנה לאחר מכן הוא עזב את בית הנבחרים, כאשר בעקבות מותו של אביו, הוא ירש את תואר האצולה שלו ולפיכך עבר להיות חבר בבית הלורדים בתור רוזן יום ה-14. בממשלותיהם של וינסטון צ'רצ'יל, אנתוני אידן והרולד מקמילן הוא מונה לשורה של תפקידים שבהדרגה היו בכירים יותר ויותר, כולל מנהיג סיעת הממשלה בבית הלורדים ושר החוץ. בזה האחרון, בו הוא כיהן בין השנים 1960–1963, הוא תמך בארצות הברית בפתרון משבר הטילים בקובה והיה זה שחתם בשמה של בריטניה על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים באוגוסט 1963.

באוקטובר אותה שנה התפטר מקמילן מתפקידו כראש הממשלה מטעמי בריאות ודאגלס-יום נבחר להחליפו. בשנות השישים של המאה ה-20 כבר לא היה מקובל שראש הממשלה יהיה חבר בית הלורדים ודאגלס-יום ויתר על תואר האצולה שלו והתמודד בהצלחה בבחירות על מושב בבית הנבחרים כסר אלק דאגלס-יום. אופן מינויו לתפקיד היה שנוי במחלוקת ושניים מחברי הקבינט של מקמילן סירבו לכהן בתפקידם תחתיו. מצדה של מפלגת הלייבור נמתחה עליו ביקורת כאריסטוקרט, חסר קשר עם בעיותיהם של פשוטי העם והוא הצטייר כנוקשה בראיונות בטלוויזיה בהשוואה למנהיג הלייבור, הרולד וילסון. כראש הממשלה נותרו הליכותיו וחזותו החיצונית של דאגלס-יום אריסטוקרטיים ומיושנים. הבנתו את תחום הכלכלה הייתה חלשה והוא נתן לשר האוצר שלו, רג'ינלד מאודלינג, חופש בניהול ענייני הכספים. דאגלס-יום נהנה לטפל בענייני החוץ, אך בשנת כהונתו כראש הממשלה לא היו משברים רציניים לטפל בהם. שר החוץ שלו, ראב בטלר, לא בלט באנרגטיות שלו. בקשתה של בריטניה להצטרף אל האיחוד האירופי כבר נתקלה בוטו מצד של נשיא צרפת, שארל דה גול, משבר הטילים בקובה כבר נפתר ושאלת מעמדה של ברלין כבר איבדה מחשיבותה. תהליך הדה-קולוניזציה נכנס כבר לשגרה והמשברים הנוגעים לרודזיה ולדרום אפריקה התרחשו מאוחר יותר.

מעמדה של המפלגה השמרנית, שהייתה בשלטון מאז 1951 התדרדר כתוצאה מפרשת פרופיומו, שערורייה על רקע מיני שבה היה מעורב מזכיר ההגנה ב-1963 ובעת מינויו של דאגלס-יום כראש הממשלה נראה היה שהיא הולכת לקראת תבוסה בבחירות. תקופת כהונתו של דאגלס-יום הייתה השנייה הקצרה ביותר מבין כל תקופות הכהונה של כל ראשי ממשלת בריטניה במאה ה-20 והיא נמשכה שנה פחות יומיים. בין צעדי החקיקה שעברו במהלך כהונתו כראש הממשלה ניתן למנות את חוק תחזוקת המחיר החוזרת (Resale price maintenance), שהורידה את עלויות הצריכה בניגוד לאינטרסים של יצרני המזון ושאר מוצרי הצריכה.

לאחר ההפסד הדחוק בבחירות 1964 התפטר דאגלס-יום מתפקידו כמנהיג המפלגה השמרנית וכך מיסד תהליך חדש וגלוי יותר של בחירת מנהיג המפלגה. בין השנים 1970–1974 הוא שימש כשר החוץ בממשלתו של אדוארד הית'. לאחר תבוסת ממשלת הית' בבחירות 1974 הוא שב לבית הלורדים וכבר לא שימש בתפקידים פוליטיים בולטים.

ראשית חייו

דאגלס-יום נולד בשכונת מייפייר שבלונדון כילד הבכור מבין שבעת ילדיהם של צ'ארלס דאגלס-יום, לורד דנגלס (בנו הבכור של רוזן יום ה-12) ושל רעייתו, לידי לילי למבטון (בתו של פרדריק למבטון, רוזן דורהם הרביעי). שמו הפרטי קוצר לכינוי "אלק" (Alec). אחד מאחיו הצעירים היה המחזאי ויליאם דאגלס-יום.

ב-1918 מת סבו של אלק, ומאחר שאביו ירש את רוזנות יום, הוא ירש את כינוי הכבוד שלו (שאיננו תואר אצולה) ועד 1951 היה תוארו לורד דנגלס (Dunglass). דאגלס-יום התחנך בבית הספר לודגרוב שבוורקינגהם שבמחוז ברקשייר ולאחר מכן באיטון קולג'. באיטון היה אחד מחבריו לספסל הלימודים הסופר סיריל קונולי שלימים תיאר אותו כ:

מעריץ של "הדת" של איטון המובנת למעטים, מסוג הנערים המעודנים, הסובלניים והישנוניים שהעריף טובות ונח על זרי הדפנה, שהתחבב על המנהלים וזכה להערצת הנערים האחרים מבלי מאמץ נראה לעין מצדו, מבלי לחוות את תופעות הלוואי של ההצלחה או לעורר את קנאתם של האחרים. אם הוא היה חי במאה ה-18 הוא היה נהיה לראש הממשלה עוד לפני גיל 30. כפי שזה נראה, הוא לא התאים למאבק שעמד לפניו בהמשך חייו.

לאחר סיום לימודיו באיטון המשיך דנגלס את לימודיו בקולג' כרייסט צ'רץ' שבאוקספורד, שם הוא סיים ב-1925 תואר ראשון בהיסטוריה של העת החדשה.

דנגלס היה ספורטאי מוכשר. בנוסף לייצוג איטון ב"חמישיות" (אנ') (Fives, משחק כדור הדומה בעקרון לסקווש, אך ללא המחבט), הוא היה שחקן קריקט מוכשר בבית הספר, במועדון שאליו השתייך ובמחוז והיה יוצא דופן בקרב ראשי ממשלת בריטניה בכך ששיחק בליגה הראשונה.

ב-1924 הוא החל את שירותו בכוחות המילואים של הצבא הבריטי בדרגת לוטננט ברגימנט הפרשים המתנדבים של לנקרשייר. ב-1928 הוא קודם לדרגת קפטן וב-1933 לדרגת מייג'ור.

חבר הפרלמנט

תואר האצולה של דנגלס לא הקנה לו את הזכות לשבת בבית הלורדים ולפיכך הוא היה זכאי להיבחר לבית הנבחרים שלא כמו משפחות אצולה רבות, לא נמנו בני משפחתו של דנגלס על משרתי הציבור לאורך ההיסטוריה. יוצא מן הכלל היה רב-סבו של דנגלס, הרוזן ה-11, שכיהן בתפקיד ממשלתי כתת-מזכיר במשרד החוץ בממשלתו של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון בין השנים 1828–1830. אביו של דנגלס התמודד, בעל כורחו וללא הצלחה, על מושב בפרלמנט לפני שירש את תואר האצולה.

דנגלס גילה עניין מועט ביותר בפוליטיקה בתקופת לימודיו באיטון ובאוקספורד. הוא לא הצטרף ל"איחוד אוקספורד" (Oxford Union) כפי שעשו בדרך כלל אלה ששאפו להיכנס לפוליטיקה. אף על פי כן, כיורש לנכסי המשפחה התעורר בליבו ספק בנוגע לסיכוייו כג'נטלמן כפרי: "תמיד הייתי די חסר שביעות רצון ממעמד זה וחשתי שזה לא יספק אותי". הביוגרף של דנגלס, דייוויד דטון, מאמין שהוא החל לגלות עניין בפוליטיקה בגלל העוני והאבטלה ששררו בשפלה הסקוטית שבה חיה משפחתו. דרך מחשבתו הפוליטית הושפעה מזו של נואל סקלטון, חבר המפלגה היוניוניסטית (כפי שהשמרנים נקראו בסקוטלנד בין השנים 1912–1965). סקלטון דגל ב"דמוקרטיה בעלת רכוש", המבוססת על שיתוף הזדמנויות לעובדים ודמוקרטיה תעשייתית. דנגלס לא השתכנע מהאידיאל הסוציאליסטי של בעלות הציבור על הרכוש. הוא היה שותף לדעתו של סקלטון ש"מה שבבעלות כולם הוא לא בבעלותו של אף אחד".

בתמיכתו של סקלטון שוריין עבור דנגלס מושב הפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של קווטברידג' שבסקוטלנד בבחירות של 1929. לא היה זה מחוז בחירה בו היו השמרנים צפויים לנצח והוא הפסיד בבחירות ליריבו ממפלגת הלייבור כאשר הקולות לטובתו הסתכמו ב-9,210 מול 16,879 ליריבו. הייתה זאת בכול אופן התנסות רבת ערך עבור דנגלס, שהיה בעל מזג עדין ובלתי מתפשר ולא היה בעל כישרון נאום מטבעו. הוא החל ללמוד כיצד להתמודד עם קהל עוין וכיצד להעביר את המסר שלו. כאשר הוקמה ב-1931 ממשלת הקואליציה הלאומית כדי לטפל במשבר הפיננסי, עמד דנגלס לבחירה כמועמד השמרנים, במחוז הבחירה של לנרק. ציבור הבוחרים במחוז בחירה זה היה מעורב והוא לא נראה כמונח בכיסה של שום מפלגה. בבחירות 1929 ניצחה בו מפלגת הלייבור את השמרנים. באמצעות הגיבוי של המפלגה הליברלית, שתמכה בקואליציה והעניקה לו את תמיכתה במקום להעמיד לבחירה במחוז את המועמד מטעמה, הביס דנגלס בקלות את מועמד הלייבור.

