לדלג לתוכן

החוק החוקתי של הממלכה המאוחדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפרלמנט היושב בארמון וסטמינסטר הוא גוף מרכזי לחוקה הבריטית. בית הנבחרים מייצג מעל 65 מיליון תושבים דרך 650 מחוזות בחירה. בעוד בית הלורדים נותר גוף לא נבחר, ניתן לעקוף את החלטותיו.

החוק החוקתי של הממלכה המאוחדת נוגע לחוקי היסוד של ממשל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. עם המערכת הפוליטית הרציפה העתיקה ביותר על פני כדור הארץ, החוקה הבריטית אינה כלולה בדמות מסמך אחיד, אך עקרונותיה התפתחו במשך מאות שנים מחוקים, פסיקות, מוסכמות פוליטיות ומוסכמות חברתיות. בשנת 1215, המגנה קרטה הכפיפה את המלך לקרוא ל"ייעוץ משותף" או לפרלמנט, לקיים בתי משפט במקום קבוע, להבטיח משפט הוגן, להבטיח תנועה חופשית של אנשים ולשחרר את הכנסייה משליטת המדינה; הוא גם עיגן את זכויותיהם של אנשים "פשוטים" להשתמש באדמה.[1] לאחר מלחמת האזרחים האנגלית והמהפכה המהוללת של 1688, הפרלמנט זכה בעליונות על המלך, כמו גם על הכנסייה ועל בתי המשפט, ומגילת הזכויות משנת 1689 רשם כי "בחירת חברי הפרלמנט צריכה להיות חופשית". חוק האיחוד של 1707 איחד את אנגליה, ויילס וסקוטלנד, בעוד שאירלנד הצטרפה בשנת 1800, אך הרפובליקה של אירלנד נפרדה רשמית מהממלכה ב-1921 באמצעות סכסוך מזוין מר. לפי חוק ייצוג העם (זכיינות שווה) משנת 1928, כמעט כל גבר ואישה בוגרים זכאים להצביע לבית המחוקקים הבריטי. בריטניה היא חברה מייסדת של ארגון העבודה הבין-לאומי (ILO), האו"ם, חבר העמים, מועצת אירופה וארגון הסחר העולמי (WTO).[2] עקרונות הריבונות הפרלמנטרית, שלטון החוק, הדמוקרטיה והבינלאומיות מנחים את המערכת הפוליטית המודרנית של בריטניה.

המוסדות המרכזיים של הממשל המודרני הם הפרלמנט, הרשות השופטת, הרשות המבצעת, שירותי המדינה וגופים ציבוריים המיישמים מדיניות וממשלים אזוריים ומקומיים. הפרלמנט מורכב מבית הנבחרים, הנבחר על פי אזורי בחירה, ומבית הלורדים שמתמנה ברובו על פי המלצת סיעות חוצות מפלגות. כדי לחוקק חוק חדש לפרלמנט, צורת החקיקה הרמה ביותר, שני הבתים חייבים לקרוא, לתקן או לאשר את הצעת החקיקה שלוש פעמים. בראש מערכת המשפט עומד בית המשפט העליון של בריטניה בן שנים עשר חברים. מתחתיו פועלים בית המשפט לערעורים עבור אנגליה וויילס, בית המשפט לערעורים בצפון אירלנד, ובית המשפט של סקוטלנד. מתחת לאלה מסתתרת מערכת של בתי משפט גבוהים, בתי משפט הכתר, או בתי דין בהתאם לנושא בתיק. בתי המשפט מפרשים חוקים, מקדמים את המשפט המקובל ואת עקרונות השוויון המשפטי ויכולים להשפיע על שיקול דעתה של הרשות המבצעת. בדרך כלל לבתי המשפט בבריטניה אין סמכות להכריז על חוק פרלמנטרי שאינו חוקתי. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, שעליו לפקוד רוב בבית הנבחרים. ראש הממשלה ממנה קבינט של אנשים שמובילים כל מחלקה ומרכיבים את ממשלת הוד מלכותו. המלך עצמו הוא דמות טקסית, שנותן הסכמה מלכותית לחוקים חדשים. לפי המוסכמה החוקתית, המלך אינו גוזל את התהליך הדמוקרטי ולא סירב להסכמה מלכותית מאז הצעת חוק המיליציה הסקוטית ב-1708. מעבר לפרלמנט ולקבינט, שירות המדינה ומספר רב של גופים ציבוריים, ממשרד החינוך ועד שירות הבריאות הלאומי, מספקים שירותים ציבוריים המיישמים את חקיקות וממלאים זכויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.

