הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

	הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976
	2 בנובמבר 1976
	היו 538 קולות בחבר האלקטורים; נדרשו 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה	53.5% (מכלל הזכאים להצביע)
	; חלוקת האלקטורים לפי מדינה
	הזוכה: ג'ימי קרטר

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1976 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-48, ונערכו ביום שלישי, 2 בנובמבר 1976. המנצחים היו ג'ימי קרטר, מועמד סוס שחור ומושל ג'ורג'יה לשעבר, יחד עם סגנו, וולטר מונדייל, סנאטור ממינסוטה, שניהם המועמדים הדמוקרטים, כשהם מנצחים את נשיא ארצות הברית, ג'רלד פורד ממישיגן וסגנו, בוב דול, סנאטור מקנזס, המועמדים הרפובליקנים.

הבחירות התרחשו לאחר התפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-1974 בעקבות פרשת ווטרגייט. לפני התפטרותו מינה ניקסון את פורד כסגנו לפי התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, לאחר התפטרותו של סגן הנשיא ספירו אגניו עקב קבלת שוחד במהלך כהונתו כמושל מרילנד. פורד נכנס לבחירות כנשיא שמעולם לא נבחר לתפקידו. פורד שילם מחיר פוליטי על החנינה שהעניק לניקסון ותדמיתו נפגעה גם בגלל המצב הכלכלי ונפילת דרום וייטנאם. בנוסף חווה התנגדות ממפלגתו, כשמושל קליפורניה לשעבר (והנשיא לעתיד) רונלד רייגן התמודד מולו. המירוץ ביניהם היה צמוד ופורד לא הצליח להבטיח את מועמדותו עד לוועידה המפלגתית. קרטר, שהיה פחות ידוע ממועמדים דמוקרטים אחרים, רץ כאאוטסיידר והבטיח לחולל שינוי. הוא זכה בניצחון דחוק, והיה לנשיא הדרומי הראשון מאז אנדרו ג'ונסון ב-1869 והראשון שנבחר מאז זאכרי טיילור ב-1848. בנוסף, הוא הנשיא היחיד שנבחר מטעם ג'ורג'יה.^[2]

כל המועמדים בבחירות (לנשיאות ולסגנות) הפסידו במערכת בחירות. פורד הפסיד ב-1976, ואילו קרטר עצמו נכשל בניסיונו להיבחר מחדש ב-1980. מונדייל הפסיד בבחירות של 1984 לרונלד רייגן בהפסד צורב, ואילו דול הפסיד בבחירות של 1996 לנשיא ביל קלינטון. הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה מועמד זכה ברוב המדינות אולם לא ניצח בבחירות, והפעם האחרונה בה אלבמה, מיסיסיפי, קרוליינה הדרומית וטקסס תמכו בדמוקרטים. הייתה זאת גם הפעם הראשונה מאז 1908 בה נבאדה תמכה במועמד המפסיד, והפעם האחרונה עד 2016. זאת מערכת הבחירות המוקדמת ביותר בה לפחות אחד מהמועמדים עדיין חי, כשקרטר עוד בחיים נכון ל-2024.

הייתה זאת מערכת הבחירות היחידה בה ניצחו הדמוקרטים במשך עשרים ושמונה שנים. המפלגה לא זכתה בבחירות בין 1964 ל-1992. בנוסף לכך, הייתה זאת הפעם האחרונה בה הצליח דמוקרט לזכות בנשיאות עם פחות מ-300 אלקטורים, והפעם האחרונה בה מועמד של מפלגה כלשהי ניצח עם פחות מ-300 אלקטורים, עד שג'ורג' ווקר בוש נבחר ב-2000 וב-2004 עם פחות מ-300 אלקטורים.

