ג'יימס וילסון (פוליטיקאי ושופט)
 | |||||||||
| ג'יימס וילסון | |||||||||
| לידה |
14 בספטמבר 1742 חוות קרסקרדו, מחוז פייף, סקוטלנד  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 באוגוסט 1798 (בגיל 55) אדנטון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית המשיח, פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה | |||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הפדרליסטית | ||||||||
| בן או בת זוג |
Hannah Gray Wilson Bartlett | ||||||||
| |||||||||
| חתימה |
.png){kind=small} | ||||||||
  | |||||||||
ג'יימס וילסון (באנגלית: James Wilson; 14 בספטמבר 1742 – 21 באוגוסט 1798) היה מדינאי, פוליטיקאי, משפטן ואחד האבות המייסדים של ארצות הברית, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1789 ועד למותו. הוא נבחר פעמיים לקונגרס הקונטיננטלי, היה אחד מחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ואחד הכוחות המניעים לניסוח חוקת ארצות הברית. כתאורטיקן משפטי מוביל, הוא היה אחד מששת השופטים שמונו על ידי ג'ורג' וושינגטון לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בתוקף היותו הפרופסור למשפטים הראשון של אוניברסיטת פנסילבניה, הוא לימד את הקורס הראשון על החוקה החדשה לנשיא ולחברי הקבינט ב-1789 וב-1790.
הוא נולד ליד העיירה לוון שבמחוז פייף שבסקוטלנד והיגר ב-1766 לפילדלפיה, שם הוא היה למורה בקולג' פילדלפיה. לאחר שלמד משפטים בהדרכתו של ג'ון דיקינסון, הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע ברידינג, פנסילבניה. הוא כתב עלון שזכה לתפוצה רבה בו הוא טען שהמיסים שהטיל הפרלמנט של בריטניה הגדולה על שלוש עשרה המושבות היו לא חוקיים בשל אי הייצוג של המושבות בפרלמנט. הוא נבחר לקונגרס הקונטיננטלי ושימש כנשיא חברת הקרקעות אילינוי-וובש.
וילסון היה נציג לועידת החוקה שהתכנסה בפילדלפיה ב-1787, שם הוא היה חבר בוועדת הפרטים, שניסחה את הטיוטה הראשונה לחוקה. הוא היה המעצב הראשי של דמותה של הרשות המבצעת ותומך גלוי בדמוקרטיה השתתפותית, ממשלה לאומית חזקה, ובייצוג ייחסי ברשות המחוקקת באופן יחסי לגודל האוכלוסייה. יחד עם רוג'ר שרמן הוא הציע את פשרת שלוש-החמישיות, שהחשיבה את העבדים כשלוש-חמישיות של אדם לצורכי חישוב הייצוג של המדינות בבית הנבחרים של ארצות הברית. בעוד שהוא העדיף שנשיא ארצות הברית ייבחר בבחירות ישירות, הוא הציע את השימוש בחבר האלקטורים, שבסופו של דבר אומץ על ידי הוועידה. לאחר הוועידה הוא קידם את תהליך האשרור של החוקה, ב"נאום חצר בית המדינה" של פנסילבניה, שהודפס בעיתונים בכל רחבי ארצות הברית, והתנגד למגילת הזכויות של ארצות הברית. וילסון גם השתתף באופן פעיל בניסוח חוקת פנסילבניה של 1790.
