אנוסיס

התרחבות טריטוריאלית של יוון בין השנים 1832–1947

אנוסיס (ביוונית: Ένωσις; בתרגום לעברית: איחוד או התאחדות (union)) הוא מושג המתאר שילוב ואיחוד אזורים וקהילות יווניות שונות מחוץ ליוון, עם יוון. הרעיון קשור לרעיון יוון הגדולה, חזון אירדנטי לאומי יווני להחזיר את האימפריה הביזנטית לגדולתה, ולכונן מדינה בשליטת יוון שתכלול את כל האוכלוסייה היוונית הנוצרית.

דוגמה מפורסמת לניסיון לאנוסיס היא התנועה בתוך הקפריסאים היוונים לאיחוד של קפריסין עם יוון, שגרם למצב החירום בקפריסין. באנוסיס בקפריסין תמכו רוב הקפריסאים היוונים באי, אך הקפריסאים הטורקים התנגדו לכך. לבסוף, בשנת 1960, קפריסין קיבלה עצמאות, אך רעיון האנוסיס לא בוצע.

בשנת 1974, נעשתה הפיכה שביצעו אנשי צבא בתמיכה יוונית אשר רצו לספח את האי ליוון, אך בעקבות זו פלשה טורקיה לאי והשתלטה על צפונו, בטענה שטורקיה היא אחת משלוש הערֵבות הבינלאומיות לעצמאות קפריסין.

היסטוריה

חלוקת האימפריה העות'מאנית על פי הסכם סוור.

בשנת 1815, האיים היוניים הושמו תחת הגנת הבריטים כתוצאה מחוזה פריז. אך לאחר שהוקמה יוון, בשנת 1830, תושבי האיים החלו להתרעם על שלטון הזרים הקולוניאלי וללחוץ לאיחוד. בריטניה העבירה את האיים ליוון בשנת 1864.

גבולותיה של ממלכת יוון הוקמו במקור בוועידת לונדון בשנת 1832 לאחר מלחמת העצמאות היוונית. דוכס ולינגטון רצה שהמדינה החדשה תוגבל לפלופונסוס, מכיוון שבריטניה רצתה לשמר כמה שיותר את שלמותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית. המדינה היוונית הראשונית כללה מעט יותר מפלופונסוס, אטיקה והאיים הקיקלאדיים. אוכלוסייתה הסתכמה בפחות ממיליון, כאשר פי שלושה יוונים אתניים התגוררו מחוץ לה, בעיקר בשטח העות'מאני. כמה מהם שאפו להשתלב בממלכה, ותנועות ביניהן שקראו לאיחוד עם יוון, השיגו לעיתים קרובות תמיכה עממית. עם נפילת האימפריה העות'מאנית, התרחבה יוון וקיבלה עוד מספר שטחים טריטוריאליים.

תסליה נותרה בשליטה טורקית לאחר הקמת ממלכת יוון. אף על פי שחלקים מהשטח השתתפו בהתקוממויות הראשוניות במלחמת העצמאות היוונית בשנת 1821, המרד דוכא במהירות. במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה בין 1877 ל-1878, נותרה יוון נייטרלית כתוצאה מהבטחות המעצמות הגדולות כי טענותיה הטריטוריאליות על האימפריה העות'מאנית ייחשבו לאחר המלחמה.

בשנת 1881, חתמו יוון והאימפריה העות'מאנית על אמנת קונסטנטינופול, שיצרה גבול יווני-טורקי חדש ששילב את מרבית תסליה ביוון.

בין השנים 1866–1869, התרחש מרד, בו מרדו תושבי האי כרתים בשלטון העות'מאני. במהלך המרד, הם השתמשו במוטו "כרתים, אנוסיס, חופש או מוות". מדינת כרתים הוקמה לאחר התערבות המעצמות הגדולות, ואיחוד כרתים עם יוון התרחש דה פקטו בשנת 1908 ודה יורה בשנת 1913 על ידי אמנת בוקרשט.

בתקופה המודרנית, מלבד קפריסין, הקריאה לאיחוד נשמעת לרוב בקרב חלק מהקהילה היוונית המתגוררת בדרום אלבניה.