מועמדים

המפלגה הדמוקרטית

ג'ימי קרטר, מושל ג'ורג'יה לשעבר
מוריס יודול, חבר קונגרס מאריזונה
ג'רי בראון, מושל קליפורניה
ג'ורג' וולאס, מושל אלבמה
אלן מקורמיק, עקרת בית מניו יורק
פרנק צ'ארץ', סנאטור מאיידהו
הנרי ג'קסון, סנאטור מוושינגטון
פרד ר. האריס, סנאטור לשעבר מאוקלהומה
רוברט בירד, סנאטור מוירג'יניה המערבית
מילטון שאפ, מושל פנסילבניה
סרג'נט שרייבר, שגריר ארצות הברית בצרפת לשעבר ומועמד לסגנות ב-1972 ממרילנד
בירץ' ביי, סנאטור מאינדיאנה
לויד בנטסן, סנאטור מטקסס
טרי סנפורד, מושל קרוליינה הצפונית לשעבר
וולטר פונטרוי, ציר אמריקני מוושינגטון די. סי.

ג'ימי קרטר	וולטר מונדייל
המועמדים הדמוקרטים ב-1976
לנשיאות	לסגנות

מושל ג'ורג'יה ה-76 (1971–1975)	סנאטור ממינסוטה (1964–1976)

המנצח המפתיע במירוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1976 היה הסנאטור ומושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר. כשהבחירות המקדימות החלו, היה קרטר אלמוני יחסית במישור הלאומי, והפרשנים הפוליטיים העריכו שמועמדים ידועים יותר, כמו הסנאטור הנרי ג'קסון מוושינגטון, המושל ג'ורג' וולאס מאלבמה ומושל קליפורניה ג'רי בראון, הם בעלי הסיכויים הגבוהים. אך בעקבות פרשת ווטרגייט, הבין קרטר שמעמדו כאאוטסיידר פוליטי, איש מרכז ותומך בשינויים מתונים, יכול לתת לו יתרון מול יריביו הממסדיים והידועים יותר. קרטר גם ניצל את מספר אספות הבחירה והבחירות המקדימות הגדול ב-1976 כדי להדיח את יריביו הידועים יותר אחד-אחד.

הסנאטור ג'קסון טעה כשהחליט לא להתמודד באספות הבחירה באיווה ובבחירות המקדימות בניו המפשייר. הליברלים התפלגו בין ארבעה מועמדים, מה שסייע לקרטר לנצח. ג'קסון הצליח לנצח בניו יורק ובמסצ'וסטס, אולם ב-1 במאי פרש מהמירץ לאחר שהפסיד לקרטר בפנסילבניה בהפרש של שנים עשר אחוזים. לאחר מכן ניצח קרטר את וולאס, יריבו השמרן הראשי, בהפרש גדול בצפון קרוליינה, ואילץ אותו לפרוש. מוריס יודול הליברל ניסה להתמודד מול קרטר. הוא הגיע למקום השני בניו המפשייר, מסצ'וסטס, ויסקונסין, ניו יורק, מישיגן, דקוטה הדרומית ואוהיו, והצליח לזכות באספות הבחירה של מדינתו אריזונה. הוא אף השתווה לקרטר באספות הבחירה בניו מקסיקו. אולם כיוון שיודול תמיד סיים במקום השני לאחר קרטר, הצליח קרטר להשיג יותר צירים באופן עקבי.

ככל שקרטר התקרב למועמדות, החלה להתעורר תנועת התנגדות כלפיו בקרב הדמוקרטים הצפוניים והמערביים, שהיו ליברלים וחששו ששורשיו הדרומיים של קרטר יהפכו אותו לשמרן. המנהיגים של התנועה, הסנאטור מאיידהו פרנק צ'ארץ' ומושל קליפורניה ג'רי בראון, התמודדו וניצחו את קרטר בכמה מערכות בחירות. אולם הם נכנסו להתמודדות מאוחר מדי ולא הצליחו להשיג מספיק צירים.

ביוני 1976 זכה קרטר במספר גדול מספיק של צירים כדי לזכות במועמדות. בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1976 נבחר קרטר בקלות בסיבוב הראשון. לאחר מכן הוא בחר בסנאטור ממינסוטה, וולטר מונדייל, ליברל ותלמיד פוליטי של יוברט האמפרי, כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.