בפועל, מרבית ההתדיינות החוקתית מתרחשת באמצעות סכסוכים במשפט המנהלי, הנוגעים להפעלת גופים ציבוריים וזכויות אדם. לבתי המשפט יש סמכות מובנית של ביקורת שיפוטית, לוודא שכל מוסד פועל על פי חוק. מלבד הפרלמנט עצמו, בתי המשפט רשאים להכריז על מעשיו של כל מוסד או איש ציבור בטלים, כדי להבטיח ששיקול הדעת ייעשה רק באופן סביר או מידתי. מאז הצטרפותה של בריטניה לאמנה האירופית לזכויות אדם ב-1950, ובמיוחד לאחר חוק זכויות האדם משנת 1998, בתי המשפט נדרשים לבדוק האם החקיקה תואמת נורמות זכויות האדם הבינלאומיות. אלה מגינים על זכויותיו של כל אדם מפני כוח ממשלתי או תאגידי, לרבות חירות מפני מעצר שרירותי, הזכות לפרטיות מפני מעקבים בלתי חוקיים, הזכות לחופש הביטוי, חופש ההתאגדות לרבות הצטרפות לאיגודים מקצועיים ונקיטת פעולות שביתה, חופש ההתארגנות וחופש המחאה. כל הגופים הציבוריים והפרטיים המשפיעים על זכויותיהם וחירויותיהם של התושבים נתונים לביקורת משפטית לפי החוק.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של החוקה הבריטית

ההיסטוריה של חוקת הממלכה המאוחדת, על אף שהוקמה רשמית בשנת 1800, חוזרת לתקופה הרבה לפני שארבע הארצות של אנגליה, סקוטלנד, ויילס ואירלנד הפכו לאומות בפני עצמן.[3] לפני כיבוש בידי האימפריה הרומית, האיים הבריטיים אוכלסו במהגרים קלטים מיבשת אירופה, אך הם לא השאירו היסטוריה מתועדת של חוק.[4] סמוך לסוף ימיה של הרפובליקה הרומית בשנים 55 ו-54 לפני הספירה, פלש הקונסול לשעבר ומפקד הלגיון יוליוס קיסר בריטניה בהמשך למלחמת גאליה. קיסר לא הקים שלטון כיבוש קבוע, אלא חזר לרומא, הפך לדיקטטור ונרצח. הרפובליקה הפכה לאימפריה, כאשר אוגוסטוס יורשו של קיסר תפס את השלטון בשנת 27 לפני הספירה. בתקופת שלטונו של נכדו של אוגוסטוס, קלאודיוס, נכבשה בריטניה משנת 43 לספירה. על פי החוקה הלא סדורה של רומא, בריטניה הרומית נוהלה על ידי מושל, בדרך כלל חבר בסנאט הרומי אשר מונה על ידי הקיסר על בסיס המוניטין הצבאי שלו. לונדיניום הייתה בירת הפרובינקיה ומנתה בערך 60,000 איש, ובריטניה הייתה חברה רבת תרבויות של בערך 3 מיליון תושבים. החוק הרומי התבסס על כלכלת עבדים, והיה מיליטנטי במידה רבה. הקיסר אדריאנוס בנה חומה משנת 122 שסימנה את גבולות האימפריה, אך היא הוזזה במהרה צפונה על ידי אנטונינוס פיוס ב-142. קונסטנטינוס הגדול הוצב ביורק בשנת 306 ובהמשך עזב אותה כדי לתבוע את תוארו כקיסר. קונסטנטינוס השתלט על רומא בשנת 312, והוציא את צו מילאנו בשנת 313. צו זה היה חלק מסדרת אירועים שהפכו את הכנסייה לכוחה משמעותי שלבסוף התעלה מעל לחוק הרומי.[5] כאשר האימפריה החלה להתמוטט בריטניה ננטשה בשנת 407.[6] לא הקודקס התיאודוסיאני שהוצא ב-438, וגם הקורפוס יוריס קיוויליס הגדול של יוסטיניאנוס הראשון ב-534, שני הסדרים משפטיים משמעותיים, נגעו לבריטניה.[7] בימי הביניים, במהלך מאבקי כוח בין אנגלו-סקסים, דנים וויקינגים, כינסו מלכים מועצות, שנקראו ויטנגמוט ("אספת חכמים"), שהורכבו מאדונים ומנהיגי כנסייה.[8] אבל רק בפלישת הנורמנית של 1066 נקבע חוק משותף אחד לכל אנגליה תחת מונרך אחד, ויליאם הכובש ויורשיו.