מקדוניה

התקוממות יוונית לא מוצלחת במקדוניה נגד השלטון העות'מאני התרחשה במהלך מלחמת העצמאות היוונית. בשנת 1854, היה מרד כושל שמטרתו הייתה לאחד את מקדוניה עם יוון. אמנת סן סטפאנו, שנחתמה בשנת 1878, לאחר מלחמת רוסיה-טורקיה, העניקה כמעט את כל מקדוניה לבולגריה. הענקת מקדוניה לבולגריה הביאה למרד היווני של מקדוניה ב-1878, ולבסוף בוטלה ההענקה והשטח נשאר אצל האימפריה העות'מאנית.

לאחר מכן, התקיים מאבק ממושך בין היוונים והבולגרים במקדוניה שלא הגיע לסיומו, עד להפיכת הטורקים הצעירים, שהתקיימה ביולי 1908. היריבות הבולגרית והיוונית על מקדוניה הפכה לחלק ממלחמות הבלקן. בשנת 1913, יוון קיבלה חלקים גדולים מאזור מקדוניה, כולל סלוניקי.

אמנת לונדון (1913) העניקה את דרום אפירוס ליוון.

תראקיה המערבית

בשנת 1821 מרדו כמה חלקים בתראקיה המערבית נגד השלטון העות'מאני והשתתפו במלחמת העצמאות היוונית. במהלך מלחמות הבלקן, תראקיה המערבית נכבשה על ידי כוחות בולגרים, ובשנת 1913 זכתה בולגריה בתראקיה המערבית, על פי תנאי חוזה בוקרשט. לאחר מלחמת העולם הראשונה, תראקיה המערבית הוצאה מבולגריה על פי תנאי חוזה נוילי מ-1919, ונשלטה זמנית על ידי מדינות ההסכמה, לפני שהיא ניתנה ליוון בוועידת סן רמו, בשנת 1920.

סמירנה

בסוף מלחמת העולם הראשונה, תשומת הלב של מדינות ההסכמה התמקדה בחלוקת שטח האימפריה העות'מאנית. כחלק מברית לונדון, לפיה איטליה תעזוב את הברית המשולשת (עם גרמניה ואוסטריה-הונגריה) ותצטרף להסכמה המשולשת, צפויה איטליה לקבל חלק מאזור אנטוליה, כולל אנטליה וסמירנה. אך מאוחר יותר, בשנת 1915, הבטיח שר החוץ הבריטי אדוארד גריי, בדיון פרטי עם אלפתריוס וניזלוס, ראש ממשלת יוון, לתת ליוון חלקים נרחבים מהחוף האנטולי, כולל סמירנה. ניזלוס התפטר מתפקידו זמן קצר לאחר שיחה זו, אך כאשר חזר רשמית לשלטון ביוני 1917, יוון נכנסה למלחמה נגד האימפריה העות'מאנית, יחד עם מעצמות ההסכמה הלבבית.

ב-30 באוקטובר 1918, נחתמה שביתת הנשק של מודרוס בין מעצמות ההסכמה הלבבית לבין האימפריה העות'מאנית. בריטניה, יוון, איטליה, צרפת וארצות הברית החלו לדון במה שקובעות הוראות האמנה בנוגע לחלוקה. בשנת 1919, החלו להיעשות דיונים ומשא ומתן בין המדינות לגבי סמירנה. הצרפתים, שהיו להם השקעות גדולות באזור, נקטו עמדה לשלמות טריטוריאלית של מדינה טורקית שתכלול את אזור סמירנה. הבריטים עמדו במאבק סביב הנושא עם משרד המלחמה ומשרד הודו שקידמו את רעיון השלמות הטריטוריאלית ועם ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' ומשרד החוץ, בראשות לורד קורזון, שהתנגדו להצעה זו ורצו כי סמירנה תהיה בממשל נפרד.

ממשלת יוון, החותרת אחר תמיכתו של וניזלוס באנוסיס ונתמכה על ידי לויד ג'ורג', החלה במאמץ תעמולתי גדול לקידום שלהם. יתר על כן, התביעה היוונית על אזור סמירנה (שנראה שיש בה רוב יווני ברור, אם כי האחוזים המדויקים השתנו בהתאם למקור) נתמכו בארבע עשרה הנקודות של וודרו וילסון, שהדגישו את הזכות להתפתחות אוטונומית למיעוטים באנטוליה.