המפלגה הרפובליקנית

ההצבעות בסיבוב הראשון של הבחירות הנשיאותיות לפי משלחות של מדינות

ג'רלד פורד, נשיא ארצות הברית ממישיגן
רונלד רייגן, מושל קליפורניה לשעבר

ג'רלד פורד	בוב דול
המועמדים הרפובליקנים ב-1976
לנשיאות	לסגנות

נשיא ארצות הברית ה-38 (1974–1977)	סנאטור מקנזס (1969–1996)

התחרות על המועמדות הרפובליקנית ב-1976 הייתה בין שני מועמדים רציניים: ג'רלד פורד, מנהיג האגף המתון של המפלגה והנשיא המכהן ממישיגן, ורונלד רייגן, מנהיג האגף השמרני של המפלגה ומושל קליפורניה לשעבר. המירוץ בין שני המועמדים היה קשה ואף שווה. בתחילת הוועידה הרפובליקנית באוגוסט 1976 עדיין אי אפשר היה לדעת מי יהיה המועמד. פורד ניצח את רייגן בהפרש זעום בסיבוב הראשון בוועידה שהתרחשה בקנזס סיטי, מיזורי, ואז בחר בסנאטור בוב דול מקנזס כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, זאת במקום סגן הנשיא נלסון רוקפלר שהכריז שנה קודם לכן שאינו רוצה להתמודד שוב.^[3] זאת הייתה הוועידה האחרונה שבה המועמד לתפקיד הנשיא עדיין לא נקבע בזמן ההתכנסות.

אחרים

רוג'ר מקברייד, האלקטור הסורר שנבחר ב-1972 מטעם ניקסון אבל הצביע במקום זה עבור מועמד המפלגה הליברטיאנית, רץ כמועמד שלה
יוג'ין מק'ארתי, סנאטור דמוקרטי לשעבר ממינסוטה, רץ כמועמד עצמאי

בחירות כלליות

מסע הבחירות בסתיו

אחד מיתרונותיו של פורד על קרטר במסע הבחירות היה שהוא, בתור נשיא, יכול היה לנאום באירועים הרבים במסגרת חגיגות ה-200 לארצות הברית, דבר שיצר יחסי ציבור נאים עבור פורד. הוא ניהל את חגיגות הזיקוקים של הארבעה ביולי ששודרו בכל רחבי המדינה,^[4] ואירח את המלכה אליזבת' השנייה ואת הנסיך פיליפ כעבור שלושה ימים בארוחה ששודרה בטלוויזיה. במקום להציג את עצמו כפוליטיקאי טיפוסי, הוא הציג עצמו כמנהיג במבחן, שמילא נאמנה את תפקיד מנהיג המדינה. רק באוקטובר הוא עזב את הבית הלבן כדי לערוך מסע בחירות ברחבי המדינה.

ג'ימי קרטר רץ כמועמד השינוי, שלא הוכתם בשערוריות של וושינגטון,^[5] דבר שמשך מצביעים רבים לאחר פרשת ווטרגייט, שגרמה להתפטרותו של ניקסון. פורד, למרות שלא היה קשור באופן אישי לווטרגייט, נראה לרבים כאדם קרוב מדי לממשל ניקסון, במיוחד לאחר שנתן חנינה לניקסון מכל פשע שעשה במהלך כהונתו. החנינה גרמה למצבו של פורד בסקרים להידרדר. סירובו של פורד להסביר את מעשיו (הוא הסביר אותם בזיכרונותיו שפרסם כעבור כמה שנים) גם פגע בו.

פורד לא הצליח לגרום לקונגרס לבטל את חוקי הגבלת מחירי הגז הטבעי משנות החמישים, שגרמו להידלדלות מאגר הגז הטבעי של ארצות הברית במהלך משבר האנרגיה העולמי.^[6] קרטר הודיע שהוא מתנגד לביטול החוקים ואמר שמהלך כזה יחולל אסון.^[6]