ב-1789 מונה וילסון כאחד מהשופטים הראשונים של בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא גם היה לפרופסור למשפטים בקולג' פנסילבניה (לימים אוניברסיטת פנסילבניה). וילסון סבל מקשיים פיננסיים בעקבות הבהלה של 1796–1797 ואף נאסר לזמן קצר בשל חובותיו בשתי הזדמנויות. הוא לקה בשבץ מוחי ונפטר ב-1798, הראשון מבין שופטי בית המשפט העליון שנפטרו בכהונתם.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'יימס וילסון נולד בחוות קרסקרדו שליד הכפר סיריס שבמחוז פייף שבסקוטלנד. הוא היה הרביעי מבין שבעת ילדיהם של אליסון לנדל וויליאם וילסון, משפחת חוואים שהחזיק באמונה הפרסביטריאנית. הוא למד באוניברסיטת סנט אנדרוז, אוניברסיטת גלאזגו ובאוניברסיטת אדינבורו, אך מעולם לא קיבל תואר.[1] בעת לימודיו הוא למד אצל הוגי הנאורות הסקוטית, כולל פרנסיס האצ'סון, דייוויד יום ואדם סמית. הוא גם שיחק גולף. חדור ברעיונות הנאורות הסקוטית, הוא היגר לפילדלפיה ב-1765 ונשא עמו מכתבי המלצה שאפשרו לו להתחיל להיות חונך ולאחר מכן ללמד באקדמיה והקולג' של פילדלפיה (כיום אוניברסיטת פנסילבניה). הוא ביקש לקבל תואר וכמה חודשים לאחר מכן הוענק לו תואר מוסמך אוניברסיטה. ב-1790 העניקה לו האוניברסיטה דוקטור לשם כבוד במשפטים.[2]
בעת שעסק בהוראה, החל וילסון ללמוד משפטים בהדרכתו של ג'ון דיקינסון. ב-1767 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של פילדלפיה ופתח משרד עורכי דין ברידינג. משרדו נחל הצלחה מרובה ובשנותיו הראשונות הוא הרוויח סכום נאה. באותה עת כבר הייתה בבעלותו חווה קטנה ליד קרלייל שבפנסילבניה, הוא ניהל תיקים משפטיים בשמונה מחוזות, היה אחד ממייסדי חבר הנאמנים של קולג' דיקינסון ולימד בקולג' של פילדלפיה. ב-1768 נבחר וילסון כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית ובשנים 1781–1783 הוא היה סגן הנשיא שלה. אמונתו הדתית של וילסון עברה התפתחויות במשך חייו, והיא הייתה נתונה לכמה מחלוקות, שכן קיימים תיעודים בכתב מנקודות זמן שונות בחייו שבהן הוא נטה לקבל את האמונה הפרסביטריאנית, האנגליקנית, התומיסטית, או הדאיסטית.[3]
ב-5 בנובמבר 1771 נשא וילסון לאישה את רייצ'ל בירד, בתם של ויליאם בירד ובריג'יט האלינגס. רייצ'יל נפטרה ב-1786 וב-1793 נשא וילסון לאישה את האנה גריי, בתם של אליס גריי ושרה דאולבר. מנישואים אלו נולדו שבעה ילדים. לאחר מותו של וילסון נישאה גריי בשנית לרופא תומאס ברטלט.
המהפכה האמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1774 פרסם וילסון את "מחשבות על הטבע וההיקף של הסמכות החקיקתית של הפרלמנט הבריטי" (Considerations on the Nature and Extent of the Legislative Authority of the British Parliament). בעלון זה טען וילסון שלפרלמנט אין שום סמכות להעביר חוקים שנוגעים למושבות בצפון אמריקה בשל העובדה שלמושבות אין שום ייצוג בפרלמנט. הוא הביע את השקפותיו שכל סמכות מקורה בעם. אף על פי כן, הוא כתב שהעם צריך להיות נאמן למלך הבריטי: "דחיית הסמכות החקיקתית של הפרלמנט הבריטי כלפי אמריקה היא בשום אופן לא סותרת את הקשר, שחייב להיות להתקיים בין ארץ האם לבין מושבותיה". חוקרים יצרו הקבלה בין עבודתו של וילסון לבין עבודותיהם רבות ההשפעה של תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס שנכתבו באותה שנה. עם זאת, וילסון למעשה כתב את הדברים כבר ב-1768, שככל הנראה היו הטיעונים המשכנעים הראשונים נגד סמכות הכתר. כמה חוקרים רואים בוילסון כמהפכן מוביל בעוד שאחרים רואים בו כמהפכן בעל כורחו, אליטיסט, שהגיב לזרם האירועים כפי שהותווה על ידי הרדיקלים בשטח.[4]
ב-1775 מונה וילסון כקולונל בגדוד הרביעי של מחוז קמברלנד.[1] הוא הגיע לדרגת בריגדיר גנרל במיליציה המדינתית של פנסילבניה.