באופן גורף, נמנו רוב חברי הפרלמנט שנבחרו בבחירות אלו על תומכי הקואליציה ולפיכך היו רבים מחברי הבית שהיו ראויים לקבל תפקידים ממשלתיים. לדבריו של דטון, "זה היה קל עבור דנגלס להתנוון ללא הגבלת זמן באלמוניות של הספסלים האחוריים". אף על פי כן, סקלטון, שמונה לתת-שר במשרד סקוטלנד, הציע לדנגלס תפקיד ללא שכר כעוזר פרלמנטרי בלתי רשמי. הזדמנות זו הועילה לו כפליים. כל חבר פרלמנט שמונה למזכיר פרלמנטרי אישי לשר בממשלה היה שותף למעגל הסוד הממשלתי והיה מצופה ממנו לשמור על דיסקרטיות בבית הנבחרים. דנגלס השיג את היתרון מבלי להיות מחויב לתנאי המקובל. את נאום הבכורה שלו הוא נשא בפברואר 1932 בנוגע למדיניות הכלכלית, בו הוא צידד בזהירות בגישה הפרוטקציוניסטית כלפי היבוא הזול. הוא הגיב להתנגדות של הלייבור שגישה זו תעלה את יוקר המחיה וטען שמחירים "שמעודדים תעסוקה ומספקים מקומות עבודה מגדילים את כוח הקנייה של הציבור באמצעות החלפת שכר העבודה בדמי אבטלה".

במהלך ארבע שנותיו כעוזרו של סקלטון היה דנגלס חלק מצוות שפעל בקשת רחבה של נושאים, החל משירותי הבריאות בסקוטלנד הכפרית ועד לקרקעות, דייג, חינוך ותעשייה. ב-1935 הוא מונה להיות המזכיר הפרלמנטרי האישי הרשמי של אנתוני מיורהד, שהיה שר זוטר במשרד העבודה ופחות משנה לאחר מכן הוא היה למזכיר האישי הפרלמנטרי של שר האוצר, נוויל צ'מברלין.

ב-1936 נשא דנגלס לאישה את אליזבת אלינגטון. אביה של אליזבת, סיריל אלינגטון, היה המנהל של איטון בתקופת לימודיו של דנגלס והחל מ-1933 הוא שימש כדיקן של קתדרלת דרהאם. לזוג נולדו ארבעה ילדים: קרוליין, מריאל, דיאנה ודייוויד, שלימים ירש את תואר האצולה של אביו.

צ'מברלין ותקופת המלחמה

עם מינויו של דאגלס לתפקיד עוזרו הפרלמנטרי האישי של נוויל צ'מברלין, האחרון כבר היה באותה עת מועמד די מקובל ובולט לתפקיד ראש הממשלה וב-1937 כאשר פרש סטנלי בולדווין מראשות הממשלה, החליפו צ'מברלין בתפקידו. דנגלס המשיך לשמש בתפקיד עוזרו הפרלמנטרי, תפקיד שתואר על ידי הביוגרף שלו, ד. ר. ת'ורפ, כ"יד ימינו... עיניו ואוזניו של נוויל צ'מברלין". דטון תיאר אותו כ"איש הקשר עם הסיעה בפרלמנט, שקיבל והעביר מידע ודאג שצ'מברלין יקבל את המידע על דעתם של יושבי הספסלים האחוריים על הממשלה". היה זה חשוב במיוחד עבור צ'מברלין, שהיה לעיתים מרוחק ומבודל. דאגלס הארד כתב שהוא "חסר את הקסם האישי שהופך את הממשל בר הסמכא נוח לעמיתים ההפכפכים – תכונה שלעוזרו הפרלמנטרי היה בשפע". דנגלס העריץ את צ'מברלין, על אף אישיותו מטילת המורא: "חיבבתי אותו ואני סבור שהוא חיבב אותי... אך הוא היה אדם שקשה היה לתהות על קנקנו".

כעוזרו של צ'מברלין, חווה דנגלס ממקור ראשון את ניסיונותיו של ראש הממשלה למנוע מלחמה באמצעות מדיניות הפיוס כלפי גרמניה של אדולף היטלר. כאשר קיים צ'מברלין את פגישתו האחרונה עם היטלר במינכן בספטמבר 1938, התלווה אליו דנגלס. בהשיגו תקופת שלום קצרה נוספת על ידי העתרות לדרישות הטריטוריאליות של היטלר לספח את צ'כוסלובקיה, התקבל צ'מברלין בשובו ללונדון בתשואות ההמונים. תוך כדי שהוא התעלם מהפצרותיו של דנגלס, הוא נשא נאום שבאופן מפליא לא התאים לו, בו הוא טען שהוא הביא "שלום עם כבוד" והבטיח "שלום בדורנו". מילים אלו היו לו לרועץ כאשר היטלר המשיך בתוקפנותו והוביל באופן בלתי נמנע לפרוץ המלחמה שנה לאחר מכן. צ'מברלין המשיך לכהן כראש הממשלה מפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 ועד מאי 1940, כאשר, על פי דבריו של דנגלס "הוא לא היה יכול יותר לשמור על תמיכת הרוב במפלגה השמרנית". לאחר הצבעה בבית הנבחרים, בה הרוב שתמך בממשלה ירד מיותר מ-200 ל-81, פינה צ'מברלין את מקומו לווינסטון צ'רצ'יל. הוא קיבל על עצמו את תפקיד הלורד נשיא המועצה בממשלת הקואליציה שהקים צ'רצ'יל. דנגלס המשיך להיות עוזרו האישי הפרלמנטרי. לאחר שקודם לכן הוא דחה הצעה לתפקיד מיניסטריאלי כתת-שר במשרד לענייני סקוטלנד. אף על פי שהמוניטין של צ'מברלין מעולם לא השתקם לאחר כישלון הסכם מינכן, ותומכיו, כמו ראב בטלר, סבלו במשך כל שארית חייהם מתווית הפיוס, דנגלס עצמו נחלץ מהאשמה. על כל פנים, הוא טען עד יומו האחרון שהסכם מינכן היה חיוני להישרדותה של בריטניה ולתבוסתה של גרמניה הנאצית בזכות השנה הנוספת שניתנה לבריטניה להכין את עצמה למלחמה ב-1939. לדבריו ב-1938 מצב מוכנותה של בריטניה למלחמה היה שונה לחלוטין.

חודשים ספורים לאחר התפטרותו, החל מצב בריאותו של צ'מברלין להתדרדר. הוא התפטר מהקבינט ומת זמן קצר לאחר מכן לאחר מחלה קצרה בנובמבר 1940. דנגלס התנדב לשירות צבאי פעיל ולאחר שצ'מברלין עזב את דאונינג 10 הוא שאף להצטרף מחדש לרגימנט הפרשים המתנדבים של לנקרשייר. בבדיקה רפואית התברר שהוא סבל מחור בעמוד השדרה שהוקף בנגע שחפת שפשה בעצם. אם הוא לא היה עובר ניתוח להסרת הנגע, הוא היה מאבד את יכולתו להתהלך תוך כמה חודשים. בספטמבר 1940 הוא עבר ניתוח חדשני ומסוכן שארך שש שעות ובו הורחקה מגופו העצם הנגועה והוחלפה בעצם בריאה שנלקחה מעצם השוקה שלו.

"הכנסת עמוד שידרה לפוליטיקאי" (דנגלס למנתח שלו)

למרות אופיו ההומוריסטי והסבלני, השנתיים הבאות היו עבור דנגלס מבחן רציני. הוא היה עטוף בגבס ונאלץ לשכב ישר במשך רוב התקופה. אף על פי שהטיפול המסור של אשתו ומשפחתו עודדו אותו, מאוחר יותר הוא התוודה, "לעיתים קרובות חשתי שמוטב מותי מחיי". לקראת סוף שנת 1942 הוסר מגופו הגבס והותאם לו תומך לעמוד השדרה ובראשית 1943 הוא הצליח להתנייד לראשונה מאז הניתוח. במהלך התקופה בה הוא היה מוגבל בתנועה הוא קרא כל מה שהשיגה ידו. בין הספרים שהוא קרא אז היה הקפיטל, כתביהם של אנגלס ולנין, ביוגרפיות של פוליטיקאים מהמאות ה-19 וה-20 ורומנים פרי עטם של סופרים, החל מדוסטויבסקי ועד ארתור קסטלר.

ביולי 1943 נכח דנגלס בדיוני בית הנבחרים לראשונה מאז 1940 והוא החל לרכוש לעצמו מוניטין כיושב הספסלים האחוריים של הבית, במיוחד בזכות ניסיונו בתחום מדיניות החוץ. הוא חזה לבריטניה עתיד פוסט-אימפריליסטי והדגיש את הצורך לקשרים חזקים עם אירופה לאחר המלחמה. ב-1944, כשהכף התהפכה לטובת בעלות הברית, הוא התבטא ברהיטות על חשיבות העמידה מול שאיפותיה של ברית המועצות לשלוט במזרח אירופה. אומץ הלב שלו לדרבן את צ'רצ'יל לא לוותר ליוסיף סטלין נדון בהרחבה. רבים, כולל צ'רצ'יל עצמו, הבינו שאלו שהיו בזמנו מעורבים במדיניות הפיוס היו נחושים שהמחזה לא יחזור על עצמו מול התוקפנות הרוסית. במאי 1945 פרשה מפלגת הלייבור מממשלת הקואליציה שהוקמה בתקופת המלחמה וצ'רצ'יל הקים ממשלת מעבר והכריז על עריכת בחירות כלליות ביולי. דנגלס מונה אז לתפקיד המיניסטריאלי הראשון שלו. אנתוני אידן המשיך לכהן כשר החוץ ודנגלס מונה להיות אחד משני תתי-השרים במשרדו.