לאחר הוועידה הדמוקרטית הלאומית, הסקרים הראו שקרטר מוביל על פורד ב-33%. ככל שהמירוץ התקדם, ההפרש הצטמצם יותר ויותר. במהלך מסע הבחירות, עיתון פלייבוי פרסם ריאיון שנוי במחלוקת עם קרטר, בו הודה שבמחשבותיו, חשק באישה שאינה אשתו. דבר זה פגע בקרטר בקרב נשים ונוצרים אוונגליסטים.^[7] ב-23 בספטמבר, פורד נראה טוב בעימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון מאז 1960. הסקרים לאחר העימות הראו שרוב הבוחרים האמינו שפורד ניצח. קרטר איבד תמיכה בעקבות טענתו של פורד שלקרטר אין את הניסיון הדרוש כדי להיות מנהיג, וטען שקרטר לא הבהיר את עמדתו בנוגע לכמה נושאים. קרטר הבטיח לסיים את ההפרדה הגזעית באוטובוסים.

אולם פורד ביצע טעות גורלית במהלך מסע הבחירות שפגעה בו קשות. בעימות השני ב-6 באוקטובר, טען פורד ש"אין שליטה סובייטית על מזרח אירופה ולעולם לא תהיה אחת תחת ממשל פורד". הוא גם הוסיף שהוא לא חושב ש"הפולנים מרגישים נשלטים על ידי ברית המועצות", כשהוא טוען את אותו הדבר על יוגוסלביה ורומניה.^[8] (יוגוסלביה לא הייתה חברה בברית ורשה. פורד סירב לחזור בו מטענותיו עד שעבר שבוע מאז העימות. נאו-שמרנים, שהתנגדו לסובייטים בתקיפות, נבהלו. לאחר שקרטר הבטיח לחון את כל מתנגדי ופליטי מלחמת וייטנאם, התמיכה בפורד ירדה וקרטר הצליח לשמור על הפרש קטן בסקרים.

העימות הראשון מסוגו בין שני המועמדים לסגנות,^[9] וולטר מונדייל ובוב דול, גם פגע ברפובליקנים, כשדול התעקש שחוסר מוכנות צבאית מצד הנשיאים הדמוקרטים היה אחראי לכל המלחמות של ארצות הברית במאה העשרים. דול, חייל במלחמת העולם השנייה, טען שבכל מלחמה של ארצות הברית ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת וייטנאם, היה הנשיא דמוקרטי, וטען שמספר החללים ב"מלחמות הדמוקרטיות" שווה בגודלו לאוכלוסיית דטרויט. רבים הרגישו שהביקורת לא הייתה מוצדקת, ושדול נראה קריר מדי בעימות. כעבור שנים, טען דול שהתחרט על המשפט ושהרגיש שפגע ברפובליקנים.^[10] גורם אחד שעזר לפורד לפני הבחירות היה מספר הופעות טלוויזיה עם שחקן הבייסבול לשעבר ג'ו גראגיונלה, שנשאר ידידו גם לאחר הבחירות. במהלך ההופעות שאל גראגיונלה את פורד על עמדתו במספר נושאים, כשההופעות נראו שקטות ורגועות.

תוצאות

למרות כשלים במסע הבחירות, הצליח פורד להפוך את המירוץ לצמוד, וביום הבחירות בישרו הסקרים על שוויון. הבחירות נערכו ב-2 בנובמבר, והיה צריך את כל הלילה והבוקר לאחר מכן כדי להכריז על המנצח. רק ב-3:30 לפנות בוקר הכריזה רשת NBC שקרטר זכה במיסיסיפי, והשיג את 270 האלקטורים שהיו דרושים לו בשביל לנצח (כעבור כמה שניות, גם הכריזה רשת ABC שקרטר ניצח לאחר שנחשף שניצח בוויסקונסין ובהוואי. CBS הכריזו על ניצחונו ב-3:45).^[11] בספירת הקולות הכללית, קרטר עבר את פורד בשני אחוזים.

