דלועיים
 דלועיים
| |
|---|---|
ממשפחת הדלועיים: דלעת, מלון, אבטיח
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו־פסיגיים |
| סדרה: | דלועאים |
| משפחה: | דלועיים |
| שם מדעי | |
 Cucurbitaceaeז'יסייה, 1789 | |
דלועיים (שם מדעי: Cucurbitaceae Juss) היא משפחת צמחי פרחים מסדרת הדלועאים, הכוללת צמחי תרבות רבים וחשובים כדוגמת המלפפון. זוהי משפחה בינונית בגודלה, המונה כ-101 סוגים וכ-1061 מינים[1][2]. בצמחיית הבר של ארץ ישראל מיוצגת המשפחה על ידי 7 מיני צמחים[3].
תפוצתם בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. באופן כללי בני משפחה זו חובבי טמפרטורות ובתי גידול חמים. מיני משפחה זו נפוצים, באופן שווה, בעולם הישן (היבשות אסיה, אפריקה ואירופה) ובעולם החדש (יבשות אמריקה). המשפחה התפתחה לפני 55 מיליון שנים בתקופת האאוקן.
תיאור המשפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המיון המודרני משפחה זו היא אחת משבע משפחות בסדרת הדלועאים. לעומת זאת, על פי החלוקה המסורתית נהגו לראות בדלועיים כמשפחה היחידה בסדרה.
על אף שחלק מהצמחים ממשפחה זו מהווים צמחי מאכל עבור האדם, רוב מיני משפחה זו רעילים עבור חרקים ובעלי חיים אחרים, ורק מינים שהסתגלו לרעל זה מסוגלים לאכול אותם. בכך מצטרפת משפחה זו למשפחות המצליבים וסולניים - משפחות שנפוצים בהם חומרי רעל, ולמרות זאת מרובים בהם צמחי מאכל ותרבות עבור האדם.
העדפתם של מיני משפחה זו למקומות ואזורים חמים באה לידי ביטוי בכך שבארץ ישראל נחשבים הדלועיים לגידולי קיץ, והם מגודלים גם מחוץ לעונתם בחממות.
מאפיינים מורפולוגיים של המשפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]צמחי משפחה זו הם לרוב עשבים חד שנתיים או רב שנתיים. מינים מועטים הם שיחים או עצים. מינים רבים ממשפחה זו הם צמחים מטפסים, המשתרגים על עצמים אחרים בעזרת קנוקנות. מינים רבים אחרים הם צמחים שרועים.
העלים של בני משפחה זו גזורים במקרים רבים ל-5 אונות, בצורה הדומה לכף יד. עורקי העלה ניכרים. בסוגים רבים העלים גדולים או גדולים מאוד. במיני הצמחים המטפסים, התפתחה במהלך האבולוציה קנוקנת - איבר מטמיע, דק וארוך, שבאופן טבעי מתפתל בצורה סלילית. הוא רגיש למגע של עצמים אחרים, ומסתלסל עליהם. בכך הצמח מטפס על גבי עצם אחר כדוגמת עץ אחר, סלעים וכן הלאה.
תכונת הטיפוס מסייעת לצמח להגיע למקור אור, והיא חשובה במיוחד ביערות וחורשים בהם אור השמש מוסתר על ידי צמחים אחרים. כמו כן, הצמח 'חוסך' לעצמו אנרגיה הכרוכה ביצירת גזע מרכזי, בכך שהוא נשען על עצמים אחרים.
העלים מסודרים באופן מסורג על הגבעול.
הפרח האופייני לבני משפחה זו הוא פרח שצבע כותרתו צהוב, מספר עלי הכותרת ושאר איברי הפרח - 5. הפרחים לעיתים קרובות יחידים ובמקרים אחרים מקובצים במספר פרחים.
תכונה המאפיינת את רוב סוגי המשפחה הוא היות הפרחים חד-מיניים, כלומר, בעלי איברים נקביים בפרח אחד, וזכריים בפרח אחר. חלק מהמינים הם דו-ביתיים, כלומר, כל פרחי הפרט הם מזוויג מסוים (זכר או נקבה) וחלק מהמינים הם חד ביתיים, כלומר, על אותו הצמח מתקיימים פרחים זכריים ונקביים.