כחבר הקונגרס הקונטיננטלי שהתכנס ב-1776, היה וילסון אחד מהדוחפים לעצמאות המושבות. בהאמינו שחובתו הייתה ללכת בעקבות רצונם של בוחריו, סירב וילסון להצביע עד לקיום אספת החלטה במחוזו. רק לאחר שהוא קיבל גיבוי רחב יותר הוא הצביע בעד ההחלטה על העצמאות. ביוני 1776 היה וילסון חבר בוועדה לענייני המרגלים, יחד עם אדמס, ג'פרסון, ג'ון ראטלדג' ורוברט ר. ליווינגסטון.[5]
ב-4 באוקטובר 1779 החלו המהומות בפורט וילסון. לאחר שהבריטים פינו את פילדלפיה, הגן וילסון בהצלחה על 23 אנשים מפני החרמת רכושם והגלייתם. המון שתוי ששולהב מכתביו ומנאומיו של ג'וזף ריד, נשיא פנסילבניה, צעד לביתו של וילסון. וילסון ו-35 מעמיתיו התבצרו בבית. בלחימה שהתפתחה, נהרגו שישה אנשים ונפצעו 17–19. חיילי גדוד הפרשים הראשון של פילדלפיה ורגימנט הדרגונים הקלים הקונטיננטלי השלישי התערבו בסופו של דבר והצילו את וילסון ואת עמיתיו. הפורעים קיבלו חנינה ושוחררו על ידי ג'וזף ריד.[6]
וילסון זיהה את עצמו עם החוגים האריסטוקרטים והרפובליקנים השמרנים והרחיב את עסקיו. במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית הוא היה מעורב בפעילות של חברת אילינוי-וובש וב-1780 הוא היה לנשיאה. הוא היה למשקיע הבודד הגדול ביותר של החברה. בהמשך הוא הרחיב את השקעותיו במקרקעין כאשר היה שותף לייסוד של חברת קאנה יחד עם מארק בירד, רוברט לטיס הופר וויליאם בינגהאם לצורך מכירת קרקעות לאורך נהר סאסקהאנה בניו יורק. בנוסף רכש וילסון לבדו שטח אדמה נרחב בפנסילביה ב-1784 ושטח אדמה נוסף בווירג'ינה באותו עשור. הוא גם היה שותף לרכישת שטח אדמה עצום מדרום לנהר אוהיו.
ועידת החוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועידת החוקה (ארצות הברית)
כאחד מעורכי הדין הבולטים ביותר בתקופתו, היה וילסון המלומד ביותר מבין האבות המייסדים של ארצות הברית. בועידת החוקה הוא היה אחד הנואמים הפוריים ביותר, וביומנו של ג'יימס מדיסון תועד שהוא נאם 168, שני רק לגוברנר מוריס.[7] וילסון תמך בהרחבת שליטת העם על השלטון, ממשלה לאומית חזקה, וייצוג חקיקתי באופן יחסי לגודל האוכלוסייה. הוא דגל בבחירת נציגי בית הנבחרים בבחירות כלליות, התנגד להקמתו של הסנאט (ומשלא עלה בידו למנוע את הקמת הסנאט, הוא דחף לבחירת הסנאטורים בבחירות ישירות), תמך בבחירת הנשיא בבחירות כלליות, וטען שהחוקה צריכה להיות מאושררת ישירות על ידי האזרחים בוועידות מדינתיות ולא על ידי חברי בתי המחוקקים של המדינות.[8] וילסון גם טען שיש להרחיב את זכות הבחירה. הוא היה, למשל, אחד מנציגי הוועידה היחידים שהאמינו שזכות הבחירה לא צריכה להיות מוגבלת לבעלי רכוש בלבד.[9] הוא היה אחד מארבעת האבות המייסדים הראשיים שביטאו את האמונה בעקרון "קול אחד לכל אחד", כלומר, האמונה שהמחוזות צריכים לכלול בערך את אותו מספר של אנשים כך שהצבעתו של כל אדם תהיה בעלת אותו משקל, עקרון שלא היה למאפיין של המשפט החוקתי האמריקאי עד לפסק הדין "בייקר נגד קאר" (Baker v. Carr) מ-1962. ההיסטוריון ניקולאס פדרסון הגדיר זאת:
וילסון, יותר מכל אחד אחר מהנציגים, דחף בעיקביות לתת כוח רב ככל האפשר לעם עצמו - לתת להם שליטה ישירה ככל האפשר על פעולות מנגנון הממשלה הפדרלית... וילסון עצמו, שקידם את העיקרון הדמוקרטי לאורך כל הוועידה, הוא החלק העיקרי של הסיבה מדוע הוועידה הסתיימה לאחר שהיא ניסחה מסמך כה דמוקרטי כפי שיצא ממנה.[10]
בעוד שווילסון היה מתנגד לעבדות (אף על פי שהוא החזיק עבד בבעלותו), וטען בתוקף שהחוקה הניחה את היסודות ל"מיגור העבדות מחוץ לארץ זו", הוא לא דיבר רבות באופן יחסי על הסוגיה בוועידה, ונקט רק בצעדים משניים כמו התנגדות לסעיף העבד הנמלט על בסיס טיעונים טכניים כדי למנוע יחסים עכורים עם נציגים תומכי העבדות, שתמיכתם נדרשה לאשרור החוקה.[11] לצד התנגדותו הרפה לעבדות, הציע וילסון את "פשרת השלוש-חמישיות" (Three-fifths Compromise), שעל פיה נספרו העבדים כשלוש-חמישיות אדם לצורכי חישוב מספר הנציגים בבית הנבחרים של ארצות הברית, במאמץ להרגיע את התנגדות הדרומיים לקיומו של בית הנבחרים. בכל אופן, בהמשך הוועידה הוא התכחש לפשרה זו.[7]
