ההסכמים הלטראניים
מראה
נציגי ממלכת איטליה ונציגי הכס הקדוש (אפיפיור), בטקס החתימה על ההסכם | |
נושא | הסכם מדיני |
---|---|
מטרה | הכרזה על מקום מושב האפיפיור כמדינה ריבונית, בחצי האי האפניני |
חותמים |
בניטו מוסוליני פייטרו גספארי |
מקום חתימה | רומא |
תאריך יצירה | 11 בפברואר 1929 |
תאריך כניסה לתוקף | 7 ביוני 1929 |
שפות | איטלקית, לטינית |
ההסכמים הלטראניים (באיטלקית: Patti Lateranensi) הם הסכמים שנחתמו ב-11 בפברואר 1929 בין ממלכת איטליה לבין הכס הקדוש. חלקים מהסכמים אלה תקפים עד היום.
להסכמים שלושה מרכיבים:
- אמנה בה זכה הכס הקדוש להבטחת מעמדה של קריית הוותיקן כמדינה ריבונית ואילו הוא, מצידו, ויתר פורמלית על שטחי מדינת האפיפיור שאבדו לו בשנים 1860–1870.
- הסדר כספי בו הסכימה המדינה האיטלקית לפצות את הכס הקדוש על אובדן מדינת האפיפיור בתשלום חד פעמי של 750 מיליון לירות במזומן ובאיגרות חוב.
- קונקורדט בו נקבע, שהנצרות הקתולית היא דת המדינה באיטליה, שחגי הכנסייה הם חגי המדינה ושפגיעה בדת היא עבירה פלילית. הובטחה אוטונומיה למוסדות הקתוליים - גם למערכת הלימודים וגם לתנועות הנוער. בנייני הכנסייה נהנו מחסינות ונאסר לערוך בהם חיפושים ללא אישור הכומר המקומי. הכמרים שוחררו משירות צבאי (שהיה חובה בשנים אלה), הכמרים שסיימו את תפקידם או פוטרו יגורשו ממשרדי הממשל. (סעיף 3 הוסר לאחר נפילת המשטר הפשיסטי והמונרכיה באיטליה במהלך שנות ה-40 בעקבות כיבוש איטליה בידי בעלות הברית במלחמת העולם ה-2) .
על ההסכמים חתמו הקרדינל מזכיר המדינה פייטרו גספארי (Pietro Gasparri) בשם האפיפיור פיוס האחד עשר, וראש ממשלת איטליה בניטו מוסוליני בשם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי.
המניעים לחתימת ההסכמים: מהצד של מוסוליני, היה זה מהלך תעמולתי (רוב מוחלט של האוכלוסייה היה קתולי) - הפשיסטים הרבו להשתמש בתעמולה, דבר שנבע גם מהרקע של מוסוליני בתור עיתונאי, והוא ראה במהלך זה אמצעי תעמולה מצוין.
המניעים של הכנסייה לעומת זאת - רווחים מכמה צדדים: הן כלכלית, הן הבטחת האוטונומיה, והן חיוב לימודי הדת בבתי-הספר. עם זאת, הוחלט כי תנועת הנוער של הקתולים תפוזר, וחניכיה ייקלטו בתנועת הנוער הפאשיסטית.[1]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ההסכמים הלטראניים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אליזבת ויסקמן, הפאשיזם באיטליה, עמ' 41-42.