דג'ימה
נתונים גאוגרפיים | |||
---|---|---|---|
מיקום | Nakashima River | ||
קואורדינטות | 32°44′37″N 129°52′23″E / 32.74352°N 129.87302°E | ||
שטח | 9,000 מטר רבוע | ||
נתונים מדיניים | |||
מדינה | יפן | ||
דֶּגִּ'ימַה (ביפנית: 出島, כלומר "אי היציאה"; בהולנדית: Desjima, "דֶּשִימַה") היה אי מלאכותי במפרץ נגסאקי, ששימש כתחנת סחר הולנדית בזמן ההסתגרות שהונהגה מלמעלה ("סאקוקו") בתקופת אדו, בין 1641 ל-1853.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האי, שהוקם ב-1634 בפקודת השוגון אִיֶימיטסו, נועד במקורו למגורי סוחרים פורטוגליים. מרד שימבארה שהתחולל ב-1637, שבו נטלו יפנים נוצריים חלק פעיל, דוכא בסופו של דבר בעזרתם של ההולנדים, וב-1638 גורשו באופן סופי הפורטוגלים ובני מדינות קתוליות אחרות. ב-1641 הורתה השוגונות לחברת הודו המזרחית ההולנדית (Vereenigde Oostindische Compagnie, ובקיצור VOC) להעביר את משרדיה המסחריים מנמל האי היראדו (גם הוא באזור נגסאקי) לדג'ימה.
תחנת הסחר בהיראדו (שכונתה "המפעל") כיסתה שטח נרחב.[1] ב-1637 וב-1639 נבנו מחסנים מאבן בתחומה של התחנה בהיראדו; בנאים הולנדים חרתו תאריכים אלו באבן, אך שוגונות טוקוגאווה הסתייגה מכל שימוש בתאריכים נוצריים, ולכן הורו על הריסת המבנים.[2]
דוגמה זו של כישלון ההולנדים בקיום מנהגי הסאקוקו, הייתה אחת הסיבות מאחורי החלטת השלטונות להכריח את הסוחרים ההולנדים לנטוש את היראדו ולעבור לדג'ימה, שם חופש התנועה שלהם יהיה מוגבל יותר.[2] על כל פנים, חוקרים בני-זמננו סוברים כי "טיעון זה לא היה אלא תירוץ עבור השוגונות כדי למנוע מבני חמולת היראדו לסחור עם ההולנדים".[2] להחלטה אסטרטגית זו היו השלכות ארוכות-טווח ובלתי-צפויות עבור היראדו, נגסאקי ויפן כולה.
כצעד עונשין נוסף הורו השלטונות כי יש להחליף מדי שנה את האופרהופד (Opperhoofd, מילולית "הראש העליון"), כינויו של המנהל שבראש התחנה.[3] גם לצעד זה עתידות להיות השלכות לא צפויות.
ארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאותה עת, הורשו רק הסינים וההולנדים לסחור עם יפן. יש משמעות לעובדה שדג'ימה הייתה אי מלאכותי, ולפיכך לא חלק מיפן גופא: הזרים נחשבו כמי שאין להם דריסת רגל על אדמת יפן הקדושה. דג'ימה הייתה אי קטן ששטחו 120 מטר על 75 מטר,[4] המחובר לחוף בגשר קטן שבשני קצותיו ניצבים שומרים, ובקצהו ההולנדי שער. היו באי בתים עבור כעשרים תושבים הולנדים, מחסנים, ומגורים לפקידי ממשלה יפנים, שומרי-שער, שומרי לילה ומפקח ("אוֹטוֹנָה") שכפופים לו כחמישים איש. גרו שם גם כמה סוחרים שסיפקו אוכל ואספקה, וכ-150 "צוּגִ'י" (מתורגמנים). היה על ה-VOC לשלם את המשכורות של כולם. דג'ימה הייתה כפופה ישירות לאֶדוֹ (שמה הישן של טוקיו) באמצעות מושל ("בּוּגְיוֹ"), שהסדיר את כל המגעים בין ה-VOC לבין כל אדם אחר באיים היפניים.