לאחר המלחמה והחברות בבית הלורדים

בבחירות הכלליות שנערכו ביולי 1945 ושהסתיימו בניצחון הסוחף של מפלגת הלייבור, איבד דנגלס את מושבו בפרלמנט. בשל העובדה שאביו של דנגלס, רוזן יום ה-13, היה כבר בשנות השבעים שלו, ההערכה הייתה שעד מהרה הקריירה הפוליטית של דנגלס תהיה כבר מאחוריו, שכן הוא בקרוב יירש את תואר האצולה של אביו. באותה תקופה לא הייתה לחברי מעמד האצולה הזכות לוותר על תוארם והישיבה בבית הלורדים הייתה חובה ללא כל אפשרות להישאר בבית הנבחרים, בו היה מרוכז רוב הכוח הפוליטי. ב-1946 מונה דנגלס לחבר בדירקטוריון של בנק סקוטלנד ואף על פי שהוא מעולם לא ראה בתחום הבנקאות כעיסוק ארוך טווח, הוא רכש ניסיון יקר ערך בתחומי הסחר והפיננסים. בתפקיד זה הוא המשיך לכהן עד 1951.

ב-1950 הכריז ראש הממשלה מטעם מפלגת הלייבור, קלמנט אטלי, על קיום בחירות כלליות. דנגלס הוזמן להתמודד פעם נוספת כמועמד השמרנים במחוז הבחירה של לנרק. בשל הסלידה שהוא חש מההתקפות האישיות שהוא ספג ממתחרהו במחוז מטעם הלייבור בבחירות 1945, טום סטיל, לא היסס דנגלס להזכיר לקהל בוחריו במחוז שסטיל הודה בחום למפלגה הקומוניסטית ולחבריה על הסיוע שהוא קיבל מהם במערכת הבחירות בה ניצח את דנגלס וזכה במושב שלו בפרלמנט. ב-1950, כשהמלחמה הקרה הייתה כבר בשיאה, היה שיתוף הפעולה של סטיל עם הקומוניסטים אבן נגף גורלית מבחינתו. דנגלס הצליח להחזיר לעצמו את מושבו בפרלמנט באחד הניצחונות הדחוקים ביותר שהיו אי פעם במחוז בחירה בריטי כלשהו: 19,890 בוחרים שהצביעו עבורו מול 19,205 שהצביעו לסטיל. ברמה הארצית ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות אלו כשלזכותה רוב של חמישה מושבים בלבד בבית הנבחרים.

ביולי 1951 מת אביו של דנגלס והוא ירש את תוארו כרוזן יום, יחד עם כל נכסי המשפחה, כולל אחוזת הירסל (The Hirsel), שהיה למעונו העיקרי ונכנס לבית הלורדים. עקב כך הוכרז על עריכת בחירות ביניים לנציג חדש לבית הנבחרים מטעם מחוז לנרק, אך בטרם התקיימו הבחירות הכריז אטלי על עריכת בחירות כלליות חדשות ביולי אותה שנה. המפלגה השמרנית הצליחה לשמור על נציגותה מטעם המחוז וברמה הארצית היא ניצחה ברוב של 17 מושבים, רוב קטן אך כזה שאפשר לצ'רצ'יל להקים ממשלה חדשה.

יום מונה לתפקיד חדש כשר המדינה במשרד לענייני סקוטלנד, תפקיד בדירוג ביניים, בכיר יותר מתת-שר אך זוטר יחסית לג'יימס סטיוארט, שעמד בראש המשרד והיה חבר הקבינט. סטיוארט, ששימש קודם לכן כמצליף הראשי רב ההשפעה של השמרנים, היה איש סודו של צ'רצ'יל וככל הנראה השר הסקוטי בעל הכוח הרב ביותר בכל ממשלה שכיהנה אי פעם. ד. ר. ת'ורפ כתב שיום היה חייב את מינויו לתמיכתו של סטיוארט יותר מאשר להתלהבות כלשהי מצדו של ראש הממשלה (צ'רצ'יל כינה אותו בלעג Home sweet Home, משחק מילים על שמו של יום שנכתב באנגלית בדיוק כמו המילה "בית" ועל הביטוי שמשמעותו "אין כמו בבית"). בנוסף לתפקידו המינסטריאלי מונה יום כחבר במועצה המלכותית, כיבוד שהוענק באופן סלקטיבי בלבד לשרים שלא היו חברים בקבינט.

במשך כל תקופת כהונתו השנייה של צ'רצ'יל כראש הממשלה, בשנים 1951–1955, נשאר יום במשרד לענייני סקוטלנד, אף על פי שהן אנתוני אידן במשרד החוץ והן הלורד סולסברי במשרד קשרי חבר העמים הבריטי, הזמינו אותו להצטרף לצוותים המיניסטריאליים שלהם. בין הסוגיות בהן עסק יום במשרד לענייני סקוטלנד היו מיזמים להקמת תחנות כוח הידרואלקטריות, חקלאות באזורי ההרים, תובלה ימית, תחבורה יבשתית, ייעור ורווחתם של חוכרי החוות הקטנות בהיילנדס ובאיים ההברידיים החיצוניים. סוגיות אלו לא זכו באופן כללי לדיווח בעיתונות הבריטית, אך שאלת הצגת ראשי התיבות של שמה של המלכה אליזבת השנייה (Royal cypher) על גבי תיבות הדואר בסקוטלנד הגיע לכותרות הראשיות. בשל העובדה שאליזבת הראשונה, מלכת אנגליה לא מלכה מעולם על סקוטלנד, טענו כמה לאומנים סקוטים בעת עלייתה לכס המלוכה של אליזבת השנייה ב-1952 שהיא אמורה להיקרא בסקוטלנד בשם "אליזבת הראשונה". בנאום שנשא צ'רצ'יל בבית הנבחרים הוא אמר שבהתחשב ב"גדולתה ובתפארתה של סקוטלנד" ובתרומתם של הסקוטים להיסטוריה של בריטניה ושל העולם, "עליהם לשמור על הסדר בקרב האנשים המטופשים ביותר שלהם". ביוזמתו של יום הוטבע על גבי תיבות הדואר בסקוטלנד הכתר המלכותי בלבד ללא ציון ראשי התיבות המלאים של שמה של המלכה.

כאשר החליף אידן את צ'רצ'יל כראש הממשלה ב-1955 הוא קידם את יום אל הקבינט כשר לקשרי חבר העמים הבריטי. עד למינויו לתפקיד זה לא ביקר יום באף אחת מהארצות שבתחום אחריותו ועד מהרה הוא יצא לביקורים באוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור, הודו, פקיסטן וציילון. היה עליו לעסוק בסוגיה הרגישה של ההגירה בין מדינות חבר העמים הבריטי, משימה שהייתה כרוכה באיזון עדין בין התנגדות בכמה אזורי מגורים בבריטניה ובאוסטרליה לכניסתם של מהגרים לא-לבנים מחד, לבין סנקציות שעלולות היו להיות מוטלות בהודו ובפקיסטן כנגד אינטרסים מסחריים בריטיים אם תינקט מדיניות מפלה כלפי המהגרים מארצות אלו, מאידך. בכל אופן, ברוב ההיבטים, כאשר התמנה יום לתפקידו, נראה היה שזו הייתה תקופה ללא אירועים מיוחדים באופן יחסי בהיסטוריה של חבר העמים הבריטי. סערת העצמאות ההודית ב-1947 הייתה כבר נחלת העבר ותהליך הדה-קולוניזציה התרחש ברובו רק בשנות השישים. אף על פי כן, נפלה לידיו של יום המשימה של שמירת אחדותו של חבר העמים במהלך מלחמת סיני (משבר סואץ) ב-1956, שתואר על ידי דטון כ"אירוע המפלג ביותר בתולדותיו של הארגון". אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה גיבו את הפלישה האנגלו-צרפתית למצרים כדי להחזיר את השליטה על תעלת סואץ, בעוד שקנדה, ציילון, הודו ופקיסטן, התנגדו לה.

נראה היה שצפויה סכנה שציילון, הודו ובמיוחד פקיסטן עלולות היו לעזוב את חבר העמים. יום היה נחוש בתמיכתו בפלישה, אך הוא עשה שימוש בקשריו עם ג'ווהרלל נהרו, ונגליל קרישנן קרישנה מנון, ויג'יה לקשמי פנדיט (אנ') ואחרים כדי למנוע את התפוררות הארגון. מערכת היחסים שלו עם אידן הייתה תומכת ורגועה. הוא סבר שהוא מסוגל, שלא כמו אחרים, להתריע בפני אידן על אי-נוחות בנוגע למשבר סואץ, הן מבחינה בינלאומית והן בקרב כמה חברים בקבינט. אידן פיטר את השרים האחרים שאותם הוא כינה "האחיות החלשות" (weak sisters). הבולט מבניהם היה ראב בטלר שהססנותו בנוגע למשבר סואץ ותמיכתו בעבר במדיניות הפיוס כלפי היטלר פגעו במעמדו במפלגה. כאשר הפלישה הופסקה תחת לחצה של ארצות הברית בנובמבר 1956, שקד יום יחד עם מתנגדיה מקרב מדינות חבר העמים להפוך את הארגון למה שדאגלס הרד כינה "חבר עמים מודרני רב-גזעי".