במספר האלקטורים, הבחירות היו הצמודות ביותר מאז 1916: קרטר זכה בעשרים ושלוש מדינות עם 297 אלקטורים, ופורד זכה בעשרים ושבע מדינות ו-240 אלקטורים (אלקטור סורר אחד מוושינגטון, שהיה מחויב לפורד, הצביע לרייגן). ניצחונו של קרטר הגיע במיוחד בגלל ניצחונו הגדול בדרום (שבו הפסיד רק בווירג'יניה ובאוקלהומה) וניצחונותיו הקטנים במדינות צפוניות גדולות כגון ניו יורק, אוהיו ופנסילבניה. פורד הצליח במערב, וזכה בכל מדינה מלבד הוואי. המירוץ היה צמוד במיוחד באורגון, בה ניצח פורד ניצח בהפרש קטן מאוד, של פחות מ-2,000 קולות.

אם פורד היה משיג עוד 3,687 קולות בהוואי ועוד 5,559 קולות באוהיו, הוא היה מצליח להשיג 270 אלקטורים.^[12] המדינות שהבטיחו את ניצחונו של קרטר היו ויסקונסין (הפרש של 1.68%) ואוהיו (הפרש של 0.27%). אם פורד היה זוכה בהן, הוא היה זוכה בנשיאות. עשרים ושבע המדינות שפורד זכה בהן הן מספר המדינות הגדול ביותר שמועמד מפסיד זכה בהן.

קרטר היה הדמוקרט הראשון מאז ג'ון קנדי שזכה במדינות הדרום העמוק (אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי, קרוליינה הדרומית, פלורידה וטקסס). ביל קלינטון היה הדמוקרט היחיד מאז קרטר שניצח ביותר ממדינה אחת, פעמיים. קרטר גם היה הדמוקרט הראשון מאז לינדון ג'ונסון שזכה לרוב מובהק במדינות הדרומיות. קרטר זכה ל-66.7% מהקולות במדינת מגוריו, ג'ורג'יה. הוא היה הדמוקרט היחיד מאז 1964 שזכה לרוב הקולות בספירה הכללית עד לביל קלינטון ב-1992. הוא גם אחד מחמישה מועמדים דמוקרטים שזכו ברוב הקולות מאז מלחמת האזרחים, כשהאחרים הם סמואל טילדן, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לינדון ג'ונסון, ביל קלינטון וברק אובמה.

לו פורד היה זוכה בבחירות, התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית היה פוסל אותו מלרוץ לכהונה נוספת ב-1980 כיוון ששירת בתפקיד יותר משנתיים לאחר התפטרותו של ניקסון.

הייתה זאת הפעם האחרונה שטקסס, מיסיסיפי, אלבמה או קרוליינה הדרומית תמכו בדמוקרטים, והאחרונה שבה צפון קרוליינה תמכה בדמוקרטים עד ל-2008. הייתה זאת גם הפעם האחרונה בה פלורידה תמכה בדמוקרטים עד 1996, הפעם האחרונה בה ארקנסו, דלאוור, קנטקי, לואיזיאנה, מיזורי, אוהיו, פנסילבניה וטנסי תמכו בדמוקרטים עד 1992, והפעם האחרונה בה מסצ'וסטס, ניו יורק, וויסקונסין תמכו בדמוקרטים עד ל-1988.^[13] הייתה זאת הפעם האחרונה בה דמוקרט זכה בנשיאות בלי לנצח בקליפורניה, קונטיקט, אילינוי, איווה, מיין, מישיגן, נבאדה, ניו המפשייר, ניו ג'רזי, ניו מקסיקו, אורגון, ורמונט ובוושינגטון.

המועמד לנשיאות	מפלגה	מדינה	מספר האלקטורים	השותף	מדינת השותף	מספר האלקטורים של השותף
ג'ימי קרטר	דמוקרטית	ג'ורג'יה	297	וולטר מונדייל	מינסוטה	297
ג'רלד פורד	רפובליקנית	מישיגן	240	בוב דול	קנזס	241
רונלד רייגן	רפובליקנית (עצמאי)	קליפורניה	1	בוב דול	קנזס	241
יוג'ין מק'ארתי	עצמאי	מינסוטה	0	השתנה ממדינה למדינה^[14]	משתנה	0
רוג'ר מקברייד	הליברטריאנית	ורמונט	0	דייוויד ברגלנד	קליפורניה	0
לסטר מדוקס	אמריקאית עצמאית	ג'ורג'יה	0	ויליאם דייק	ויסקונסין	0
תומאס אנדרסון	אמריקאית	טנסי/טקסס^[15]	0	רופוס שקלפורד	פלורידה	0
פיטר קמג'ו	העובדים הסוציאליסטית	קליפורניה	0	ווילי רייד	אילינוי	0
גוס הול	הקומוניסטית	ניו יורק	0	ג'רוויס טיינר	ניו יורק	0
מרגרט רייט	העם	קליפורניה	0	בנג'מין ספוק	קונטיקט	0
לינדון לארוש	העבודה	ניו יורק	0	וויין אבנס	מישיגן	0