הבּוגיו בדק כל ספינה הולנדית שהגיעה לדג'ימה, והחרים את מפרשיה עד שניתן לה אישור לעזוב. כלי נשק וספרי דת הוחרמו ונחתמו. כל טקס דתי נאסר באי.
למרות העול הכלכלי הכבד על התחנה בדג'ימה, הסחר עם יפן היה רווחי מאוד עבור ה-VOC, עם רווח נקי של 50% בתחילת הדרך. במאה ה-18 הייתה ירידה הדרגתית במסחר, כי רק שתי ספינות בשנה הורשו לעגון בדג'ימה. אחרי שה-VOC פשטה את הרגל ב-1795, עבר היישוב לרשות ממשלת הולנד. תקופה קשה במיוחד עברה על המושבה בזמן שהולנד (שנקראה אז הרפובליקה הבטאווית) הייתה בשליטת צרפת המהפכנית; אז נותקו כל הקשרים עם המולדת.
האחראי הבכיר של ה-VOC ביפן נקרא בשם "אוֹפֶּרהוֹפְד" או "קפיטן", וכינוי זה שימש גם מאוחר יותר, לאחראי מטעם ממשלת הולנד. בכל השנים הללו הכוונה הייתה כי ישרת אופרהופד חדש מדי שנה, אך תוכניות אלו לא תמיד יצאו לפועל.
סחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת הדרך סחרו ההולנדים בעיקר במשי, אך עם הזמן עלתה חשיבותו של הסוכר בסחר בין המדינות. גם פרוות אייל ועור כריש הובאו מאסיה, וכן בדי צמר וכלי זכוכית מאירופה.
לכך יש להוסיף את הסחר האישי שיזמו הסוחרים ההולנדים בדג'ימה, שנקרא בשם קַנְבַּנְג; פעילות זו הייתה מקור הכנסה חשוב עבור העובדים, ואפשרה ליפנים להשיג ספרים ומכשירים מדעיים. יותר מעשרת אלפים ספרים בנושאים מדעיים שונים נמכרו כך ליפנים בין סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והיו לכוח המניע המרכזי מאחורי תנועת הרנגאקו, "לימודים הולנדיים" (כינוי יפני לכל הידע המערבי).
בסך הכול הגיעו לדג'ימה 606 ספינות במשך כמאתיים שנות התיישבות, מ-1641 ל-1847:
- בתקופה הראשונה, בין 1641 ו-1671, הייתה חופשית למדי, והגיעו בה כשבע ספינות מדי שנה בממוצע.
- בין 1671 ל-1715 הורשו כחמש ספינות הולנדיות לבקר בדג'ימה מדי שנה.
- החל ב-1715 הורשו רק שתי ספינות בשנה, מספר שב-1790 ירד לספינה אחת בשנה, וחזר שוב לשתיים בשנה ב-1799.
- במהלך המלחמות הנפוליאוניות, שבהן הרפובליקה הבטאווית הייתה בעלת בריתה של צרפת, ספינות הולנדיות לא יכלו להגיע בבטחה ליפן בגלל התנגדות הצי הבריטי, ולכן התבצע הסחר ההולנדי באניות "נייטרליות" מארצות הברית ודנמרק (עובדה מעניינת היא כי בשנים שבהן הולנד סופחה לצרפת - 1811–1814 - והבריטים קיבלו לידיהם את נכסיה הקולוניאליים של הולנד, דג'ימה הייתה המקום היחיד בעולם שבו התנופף הדגל ההולנדי, בהנהגתו של הנדריק דוף).
- החל ב-1815 התחדשה תנועת האוניות כסדרה.