במשא ומתן, למרות התנגדויות צרפתיות ואיטלקיות, באמצע פברואר 1919 העביר לויד ג'ורג' את הדיון לאופן שבו הממשל היווני ישלוט בסמירנה ולא האם הממשל היווני ישלוט בסמירנה. כדי לקדם מטרה זו, הוא הביא מערך מומחים, כדי לדון כיצד יפעל אזור סמירנה ומה תהיה השפעתו על האוכלוסייה. בעקבות דיון זה, בסוף פברואר 1919, מינה וניזילוס את אריסטיידיס סטרגיאדיס, בעל ברית פוליטי צמוד, לנציב העליון של סמירנה.

באפריל 1919, נחתו האיטלקים באנטליה, השתלטו עליה והחלו להראות סימנים של העברת כוחות לעבר סמירנה. במהלך המשא ומתן, בערך באותה תקופה, המשלחת האיטלקית יצאה לדרך כשהתברר כי רייקה לא תינתן להם. גם כדי להגן על הנוצרים המקומיים וגם להגביל את הפעולה האיטלקית הגוברת באנטוליה, ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, ונשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, תמכו בכיבוש צבאי יווני בסמירנה. סמירנה אמנם נכבשה על ידי כוחות יוונים, שהוסמכו על ידי בעלות הברית, אך בעלות הברית לא הסכימו שיוון תשתלט באופן סופי על השטח עד שמשא ומתן נוסף יסדר נושא זה. המשלחת האיטלקית נעתרה לתוצאה זו והכיבוש היווני אושר.

השרפה הגדולה של סמירנה

כוחות יוונים פינו את סמירנה ב-9 בספטמבר 1922 וכוח בריטי קטן נכנס לעיר כדי למנוע ביזה ואלימות. למחרת נכנס לעיר מוסטפא כמאל והתקבל על ידי קהל טורקים נלהב. מעשי זוועה מצד כוחות טורקיים ואי סדרים נגד האוכלוסייה היוונית והארמנית התרחשו מיד לאחר ההשתלטות. את הבישוף בעיר הרגו בלינץ'.

פינוי סמירנה בידי חיילים יוונים סיים את מרבית הלחימה הגדולה במלחמת יוון-טורקיה, שהסתיימה רשמית בשביתת-נשק ובאמנה סופית ב-24 ביולי 1923, עם הסכם לוזאן.

השרפה הגדולה של סמירנה

ב-13 בספטמבר 1922 פרצה שרפה שהרסה את הרובע היווני והארמני של סמירנה, ואילו הרובע הטורקי והיהודי נותרו ללא פגע. כל קבוצה אתנית האשימה את שאר הקבוצות בעיר בשרפה והאשמה ברורה עדיין לא נמצאה. השרפה פסקה ב-22 בספטמבר.

מרבית המקורות והחוקרים מייחסים זאת לחיילים טורקים המבעירים בתים ועסקים יוונים וארמנים, בעוד מקורות פרו-טורקיים גורסים כי היוונים והארמנים פתחו באש כדי לפגוע במוניטין הטורקים.

בין 80,000 ל-400,000 יוונים וארמנים ברחו לחוף, שם התגוררו במצבים קשים כשבועיים.

אומדן המתים היוונים והארמנים כתוצאה מהשרפה, נע בין 2,000 ל-125,000.

האיים הדודקאנסיים

מרבית האיים הדודקאנסיים היו אמורים להפוך לחלק מהמדינה היוונית החדשה, כפי שנחתם בפרוטוקול לונדון משנת 1828, אך בשנת 1830, הוחלט כי האיים יישארו מחוץ לשטח יוון. הם נכבשו על ידי איטליה בשנת 1912 ונשלטו על ידה עד מלחמת העולם השנייה, אז הפכו לפרוטקטורט צבאי בריטי. האיים אוחדו רשמית עם יוון על ידי חוזה השלום עם איטליה מ-1947, למרות התנגדויות מטורקיה, שרצתה גם בהן.