ממשלת מקמילן

בינואר 1957 התפטר אידן מתפקידו. ב-1955 היה ברור שהוא היורש של צ'רצ'יל, אך כעת לא הסתמן אף אחד כיורשו של אידן. מנהיגי המפלגה השמרנית לא נבחרו בהצבעה של חברי הפרלמנט או חברי המפלגה, אלא נבחרו לתפקידם לאחר דיונים בלתי רשמיים במפלגה שהיו יודעים בכינוי "תהליכי הייעוץ המקובלים" (the customary processes of consultation). המצליף הראשי של המפלגה, אדוארד הית', שמע את דעותיהם של יושבי הספסלים האחוריים של המפלגה, של שניים מבכירי חברי בית הלורדים (הלורד נשיא המועצה, הלורד סולסברי והלורד צ'נסלור, לורד קילמויר) ונפגש עם חברי הקבינט באופן אישי כדי לשמוע את העדפותיהם. רק אחד מחברי הקבינט תמך בבחירתו של בטלר וכל השאר, כולל יום, העדיפו את הרולד מקמילן. זו הייתה גם דעתו של צ'רצ'יל, שאתו המלכה התייעצה. ב-10 בינואר התמנה מקמילן כראש הממשלה.

בממשלתו של מקמילן המשיך יום לשמש כשר לקשרי חבר העמים הבריטי. את רוב זמנו הוא הקדיש לעניינים הקשורים לאפריקה, שם היה צורך להסכים על עתידן של בוטסואנה ושל הפדרציה של רודזיה וניאסלנד. בין שאר הסוגיות בהן הוא היה מעורב היו הסכסוך בין הודו לבין פקיסטן בנוגע לקשמיר, עידוד ההגירה מבריטניה לאוסטרליה והיחסים עם הארכיבישוף מקאריוס בקפריסין. בזכות זה האחרון קיבל יום תפקיד רם מעלה יותר בקבינט. מקאריוס, שהיה מנהיג של תנועה מיליטנטית אנטי-בריטית ופרו-יוונית, הוחזק בגלות בסיישל. מקמילן, בהסכמתם של רוב חברי הקבינט, כולל יום, החליט שמאסרו של מקאריוס יגרום ליותר נזק מאשר תועלת למעמדה של בריטניה בקפריסין והורה על שחרורו. הלורד סולסברי, שהתנגד לצעד זה בתקיפות, התפטר מתפקידו במרץ 1957. מקמילן העביר את סמכויותיו של סולסברי ליום בנוסף לתפקידיו הקיימים ומינה אותו לתפקיד הלורד נשיא המועצה ומנהיג סיעת הממשלה בבית הלורדים. התפקיד הראשון מבין שני אלה היה ברובו כיבוד סמלי, אך תפקיד מנהיג סיעת הממשלה בבית הלורדים קירב אותו למרכז העשייה הממשלתית. לדבריו של הארד, "באמצעות התהליך הבלתי מורגש האופייני לפוליטיקה הבריטית, הוא מצא את עצמו חודש אחר חודש, ללא שום צעד מיוחד מצדו, כדמות חיונית ביותר בממשלה".

יום זכה באופן כללי ליחס חם הן מעמיתיו והן מיריביו והיו פוליטיקאים בודדים שלא היו איתו ביחסים טובים. אחד מהם היה קלמנט אטלי, אך מאחר ששיאי הקריירה של שניהם לא חפפו זו לזו, הייתה לכך חשיבות מועטה. משמעותית יותר הייתה מערכת היחסים העוקצנית שהייתה לאיאן מקלאוד עם יום. מקלאוד, שכיהן כשר המושבות בין השנים 1959–1961, היה, כמו בטלר, באגף הליברלי של המפלגה השמרנית. הוא היה משוכנע, בניגוד ליום, שבמושבותיה של בריטניה באפריקה יש להנהיג את שלטון הרוב ולהעניק להן עצמאות מוקדם ככל האפשר. בין תחומי האחריות של השניים הייתה חפיפה, בעיקר בפדרציה של רודזיה וניאסלנד, שכללה את רודזיה הצפונית, את רודזיה הצפונית ואת ניאסלנד. הראשונה והשלישית היו עדיין מושבות ולפיכך בתחום אחריותו של מקלאוד ואילו רודזיה הדרומית הייתה תחת ממשל עצמי ולפיכך בתחום אחריות משרדו של יום.

שאיפתו של מקלאוד הייתה לקדם את תהליכי מתן העצמאות ושלטון הרוב. יום האמין בגישה הדרגתית יותר בנוגע לעצמאות שתתאים לדעות ולאינטרסים הן של המיעוט הלבן והן של הרוב השחור. מקלאוד לא היה שותף לדעותיהם של אלו שהזהירו שתהליך עצמאות מזורז יוביל את המדינות החדשות ל"צרות, סכסוכים, עוני, רודנות" ושאר עוולות. תשובתו לדעות אלו הייתה "האם הייתם רוצים שהרומאים יישארו בבריטניה?" הוא איים להתפטר אם לא יתאפשר לו לשחרר מהכלא את הייסטינגס באנדה מניאסלנד, מהלך שיום ואחרים סברו שהוא לא נבון ועלול לעורר חוסר אמון כלפי בריטניה בקרב המיעוט הלבן בפדרציה. בסופו של דבר התקבלה דעתו של מקלאוד, אך בשלב זה יום כבר לא כיהן יותר כשר לקשרי חבר העמים הבריטי.

שר החוץ (1960–1963)

אדוארד הית', סגנו של דאגלס יום במשרד החוץ. לימים כיהן הית' כשר בממשלתו של דאגלס-יום, שבהמשך כיהן כשר בממשלתו של הית'.

ב-1960 התפטר שר האוצר, דריק הית'קואט-אמורי. מקמילן הגיע איתו להסכמה שהמחליף הטוב ביותר לתפקיד יהיה מי שכיהן עד אז כשר החוץ, סלווין לויד. במונחים של יכולות וניסיון, המועמד המתאים ביותר לקבל את תפקידו של לויד כשר החוץ היה יום, אך באותה עת הייתה ציפייה ששר החוץ יהיה חבר בית הנבחרים. האחרון ששימש בתפקיד זה מקרב חברי בית הלורדים היה הלורד הליפקס בשנים 1938–1940. שאיפתו של אנתוני אידן הייתה למנות לתפקיד את סולסברי ב-1955, אך הנטייה בבית הנבחרים הייתה לא להסכים לצעד שכזה.

לאחר דיונים עם לויד ועם פקידי ממשלה בכירים, החליט מקמילן לנקוט בצעד חסר תקדים ולמנות שני שרי חוץ שיכהנו בקבינט: יום, בתפקיד שר החוץ שימשיך לשבת בבית הלורדים, ואדוארד הית', כלורד שומר החותם וכסגן שר החוץ שישב בבית הנבחרים. כשבקשתה של בריטניה להצטרף לשוק האירופי המשותף הייתה בתהליך, נמסרה לידיו של הית' האחריות למשא ומתן עם הארגון וכן לדובר הממשלה בבית הנבחרים בנושאי חוץ.

מפלגת הלייבור שישבה באופוזיציה מחתה נגד מינויו זה של יום. מנהיגה, יו גייטסקל, אמר שמהלך זה היה "מעורר סלידה מבחינה חוקתית" עבור חבר בית הלורדים להיות אחראי על משרד החוץ. מקמילן השיב שהעובדה שיום נולד למשפחת אצולה לא אמורה לשלול ממנו את שירותיו של "האדם הטוב ביותר לתפקיד – אדם שאותו אני רוצה לצדי". הארד העיר, "כמו כל המהומות המלאכותיות הללו, גם זו גוועה לאחר זמן מה" (ואכן היא גם לא חודשה כאשר 19 שנים לאחר מכן מינתה מרגרט תאצ'ר חבר אחר בבית הלורדים, הלורד קרינגטון, לאותו תפקיד). השותפות בין יום להית' פעלה היטב. על אף הרקע השונה של שניהם ועל אף פער הגילים (יום – אריסטוקרט שגדל בתקופה האדוארדית והית' – מריטוקרט בן המעמד הבינוני-נמוך שגדל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם), כיבדו השניים איש את רעהו. יום תמך בשאיפתו של מקמילן להכניס את בריטניה לשוק האירופי המשותף ושמח להפקיד את ניהול המשא ומתן בידיו של הית'.

תשומת לבו של יום התמקדה בעיקר במלחמה הקרה, תחום בו הוא ביטא בעוצמה את דעותיו האנטי-קומוניסטיות ויישם גישה פרגמטית בהתמודדות מול ברית המועצות. הבעיה העיקרית הראשונה שנצבה בפניו בזירה זו הייתה כשב-1961, בהוראתו של המנהיג הסובייטי, ניקיטה חרושצ'וב, הוקמה חומת ברלין כדי לבלום את תנועת הבריחה של תושבי גרמניה המזרחית אל גרמניה המערבית דרך ברלין המערבית. יום כתב לעמיתו האמריקאי, דין ראסק, "מניעת הגעתם של תושבי ברלין המזרחית אל ברלין המערבית לא הייתה מעולם קאזוס בלי עבורי. אנו מוטרדים בנוגע לאפשרות המעבר מהמערב לברלין ועל זה עלינו לשמור". עד מהרה הגיעו ממשלות בריטניה, גרמניה המערבית וארצות הברית להסכמה על עמדה משותפת במשא ומתן. כל שנותר היה לשכנע את נשיא צרפת, שארל דה גול, ליישר עמם קו. בסופו של דבר הושגה הסכמה והשותפים הכירו מבחינה טקטית בכך שהחומה עומדת להיוותר על תילה. ברית המועצות מצידה לא חיפשה לנתק את הגישה של מדינות המערב למערב ברלין דרך שטחה של גרמניה המזרחית.

