אמיל אדלר
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |
| לידה |
23 בספטמבר 1900 פראג  |
|---|---|
| פטירה |
1971 (בגיל 70 בערך) ירושלים, ישראל |
| ענף מדעי |
שיקום |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות | |
| פרסים והוקרה |
פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית |
  | |
אמיל אדלר (1900–1971) היה רופא שיקומי ישראלי, ממייסדי הרפואה השיקומית בישראל.[1] פרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים, מייסד ומנהלה הראשון של המחלקה לשיקום בבית החולים הדסה, ממייסדי בית הספר הראשון בישראל לפיזיותרפיה, במרכז רפואי אסף הרופא בדצמבר 1953.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדלר נולד בפראג, צ'כיה (אוסטרו-הונגריה). אביו היה משפטן אוסטרי מהעיירה אנשלברג, אך שלט בעברית.[2]
אדלר סיים גימנסיה גרמנית, והתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת וינה. בהמשך עבר לאוניברסיטה הגרמנית בפראג.
בפראג, אדלר כיהן כיושב ראש הסטודנטים הסוציאליסטים.
בסיום לימודיו נשא לאישה את מריאנה לבית הרץ.
אדלר התמנה לרופא ראשי בסנטוריום "זניק" (אז "גרינברג") ובמעיינות המרפא בסודטים. שם נולד בנו חיים בשנת 1928.
לאחר בריחתם של אדווארד בנש ויאן מסריק, פרסמה ממשלת צ'כיה את התקנות נגד היהודים ובני הזוג אדלר החליטו לעזוב את צ'כיה.
ב-14 במרץ 1939, לאחר שהגרמנים פלשו לצ'כיה, הזוג אדלר ובנם, חיים הגיעו ברכבת (על הרכבת היה גם מקס ברוד) לנמל קונסטנצה שברומניה, ומשם הפליגו לתל אביב.
אדלר התנדב בסניף "זמנהוף" של קופת חולים כללית, כדי ללמוד את השפה העברית.
באפריל 1940 התפנתה בבית החולים הדסה משרה לניהול מרפאה לרפואה פיזיקלית (רפואה שיקומית), עליה התמודדו כ-100 מועמדים. אדלר זכה במשרה, בשכר של 12 לא"י לחודש ללא זכות לפרקטיקה פרטית. זכות זו קיבל בשנת 1945.
ייסוד וניהול מערך השיקום ב"הדסה" על ידי אדלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נפתח לראשונה בישראל מרכז שיקום בבית החולים "הדסה" בירושלים. אדלר נתמנה למנהל מרכז השיקום והרפואה הפיזיקלית.[3][4][5]
המרכז נפתח כדי לשקם את הנפגעים הרבים במלחמה והפיזיותרפיה הייתה הטיפול השיקומי העיקרי שניתן בו. חשיבות רבה לפיזיותרפיה הייתה בקרב קטועי הגפיים הרבים. הללו קיבלו תחילה תותבות זמניות ועד התייצבות הגדם, קיבלו תרגילים לשמירה על טווחי תנועה, חיזוק שרירים ונשיאת משקל על הגדם. עם התייצבות הגדם קיבלו תותבות קבועות.
פצועים נוספים שטופלו במרכז השיקום היו נפגעי עצבים פריפריים. מספטמבר 1948 ועד סוף ינואר 1950 טופלו ב"הדסה" שלושים ושניים נפגעי עצבים פריפריים שנפצעו במהלך המלחמה.
הטיפול העיקרי בפציעות הללו היה הטיפול הפיזיותרפי שניתן באופן מיידי. הטיפול התבסס על שיטות שהיו מקובלות ברחבי העולם, וכלל מניעת קונטרקטורות ודפורמציות על ידי סדים, עיסוי, תרגילים אינדיבידואליים, גירויים חשמליים לשרירים, יונטופורזיס 6 ועידוד תנועה. האסטרטגיה הטיפולית שאפה להחזיר את האדם לתפקודו הקודם.
בשנת 1951 טופלו בבית החולים 410 מטופלים ומספר הטיפולים היה 3,719. בשנת 1952 טופלו 962 חולים ומספר הטיפולים היה 11,678.[6]
מרכז השיקום ב"הדסה" נסגר עם תום מלחמת העצמאות מטעמים כלכליים ושינוי בסדרי העדיפויות, ובשנת 1956 נפתח שוב וכלל תשע מיטות אשפוז. הפיזיותרפיה במרכז זה פעלה בשלושה מוקדים: במרכז השיקום, במרפאה פיזיקלית שטיפלה בחולי חוץ ב"הדסה" ה' ובמכון לרפואה פיזיקלית בבית החולים, שהתמקד בטיפול בחולים המאושפזים במחלקות השונות. אדלר ניהל את כל המערך השיקומי.
