ערך זה עוסק בשר בממשלות גרמניה המערבית. אם התכוונתם לקנצלר גרמניה בשנים 1998–2005, ראו
גרהרד שרדר.
גרהרד שרדר (בגרמנית: Gerhard Schröder; 11 בספטמבר 1910 – 31 בדצמבר 1989) היה פוליטיקאי גרמני. כיהן כשר הפנים של מערב גרמניה בשנים 1953–1961, כשר החוץ בשנים 1961–1966, וכשר ההגנה בשנים 1966–1969. בשנת 1968 נבחר למועמד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית לתפקיד נשיא גרמניה, בגוברו על ריכרד פון וייצזקר, אולם הוא הפסיד בבחירות למשרת הנשיא לגוסטב היינמן.
שרדר נולד במערב ממלכת פרוסיה. החל ללמוד משפטים באוניברסיטת קניגסברג, למד שני סמסטרים באוניברסיטת אדינבורו וסיים את לימודיו באוניברסיטת בון בשנת 1932. הוא עבר את המבחנים לאישור עבודה כעורך דין בגרמניה בשנים 1932 ו-1936. הוא קיבל דוקטורט בשנת 1934. במהלך לימודיו בבון הוא היה פעיל במפלגת העם הגרמנית השמרנית, אולם לאחר עליית הנאצים לשלטון הצטרף ב-1 באפריל 1933 למפלגה הנאצית[1]. נטען ששרדר גם היה חבר האס אה[2], אולם שרדר הכחיש זאת וטען ששמו הועלה כמועמד לחברות אך מכיוון שלא הביע עניין בכך, נמחק מרשימת המבקשים להצטרף[3].
לאחר קבלת הדוקטורט עבד במכון קייזר וילהלם בברלין ולאחר מכן במשרד עורכי דין, הוסמך לעורך דין בשנת 1939 והתמחה בדיני מיסים. עזב את המפלגה הנאצית במאי 1941, בעת שנשא לאישה את בריג'ט לנדסברג שהייתה יהודיה למחצה, לאחר שקיבל רשות מיוחדת לכך. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שירת בצבא גרמניה. לאחר המלחמה הוא עבר כפקיד ממשלתי בנורדריין-וסטפאליה, בארגון מחדש של תעשיית המכרות והפלדה. בשנת 1949 הוא נבחר לבונדסטאג הראשון[4].
בשנת 1953 התמנה לשר הפנים של מערב גרמניה. בשנת 1961 התמנה לשר החוץ[5]. הוא תמך בקשירת קשרים עם העולם הערבי והתנגד לאספקת נשק לישראל[6]. בשנת 1966 עבר לכהן כשר ההגנה. בעת ההמתנה למלחמת ששת הימים התנגד למשלוח מסכות גז ממחסני צבא גרמניה לישראל, בטענה שהצבא הגרמני זקוק להן[7].
במענה לביקורת על קשרים של בריטניה עם ממשלת גרמניה, בה מכהן שרדר בעל העבר הנאצי, נטען שהוא גורש מהמפלגה בגלל נישואיו לאישה ממוצא יהודי וכי לאחר מכן היה קשור לגורמים אנטי-נאציים[8]. שרדר עצמו טען שהוא הצטרף למפלגה הנאצית כדי להתקדם ולא מסיבות אידאולוגיות, וכי לא היה פעיל במפלגה.
בנובמבר 1968 נבחר למועמד מפלגתו בבחירות לנשיא גרמניה, בגוברו על ריכרד פון וייצזקר, שהיה מועמדו המועדף של קנצלר גרמניה, קורט גאורג קיזינגר[9]. בבחירות הפסיד שרדר לגוסטב היינמן שקיבל 49.4% מהקולות, לעומת 48.8% שקיבל שרדר.
לאחר מעבר מפלגתו לאופוזיציה כיהן שרדר כיו"ר ועדת החוץ של הבונדסטאג. בספטמבר 1971 ביקר בישראל[10] והצהיר שהוא רוצה יחסים כלכליים בין המדינות ולא סיוע בנשק[7]. עתירה לבג"ץ שהגיש גדעון ספירו בדרישה להעמיד את שרדר לדין נדחתה כ"טרדנות"[11]. הוא ביקר בישראל שוב בספטמבר 1974, בראש משלחת של ועדת החוץ של הבונדסטאג[12].
- ^ שר־הפנים המערב־גרמני מודה שהיה חבר במפ' הנאצית, למרחב, 29 בינואר 1960
- ^ עדיפות לאנשי ס.ס. בגיוס לבונדסוור, קול העם, 24 ביולי 1959
- ^ שר החוץ החדש של בון היה נאצי, על המשמר, 13 בנובמבר 1961
- ^ משה דור, המיניסטר היה חבר המפלגה הנאצית, מעריב, 12 בנובמבר 1961
- ^ גרהארד שרדר במקום פון ברטאנו, דבר, 9 בנובמבר 1961
- ^ א. דויטשקורן, לא לחנם הלך שרדר אצל עראפאת, מעריב, 27 בדצמבר 1974
- ^ 1 2 מוטב שיחסי גרמניה - ישראל לא יהיו קשורים באספקת נשק, מעריב, 13 בספטמבר 1971
- ^ בריטניה תתמוך בזיון גרמניה למרות המצא נאצים בממשלתה, חרות, 13 באפריל 1954
- ^ קיזינגר התנגד - אבל שרדר נבחר כמועמד לכהונת נשיא גרמניה, מעריב, 17 בנובמבר 1968
- ^ שרדר הגיע, דבר, 6 בספטמבר 1971
- ^ בג"ץ: העתירה נגד שרדר - "טרדנות", דבר, 13 בספטמבר 1971
- ^ משלחת ועדת־החוץ של הבונדסטאג באה לביקור, דבר, 2 בספטמבר 1974
גרהרד שרדר, באתר Discogs (באנגלית)