בשנה שלאחר מכן איים משבר הטילים בקובה להפוך את המלחמה הקרה למלחמה גרעינית. נשק גרעיני סובייטי הוצב בקובה, באופן פרובוקטיבי בקרבה לארצות הברית. נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, עמד על כך שהטילים יוזזו משם ורבים סברו שהעולם עומד על סף קטסטרופה עם ירי הדדי של נשק גרעיני על ידי שתי מעצמות העל. על אף תדמיתו הציבורית של אדם רגוע וקר רוח, היה מקמילן מטבעו עצבני ומתוח. במהלך משבר הטילים, חיזק יום, שהרוגע שלו היה טבעי ומלידה, את החלטיותו של ראש הממשלה ועודד אותו לגבות את התנגדותו של קנדי אל מול איומי המתקפה הגרעינית של ברית המועצות. הלורד צ'נסלור (לורד דילהום) התובע הכללי (סר ג'ון הובסון) וסגן התובע הכללי (סר פיטר ראולינסון) נתנו ליום בשיחות פרטיות את חוות דעתם שהמצור האמריקאי על קובה היה הפרה של החוק הבינלאומי, אך הוא המשיך להחזיק במדיניות של תמיכה נמרצת בנשיא קנדי. כאשר נסוג חרושצ'וב ופינה את הטילים מקובה, הגיב יום:

הייתה מידה רבה של ספקולציה בנוגע למניעיה של רוסיה. מבחינתי הם די ברורים. המניעים שלהם היו לבחון את כוונותיה של ארצות הברית ולראות כיצד הנשיא, בפרט, יגיב כנגד איום בכוח. אם הנשיא היה נכשל לרגע אחד בעניין שמשפיע על בטחונה של ארצות הברית, לאף אחת מבעלות בריתה של ארצות הברית לא היה יותר ביטחון באפשרות שארצות הברית תגן עליה.

ציון הדרך העיקרי בתקופת כהונתו של יום כשר החוץ נגע גם הוא ליחסי מזרח-מערב: המשא ומתן והחתימה על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים ב-1963. הוא הסתדר היטב עם עמיתיו האמריקאי והרוסי, דין ראסק ואנדריי גרומיקו. זה האחרון כתב שבכל עת שהוא פגש את יום היו "פריצות דרך, לא פתאומיות אך עדיין מבריקות", אך כל פגישה הותירה רושם תרבותי שהפך את הפגישה הבאה לקלה יותר". גרומיקו סיכם שיום הוסיף חריפות למדיניות החוץ הבריטית. ב-5 באוגוסט 1963 חתמו גרומיקו, יום וראסק במוסקבה על החוזה. לאחר החששות שעורר משבר הטילים בקובה, האיסור על ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון ותחת פני המים התקבל בברכה כצעד לקראת סיום המלחמה הקרה. מבחינתה של ממשלת בריטניה החדשות הטובות שהגיעו ממוסקבה התקבלו בברכה כפל כפליים בשל הסחת הדעת שהם משכו מפרשת פרופיומו, שערורייה מינית שבה היה מעורב השר הבכיר ג'ון פרופיומו והותירה את ממשלו של מקמילן פגיע.

יורשו של מקמילן

באוקטובר 1963, זמן קצר לפני כינוס הוועידה השנתית של המפלגה השמרנית, לקה מקמילן במה שנחשב בתחילה כסרטן בבלוטת הערמונית. בתחילה נראה היה שהמצב חמור יותר ממה שהוא התברר בהמשך ומקמילן הודיע שהוא יתפטר מתפקידו כראש הממשלה מיד לאחר שיבחר יורשו. שלושה פוליטיקאים בכירים נחשבו כיורשים אפשריים: ראב בטלר (שכיהן כמזכיר המדינה הראשון), רג'ינלד מאודלינג (שר האוצר) והלורד היילשם (הלורד נשיא המועצה ומנהיג סיעת הממשלה בבית הלורדים). הטיימס סיכם את התמיכה בהם:

מר בטלר יכול ללא ספק להסתמך על רוב בתוך הקבינט, שם צריכה להינקט כעת היוזמה העיקרית. מר מאודלינג, כאשר התפזר הפרלמנט בראשית אוגוסט, יכול היה להשיג רוב בקרב יושבי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים. לורד היילשם, שהופיע היום לראשונה בפני באי ועידת המפלגה, ממשיך להיות יקירם של מחוזות הבחירה.

באותו מאמר הוזכר יום בדרך אגב כ"מועמד ההיפותטי הרביעי" שעליו יכולה המפלגה להתפשר אם יהיה צורך בכך.

ההנחה של הטיימס ושל פרשנים אחרים הייתה שאם היילשם (או יום) יהיה המועמד לתפקיד, הוא יוותר על זכותו לשבת בבית הלורדים. צעד כזה היה כעת אפשרי הודות לחקיקה שהתקבלה זמן לא רב קודם לכן. ראש הממשלה הבריטי האחרון שישב בבית הלורדים היה רוברט גסקוין ססיל שסיים את כהונתו האחרונה ב-1902. ב-1923, כאשר עמדה בפניו הבחירה בין סטנלי בולדווין לבין הלורד קרזון, החליט המלך ג'ורג' החמישי ש"אילוצי הזמן" מחייבים אותו למנות ראש ממשלה מקרב חברי בית הנבחרים. מזכירו הפרטי של המלך ציין שהוא "האמין שהוא לא יקיים את האמון שניתן בו אם הוא יבחר בחבר בית הלורדים כראש הממשלה". באופן דומה, לאחר התפטרותו של נוויל צ'מברלין ב-1940 עמדו על הפרק שני יורשים אפשריים, צ'רצ'יל והליפקס, אך זה האחרון פסל את עצמו כמועמד על רקע חברותו בבית הלורדים. לפיכך, ב-1963, היה ברור לחלוטין שראש הממשלה צריך להיות אחד מחברי בית הנבחרים. ב-10 באוקטובר הכריז הלורד היילשם על כוונתו לוותר על תואר האצולה שלו.

שוב התקיימו במפלגה השמרנית ה"תהליכים המקובלים". החשאיות הרגילה של ההתייעצויות הפכה לבלתי אפשרית בשל העובדה שהם התנהלו במהלך ועידת המפלגה והיורשים האפשריים הציגו את המצעים שלהם בפומבי. לבטלר עמד היתרון שהוא נשא את הנאום המרכזי של מנהיג המפלגה בהיעדרו של מקמילן, אך הוא באופן כללי היה ברור שהוא החמיץ את ההזדמנות לאחר שהנאום לא עורר השראה. היילשם עורר את דחייתם של תומכים רבים בו עקב מערכה מוחצנת שרבים סברו שהיא וולגרית. מאודלינג, כמו בטלר, נשא נאום שבו הוא כשל מלהרשים את הוועידה. דמויות מפתח במפלגה, כמו הלורד וולטון וסלווין לויד, האיצו ביום להציג את עצמו כמועמד אפשרי.

לאחר שהוציא את עצמו מהמרוץ אחרי שהגיעו החדשות על מחלתו של מקמילן, הכעיס יום לפחות שניים מעמיתיו לקבינט עקב שינוי דעתו. עד מהרה הגיע מקמילן למסקנה שיום יהיה הבחירה הטובה ביותר כיורשו והעניק לו גיבוי חזק מאוד מאחורי הקלעים. הוא דאג לפרסם את רצונו שאם הוא יחלים, הוא ישמח לשרת כחבר בקבינט של יום. קודם לכן העדיף מקמילן את היילשם, אך הוא נמלך בדעתו לאחר שהוא למד משגריר בריטניה בארצות הברית שממשל קנדי לא חש בנוח מהאפשרות שהיילשם יהיה ראש הממשלה. כמו כן נודע לו מהמצליף הראשי שלו שהיילשם, שנראה כאיש האגף הימני, ירחיק מהמפלגה מצביעים מתונים.

בניגוד לכך, נתפש בטלר כאיש האגף הליברלי של המפלגה השמרנית ובחירתו כמנהיג המפלגה עלולה הייתה לפלג אותה. הלורד צ'נסלור, לורד דילהום, קיים משאל בקרב חברי הקבינט ודיווח למקמילן שכאפשרות ראשונה ושנייה, קיבל יום עשרה קולות, מאודלינג קיבל ארבעה, בטלר קיבל שלושה והיילשם קיבל שניים.

מינוי ראש הממשלה נותר חלק מ"משפט המלוכה" (Royal prerogative) שעל פיו למונרך אין כל חובה חוקתית להיוועץ בראש הממשלה היוצא על מינוי יורשו. על כל פנים, מקמילן יעץ למלכה שהוא רואה ביום את הבחירה הנכונה. חלק מועט מהמהלכים הללו נודעו למישהו מעבר לדרגים הבכירים של המפלגה ושל סגל הארמון. ב-18 באוקטובר פרסם הטיימס כותרת ראשית: "המלכה עשויה לקרוא למר בטלר היום". הדיילי טלגרף והFinancial Times צפו גם הם שבטלר ימונה לתפקיד. באותו יום זימנה המלכה את יום לארמונה. כשהיא מודעת למחלקות בחוגי מפלגת השלטון, היא לא מינתה אותו כראש הממשלה, אלא הזמינה אותו כדי לבדוק אם הוא מסוגל להרכיב ממשלה.

עמיתיו של יום בקבינט, אינוק פאוול (אנ') וליי מקלאוד, שלא היו שבעי רצון ממועמדותו, עשו מאמץ של הרגע האחרון למנוע אותו מלקבל את התפקיד על ידי שיכנוע של בטלר ושל המועמדים האחרים לא לקבל על עצמם תפקידים בקבינט של יום. בכל אופן, בטלר האמין שחובתו לשרת בקבינט. הוא סירב לקחת חלק בקנוניה וקיבל על עצמו את תפקיד שר החוץ. שאר המועמדים הלכו בעקבותיו ורק פאוול ומקלאוד סירבו לשרת כשרים תחת יום. מקלאוד העיר, "אין אנו מצפים שיהיו אתנו אנשים רבים בחפירה האחרונה". ב-19 באוקטובר שב יום לארמון בקינגהאם והודיע למלכה כי עלה בידו להרכיב ממשלה. העיתונות לא רק שהחלה ברגל שמאל בנוגע למינוי, אלא גם הייתה מאוד ביקורתית. בעמוד הראשון של הדיילי מירור, שהיה תומך בלייבור, נאמר:

בחור חביב ואציל מנומס. אך המינוי של אינקיטאטוס, סוסו של קליגולה, לתפקיד קונסול היה צעד מדיני זהיר בהשוואה למחווה זו של קלות ראש של אדם חולה כפי שבוצעה על ידי מר מקמילן... אלק (לא אלק הפיקח – סתם אלק) משחק בשחמט עם הקבינט שכולל לפחות ארבעה בעלי שיעור קומה, חוכמה, אישות ופוטנציאל גדולים יותר בהשוואה אליו. בבטלר בגדו, במאודלינג עלבו, ממקלאוד התעלמו, בהית' זלזלו ועל היילשם צחקקו בארמון בעקבות המחווה שהגיעה מבית החולים.