ריכוז היוונים באלבניה

צפון אפירוס

ההיסטוריה של צפון אפירוס בתקופה 1913–1921 התאפיינה ברצונו של האלמנט היווני המקומי להתאחד עם ממלכת יוון, כמו גם הרצון הגאול של הפוליטיקה היוונית לספח אזור זה, שהוענק בסופו של דבר לאלבנים. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, צפון אפירוס, שאירח מיעוט משמעותי של דוברים אורתודוקסים שדיברו יוונית או אלבנית, היה, במקביל לדרום אפירוס, בשליטת הצבא היווני, שהדף את הכוחות העות'מאניים. יוון רצתה לספח לעצמה את השטחים הללו. עם זאת, איטליה ואוסטריה-הונגריה התנגדו לכך. בשנת 1913, נחתם פרוטוקול פירנצה, שהעניקה את צפון אפירוס לנסיכות החדשה של אלבניה, שרוב תושביה היו מוסלמים. לפיכך, צבא יוון נסוג מהאזור, אך הנוצרים באפירוס, שהכחישו את המצב הבינלאומי, החליטו, בתמיכתה החשאית של יוון, ליצור משטר אוטונומי, שבסיסו הוא העיר ג'ירוקסטרה.

לאור חוסר היציבות הפוליטית של אלבניה, הרפובליקה האוטונומית של צפון אפירוס אושרה סופית על ידי המעצמות הגדולות עם חתימת פרוטוקול קורפו, ב-17 במאי 1914. הפרוטוקול אכן הכיר במעמדן המיוחד של האפירוטים ובזכותם להגדרה עצמית. עם זאת, הפרוטוקול מעולם לא התממש, מכיוון שממשלת אלבניה קרסה באוגוסט, והנסיך ויליאם מווינד, שמונה למנהיג המדינה בפברואר, שב לגרמניה בספטמבר.

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוקטובר 1914, כבשה יוון את האזור מחדש. עם זאת, עמדתם המעורפלת של מעצמות המרכז בנושאי יוון במהלך המלחמה הגדולה, הובילה את צרפת ואיטליה לכיבוש המשותף של אפירוס בספטמבר 1916. בסופו של דבר, הסכסוך הצבאי של יוון עם טורקיה של מוסטפא כמאל אטאטורק פעלה לטובת אלבניה, שסיפחה את האזור לצמיתות ב-9 בנובמבר 1920.

קפריסין

התחלה

בשנת 1828, נשיא יוון הראשון, יואניס קפודיסטריאס, קרא לאיחוד קפריסין עם יוון. עקב הצהרה זו התקיימו התקוממויות קלות רבות. קפריסין הייתה באותה תקופה חלק מהאימפריה העות'מאנית. בקונגרס ברלין, שנערך בשנת 1878, הועבר ממשל קפריסין לבריטניה, עם בואו של גרנט ג'וזף וולסלי כנציב העליון הראשון בחודש יולי, ביקש הארכיבישוף של כתיון, כי בריטניה תעביר את ממשלת קפריסין ליוון. בשנת 1915, קפריסין סופחה לאימפריה הבריטית.

מותו של חבר הפרלמנט של לימסול – פאפוס, כריסטודולוס סוזוס, במהלך הקרב על ביזאני שהתרחש במלחמת הבלקן הראשונה, הותיר חותם מתמשך בתנועת האנוסיס והיה אחד האירועים החשובים ביותר שלה לפני מרד קפריסין שהיה בשנת 1931. בתי ספר ובתי משפט ביוון השעו את פעילותם, ובית משפט בניקוסיה גם הניף דגל לכבוד סוזוס, ובכך עבר על החוק מאחר שבריטניה שמרה על עמדה נייטרלית בסכסוך. טקסי זיכרון בעשרות כפרים ברחבי קפריסין וכן בקהילות קפריסאיות באתונה, במצרים ובסודאן. תצלום של סוזוס הוצב בפרלמנט ההלני.