עיצוב מוסד הנשיאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'יימס וילסון כונה על ידי חוקרים שונים "האדריכל העיקרי של הרשות המבצעת",[12] "הכותב החשוב ביותר של סעיף 2",[13] והאדם ש"תפישת הנשיאות שלו... הייתה האנליזה הסופית של הנשיאות כפי שקיבלנו אותה".[14] תוך עשיית שימוש בהבנתו את המוסריות האזרחית כפי שהוגדרה על ידי הנאורות הסקוטית, היה וילסון פעיל בבניית דמותה של הנשיאות, סמכויותיה ואופן בחירת הנשיא. הוא נאם בנושא 56 פעמים,[14] וקרא ליצירת דמות ראש הרשות המבצעת שיהיה אנרגטי, עצמאי ואחראי.[15] הוא היה הראשון שהציע שניהול המדינה יהיה בידי אדם אחד (הצבעה שבתחילה עוררה דאגה, לאחר שזמן קצר קודם לכן הם שוחררו מעול הכתר הבריטי, היו נציגים רבים מודאגים מהאצלת הסמכות בידי אדם אחד שעלולה להוביל למונרכיה) והיה התומך המוביל ברעיון. הצעות מנוגדות כללו טריומווירט או השארת ההחלטה בידי הרשות המחוקקת. בכל אופן, וילסון טען שאדם אחד בראש הרשות המבצעת יאפשר לציבור לקבל יותר בקלות דין וחשבון מאדם אחד בהשוואה לקבוצת אנשים, וכך הוא יקבל הגנה מפני רודנות. הוא גם טען שראש רשות מבצעת יחיד נחוץ כדי להבטיח זריזות ועקביות כאמצעי נגד מצבים של מבוי סתום, שהוא מאפיין חיוני במצבי חירום לאומיים.[16] בסופו של דבר אימצה הוועידה את רעיון ראש הרשות המבצע היחיד.
אחת הסוגיות שגרמה למחלוקות הרבות ביותר בוועידה הייתה שיטת בחירתו של הנשיא, ווילסון צפה זאת וראה בנושא זה כקשה ביותר. מבחינתו הוא היה מוכן כבר מלכתחילה לקבל את רעיון הבחירה הישירה של הנשיא בבחירות כלליות ארציות. הוא האמין שבחירות כלליות יהפכו את הנשיא למחויב יותר לתת דין וחשבון לעמו.[17] הוא האמין, באופן רחב יותר, שבחירות ישירות יהפכו את כל אחת מזרועות הממשל "עצמאיות ככל האפשר זו מזו, וכן את המדינות".[18] בכל אופן, ההצעה זכתה לתגובות פושרות, בין השאר בשל העובדה שכמה נציגים רצו שבחירת הנשיא תהיה נפרדת מרצון העם, בין השאר מפני שהיא לא תכלול את אוכלוסיית העבדים של מדינות הדרום בחישוב כוחם האלקטורלי, שהייתה הדאגה העיקרית שבסופו של דבר הוביל לקבלת פשרת שלוש-החמישיות (Three-fifths Compromise).[19][20] בניסיון ליישב את המחלוקת, הציע וילסון את בחירתו של חבר האלקטורים שיחלק את המדינות למחוזות במספר יחסי לגודל אוכלוסייתן, שכל אחד מהמצביעים יבחר באלקטורים, שבתורם יצביעו עבור הנשיא בשם ציבור הבוחרים. אך גם רעיון זה לא קודם בברכה. ההצעה שזכתה בהתחלה לתמיכה המרובה ביותר הייתה זו שווילסון לא ראה בעין יפה: בחירת הנשיא על ידי הרשות המחוקקת. הוא ניסה להתאים את עצמו ל"קונגרסיסטים" הללו באמצעות הצעה שבחירת הנשיא תעבור לקונגרס במקרה שבחבר האלקטורים לא יקבל אף אחד מהמועמדים את הרוב הדרוש.[21] דיון נוסף חשף השלכות של בחירה על ידי הרשות המחוקקת שנציגים רבים סלדו מהן. במיוחד הם חששו מכך שאם הנשיא יבקש להיבחר לכהונה נוספת, אזי הבחירה על ידי המחוקקים תהפוך את הנשיא לתלוי בהם, וכך יעמוד עקרון הפרדת הרשויות בפני סכנה. כשהוא נמצא במבוי סתום על ההחלטה על שיטת בחירת הנשיא, הושאר הנושא בסופו של דבר ל"ועדה לחלקים לא גמורים" (שנקראה גם "הוועדה לנושאים נדחים" או "ועדת ה-11"), שלקראת סוף הוועידה שארכה חודשים נדרשה לפתור את החלקים הבלתי גמורים של החוקה. בוועדה זו הושגה "פשרת השעה ה-11", כפי שתיארה אותה שופטת בית המשפט העליון אלנה קגן,[22] והיא מיסדה את השימוש בשיטת חבר האלקטורים באופן דומה מאוד להצעתו המוקדמת של וילסון. הוועדה יצרה מבנה מורכב, שיחד עם כמה שינויים הפכה לשיטת חבר האלקטורים כפי שמוכרת לנו היום. במסגרת שיטה זו, לכל מדינה ניתן מספר של אלקטורים השווה למספר חברי בית הנבחרים והסנאטורים מטעמה. פשרה זו הטמיעה בתוכה את פשרת השלוש-חמישיות, וחיזקה את ייצוגם של מדינות העבדות בחבר האלקטורים מעל לגודל קהל המצביעים שלהן. כל בית מחוקקים של המדינות היה רשאי להחליט על אופן בחירת האלקטורים של המדינה והאלקטורים הם אלה שמצביעים לנשיא. במקרה ששום מועמד לנשיאות לא הצליח לזכות ברוב קולות האלקטורים, מועברת ההכרעה על בחירת הנשיא לבית הנבחרים. לאחר שהוועדה הגישה את הצעתה, בדחיפתו של וילסון הועברה ההצבעה במקרה כזה מהסנאט לבית הנבחרים. לאחר קבלת שינוי זה, חבר האלקטורים, שגילם מארג של פשרות שהפכו לבחירת אלטרנטיבה בפשרה, התקבל הרעיון על ידי הוועידה.