הטיימס, שבאופן כללי תמך בשמרנים, גיבה את בטלר וכינה את ההתעלמות מכישרונותיו הרבים "בזבוז". העיתון שיבח את יום כ"שר חוץ מוצלח באופן יוצא מן הכלל", אך הטיל ספק בהבנתו בענייני הפנים, באינסטינקטים החדשניים שלו ובהתאמתו "להוביל את המפלגה השמרנית במערכת הבחירות הפראית ואולי המלוכלכת" שצפויה להתקיים תוך שנה. הגרדיאן, עיתון ליברלי בראייתו הפוליטית, העיר שיום "לא נראה כמו אדם שמקנה כוח ומתווה מטרה לקבינט ולמדינה" ורמז שהוא נראה חלש מדי מבחינה פוליטית כדי להיות אפילו ממלא מקום. האובזרבר, עיתון נוסף בעל השקפה ליברלית, אמר, "הרושם המדהים והמזיק שהותירו אירועי השבועיים האחרונים הוא שהטורים (השמרנים) אולצו להתפשר על האפשרות הטובה השנייה... הרוגע והיציבות שעשו אותו שר חוץ טוב, במיוחד בתקופה של המשברים בברלין ובקובה, עשויים גם לשקף אחריות".

בינואר 1964, ובהיעדר כל מידע נוסף, מקלאוד, שכעת היה העורך של השבועון The Spectator, ניצל את ההזדמנות כשכתב חוות דעת על ספר מאת רנדולף צ'רצ'יל כדי להוציא לאור את הגרסה השונה והמאוד מפורטת שלו אודות הבחירות למנהיגות המפלגה. הוא תיאר את "הבדיקות המקדימות" של חמישה בני אצולה מהמפלגה השמרנית, שארבעה מתוכם, כמו יום ומקמילן התחנכו באיטון, כתפירת תפקיד על ידי "מעגל הקסם" של איטון.

ראש הממשלה

הרולד וילסון, מנהיג מפלגת הלייבור ויריבו הגדול של דאגלס-יום.

ב-23 באוקטובר 1963, ארבעה ימים לאחר שהתמנה לתפקיד ראש הממשלה, ויתר יום על תוארו כרוזן ותוארי אצולה נוספים שהחזיק בהם. בשל התואר אביר מסדר הדרדר שהוענק לו ב-1962, הוא נודע לאחר שפרש מבית הלורדים בתואר סר אלק דאגלס-יום. המושב שייצג את מחוז הבחירה של קינורס ומערב פרת'שייר היה פנוי והוא הוצב כמועמד השמרנים במחוז בחירה זה. הפרלמנט היה אמור להתכנס ב-24 באוקטובר לאחר פגרת הקיץ, אך כינוסו נדחה עד ה-12 בנובמבר עד לסיום בחירות הביניים. במשך 12 ימים כיהן דאגלס-יום כראש הממשלה תוך כדי שהוא לא היה חבר באף אחד מבתי הפרלמנט, מצב חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית של בריטניה. הוא ניצח בבחירות הביניים ברוב של 9,328 קולות, המועמד הליברלי היה שני ומועמד הלייבור שלישי.

מנהיג סיעת הלייבור בבית הנבחרים, הרולד וילסון תקף את ראש הממשלה החדש כ"אנכרוניסט אלגנטי". הוא טען שאף אחד מרקע דומה לזה של דאגלס-יום לא מודע לבעיותיהן של משפחות פשוטי העם. בעיקר, תבע וילסון לדעת כיצד "נצר למוסד מנוון" יכול להוביל את המהפכה הטכנולוגית שוילסון טען שהיא כה חיונית: "זוהי מהפכת-הנגד... לאחר חצי מאה של התקדמות דמוקרטית, של מהפכה חברתית, כל התהליך עלול להיעצר עם הרוזן הארבעה עשר!" דאגלס-יום ביטל את הטענה הזאת כ"סנוביות הפוכה" והעיר, "אני מניח שמר וילסון, כאשר אתה חושב על זה, הוא מר וילסון הארבעה עשר". הוא כינה את וילסון "איש המכירות החלקלק של המדעים המלאכותיים" ואת מפלגת הלייבור "השארית היחידה במדינה של תודעה מעמדית". האופוזיציה נסוגה עם הצהרה לעיתונות שאמרה ש"מפלגת הלייבור לא מתעניינת בעובדה שראש הממשלה ירש את תוארו כרוזן הארבעה עשר – הוא לא יכול לבוא בטענות לאבותיו הקדמונים יותר מאשר כולנו".

דאגלס-יום ירש ממקמילן ממשלה שנחשבה באופן נרחב כממשלה חלשה, "שקועה בים של סאטירות ושערוריות", כדבריו של הארד. הוא היה מטרה לחיצי הסאטירה של הטלוויזיה של ה-BBC ושל המגזין Private Eye. שלא כמו וילסון, הופעותיו בטלוויזיה לא היו נינוחות והוא נראה בהם פחות ספונטני בהשוואה ליריבו.

בזירה הבינלאומית האירוע הדרמטי ביותר בתקופת כהונתו של דאגלס-יום כראש הממשלה היה רצח קנדי בנובמבר 1963. דאגלס-יום, שהיה נרגש מאוד מהרצח, שידר דברים לזכרו בטלוויזיה. הוא חיבב את קנדי ואהב לעבוד אתו. הוא לא הגיע למערכת יחסים משביעת רצון כזאת עם יורשו של קנדי, לינדון ג'ונסון. לשתי הממשלות היו חילוקי דעות רציניים בנוגע לשאלת הסחר הבריטי עם קובה. בתקופת כהונתו קיבלו המושבות רודזיה הצפונית וניאסלנד את עצמאותן, אף על פי שהייתה זו תוצאה של המשא ומתן שהוביל מקלאוד בתקופת ממשלת מקמילן.

בבריטניה הייתה זו תקופה של שגשוג כלכלי. על פי הטיימס רמת הייצוא נסקה, והכלכלה צמחה בשיעור שנתי של ארבעה אחוזים. דאגלס-יום לא התיימר להיות מבין גדול בכלכלה. הוא אמר שבעיותיו התחלקו לשני סוגים: "הבעיות הפוליטיות שלא ניתן היה לפתור אותן והבעיות הכלכליות שלא ניתן היה להבין אותן". בהזדמנות אחרת הוא אמר: "כאשר עלי לקרוא מסמכים בענייני כלכלה, עלי להחזיק קופסת גפרורים שאיתם אני מנסה להמחיש את הבעיות ולפשט אותן עבורי". הוא השאיר את מאודלינג כאחראי על האוצר וקידם את הית' לתפקיד החדש של שר המדינה לתעשייה, מסחר ופיתוח אזורי, בנוסף לתפקידו כנשיא מועצת המסחר (President of the Board of Trade). הית' הוביל את אחד מתהליכי החקיקה המשמעותיים ביותר בתקופת ממשל דאגלס-יום, חוק תחזוקת המחיר החוזרת (Resale price maintenance).

חוק זה הונח על שולחן הפרלמנט כדי לשלול מהיצרנים והספקים את הכוח לקבוע את המחירים הקמעונאים של סחורותיהם. באותה תקופה מחיריהם של עד ארבעים אחוזים מהסחורות שנמכרו בבריטניה תומחרו בשיטה זו, תוך פגיעה בעקרון התחרות ותוך פגיעה בצרכנים. דאגלס-יום, שמטבעו היה פחות ליברל בסוגיות כלכליות בהשוואה להית', לא היה נותן להצעת חוק כזאת לעבור ללא הפרעה. אף על פי כן, הוא העניק גיבוי להית', לנוכח התנגדותם של כמה מחברי הקבינט, כולל בטלר, היילשם ולויד, בנוסף למספר ניכר של יושבי הספסלים האחוריים מהמפלגה השמרנית. הם האמינו שהשינוי ייטיב עם רשתות הסופרמרקטים ועם רשתות שווק גדולות אחרות על חשבונם של בעלי עסקים קטנים. הממשלה נאלצה לבצע וויתורים כדי להימנע מתבוסה. הפיקוח על המחירים הקמעונאיים המשיך להיות חוקי עבור כמה סוגי סחורות, כולל ספרים, והוא נשאר בתוקף עד שעקב כוחות השוק הוא בוטל ב-1995. לתעשיינים ולספקים הותר גם לסרב לספק סחורות לקימעונאים שימכרו את סחורותיהם במחירים שמתחת למחירי העלות כמוצרי לוס לידר. הצעת החוק נתקלה בקשיים בהעברתה בפרלמנט, שכן מפלגת הלייבור נמנעה בהצבעה וכך נותרו חברי המפלגה השמרנית להצביע בעד או נגד ממשלתם. ביולי 1964 קיבל החוק את ההסכמה המלכותית, אך הוא החל להיות מיושם רק ב-1965, כאשר דאגלס-יום, הית' ועמיתיהם היו כבר מחוץ לממשלה.

