אנטיהיסטמין
| מזהים | |
|---|---|
| קוד ATC |
R06A  |
| מספר CAS | [1] |
| PubChem | [2] |
| ChemSpider | [3] |
  | |
אנטיהיסטמין (או אנטיהיסטמינים, באנגלית: Antihistamines) הוא שם כולל לקבוצת תרופות המעכבת את פעילות ההיסטמין על ידי חסימת קולטני ההיסטמין בגוף. השימוש באנטיהיסטמין נפוץ בעיקר לטיפול באלרגיה כטיפול קצר טווח, כמו הקלה על גודש באף והתעטשות עקב אלרגיה לקרדית האבק או לבעלי חיים.[1]
השימוש הנפוץ בקרב האוכלוסייה במונח "אנטי-היסטמין" הוא לתיאור תרופות לטיפול באלרגיות. רופאים ומדענים משתמשים במונח כדי לתאר סוג של תרופה המתנגדת לפעילות של קולטני היסטמין בגוף. במובן הזה אנטיהיסטמינים מסווגים לפי קולטן ההיסטמין שאת פעולתו הם מעכבים. קיימים ארבעה סוגי אנטי-היסטמינים, אך שניים מהם יותר נפוצים מהאחרים: אנטיהיסטמין-H1(אנ') ו-אנטיהיסטמין-H2(אנ'). אנטיהיסטמינים המעכבים את פעולת היסטמין-H1(אנ') משמשים לטיפול תגובות אלרגיות באף (כגון גירוד, נזלת ועיטוש) וכן עבור נדודי שינה. לעיתים הם משמשים גם לטיפול בסחרחורת הנגרמת על ידי בעיות באוזן תיכונה. אנטיהיסטמינים המעכבים את פעולת היסטמין-H2(אנ') משמשים לטיפול בחומצת הקיבה (למשל כיב פפטי ורפלוקס קיבתי-ושטי).
אנטיהיסטמין כתרופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרופות אנטיהיסטמניות קיימות בשתי צורות עיקריות: תרופה סיסטמית שניתנת בכדור או זריקה וטיפול מקומי כמשחה או טיפות לעיניים או לאף.
רקע: היסטמינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שחרור היסטמין בגוף האדם קשור לתגובות אלרגיות הגורמות לתגובה דלקתית ולכיווץ רקמת שריר חלק, (רקמת שריר המצטיינת במבנה האחיד בציטופלזמה). בנוסף כאשר הוא מופרש ונקלט בקולטני ההיסטמין H1 במוח, גוברת תחושת הנמרצות והאנרגטיות (תרופות מסוג אנטי-היסטמין עשויות לגרום לישנוניות מסיבה זו).
היסטמין נקלט בקולטני ההיסטמין (קולטנים אשר מותאמים למולקולת ההיסטמין), אשר מסווגים למספר משפחות:
- H1- קישור היסטמין לקולטן זה גורם לתופעות התרחבות כלי הדם, כיווץ דרכי הנשימה בריאות כתוצאה מהתהדקות השריר החלק סביבם, הפעלת שריר חלק, הפרדת תאי אנדותל, סרפדת, כאבים וגירוד כתוצאה מעקיצת חרקים.
- H2- קשור בעיקר לבקרה על ייצור חומצת הקיבה.
- H3- גורם להפרשה מופחתת של המוליכים העצביים: היסטמין, אצטילכולין, נוראפינפרין וסרוטונין.
- H4- מצוי על גבי אאזנופילים ונויטרופילים, גורם לכמוטקסיס (נדידת תאים) לאתר הדלקת ולביטוי מולקולות אדהזיה בכלי הדם באזור (קולטן זה עדיין לא נחקר דיו).[2][1]
היסטוריית המחקר והפיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרופות הדור הראשון של האנטיהיסטמין הפכו לזמינות ב-1930, ויועדו לטיפול באלרגיות בדרכי הנשימה. המשך המחקר גילה שהן היו חוסמי היסטמין מסוג H1, והביא לפיתוח חוסמי H2, כשאנטיהיסטמינים של H1 השפיעו על האף ואנטיהיסטמינים של H2 השפיעו על הבטן. המשך המחקר הוביל לפיתוח תרופות חוסמי קולטן H3, שמשפיעות גם על קולטן H4.
רוב האנשים המשתמשים באנטי-היסטמין לטיפול באלרגיות, משתמשים בתרופות הדור השני שהן הסוג השני של התרופות האנטי היסטמיניות שיוצרו, שמקלות בתופעות הלוואי, בעיקר נמנום וטשטוש.[2]
השימוש באנטי היסטמינים אצל ילדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדים נוטים לסבול פחות מהפרעה בערנות בעקבות הטיפול באנטיהיסטמינים. ישנם ילדים, במיוחד הצעירים יותר, המפגינים תגובה פרדוקסלית ונוטים דווקא לערנות יתר. לכן, השימוש בתכשירים ישנים וכמו פניסטיל, אהיסטון, זדיטן (פרופיטן) ואטרקס, שמקומם לא מקובל בטיפול שגרתי במבוגרים, מהווים אופציה טיפולית טובה בילדים.[2]
מנגנון פעולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת תגובה אלרגית, היסטמין מופרש מתאי הפיטום והוא גורם לסימפטומים השונים, כאשר הוא נקשר לקולטנים הנמצאים על התאים ברקמות השונות. תרופות מסוג אנטי היסטמין חוסמות את הקולטנים השונים להיסטמין שנמצאים על תאי הגוף. ברגע שקולטנים אלה נחסמים, ההיסטמין המופרש מתאי הפיטום במהלך התגובה האלרגית לא מצליח לגרום להשפעותיו השונות, ובכך הסימפטומים של התגובה האלרגית נחלשים.[2]
תופעות לוואי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרופות הדור הראשון (המשפיעות על קולטן H1, אשר נמצא ברקמות רבות בגוף), השפיעו להפחתת האלרגיה אך בו-זמנית השפיעו גם על מערכות נוספות, כמו המוח, וכך גרמו בעיקר לנמנום וטשטוש. לעומתן, התרופות האנטי היסטמיניות של הדור השני הביאו בשורה גדולה בזכות ייצור תרופות אפקטיביות מאוד, שאינן גורמות לתופעות לוואי קשות כמו אלה מהדור הראשון.[2][1]
פיתוח סבילות לתרופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתן ממושך של אנטי היסטמינים אינו גורם להתפתחות "סבילות" - כלומר, אין ירידה בתגובה ו"הגוף לא מתרגל".[2]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.