וילסון האמין שהמאבק המתון בין המעמדות בחברה האמריקאית ייצור רמה של חיברות וידידות בין-מעמדית שתוכל להפוך את הנשיא למנהיג סמלי של העם האמריקאי בכללותו. הוא לא שקל את האפשרות של מפלגות פוליטיות שמקוטבות ביניהן. הוא ראה את ריבונות העם כמלט שיאחד את אמריקה ויחבר בין האינטרסים של העם ושל הממשל הנשיאותי. על הנשיא להיות איש של העם שיגלם את האחריות הלאומית לטובת הציבור ויספק שקיפות או אחריות בשל היותו מנהיג הנראה לעיני כל.[23][13]
ועדת הפרטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעתו הממושכת ביותר של וילסון על ארצות הברית הייתה כאשר הוא היה חבר בוועדת הפרטים (Committee of Detail), שכתבה את הטיוטה הראשונה של חוקת ארצות הברית. הוא רצה שהסנאטורים והנשיא ייבחרו בבחירות ישירות. הוא גם הציע את פשרת שלוש-החמישיות, שבמסגרתה הוכללו רק שלוש חמישיות מאוכלוסיית העבדים בדרום לצורכי חישוב כוחם האלקטורלי ולצורך חלוקת ההכנסות ממסים. יחד עם ג'יימס מדיסון, הוא היה הבקי ביותר מבין מנסחי החוקה בתחום הכלכלה הפוליטית. הוא הבין באופן ברור את הבעיה המרכזית של "הריבונות הכפולה" (המדינות והאומה) וראה בחזונו את עתידה הבלתי מוגבל של ארצות הברית. אחד העדים לפעילותו של וילסון במהלך הוועידה, בנג'מין ראש, כינה האת מוחו של וילסון "התפרצות אחת של אור".[24] מדיסון ווילסון לא רק שהתעלו מעל כל שאר נציגי הוועידה כתאורטיקנים פוליטיים, הם גם היו שני בעלי הברית הקרובים ביותר הן בוויכוחים שהתנהלו בוועדיה והן במאמצי האשרור שלאחריה.[25]
אף על פי שלא הסכים לכל חלקי הנוסח הסופי של החוקה, שבהכרח התקבלה כפשרה, וילסון עמל קשות כדי שהיא תתקבל. הוא הוביל את תהליך האשרור בפנסילבניה, בוועידה שהתכנסה לצורך כך, והיא הייתה המדינה השנייה, לאחר דלאוור, שאשררה את החוקה.
נאום חצר בית מדינת פנסילבניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]"נאום חצר בית המדינה" (speech in the statehouse yard) שאותו נשא וילסון ב-6 באוקטובר 1787 בחצר שמאחורי היכל העצמאות שבפילדלפיה, היה חשוב במיוחד לקביעת התנאים לדיון על האשרור, הן ברמה המדינתית והן ברמה הלאומית. נאום זה שני בהשפעתו רק לכתבי הפדרליסט. הנאום הודפס בעיתונים ועותקים שלו הופצו על ידי ג'ורג' וושינגטון כדי לגייס תמיכה לאשרור החוקה.