מזימה לחטוף את דאגלס-יום באפריל 1964 סוכלה על ידי ראש הממשלה עצמו. שני סטודנטים מהאגף השמאלי מאוניברסיטת אברדין עקבו אחריו עד לביתם של ג'ון ופריסיליה באקן שבו הוא שהה. דאגלס-יום היה לבד בבית ופתח את הדלת והסטודנטים עמדו שם ואמרו לו שהם מתכננים לחטוף אותו. תגובתו הייתה: "אני מניח שאת יודעים שכתוצאה מכך השמרנים ינצחו בבחירות ברוב של 200 או 300 מושבים. הוא הגיש לשניים בירה והם וויתרו על מזימתם. הוא לא סיפר לאף אחד על המקרה, שכן הוא לא היה מעוניין להזיק לשומר הראש שלו, אך ב-1977 הוא סיפר את הסיפור להיילשם, שתיעד אותו ביומנו.

תקופת כהונתו של הפרלמנט שנבחר ב-1959 עמדה להסתיים באוקטובר 1964. הפרלמנט פוזר ב-25 בספטמבר ולאחר מערכת בחירות שארכה שלושה שבועות התקיימו הבחירות הכלליות ב-15 באוקטובר. השמרנים בהנהגת דאגלס-יום השיגו הישג טוב יותר מהצפוי, אך הלייבור בהנהגתו של וילסון השיגו רוב דחוק וניצחו. מספר המושבים בפרלמנט של הלייבור היה 317, של השמרנים 304 ושל הליברלים 9.

באופוזיציה

כמנהיג האופוזיציה, דיבר דאגלס יום על לבם של מקלאוד ושל פאוול להצטרף מחדש לספסלים הקדמיים של המפלגה השמרנית. תוך שבוע מקיום הבחירות הכלליות פרש בטלר מהחיים הפוליטיים וקיבל את משרת המנהל של טריניטי קולג' שבקיימברידג' ותואר אצולה לכל החיים. דאגלס-יום לא הקצה לעמיתיו באופן מידי תפקידים בממשלת הצללים, אך בינואר 1965 מינה את מאודלינג להיות שר החוץ בממשלת הצללים ואת הית' כדובר לענייני האוצר והכלכלה. לא הופעל עליו לחץ להעביר את המנהיגות לחבר מהדור הצעיר של המפלגה, אך בראשית אותה שנה החלה קבוצה חדשה במפלגה שנקראה "לחץ לשמרנות כלכלית וחברתית" (Pressure for Economic and Social Toryism), לקרוא באופן דיסקרטי לשינוי. דאגלס-יום לא ידע, או שבחר להתעלם מהעובדה שהית' הרים תרומה לקבוצה זו. הוא החליט שהגיע העת עבורו לפרוש מתפקידו כמנהיג והית' היה המחליף המועדף עליו.

כשהוא נחוש בדעתו שעל המפלגה לזנוח את "תהליכי הייעוץ המקובלים", שגרמו למורת רוח כה קשה כאשר הוא נבחר לתפקיד ב-1963, ייסד דאגלס-יום תהליך בחירה חשאי מסודר על ידי חברי הפרלמנט מטעם המפלגה לתפקיד יורשו ולמנהיגי המפלגה הבאים. לטובת שיקולי האובייקטיביות, אורגנו הבחירות על ידי הוועדה של חברי המפלגה מהספסלים האחוריים ("ועדת 1922"). ב-22 ביולי 1965 הכריז דאגלס-יום על התפטרותו מתפקידו כמנהיג המפלגה. שלושה הציגו את מועמדותם לתפקיד: הית', מאולדינג ופאוול. הית' זכה בקולותיהם של 150 מצביעים (אחד מהם היה דאגלס-יום עצמו), מאולדינג ב-133 ופאוול ב-15.

בממשלת הצללים שהקים הית' מונה דאגלס-יום לאחראי על תיק החוץ. רבים ציפו שמינוי זה יהיה קצר ימים, הקדמה לפרישתו מהחיים הפוליטיים. באותה תקופה ניצבו אתגרים ליחסי החוץ של בריטניה: אירועים שהתחוללו במושבה בניהול עצמי של רודזיה (לשעבר רודזיה הדרומית), שעמדה בפתח משבר באותן שנים, גרמו בסופו של דבר לפריצת מרד כנגד ריבונותה של בריטניה. ממשלת המושבה שהייתה מורכבת ברובה מלבנים, התנגדה להעברת השליטה המידית לידי הרוב השחור לפני שהמושבה תהפוך למדינה ריבונית ובנובמבר 1965 הם הכריזו על עצמאות באופן חד-צדדי. דאגלס-יום קיבל את תמיכתם של אנשי האגף השמאלי של מפלגת הלייבור כמו וג'ווד בן להתנגדותו הנחרצת לממשלת המורדים ואת התעלמותם של אנשי האגף הימני של המפלגה השמרנית שלהם היו רגשות אוהדים למורדים על רקע גזעי.

ב-1966 נבחר דאגלס-יום להיות נשיא מועדון הקריקט של לונדון (Marylebone – MCC Cricket Club), שהיה אז הגוף המנהל של הקריקט באנגליה ובעולם. תפקיד זה היה בעיקרו טקסי, אך דאגלס-יום הסתבך בשתי מחלוקות, שלאחת מהן היו השלכות בינלאומיות. הייתה זו "פרשת ד'אוליבייה" (D'Oliveira affair), שבה הכללתם של השחקנים הלא-לבנים של נבחרת הקריקט של אנגליה במסע לדרום אפריקה גרמה לביטול המסע על ידי משטר האפרטהייד בפרטוריה. בדיווח שלו אודות הפרשה, מתח העיתונאי פיטר אובורן ביקורת על דאגלס-יום על גישתו ההססנית כלפי ראש ממשלת דרום אפריקה, ג'ון פורסטר. לדברי אוברון דאגלס-יום היה "לא תקיף יותר מאשר היה צ'מברלין כלפי היטלר שלושים שנה קודם לכן". דאגלס-יום יעץ לוועד של ה-MCC לא להפעיל לחץ על הדרום אפריקאים וגישתו האופטימיסטית גרמה לקבוצה של חברי המועדון בראשותו של הכומר דייוויד שפרד למתוח עליו ביקורת קשה. הפרשה השנייה לא הייתה קשורה לסוגיות גזעיות אלא לסוגיות חברתיות. בראין קלוז הודח מתפקידו כקפטן של נבחרת אנגליה לטובתו של קולין קאודרי. קלוז הודח לאחר שנקט בטקטיקת השהייה בתפקידו כקפטן של מועדון הקריקט של יורקשייר, אך המהלך נראה במידה רבה מוטה כלפי שחקני הקריקט החובבנים מהדור הישן שעד 1963 הם היו היחידים שמונו לתפקידי הקפטנים בנבחרת.

הרוב הדחוק שלו זכה וילסון בבחירות הכלליות של 1964 גרם לקשיים בהעברת השלטון וב-1966 הוא הכריז על עריכת בחירות חדשות בהן השיגה הלייבור רוב של 96 מושבים. כמה מהחברים הוותיקים בצוותו של הית', כולל לויד, פרשו מהספסלים הקדמיים ופינו את המקום לחברים מהדור הצעיר. הית' הפקיד בידי מאודלינג את האחריות על תיק החוץ בממשלת הצללים ודאגלס-יום החליפו כדובר בתחום היחסים עם מדינות חבר העמים. במידה רבה נתפש הית' כבלתי יעיל מול וילסון ועם התקרב הבחירות הכלליות של 1970, הייתה דאגה בחוגי המפלגה שהוא עלול להפסיד ופאוול שאף להחליפו כמנהיג המפלגה. מאולדינג והמצליף הראשי של המפלגה, ויליאם וייטלאו, האמינו שאם הית' יתפטר, יהיה דאגלס-יום המועמד הבטוח ביותר כדי לשמור את פאוול מחוץ לתמונה. דאגלס-יום היה שותף לדעתם שמפלגת הלייבור תנצח בבחירות ושבמקרה כזה על הית' להתפטר, אך הוא לא היה מוכן להיכנס למחויבות אישית. להפתעת הכול, למעט הית', ניצחו השמרנים בבחירות עם רוב של 31 מושבים בבית הנבחרים.

שר החוץ (1970–1974)

עם הקמת הממשלה החדשה הזמין הית' את דאגלס-יום לכהן בקבינט כמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים. במאות הקודמות לא היה זה יוצא דופן שראש ממשלה לשעבר יכהן כשר בממשלת יורשו ואף בחמישים השנים שקדמו למינויו זה של דאגלס-יום עשו כן ארתור ג'יימס בלפור, סטנלי בולדווין, רמזי מקדונלד ונוויל צ'מברלין. נכון ל-2016, דאגלס יום הוא ראש הממשלה לשעבר האחרון ששימש כשר תחת יורשו. בנוגע למינויו של בלפור כשר בקבינט של הרברט הנרי אסקווית', אמר הלורד רוזברי שכיהן כראש הממשלה בין השנים 1894–1895 שראש ממשלה לשעבר המכהן כשר בקבינט הוא "מותרות מסוכנות וקצרות טווח". ת'ורפ כתב שמינויו של דאגלס-יום על ידי הית' "לא היה מותרות אלא חיזוק חיוני לממשלה".

ממשלו של וילסון מיזג ב-1966 את משרד המושבות עם משרד קשרי חבר העמים הבריטי למשרד חבר העמים ששנתיים מאוחר יותר מוזג עם משרד החוץ כדי ליצור את משרד החוץ הבריטי. הית' מינה את דאגלס-יום לעמוד בראש המשרד ושוב בשותפות עם שר נוסף, הפעם אנתוני ברבר, שהיה אחראי, כמו הית' בשנות השישים, על המשא ומתן על הצטרפותה של בריטניה לשוק האירופי המשותף. הפעם שני השרים היו חברי בית הנבחרים. באופן רשמי היה ברבר הצ'נסלור של דוכסות לנקסטר.