בריטניה הציעה למסור את האי ליוון בשנת 1915 בתמורה להצטרפות יוון לבעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, אך ההצעה נדחתה. טורקיה ויתרה על כל התביעות לקפריסין בשנת 1923, עקב הסכם לוזאן, והאי הפך למושבת כתר בריטית בשנת 1925. בשנת 1929 נשלחה משלחת יוונית קפריסאית ללונדון כדי לבקש איחוד של קפריסין עם יוון, אך קיבלה תגובה שלילית. לאחר התפרעויות אנטי-בריטיות בשנת 1931, התפתח הרצון לממשל עצמי בתוך חבר העמים הבריטי. אז גם התנועה לאנוזסיס הפכה לדומיננטית.

תנועת האנוסיס הייתה פעילה מאוד וגרמה לרגשי לאומנות בקרב קפריסאים יוונים, כ-80% מהם תמכו באנוסיס. גורם עיקרי לתנועת האנוסיס היה צמיחתה של התנועה האנטי-קולוניאלית ברחבי האימפריה הבריטית, לאחר מלחמת העולם השנייה. למעשה, התנועה האנטי-קולוניאלית בקפריסין זוהתה עם התנועה האנוסיסטית, שהייתה, במוחם של האוכלוסייה ההלנית של קפריסין, האפשרות הטבעית היחידה לשחרור הקפריסאים מהשלטון העות'מאני ומאוחר יותר השלטון הבריטי. שורה של הצעות בריטיות לאוטונומיה מקומית תחת המשך אזרחות בריטית נדחו על הסף.

שנות הארבעים והחמישים

ערך מורחב – מצב החירום בקפריסין

בדצמבר 1949, ביקשה הכנסייה האורתודוקסית הקפריסאית מהממשלה הקולוניאלית הבריטית להעמיד את שאלת האנוסיס למשאל עם בקפריסין, על בסיס זכותם של הקפריסאים להגדרה עצמית. אף על פי שהבריטים היו בעלי ברית של יוון במהלך מלחמת העולם השנייה ותמכו לאחרונה בממשלת יוון במהלך מלחמת האזרחים ביוון, הממשלה הקולוניאלית הבריטית סירבה.

בשנות החמישים של המאה העשרים, השפעתה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של קפריסין על מערכת החינוך הביאה לקידום רעיונות הלאומיות היוונית ואנוסיס בבתי הספר הקפריסאים היוונים. ספרי הלימוד בבתי הספר הציגו את הטורקים כאויבי היוונים, והתלמידים נשבעו אמונים ליוון. הרשויות הבריטיות ניסו להתנגד לכך על ידי פרסום כתב עת בין-קהילתי לסטודנטים והשעיית איגוד הצופים בקפריסין בשל נטיותיו הלאומיות היווניות.

בשנת 1950, הוביל הארכיבישוף ספירידון מאתונה את הקריאה לאנוסיס בקפריסין. הכנסייה בקפריסין תמכה מאוד באנוסיס וארגנה משאל עם. במשאל העם, שהתקיים ב-15 וב-22 בינואר 1950, רק קפריסאים יוונים יכלו להצביע. ספרים פתוחים הוצבו בכנסיות עבור אנשים מעל גיל 18, שחתמו בעד או נגד ההצעה. אחוז התומכים באנוסיס היה 95.7%. מאוחר יותר הועלו האשמות, כי הכנסייה היוונית האורתודוקסית המקומית אמרה לקהילה שלה שאי הצבעה בעד אנוסיס פירושו נידוי מהכנסייה. בעת משאח העם, ערכו הקפריסאים הטורקים הפגנה גדולה בניקוסיה, כנגד משאל העם והאנוסיס.

לאחר משאל העם, ביקרה שגרירה קפריסאית יוונית ביוון, בבריטניה ובאו"ם בכדי לטעון את עניינה. לא בריטניה ולא האו"ם שוכנעו לתמוך באנוסיס. בשנת 1951 הופק דו"ח שבדק את השטחים הקטנים יותר של ממשלת בריטניה, כולל קפריסין. הדו"ח הגיע למסקנה, שקפריסין לעולם לא צריכה להיות עצמאית מבריטניה. תפיסה זו התחזקה עם נסיגת בריטניה מבסיס תעלת סואץ בשנת 1954, והעברת מטה המזרח התיכון לקפריסין. בשנת 1954 הגישה יוון את בקשתה הרשמית הראשונה לאו"ם ליישום "עקרון שוויון הזכויות וההגדרה העצמית של העמים", במקרה של האוכלוסייה הקפריסאית. עד שנת 1958 ארבע בקשות נוספות לאו"ם הוגשו ללא הצלחה על ידי ממשלת יוון.