מפות

תוצאות הבחירות לפי מחוזות. פורד-אדום, קרטר-כחול
תוצאות הבחירות לפי מחוזות הקונגרס

הערות

זאת הייתה הפעם האחרונה שמועמד דמוקרטי ניצח בטקסס, קרוליינה הדרומית, מיסיסיפי ואלבמה. אף מועמד דמוקרטי עד אובמה ב-2008 לא זכה בקרוליינה הצפונית. אובמה גם זכה בווירג'יניה, המדינה הדרומית היחידה שקרטר לא זכה בה.^[16]
נכון ל-2008, קרטר הוא הדמוקרט האחרון שזכה בבחירות בלי לזכות במדינות הבאות: קליפורניה, אורגון, וושינגטון, ניו מקסיקו, נבאדה, איווה, מישיגן, אילינוי, ניו ג'רזי, ורמונט, ניו המפשייר או קונטיקט. קלינטון ואובמה זכו בכולן, ובבחירות הצמודות של 2000 ו-2004, אל גור זכה בכולם חוץ מנבאדה וניו המפשייר, וג'ון קרי זכה בכולם חוץ מאיווה, נבאדה וניו מקסיקו.
הבחירות היו הפעם הראשונה מאז 1908, והאחרונה עד 2016, שנבאדה לא בחרה במועמד המנצח.
הייתה זאת הפעם היחידה בה מיזורי תמכה בדמוקרטים ואיווה תמכה ברפובליקנים בו זמנית.
זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה מאז צירוף ניו מקסיקו ב-1912 בה ניו מקסיקו לא בחרה במועמד המנצח. זאת הייתה הפעם האחרונה עד לשנת 2000 (ו-2016) והפעם היחידה בה היא בחרה במועמד שלא זכה לרוב הקולות.
פורד הוא המועמד לנשיאות השני והאחרון שזכה ביותר מחצי מהמדינות אך הפסיד. הראשון היה ניקסון ב-1960.
זאת מערכת הבחירות היחידה בה כל ארבעת המועמדים הראשיים הפסידו בבחירות נשיאותיות.
בפעם הראשונה, רשתות טלוויזיה השתמשו בצבעים כדי לייצג את המדינות שהמועמדים זכו בהן. מדינה שקרטר זכה בה הייתה מוצגת באדום, ומדינה שפורד זכה בה הייתה מוצגת בכחול. השיטה הצליחה לתפוס, אולם הצבעים עבור שתי המפלגות התהפכו.
זאת מערכת הבחירות המוקדמת ביותר שבה הנשיא הנבחר עדיין חי.
הייתה זאת הפעם האחרונה בה מועמד נשיאותי של הדמוקרטים זכה לראות את מפלגתו שומרת על הרוב בשני הבתים בבחירות אמצע הכהונה ב-1978 (למרות שהדמוקרטים עדיין איבדו בבחירות מושבים). ביל קלינטון וברק אובמה חזו באובדן הרוב לרפובליקנים בבחירות אמצע הכהונה שלהם.
פורד כמעט הפך לנשיא הראשון מאז צ'סטר ארתור שלא הצליח להיבחר לכהונה נוספת מטעם מפלגתו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976 בוויקישיתוף

