גטאות בפולין הכבושה
גטאות יהודים בפולין הכבושה בידי גרמניה הוקמו במהלך מלחמת העולם השנייה במאות מוקדים ברחבי פולין הכבושה. מרבית הגטאות נוצרו על ידי גרמניה הנאצית בין אוקטובר 1939 ליולי 1942 במטרה לרכז, לבודד ולהפריד את האוכלוסייה היהודית בפולין, שמנתה כ-3.3 מיליון נפש, לצורך רדיפה, טרור וניצול כוח העבודה, וכן לשם השמדה על ידי הרעבה ועבודה. בעיירות קטנות יותר שימשו לעיתים קרובות גטאות בתור נקודות ריכוז לשם גירוש לעבודת כפייה וגירוש המוני, ואילו במרכזים העירוניים היו הגטאות מוקפים בחומה או בגדר, איי הסגר דמויי כלא, שתוארו על ידי מספר היסטוריונים כמכשירי "רצח איטי ופאסיבי", זרועי גופות ברחובות.[1]
ברוב המקרים, הגטאות הגדולים לא שכנו בשטחיהן של שכונות יהודיות מסורתיות. הם הוקמו באזורים פולניים בעיר, וכדי לשכן בהם יהודים היה צורך להעביר לא-יהודים למקום אחר בעיר. קהילות יהודיות קטנות יותר עם אוכלוסיות מתחת ל-500 חוסלו בגירוש למחנות השמדה עם תחילת פעולתם של אלה, בסוף 1941.[2][3]
השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיסול הגטאות ברחבי פולין הכבושה היה קשור קשר הדוק לבניית מחנות מוות חשאיים - מתקני השמדה המוניים בהיקף תעשייתי - שנבנו החל מסוף 1941 (חלמנו) למטרת רצח המוני.[4] תוכנית ההשמדה הנאצית הסתייעה במערך הרכבות שאפשר לאס אס להסיע את הקורבנות אל יעדי ההשמדה ובמקביל, לשקר לקורבנותיהם באמירה שהעברת האוכלוסיות ההמונית מיועדת לשם "יישוב מחדש" באזורים בהם יעבדו היהודים למען משק המלחמה הגרמני, תוך קביעה שקרית שבתום המלחמה ובהיפסק הצורך הזמני בהעסקת היהודים, יוחזרו אלה לבתיהם. יהודים נשלחו להשמדתם ברכבות ממאות גטאות בערים הכבושות בפולין. הגדולים שבגטאות אלה היו ורשה, לובלין, קרקוב, ביאליסטוק ולודז' - הגטו האחרון בפולין שרוקן מיושביו באוגוסט 1944.[5] בחלק מהגטאות הגדולים היו ניסיונות התנגדות חמושה, כגון מרד גטו ורשה, מרד גטו ביאליסטוק, מרד בנדין ומרד גטו לחווא, אבל ההתנגדות נכשלה עקב עדיפותו של הכוח הצבאי הגרמני והיהודים נרצחו או גורשו למחנות ההשמדה.[1][6]עד שחרור מזרח אירופה בידי הצבא האדום, חוסלו כל הגטאות בפולין.[7] רק כ-50,000–120,000 מיהודי פולין שרדו את השואה על אדמת פולין, חלקם בעזרת פולנים חסידי אומות העולם.[8][9]
.jpg)
הגרמנים הקימו לפחות 1000 גטאות באזורים הכבושים בפולין וברית המועצות."[10] הגטאות בגבולות פולין שלפני המלחמה והמלחמה הם אלה שתושביהם היו בני אזרחות פולנית לפני הפלישה, או שהיו להם קשרים היסטוריים חזקים עם פולין. היו גטאות שהתקיימו חודשים ספורים בלבד, ואף פחות מכך. לעיתים - בעיקר במזרח פולין, שנכבשה לאחר יוני 1941 כחלק מפלישת גרמניה לברית המועצות ב"מבצע ברברוסה" - הוקמו גטאות לשם ריכוז יהודים לאחר גל רצח המוני שבו חוסל חלק משמעותי, או אף עיקרי, מיהודי העיר. במקרים אלה התקיים לעיתים הגטו מספר חודשים, או אף חודש אחד בלבד, לפני שחוסלו יהודיו והעיר הוכרזה "ריקה מיהודים".