בשנת 1955, ארגון אאוקה פתח במערכה נגד השלטון הבריטי כדי להביא לאיחוד עם יוון. מערכה זו נקראת מצב החירום בקפריסין. המערכה נמשכה עד שנת 1959, [28] כאשר רבים טענו כי אנוסיס אינה אפשרית בקפריסין מבחינה פוליטית, עקב המיעוט החזק של הקפריסאים הטורקים ואסרטיביותם הגוברת. במקום זאת, הוסכם בשנת 1960, בהסכמים בשם הסכמי לונדון–ציריך, על הקמת מדינה עצמאית עם הסדרי שיתוף כוחות משוכללים בין שתי הקהילות אך האנוסיס לא ימומש. כך נולדה רפובליקת קפריסין.

כנגד אאוקה נלחמו ארגון ההתנגדות הטורקי (TMT), המפלגה הפרוגרסיבית של העם העובד וכוחות של הממלכה המאוחדת. סך הכל, נלחמו במצב החירום בקפריסין 300 אנשים בארגון אאוקה ובין 25,000 ל-40,000 כוחות בריטים. במצב החירום נהרגו בין 10 ל-30 לוחמים מאאוקה ו-457 חיילים בריטים.

לאחר העצמאות

רעיון האיחוד עם יוון לא ננטש מיד בקבלת העצמאות. במהלך הקמפיין לבחירות לנשיאות ב-1968, אמר נשיא קפריסין, מקאריוס השלישי כי אנוסיס היא "רצויה" אך העצמאות היא "אפשרית". הצהרה זו מבדילה אותו מהתנועה שרצתה "רק את האיחוד".

בתחילת שנות השבעים, רעיון האנוסיס נותר אטרקטיבי בעיני קפריסאים יוונים רבים, וסטודנטים קפריסאים יוונים גינו את תמיכתו של מקאריוס במדינה יחידה עצמאית. בשנת 1971 הוקמה הקבוצה הצבאית הפרו-אנוסיסטית EOKA B ועל כך הכריז מקאריוס על התנגדותו לשימוש באלימות כדי להשיג אנוסיס. EOKA B החלה בסדרת התקפות נגד ממשלת מקאריוס ובשנת 1974 ארגן המשמר הלאומי הקפריסאי הפיכה צבאית נגד מקאריוס, שנתמכה על ידי המשטר הדיקטטורי ביוון. ראוף דנקטאש, המנהיג הקפריסאי הטורקי, קרא להתערבות צבאית של הממלכה המאוחדת ושל טורקיה כדי למנוע הפיכה. עקב ההפיכה, טורקיה פלשה לקפריסין וכבשה את צפון קפריסין.

אירועי 1974, גרמו לחלוקה הגאוגרפית של קפריסין ולהעברות אוכלוסייה אדירות. האירועים הבאים הערערו קשות את תנועת האנוסיס. עזיבתם של קפריסאים טורקים לצפון קפריסין, מהאזורים שנותרו תחת שליטה יעילה בקפריסין, הביאה לחברה קפריסאית יוונית הומוגנית בדרום שני שלישים של האי. השליש הנותר של האי מיושב על ידי מתיישבים טורקים.

בשנת 2017, העביר בית הנבחרים של קפריסין חוק המתיר לחגוג את משאל עם הקפריסאי שהיה בשנת 1950 בבתי ספר ממשלתיים בקפריסין.

כיום, קפריסין היא מדינה המוכרת על ידי מדינות העולם והיא חברה מן המניין באיחוד האירופי. היא שומרת על יחסים הדוקים עם יוון מאז 2004, אך האיחוד אינו עוד מטרתה של אף מפלגה פוליטית בקפריסין וביוון.