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נשיאים - בחירה - 1976 - ארצות הברית, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections, uselectionatlas.org
^ ‘What States do Presidents Come From?’
^ "The President and the Vice President have a complete understanding between them regarding the Vice President's decision. The letter speaks for itself. The initiative was the Vice President's" (PDF). Fordlibrarymuseum.gov. נבדק ב-2016-03-04.
^ "Election of 1976: A Political Outsider Prevails". אורכב מהמקור ב-2 באוגוסט 2003. נבדק ב-2 באוגוסט 2003. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link) C-SPAN. Retrieved on June 20, 2012.
^ "Commercials - 1976 - Essence". The Living Room Candidate. 1974-08-09. אורכב מ-המקור ב-25 באוגוסט 2012. נבדק ב-2016-03-04. {{cite web}}: (עזרה)
^ ¹ ² Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. pp. 321–322. ISBN 0-465-04195-7.
^ Chapter three The Bicentennial election. (אורכב 02.05.2017 בארכיון Wayback Machine)
^ "Debating Our Destiny: The Second 1976 Presidential Debate – October 6, 1976". Pbs.org. 6 באוקטובר 1976. נבדק ב-30 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
^ "The First VP Debate: Dole-Mondale, 10-15-76". Janda.org. 1976-10-15. נבדק ב-2016-03-04.
^ Bob Dole interview, November 10, 1999. PBS.org.
^ Jules Witcover. Marathon: The Pursuit of the Presidency, 1972–1976 (New York: Viking), p. 11.
^ "How Close Were U.S. Presidential Elections?". אורכב מהמקור ב-25 באוגוסט 2012. נבדק ב-25 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link)
^ Sullivan, Robert David; ‘How the Red and Blue Map Evolved Over the Past Century’; America Magazine in The National Catholic Review; June 29, 2016
^ מקארת'י רץ עם 15 שותפים שונים (8 מתוכן נשים) ולא בכל המדינות רשם שותף.
^ עד היום לא ידוע אם כתובתו של אנדרסון הייתה רשומה בטנסי או בטקסס.
^ "1976 Presidential General Election Results - Virginia". Uselectionatlas.org. נבדק ב-28 במאי 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[1] Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections, uselectionatlas.org

[2] ‘What States do Presidents Come From?’

[3] "The President and the Vice President have a complete understanding between them regarding the Vice President's decision. The letter speaks for itself. The initiative was the Vice President's" (PDF). Fordlibrarymuseum.gov. נבדק ב-2016-03-04.

[4] "Election of 1976: A Political Outsider Prevails". אורכב מהמקור ב-2 באוגוסט 2003. נבדק ב-2 באוגוסט 2003. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link) C-SPAN. Retrieved on June 20, 2012.

[5] "Commercials - 1976 - Essence". The Living Room Candidate. 1974-08-09. אורכב מ-המקור ב-25 באוגוסט 2012. נבדק ב-2016-03-04. {{cite web}}: (עזרה)

['70s_321-6] ¹ ² Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. pp. 321–322. ISBN 0-465-04195-7.

[7] Chapter three The Bicentennial election. (אורכב 02.05.2017 בארכיון Wayback Machine)

[8] "Debating Our Destiny: The Second 1976 Presidential Debate – October 6, 1976". Pbs.org. 6 באוקטובר 1976. נבדק ב-30 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)

[9] "The First VP Debate: Dole-Mondale, 10-15-76". Janda.org. 1976-10-15. נבדק ב-2016-03-04.

[10] Bob Dole interview, November 10, 1999. PBS.org.

[11] Jules Witcover. Marathon: The Pursuit of the Presidency, 1972–1976 (New York: Viking), p. 11.

[12] "How Close Were U.S. Presidential Elections?". אורכב מהמקור ב-25 באוגוסט 2012. נבדק ב-25 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link)

[13] Sullivan, Robert David; ‘How the Red and Blue Map Evolved Over the Past Century’; America Magazine in The National Catholic Review; June 29, 2016

[14] מקארת'י רץ עם 15 שותפים שונים (8 מתוכן נשים) ולא בכל המדינות רשם שותף.

[15] עד היום לא ידוע אם כתובתו של אנדרסון הייתה רשומה בטנסי או בטקסס.

[16] "1976 Presidential General Election Results - Virginia". Uselectionatlas.org. נבדק ב-28 במאי 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]