עם המעבר של בית החולים "הדסה" למבנה החדש, נפתח מרכז השיקום בפעם השלישית והתרחב לשתים עשרה מיטות אשפוז. במרפאה לפיזיותרפיה טופלו באופן אמבולטורי קטועי גפיים, נפגעי CP ופוליו, בצד מטופלים עם בעיות אורתופדיות ונוירולוגיות. לפיזיותרפיה ב"הדסה" היה תפקיד מכריע בייסוד המקצוע בישראל, בהתבססותו ובהתפתחות תחומי המקצוע השונים. ב"הדסה" רוכזו לראשונה, תחת קורת גג אחת הפיזיותרפיה השיקומית, הפיזיותרפיה הקהילתית, והפיזיותרפיה בבית החולים הכללי.
התחומים הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לתחומי התמחות והתמקצעות, כל תחום בפני עצמו.
פעילויות נוספות של אדלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות החמישים, שעה שהשתוללה בישראל מגפת הפוליו פעל אדלר למיגורה.
בהמשך התמנה אדלר לפרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה של "הדסה".
אדלר היה ממקימי בית הספר הראשון בישראל לפיזיותרפיה במרכז רפואי אסף הרופא.
במרץ 1950, אדלר הקים את האיגוד לרפואה פיזיקלית ושיקומית.
אדלר כיהן כיושב ראש המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל.
אדלר נפטר ב-4 בינואר 1971. במרץ 1971, חודשיים לאחר מותו, קיבל את פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית על היותו "חלוץ הרפואה הפיסקלית והשיקומית" בישראל[7].
בנו הפרופ' חיים אדלר זכה בפרס ישראל לחינוך בשנת 2006.
ממאמריו של אדלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "שיטת טיפול בנפגעי שיתוק מוח לפי עקרונות הזוג בובאת", הרפואה, כרך ס"ו, חוברת ב', 15 בינואר 1964, עמודים 62–63.
- "טיפול פיזיקלי במחלת פרקינסון", הרפואה כרך ס"ה, חוברת ב', 15 ביולי 1963, עמודים 64–65.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרופ' א. עורי - מבוא לרפואה שיקומית בישראל, 1996
- התכתבות בין שמואל הוגו ברגמן לאמיל אדלר[8]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אייל מירון "על רופאיה הראשונים" קתדרה, עמוד 192
- ^ ניסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1799–1948", הוצאת איתי בחור, זכרון-יעקב, מרץ 2012, מהדורה שנייה, ערך: אדלר, אמיל, פרופ', עמוד 83
- ^ שיטות הטיפול בראשית הדרך, ד"ר גאולה פארן
- ^ "ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם" - התפתחות הרפואה השיקומית בישראל כבבואה לתמורות בחברה הישראלית 1948–1974, תואר ד"ר לפילוסופיה גאולה פארן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה ע"ש מרטין (זוס), אוניברסיטת בר-אילן, סיון תשע"ד בהדרכת ליילך רוזנברג-פרידמן ופרופ' אבי עורי, פרק א': 'הסתדרות מדיצינית הדסה': חלוצת הרפואה השיקומית בארץ ישראל, עמודים 49–75
- ^ תחום הריפוי הפיזיקלי נבדל מן השיקום בכך שהוא מטפל בבעיות שלד-שריר באמצעים פיזיקליים, אך טיפול זה נועד לאנשים בריאים שתפקודם לא נפגע עד כדי צורך באשפוז. השיקום נועד לסובלים מליקוי, נכות או מגבלה שתפקודם נפגע והם זקוקים לשיקום במסגרת אשפוז. גם אמצעי הטיפול בתחום זה הם פיזיקליים.
- ^ מתוך מכתבו של פ. חן, מנהל השירותים האדמיניסטרטיביים של הדסה אל ד"ר אדלר מתאריך 31 בדצמבר 1953, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1953–1954, אצ"מ, J113\7981
- ^ הוענק פרס סולד לרפואה, למרחב, 29 במרץ 1971
- ^ אתר הספרייה הלאומית, התכתבות בין שמואל הוגו ברגמן ואמיל אדלר
| בקרת זהויות |
|
|---|