גטאות קבועים נוצרו רק בערים גדולות או ביישובים עם מסילות ברזל, מכיוון שהיה צורך לספק לגטאות מזון רב (שתמורתו שולמה על ידי היהודים עצמם), מה שלא מנע מחסור ורעב עד מוות ברוב הגטאות. ב-1940 ו-1941 מרבית הגטאות היו חתומים בפני העולם החיצון על ידי חומה או גדר תיל, וכל יהודי שנמצא מחוץ להם עלול היה להיירות. גטו ורשה היה הגטו הגדול ביותר. למעלה מ-400,000 יהודים נדחסו לאזור של 3.4 קמ"ר, ובו היו 7.2 אנשים בחדר בממוצע.[11] גטו לודז' היה השני בגודלו, ועם הקמתו נכלאו בו כ-160,000 אסירים (בסך הכל עברו בו למעלה מ-200,000).[12] במסמכיהם כינו הנאצים את הגטאות Jüdischer Wohnbezirk או Wohngebiet der Juden, כלומר "רובע יהודי". בסוף 1941, רוב יהודי פולין היו בגטאות, אף על פי שהגרמנים ידעו שהמערכת אינה בת קיימא; לרוב האסירים לא היה סיכוי להתקיים מעבודה. מכאן עברו הגרמנים לשילוב של רצח המוני בבורות ירי עם המתה בתאי גזים במחנות השמדה. בוועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 ליד ברלין, נקבעו דרכי ההוצאה לפועל של "הפתרון הסופי" - העברת יושבי הגטאות למחנות ההשמדה, תהליך שהחל עוד לפני ועידת ואנזה.[13]
לאחר השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב תושבי הגטאות - כ-90% מהם - נרצחו במבצע ריינהרד. רובם היו בעלי אזרחות פולנית לפני הפלישה הנאצית-סובייטית לפולין. אזרחות זו אפשרה ליותר מ-150,000 ניצולי שואה שנרשמו בוועד המרכזי של יהודי פולין לנצל את הסכמי ההשבה (אנ') בין פולין וברית המועצות כדי להגר באופן חוקי למערב וכך לעזור להקים את מדינת ישראל המתהווה.[14] פולין הייתה המדינה היחידה בגוש המזרחי שהתירה עלייה יהודית חופשית ללא אשרות או אישורי יציאה עם סיום מלחמת העולם השנייה.[15] לעומת זאת, סטלין החזיר בכוח את יהודי ברית המועצות לברית המועצות יחד עם כל האזרחים הסובייטים, כפי שהוסכם בוועידת יאלטה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 מייקל ברנבאום, The World Must Know, מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, 2006, p. 114.
- ^ "The War Against The Jews". The Holocaust Chronicle, 2009. Chicago, Illinois. Accessed June 21, 2011.
- ^ Wojciech Roszkowski, Historia Polski 1914–1997 (אורכב 04.03.2016 בארכיון Wayback Machine), Warsaw 1998. PDF file, 46.0 MB (available with purchase). Chomikuj.pl, 2013.
- ^ Dwork, Deborah and Robert Jan Van Pelt,The Construction of Crematoria at Auschwitz, W.W. Norton & Co., 1996.
- ^ Jewish Virtual Library, Łódź. Overview of the Litzmannstadt Ghetto's history. Accessed June 27, 2011.
- ^ Kraków Ghetto including photographs (אורכב 03.12.2019 בארכיון Wayback Machine), at www.krakow-poland.com.
- ^ Edward Victor, "Ghettos and Other Jewish Communities." (אורכב 09.10.2019 בארכיון Wayback Machine) Judaica Philatelic. Accessed June 20, 2011.
- ^ Richard C. Lukas, Out of the Inferno: Poles Remember the Holocaust, University Press of Kentucky 1989 - 201 pages. Page 13; also in Richard C. Lukas, The Forgotten Holocaust: The Poles Under German Occupation, 1939-1944, University Press of Kentucky, 1986, Google Print, p.13.
- ^ Gunnar S. Paulsson, "The Rescue of Jews by Non-Jews in Nazi-Occupied Poland," Journal of Holocaust Education, Vol.7, Nos.1&2, 1998, pp.19–44. Published by Frank Cass, London.
- ^ "Types of Ghettos". United States Holocaust Memorial Museum, Washington, D.C.
- ^ Warsaw Ghetto, מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (USHMM), וושינגטון הבירה
- ^ Ghettos, מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה
- ^ François Furet, Unanswered Questions: Nazi Germany and the Genocide of the Jews. Schocken Books (1989), p. 182;
- ^ Philipp Ther; Ana Siljak (2001). Redrawing nations: ethnic cleansing in East-Central Europe, 1944–1948. Rowman & Littlefield. p. 138. ISBN 978-0-7425-1094-4. נבדק ב-11 במאי 2011.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Devorah Hakohen, Immigrants in turmoil: mass immigration to Israel and its repercussions... Syracuse University Press, 2003 – 325 pages. Page 70. ISBN 0-8156-2969-9