הפרי הוא עסיסי, מטיפוס ענבה. קליפת הפרי לעיתים קשיחה ולעיתים רכה.
דלועיים כצמחי תועלת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאכל
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיקר ערכה של משפחה זו עבור האדם הוא בצמחי מאכל רבים, שהאדם אוכל את פריים. על משפחה זו נמנים הפירות המכונים מלפפון, קישוא, דלעת, דלורית, אבטיח ומלון. השם העממי אינו חופף ברוב המקרים לשייכות המדעית של הצמח, וחל בלבול, בציבור כמו גם במקורות מדעיים, באשר לסיווגם הסיסטמטי של זני המאכל לסוגים השונים. ליתר פירוט, מומלץ לקרוא בערכי המאכלים עצמם.
האדם נהנה מהפירות העסיסיים של משפחה זו, שהם מטיפוס ענבה. יש ונהוג לאכול את הפרי נא, כמו במלון, ויש שנהוג לבשלו, כמו דלעת. לעיתים הפרי טעמו נייטרלי, כמו בדלורית ולעיתים טעמו מתוק ולכן הוא משמש כדבר מתיקה, כמו אבטיח.
קיימים שימושים משניים נוספים בפירות משפחת הדלועיים. הנפוץ שבהם הוא שימוש בזרעים כחטיף אפוי או קלוי. אלו נקראים בשפה העממית "פיצוחים", ולרוב נמכרים לאחר המלחה מאסיבית. לצורך זה משמשים גרעיני דלעת, הקרויים 'גרעינים לבנים', לעומת גרעיני החמנייה ממשפחת המורכבים הקרויים "גרעינים שחורים". במידה פחותה משמשים לכך גם גרעיני אבטיח.
שימוש נפוץ נוסף הוא בפרחי משפחה זו לצורך מאכל. הנהוג ביותר הוא שימוש בפרח הענק של הקישוא לצורך מילויו במאכלים שונים. מאכל זה נחשב למזון משובח, בשל טעמו ובשל המחיר של חומר הגלם, שכן פרח הקישוא הוא בעל חיי מדף קצרים במיוחד.
כלים ונוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שימושים נוספים נהוגים בעיקר בחברות מסורתיות. לדוגמה, תוכן הפרי הספוגי של הסוג לופה משמש לרחצה; שימוש זה הוא נפוץ, והפרי נמכר בהיקף מסחרי גם בימינו.
מינים וזנים שונים של דלעת משמשים למטרות נוי, בהיותם קלים לפיסול וחריטה, ונהוג לשרטט עליהם בעבודת יד איורים שונים, או לדמותם לראש אדם. אחת ממסורות החג הנוצרי ליל כל הקדושים, הוא יצירת דמות כזו. כמו כן, בחברות מסורתיות משתמשים בפרי הקשיח של זני דלעת מוארכים לאגירת מים, כבקבוק.
דלועיים בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיני דלועיים שונים מיוצגים במקרים רבים בתרבות הפופולרית, בעיקר משום גודלם העצום של הפירות. לדוגמה, שיר האיגיון 'אישה באבטיח', שכתבה נורית זרחי ושרה חוה אלברשטיין, מתאר אישה הגרה בתוך אבטיח.
הסיפור "הדלעת המופלאה" מאת הלסינג לנרט (Lennart Hellsing) מתאר דלעת ענקית המשמשת למגורים והיא מסוגלת להמריא.
הביטוי עונת המלפפונים הוא מונח תקשורתי המתאר את שיאו של הקיץ בו אין ידיעות מרעישות, והתקשורת עוסקת באירועים שוליים.
המנהג העממי לפצח את זרעי משפחת הדלועיים גורר איתו ביטויים והקשרים תרבותיים רבים, בעיקר כאלה הלועגים למנהג, הנחשב לוולגרי בשל היותו זול, ומלכלך. ספרה הרביעי של יוכי ברנדס קרוי 'גרעינים לבנים'.