בנאומו התמקד וילסון במיוחד בעובדה שלראשונה יתקיימו בחירות ישירות לאומות לממשלה. הוא הבחין בין "שלושה סוגים פשוטים של ממשלה: מונרכיה, אריסטוקרטיה ו"רפובליקה או דמוקרטיה, בה העם מחזיק בסמכות העליונה, ופועל במשותף או באמצעות נציגים".[26] בנאומו מתח וילסון גם ביקורת על הצעת מגילת הזכויות. זכות ההתכנסות, חופש העיתונות, החופש מפני חיפוש וזכויות אחרות שהוגדרו במגילת הזכויות, לא נפקדו לדעתו של וילסון מהחוקה ולפיכך הוא ראה במגילת הזכויות כתיקון בלתי נחוץ לחוקה.[27][28][29][30]
בהמשך היה וילסון פעיל מרכזי בניסוח מחדש של חוקת פנסילבניה מ-1776, והוא הגיע להסכם עם ויליאם פיינדלי, מנהיג המפלגה החוקתית, שצמצם את התחושה המפלגתית שאפיינה קודם לכן את הפוליטיקה של פנסילבניה.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ועידת החוקה, ביקש וילסון, על רקע ידענותו המשפטית, להתמנות כנשיא בית המשפט העליון הראשון של ארצות הברית.[31] עם זאת, הנשיא ג'ורג' וושינגטון בחר בג'ון ג'יי לתפקיד. ב-24 בספטמבר 1789 מינה וושינגטון את וילסון תחת זאת כשופט בבית המשפט העליון. וילסון קיבל את המינוי וב-26 בספטמבר אישר הסנאט את מינויו.[32] וילסון הושבע לתפקיד ב-5 באוקטובר.
וילסון וראשוני השופטים בבית המשפט העליון העבירו את רוב זמנם בסבבים לבתי המשפט לערעורים ופחות על כס השיפוט בבית המשפט העליון.[33] רק תשעה תיקים הושמעו בבית המשפט העליון מפתיחתו ב-1789 ועד למותו של וילסון ב-1798. בין התיקים החשובים היו "צ'יזהולם נגד ג'ורג'יה" (Chisholm v. Georgia) מ-1793, שהעניק לבתי המשפט הפדרליים את הסמכות המחייבת לשמוע סכסוכים בין אזרחים פרטיים לבין המדינות (פסיקה זו הוחלפה בתיקון ה-11 לחוקה, שסתר את השקפתו של וילסון שהמדינות לא נהנות מחסינות ריבונית מתביעות של אזרחים של מדינות אחרות בבתי המשפט הפדרליים); "הילטון נגד ארצות הברית" (Hylton v. United States) מ-1796, שהבהיר את סמכות הקונגרס להטיל מיסים (וילסון הצטרף לדעת השופטים שהתקבלה פה אחד); ו"וייר נגד הילטון" (Ware v. Hylton) מ-1796, שקבע שלחוזים יש קדימות על פני חוקי המדינות בכפוף לחוקת ארצות הברית (וילסון הצביע עם דעת הרוב).[34] במהלך השנתיים האחרונות לכהונתו של וילסון על כס השיפוט, הוא כמעט ולא נכח בבית המשפט ורכב ברחבי הדרום בסבבי שיפוט כדי להימלט מנושים.[7]
קולג' פילדלפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1790 היה וילסון לפרופסור הראשון למשפטים בקולג' פילדלפיה, השני במוסד אקדמי כלשהו בארצות הברית.[35] וילסון התעלם לרוב מהצדדים המעשיים של ההכשרה המשפטית. כמו רוב המלומדים בני זמנו, הוא ראה בלימוד האקדמי של מקצוע המשפטים כתחום של השכלה כללית, ופחות כמבוא גרידא למקצוע.
וילסון הפסיק את ההרצאות של הקורס הראשון שלו באפריל 1791 כדי למלא את חובותיו כשופט. ככל הנראה הוא חידש את הקורס שלו בשנה השנייה בסוף אותה שנה או בראשית 1792 (ובאותה עת כבר התמזג קולג' פילדלפיה עם אוניברסיטת פנסילבניה), אך בנקודת זמן לא ידועה הופסקו שיעוריו שוב ולא חודשו. שיעוריו לא זכו לפרסום, למעט הראשון, עד לאחר מותו, במהדורה שהוצאה על ידי בנו, בירד וילסון, ב-1804.
שנותיו האחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנותיו האחרונות של וילסון עמדו בסימן של קשיים פיננסיים. הוא צבר חובות כבדים כתוצאה מעסקי המקרקעין שלו, שגדלו עם פרוץ הפאניקה של 1796–1797. הכשל העסקי הבולט שלו היה בפנסילבניה יחד עם תאופיליוס קזנובה (אנ'). כחייב, נאסר וילסון לזמן קצר בברלינגטון, ניו ג'רזי. בנו שילם את החוב, אך וילסון יצא לקרוליינה הצפונית כדי להתחמק מנושים אחרים. הוא נכלא שוב לזמן קצר, אך המשיך למלא את תפקידו כשופט. ב-1798 הוא סבל מהתקף מלריה.