שבועיים לאחר הבחירות עבר ברבר למשרד האוצר כדי לרשת את תפקיד השר מידי מקלאוד שמת באופן פתאומי ב-20 ביולי. אף על פי שהיחסים ביניהם לא היו מעולם פשוטים, הכיר דאגלס-יום בשיעור הקומה של מקלאוד וחש שאובדנו היה הן פוליטי והן אישי. כמה מהפרשנים טענו שמותו של מקלאוד והחלפתו בדמותו החלשה יותר של ברבר גרמה לאי הצלחתה של ממשלת הית' בתחום הכלכלה.

במשרד החוץ וחבר העמים הוחלף ברבר על ידי ג'פרי ריפון שטיפל במשא ומתן היומיומי תחת הנחייתו של הית'. דאגלס-יום התמקד כמו קודם לכן ביחסי מזרח-מערב וביחסים עם מדינות חבר העמים. הוא הסכים עם מדיניותו של הית' בנוגע לשוק האירופי המשותף ועשה רבות כדי לשכנע את הספקנים באגף הימני של המפלגה השמרנית בכדאיות של כניסתה של בריטניה לארגון. הארד כתב:

מבחינת מזגו והרקע שלו הוא רחוק ממחויבותו של הית' לאירופה המאוחדת. חשובה מכך הייתה תמיכתו האיתנה בכניסתה של בריטניה לארגון, שהייתה מבוססת על הערכה ברורה על מקומה של בריטניה בעולם המודרני ובמיוחד מערכת היחסים שלה עם צרפת וגרמניה, מחד ומערכת היחסים שלה עם ארצות הברית, מאידך... כך הוא הצליח להרגיע את החששות של אנשי האגף הימני של המפלגה.

בתחום יחסי מזרח-מערב המשיך דאגלס-יום במדיניות הריסון שלו כלפי ברית המועצות. בספטמבר 1971, לאחר שתוצאות המשא ומתן עם גרומיקו בנוגע לפעילות השערורייתית של הק.ג.ב. בבריטניה היו בלתי מספקות מבחינתו, הוא גירש 105 דיפלומטים סובייטים בעוון ריגול. בנוסף להמולה שעורר צעד זה, הסובייטים חשו שגישתה של ממשלת בריטניה למשא ומתן על הדטאנט באירופה הייתה זהירה מדי ואף ספקנית. אף על פי כן, לגרומיקו הייתה גישה מציאותית מספיק כדי לשמור על יחסי עבודה עם ממשלת בריטניה. תוך ימים ספורים לאחר גירוש הדיפלומטים הוא נפגש עם דאגלס-יום וקיים איתו דיון בנוגע לפירוק החימוש ובנוגע למזרח התיכון. בסוגיות אלו במדיניות החוץ שלו, הוא זכה לשבחים על הצלחותיו.

הצלחתו של דאגלס-יום במשא ומתן על עתידה של רודזיה הייתה פחותה יותר. הוא הצליח לשכנע את מנהיג המורדים, איאן סמית', לקבל את ההצעות להעברת השלטון לרוב השחור. דאגלס-יום הקים ועדה עצמאית בראשותו של השופט הבריטי הבכיר, הלורד פירס, שתבדוק כיצד יתקבלו ההצעות בקרב רוב אוכלוסיית רודזיה. לאחר עבודת שדה יסודית שהתנהלה בכל רחבי רודזיה, דיווחה הוועדה, "אנו סמוכים ובטוחים שההצעות מקובלות על הרוב הגדול של האירופאים. באופן זהה אנו שבעי רצון... מכך שהרוב המכריע של האפריקאים דחה את ההצעות. לדעתנו עמה של רודזיה ככלל לא מקבל את ההצעות כבסיס לקבלת עצמאות". לאכזבתו של דאגלס-יום לא התקבלה החלטה והשלטון ברודזיה המשיך להיות מורד זמן רב לאחר שהוא סיים את תפקידו.

פרישתו ומותו

בבחירות הכלליות שנערכו בפברואר 1974 הובסה ממשלת הית' על חודם של מושבים בודדים בבית הנבחרים. דאגלס-יום, שהיה אז כבר בן 71, פרש מן החיים הפוליטיים לאחר הבחירות הנוספות שהתקיימו באוקטובר אותה שנה. בסוף השנה הוא שב לבית הלורדים כאשר הוענק לו תואר אצולה לכל החיים, ברון יום מהירסל.

בין השנים 1977–1989 הוא כיהן כנגיד מועדון הקריקט הנודד, I Zingari. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים הוא פרסם שלושה ספרים. הראשון היה "הדרך בה הרוח נושבת" (he Way The Wind Blows) שיצא לאור בשנת 1976, ותואר על ידי הארד כ"אוטוביוגרפיה טובה מטבעה, שאולי היו בו יותר אנקדוטות מאשר תובנות". השני היה הספר Border Reflections שיצא לאור ב-1979 והשלישי היה "מכתבים לנכד" (Letters to a Grandson) שיצא לאור ב-1983 וכלל את ההתכתבויות של דאגלס-יום עם נכדו, מתיו דרבי. בשנות השמונים בילה דאגלס-יום חלק ניכר יותר מזמנו עם משפחתו בסקוטלנד. הוא היה דייג חובב נלהב ועסק להנאתו גם בציד. הארד כתב ש"לא היה רגע פתאומי אחד בו הוא נטש לחלוטין את העיסוק בפוליטיקה" ותחת זאת "מעורבותו הלכה ופחתה בהדרגה". את נאומו האחרון בבית הלורדים הוא נשא ב-1989 כאשר הוא דיבר כנגד הצעותיו של הרד לשפוט פושעי מלחמה בבריטניה: "לאחר פרק זמן כה ארוך, הצדק לא יראה ולא יעשה. זה עלול להיות מסוכן להסתמך על זיכרון האירועים שהתרחשו לפני זמן רב כל כך. מאוחר מדי לפתוח את הנושא הזה". פרישתו מענייני הציבור בלטה יותר לאחר מותה של אשתו ב-1990, לאחר 56 שנות נישואים.

אלק דאגלס-יום מת ב-9 באוקטובר 1995 באחוזת הירסל בגיל 92. הוא נטמן בחצר כנסיית לנל שבעיירה קולדסטרים שבמחוז סקוטיש בורדרס, סקוטלנד.

תדמיתו

תקופת כהונתו של דאגלס-יום כראש הממשלה הייתה קצרה ולא בלטה לעין בחדשנותה. הארד העיר, "הוא לא היה מסוגל להפליג למחוזות הדמיון כמו מקמילן", אך הוא היה פוליטיקאי יעיל ומעשי. במשרד קשרי חבר העמים הבריטי ובמשרד החוץ הוא לקח חלק חשוב במעבר של בריטניה מאימפריה לשותפה עם מדינות אירופה. בוב ת'ורפ והארד ציטטו מזכר שכתב מקמילן ב-1963 שמטרתו היה לסייע למלכה להגיע להחלטה על בחירת יורשו:

ברור שהלורד יום הוא אדם שמייצג את המעמד השולט הוותיק במיטבו... הוא לא שאפתן במובן של רצון לקבל את השלטון, אף על פי שהוא לא מספיק טיפש להתנגד לקבל כיבוד כאשר זה מוענק לו... הרושם הזה מתקבל אצלו באמצעות תמהיל מוזר של אדיבות רבה, כניעה ללחצים והתעקשות על עקרונותיו. מעניין שהוא הוכיח את עצמו כמי שהתחבב על אנשים כמו הנשיא קנדי, מר ראסק ומר גרומיקו. זוהי בדיוק האיכות שיש למעמד שאליו הוא משתייך, שכן הם חושבים על השאלה שבדיון ולא על עצמם.

דאגלס הארד, ששימש בעבר כמזכירו הפרטי של דאגלס-יום, ולאחר שנים רבות גם כיהן גם הוא כשר החוץ וחבר העמים, כתב: "שלושת האנשים האדיבים ביותר שהכרתי בפוליטיקה היו הלורד יום, חוסיין, מלך ירדן ונלסון מנדלה. כל השלושה לא היו צריכים להיות מוטרדים בנוגע לתדמיתם האישית וכך התאפשר להם להעסיק את עצמם בנוגע להרגשותיהם של האחרים".

אף על פי שחלק מחברי המפלגה השמרנית הסכימו עם וילסון ועם ג'ו קרימונד, מנהיג הליברלים, שהשמרנים היו מנצחים בבחירות 1964 אם בטלר היה מכהן אז כראש הממשלה, בטיימס נכתב, "אין להתעלם מכך שבאוקטובר 1963 קיבל דאגלס-יום ממשלה שהמורל שלה היה מרוסק ושמצבה בסקרי דעת הקהל היה על סף התהום. שנה לאחר מכן ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות הכלליות עם רוב של ארבעה מושבים בלבד בבית הנבחרים. דאגלס-יום הצליח לבצע עבודת שיקום נרחבת כל כך שהייתה הישג בפני עצמו". אף על פי כן, במבט לאחור על הקריירה של דאגלס-יום, התייחס הטיימס לכך שהמוניטין שלו התבסס לא על תקופת כהונתו הקצרה כראש הממשלה, אלא על שתי תקופות הכהונה שלו כשר החוץ: "הוא הביא למשרד... את יכולת הדיבור הישיר שלו, את קשיחותו כלפי ברית המועצות ואת ההחלטיות שלו (שלעיתים התפרשה כחוסר סימפתיה) כלפי מדינות אסיה ואפריקה. אך הוא הביא משהו נוסף עמו לתפקיד: מידה רבה של כבוד עולמי".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלק דאגלס-יום בוויקישיתוף

מידע על אלק דאגלס-יום מתוך אתר משרד ראש ממשלת בריטניה.
Prime Ministers in the Post-War world: Alec Douglas-Home, lecture by D R Thorpe at Gresham College, 24 May 2007
Sir Alec Douglas-Home – The Guardian
אלק דאגלס-יום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלק דאגלס-יום, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אלק דאגלס-יום, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלק דאגלס-יום, באתר MusicBrainz (באנגלית)