דג'ימה ומדיניות הסאקוקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך מאתיים שנה הסוחרים ההולנדים לא הורשו לחצות את הגשר שבין דג'ימה ונגסאקי, ובדומה נאסר על יפנים להיכנס לדג'ימה, מלבד זונות. זונות אלו, שכונו יוּג'וֹ, נבחרו על ידי היפנים החל משנת 1642, לעיתים קרובות בניגוד לרצונן. החל במאה ה-18 מופיעים כמה יוצאי דופן לחוק, במיוחד בעקבות הדוקטרינה של טוקוגאווה יושימונה בעניין קידום המדעים המעשיים האירופיים. כמה מבין האוֹרַנְדָה-יוּקִי ("השוהים עם ההולנדים") הורשו להישאר תקופות ארוכות יותר, והיה עליהם להתייצב בפרקי זמן קבועים בפני השומרים היפנים. כמה מלומדים אירופאים, ביניהם אנגלברט קמפפר, איזק טיטסינג ופיליפ פרנץ פון זיבולד הורשו להיכנס למדינה באישור השוגונות. החל במאה ה-18 נודעה דג'ימה ברחבי יפן כמרכז של רפואה, מדעים הקשורים לצבא ואסטרונומיה, וסמוראים רבים באו לדג'ימה כדי להתלמד ברנגאקו ("מדעים הולנדיים" או מערביים).
נוסף לכך, האופרהופד נחשב כשווה ערך לדאימיו יפני, ולכן היה עליו לחלות את פני השוגון באדו בפרקי זמן קבועים (חובה שנקראה סנקין קוטאי). בניגוד לדאימיו, המשלחת ההולנדית נסעה לאדו מדי שנה בין 1660 ל-1790, ולאחר מכן מדי ארבע שנים. זכות זו נמנעה מסוחרים סיניים. אף על פי שהמסע הארוך היה הפוגה נעימה משגרת החיים המשעממת בדג'ימה, הוצאות המסע הרבות היו נטל כבד על ההולנדים. השוגון דאג להודיע להם מראש ובפרוטרוט לאלו מתנות (יקרות) הוא מצפה: אצטרולבים, משקפיים, טלסקופים, גלובוסים, מכשירים רפואיים, ספרי רפואה או בעלי חיים אקזוטיים. בתמורה קיבלו ההולנדים כמה מתנות מהשוגון. בבואם לאדו היה על האופרהופד ובני לווייתו (בדרך כלל הלבלר ורופא המושבה) להמתין בנגסאקי-יה, המגורים שבהם היה עליהם ללון עד שיזומנו לבוא לחצר השוגון. לאחר הראיון הרשמי ציפו מהם, על פי דיווחו של אנגלברט קמפפר, לבצע שירים וריקודים הולנדיים להנאתם של אנשי החצר. אבל הם גם ניצלו את שהותם בעיר הבירה - שבועיים או שלושה - כדי לשוחח עם יפנים מלומדים ולהחליף עמם מידע, וכן לביקור בעיר, עם מלווה רשמי.
חידושים הולנדיים ביפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בדמינטון, ספורט שמקורו בהודו, הובא ליפן על ידי ההולנדים במאה ה-18, ומוזכר בספר היפני "אמרות ההולנדים".
- ביליארד הובא לדג'ימה ב-1794, ומוזכר בציוריו של קאוואהארה קייקה כ"שולחן זריקת הכדורים".
- ההולנדים ייבאו בירה לדג'ימה עבור עצמם; בתקופת מלחמות נפוליון, כשפסק הסחר בדג'ימה, ייצר המושל דוף בירה משל עצמו. בירה יפנית יוצרה לראשונה ב-1880.
- צמח התלתן הובא ליפן על ידי סוחרים הולנדים, שהשתמשו בו כחומר אריזה עבור מטען עדין או שביר. היפנים קראו לו "עשב אריזה לבן", על שום פרחיו הלבנים.
- הקפה הובא ליפן בידי ההולנדים, שקראו לו "מוקה". זיבולד מזכיר חובבי קפה יפנים בנגסאקי בסביבות 1823.
- הפסנתר הראשון ביפן הובא לשם על ידי זיבולד ב-1823, וניתן מאוחר יותר לסוחר בשם קומאטאני; כיום הוא מוצג לקהל במוזיאון קומטאני.