ג'יימס וילסון נפטר ב-21 באוגוסט 1798, בגיל 55, כאשר עשה בביקור אצל ידיד באדנטון, קרוליינה הצפונית. הוא נטמן בבית הקברות באחוזת המטעים הייז הסמוכה, אך נטמן מחדש ב-1906 בכנסיית המשיח בפילדלפיה.[24]
משנתו המשפטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהרצאותיו בקולג' פילדלפיה, כמו חכמי המשפט האמריקאים הראשונים, עסק וילסון בפרטי הפרטים של כמה מהלכי הרוח שהובעו בפסקי הדין שניתנו אז על ידי בית המשפט העליון. הוא חש למעשה שהוא חייב להקדיש זמן לטיעונים להצדקת עיסוקו בהוראה. אך הוא הבטיח לתלמידיו ש:"כאשר אביע את רגשותיי בשבתי על כיסא זה, הם יהיו רגשותיי הכנים ביותר. כאשר אביע אותם מכס השיפוט, לא יתווסף להם דבר. בשני המקומות אפעל ביושר. בשני המקומות לא אהיה חף מטעויות".[36]
עם זאת, הוא העלה את השאלה החשובה ביותר של תקופה זו: לפעול על פי עקרונות מהפכניים בהקמת האומה, "מדוע לא נלמד את ילדינו את העקרונות הללו, שעל פיהם אנחנו בעצמנו חונכנו ופעלנו? האם עלינו להחדיר למוחותיהם העדינים תאוריה, שבעיקרה היא מפוקפקת, שהיא סותרת את התנהלותנו, שמבוססת על יסודות מוצקים? מדוע עלינו להציב אותם בפני הדילמה האכזרית של גינוי עקרונות אלו שהם חונכו להאמין בהם, או באנשים הללו שהם חונכו להעריץ?".[37]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'יימס וילסון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ביוגרפיה של ג'יימס וילסון, בית הספר למשפטים של פנסילבניה (באנגלית)
- ביוגרפיה של ג'יימס וילסון מאת צ'ארלס א. גודריץ' (באנגלית)
- ג'יימס וילסון באנציקלופדיית אפלטון לביוגרפיה אמריקית (באנגלית)
- נאום חצר בית המדינה (באנגלית)
- ג'יימס וילסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'יימס וילסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 "Signers of the Declaration of Independence". ushistory.org. Independence Hall Association. Archived from the original on July 10, 2015.
- ^ Archives and Records Center. "Penn Biographies: James Wilson (1742-1798)". archives.upenn.edu/. Philadelphia, PA: University of Pennsylvania. Archived from the original on May 23, 2016.
- ^ Mark D. Hall, "James Wilson: Presbyterian, Anglican, Thomist, or Deist? Does it Matter?", in Daniel L. Dreisbach, Mark David Hall, Jeffrey Morrison, Jeffry H. Morrison, eds., The Founders on God and Government (2004). p. 181, 184-195.
- ^ Mark Alcorn, "James Wilson's Considerations on the Nature and Extent of the Legislative Authority of the British Parliament." Western Political Science Association 2010 Annual Meeting Paper.
- ^ James Wilson, Pennsylvania - The Founding Fathers - ConstitutionDay.com.
- ^ Alexander, John K. (1974). "The Fort Wilson Incident of 1779: A Case Study of the Revolutionary Crowd". The William and Mary Quarterly. 3. 31 (4): 589–612.
- ^ 1 2 3 Mosvick, Nicholas (13 July 2020). "Forgotten Founders: James Wilson, craftsman of the Constitution". National Constitution Center.
- ^ Pederson, Nicholas (January 2010). "The Lost Founder: James Wilson in American Memory". Yale Journal of Law & the Humanities. 22 (2) – via Yale Law School Legal Scholarship Repository, p. 259.
- ^ DiClerico, Robert E. (Spring 1987). "James Wilson's Presidency". Presidential Studies Quarterly. 17 (2): p. 305.
- ^ Pederson, Nicholas (January 2010). "The Lost Founder: James Wilson in American Memory". Yale Journal of Law & the Humanities. 22 (2) – via Yale Law School Legal Scholarship Repository, pp. 269-270.
- ^ Pederson, Nicholas (January 2010). "The Lost Founder: James Wilson in American Memory". Yale Journal of Law & the Humanities. 22 (2) – via Yale Law School Legal Scholarship Repository, pp. 273–275.
- ^ McConnell, Michael W. (2019). "James Wilson's Contributions to the Construction of Article II". In Barnett, Randy E. (ed.). The Life and Career of Justice James Wilson (PDF). Washington, D.C.: Georgetown Center for the Constitution. pp. 23–50.