הדלועיים בצמחיית הבר של ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבעה מינים ממשפחה זו מיוצגים בצמחיית הבר של ארץ ישראל, והם מסווגים לחמישה סוגים בסדר סיסטמטי:
- לעוסית (Momordica), המיוצגת על ידי המין הפולש "לעוסית מטפסת"
- דלעת-הנחש (Bryonia), המיוצגת על ידי המינים "דלעת הנחש המצויה" ו"דלעת הנחש הסורית"
- ירוקת (Ecballium), המיוצגת על ידי המין "ירוקת-חמור מצויה"
- אבטיח (Citrullus), המיוצג על ידי המין "אבטיח הפקועה" - צמח שרוע הגדל בערוצים במדבריות חמים
- מלפפון (Cucumis), המיוצג על ידי המינים "מלפפון הנביאים" ו"מלפפון משולש"
דלועיים באמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]דלועיים ממין יחיד או מכמה מינים שונים עוצבו על 23 פסיפסים מתוך 134 הפסיפסים מארץ ישראל בהם מעוטרים כלל הגידולים חקלאיים, בשכיחות גבוהה ומפתיעה (17%). הדלועיים עוצבו בדגמים מקוריים וייחודיים וללא העתקות, ולכן יש בכוחם לשקף ריאליה חקלאית מקומית עשירה. מרבית העיטורים הוצגו על פסיפסים מאיכות גבוהה, שהאבנים המרכיבות אותם קטנות והרזולוציה של התמונה שלהם גבוהה. בפסיפסים איכותיים אלו, המעידים על עושרם ורווחתם הכלכלית של תושבי האתר, מוצג גם המגוון הגבוה ביותר של מיני הגידולים החקלאים בכלל, וניכר שאיכות הפסיפס מהווה פקטור חשוב לעיטור באמצעות פירות הדלועיים.
בפסיפסי ארץ ישראל מיוצגים שישה גידולים המשתייכים לארבעה מינים שונים של דלועיים: המלון (מלון עגול, פקוס ועג'ור), האבטיח, הקרא, והלופה. הנפוצים ביותר הם המלון העגול, מלון הפקוס, האבטיח, והלופה, לעומתם הקרא ומלון העג'ור מוצגים כל אחד בפסיפס אחד בלבד. מגוון הדלועיים ושכיחותם בפסיפסי ארץ ישראל גבוהים ביחס להופעותיהם בפסיפסים מרחבי האימפריה הביזנטית. נתונים אלו משקפים הורטיקולטורה מפותחת ומגוונת והעדפות קולינריות ותעשייתיות מקומיות לגידולם של פירות דלועיים ממגוון רחב בתקופה הביזנטית בארץ ישראל. ניצולם של פירות הלופה הבוגרים כספוגים לרחצה מרמזת גם על התפתחות ההגיינה האישית בארץ ישראל.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דפני, אמוץ; ויזל, יואב; דנין אבינעם. (1983). החי והצומח של ארץ ישראל כרך 11, עמודים (121–124), הוצאת משרד הביטחון, תל אביב.
- פינברון-דותן, נעמי ודנין, אבינעם. (1991). המגדיר לצמחי בר בארץ-ישראל, (653-655). ירושלים, הוצאת כנה. (הספר בקטלוג ULI)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Cucurbitaceae Juss., POWO plants of the World Online. Published on the Internet, 6-2023
- ^ .Cucurbitaceae Juss, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 6-2023
- ^ דלועיים, באתר צמחיית ישראל ברשת, 8-2023
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דלועיים, באתר ITIS (באנגלית)
- דלועיים, באתר NCBI (באנגלית)
- דלועיים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- דלועיים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- דלועיים, באתר Tropicos (באנגלית)
- דלועיים, באתר GBIF (באנגלית)
- דלועיים, באתר IPNI (באנגלית)
- דלועיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דלועיים, דף שער בספרייה הלאומית- ענת אביטל והרי פריס, דלועיים בפסיפסי ארץ ישראל מן התקופה הביזנטית , מתוך: "יבול שיא" - גיליון 105, אפריל 2015, עמ' 82–86
- מילון למונחי מיני דלועים (2006), באתר האקדמיה ללשון העברית