- כרוב ועגבניות הובאו לראשונה ליפן במאה ה-17 על ידי ההולנדים.
- השוקולד הגיע ליפן בין 1789 ל-1791, והוא מוזכר כמשקה בבתי העינוגים של מארויאמה.
מרכז האימון הימי בנגסאקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהקומודור מת'יו פרי אילץ ב-1854 את יפן להיפתח בפני זרים, הגדילה השוגונות באופן פתאומי את מגעיה עם דג'ימה, במאמץ לצבור ידע בשיטות ספנות מערביות. "מרכז האימון הימי בנגסאקי" נוסד ב-1855 על ידי ממשלת השוגון ממש בכניסה לדג'ימה, כדי לאפשר היכרות מקסימלית עם הידע ההולנדי הרב בענייני ספנות. בין השאר, הייתה במרכז גם ספינת הקיטור הראשונה ביפן, "קאנקו מארו", שהייתה מתנתה של ממשלת הולנד באותה שנה.
דג'ימה כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחנת הסחר של חברת הודו המזרחית ההולנדית בדג'ימה נסגרה ב-1857, לאחר שסוחרים הולנדים הורשו סוף סוף לסחור בעיר נגסאקי עצמה. לאחר מכן הוקף האי בהדרגה בקרקע שיובשה מן הים, ובסופו של דבר התמזג עם נגסאקי. שינויים רבים בתכנון מפרץ נגסאקי משנת 1904 הביאו לטשטוש המיקום המקורי.[5] קווי המתאר של האי דג'ימה המקורי סומנו באמצעות כפתורי מתכת, אך עם התקדמות תהליך השימור עתיד תחום האי המקורי להיות ברור יותר לעין.
האי הוכרז כאתר היסטורי לאומי בשנת 1922, אבל צעדים נוספים כמעט ולא ננקטו. עבודות שימור החלו ב-1953, אך הפרויקט גווע.[5]
ב-1996 החל שיחזורה של דג'ימה בתוכניות לבנייה מחדש של 25 בניינים כפי שהיו בתחילת המאה ה-19.התוכנית כללה שיקום חלקים מהסוללה שהקיפה את האי, כדי להדגים את צורתו המקורית, והחזרה לשימוש של בניינים שנותרו מתקופת מייג'י . בשנת 2000 הושלמה העבודה על חמישה בניינים, והם נפתחו לקהל; חמישה מבנים נוספים הצטרפו אליהם ב-2006. בניינים אלו כוללים את בתיהם של האופרהופד וסגנו, הלבלר הראשי, משרד הנציגים היפניים, מחסן מס' 3 ו"שער הים". נכון לשנת 2007, נמצאת דג'ימה בעיצומו של תהליך שימור ופיתוח.
התכנון ארוך-הטווח חוזה כי דג'ימה תשוב להיות מוקפת מים מכל עבריה, וכל הסוללות שלה ייבנו מחדש. תוכנית זו כוללת גם תוכנית לפיתוח אורבני מקיף בסביבה. לשם כך יהיה צורך להטות את מהלך הנהר ולהזיז כביש ראשי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר האינטרנט הרשמי של דג'ימה (ביפנית ובאנגלית)
- דג'ימה באתר העיר נגסאקי
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Edo-Tokyo Museum exhibition catalog. (2000). A Very Unique [sic] Collection of Historical Significance: The Kapitan (the Dutch Chief) Collection from the Edo Period -- The Dutch Fascination with Japan, p.206.
- ^ 1 2 3 Edo-Tokyo Museum exhibition catalog, p. 207.
- ^ Edo-Tokyo Museum exhibition catalog, p. 207
- ^ Ken Vos - The article "Dejima als venster en doorgeefluik" in the catalog (Brussels, 5 October 1989 - 16 December 1989) of the exhibition Europalia 1989 : "Oranda : De Nederlanden in Japan (1600-1868)
- ^ 1 2 Edo-Tokyo Museum exhibition catalog, p. 47.