- ^ 1 2 McCarthy, Daniel J. (Fall 1987). "James Wilson and the Creation of the Presidency". Presidential Studies Quarterly. 17 (4): 689–696 – via JSTOR.
- ^ 1 2 DiClerico, Robert E. (Spring 1987). "James Wilson's Presidency". Presidential Studies Quarterly. 17 (2), p. 303.
- ^ Yoo, Christopher S. (2019). "James Wilson as the Architect of the American Presidency". In Barnett, Randy E. (ed.). The Life and Career of Justice James Wilson (PDF). Washington, D.C.: Georgetown Center for the Constitution, p. 52.
- ^ Yoo, Christopher S. (2019). "James Wilson as the Architect of the American Presidency". In Barnett, Randy E. (ed.). The Life and Career of Justice James Wilson (PDF). Washington, D.C.: Georgetown Center for the Constitution. pp. 55–57.
- ^ DiClerico, Robert E. (Spring 1987). "James Wilson's Presidency". Presidential Studies Quarterly. 17 (2), p. 305.
- ^ George W. Carey, James Wilson: Political Thought and the Constitutional Convention, The Imaginative Conservative, February 27th, 2014.
- ^ Amar, Akhil Reed (8 November 2016). "The Troubling Reason the Electoral College Exists". Time.
- ^ Codrington III, Wilfred (17 November 2019). "The Electoral College's Racist Origins". The Atlantic.
- ^ DiClerico, Robert E. (Spring 1987). "James Wilson's Presidency". Presidential Studies Quarterly. 17 (2), p. 306.
- ^ Kagan, Elena (6 July 2020). "CHIAFALO ET AL. v. WASHINGTON" (PDF). supremecourt.gov. Supreme Court of the United States. p. 2.
- ^ Taylor, Michael H.; Hardwick, Kevin (2010). "The Presidency of James Wilson". White House Studies. 9 (4): 331-346
- ^ 1 2 St. John, G. J. (2004). "James Wilson: A Forgotten Father". The Philadelphia Lawyer. 66 (4).
- ^ Ketcham, Ralph (1971). James Madison: A Biography. Macmillan, p. 191.
- ^ Natelson, Robert G. (2002). "A Republic, Not a Democracy? Initiative, Referendum, and the Constitution's Guarantee Clause". Texas Law Review. 80 ,p. 836.
- ^ Allison, Robert (2011). The American Revolution: A Concise History. New York: Oxford University Press, p. 97
- ^ "Bill of Rights". Lehrman Institute. Archived from the original on 30 July 2019.
- ^ Zink, James R. (6 December 2013). "James Wilson versus the Bill of Rights: Progress, Popular Sovereignty, and the Idea of the U.S. Constitution". Political Research Quarterly. 67 (2): 253–265 – via Sage Journals.
- ^ Bailey, Jeremy D. (2007). Thomas Jefferson and Executive Power. New York: Cambridge University Press, p. 113.
- ^ Marcus, Maeva (2019). "Wilson as a Justice". In Barnett, Randy E. (ed.). The Life and Career of Justice James Wilson. Washington, D.C.: Georgetown Center for the Constitution. p. 147.
- ^ James Wilson at the Biographical Directory of Federal Judges, a public domain publication of the Federal Judicial Center.
- ^ Marcus, Maeva (2019). "Wilson as a Justice". In Barnett, Randy E. (ed.). The Life and Career of Justice James Wilson. Washington, D.C.: Georgetown Center for the Constitution, p. 151.
- ^ Marcus, Maeva (2019). "Wilson as a Justice". In Barnett, Randy E. (ed.). The Life and Career of Justice James Wilson. Washington, D.C.: Georgetown Center for the Constitution, pp. 159–166.
- ^ ג'יימס וילסון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ James Wilson, Bird Wilson, The Works of the Honourable James Wilson, L.L.D., Late One of the Associate Justices of the Supreme Court of the United States, and Professor of Law in the College of Philadelphia, At the Lorenzo Press, printed for Bronson and Chauncey, 1804, p. 29.
- ^ James Wilson Quotes
- בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
- מהגרים מסקוטלנד לארצות הברית
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- האבות המייסדים של ארצות הברית
- חוקת ארצות הברית
- אנשי צבא אמריקאים במלחמת העצמאות של ארצות הברית
- עורכי דין סקוטים
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-18
- אמריקאים ממוצא סקוטי
- סגל אוניברסיטת פנסילבניה
- בוגרי אוניברסיטת פנסילבניה
- אמריקאים שנולדו ב-1742
- בריטים שנולדו ב-1742
- אמריקאים שנפטרו ב-1798