הכיבוש הנורמני של אנגליה תרם לריכוז השלטון בידי הריבון, באותה העת המלך ויליאם הכובש. בתמונה דף מתוך ספר יום הדין שפורסם ב-1086.

תחת ויליאם הכובש, בייעוץ של מועצת המלך (Curia Regis), חובר ספר יום הדין בשנת 1086, המקטלג את כל הקרקעות והעבודה לצורך גביית מיסים. רק 12 אחוז מהתושבים היו חופשיים, בעוד שהשיטה הפיאודלית הפכה אחרים לצמיתים, או עבדים.[9] בשנת 1190 ריצ'רד לב הארי, הצטרף למסע הצלב השלישי כדי לשחרר את ארץ ישראל מהשלטון המוסלמי, אך מסעו עלה במחיר גבוה. מיסים שגבו ריצ'רד הראשון,[10] ויורשו המלך ג'ון כדי לשלם עבור המלחמות הובילו לאי שביעות רצון עזה, והאצולה אילצה את המלך לחתום על המגנה קרטה ב-1215. זו הייתה התחייבות לקיים 'ייעוץ משותף' לפני כל מיסוי, לערוך בתי משפט במקום קבוע, לערוך משפט צדק בפני חבר מושבעים עבור כל אדם, ללא קשר למעמדו, פשעו ואמונותיו, להבטיח תנועה חופשית של אנשים למסחר, ולהחזיר קרקע משותפת.[11] אי ציות למגנה קרטה הוביל למלחמת הברונים הראשונים.[12] ההתחייבויות על קרקע משותפת נעצבו מחדש במהרה באמנת היער של 1217, שנחתמה בסנט פול על ידי הנרי השלישי.[13] מסמכים אלה קבעו שהמלך, אפילו עם סמכות לכאורה מאלוהים, מחויב לשלטון החוק.[14] לאורך ימי הביניים, אדמה משותפת הייתה מקור רווחה לאנשים פשוטים, איכרים הקשורים למערכת פיאודלית של בעל האדמה. בשנת 1348, מגפת המוות השחור פגע באנגליה והרג כשליש מהאוכלוסייה. כשהאיכרים איבדו את אדוניהם, והיה מחסור בעובדים, עלה כוח המיקוח שלהם, ושכרם הועלה. המלך והפרלמנט הגיבו בחוק העובדים של 1351 כדי להקפיא את העלאות השכר. זה הוביל למרד האיכרים של 1381, שבו דרשו מנהיגי הצמיתים עובדי האדמה להפסיק את הפיאודליזם, ולקיים זכות לפשוטי העם על קרקעות.[15] למרות הדיכוי האלים של המרד, העבדות והצמיתות התפרקו,[16] אך רוב האנשים נותרו ללא כל חירות מהותית, בזכויות פוליטיות או כלכליות.[17] תחת הנרי השמיני, כדי להחתים גירושים מקתרין מאראגון ולהתחתן עם אן בולין, הוכרזה הכנסייה האנגלית נפרדת מהכנסייה הקתולית ומסמכות האפיפיור בחוק העליונות של 1534, והמלך הוכתר לראש הכנסייה. חוק ויילס משנת 1535 איחד את ויילס ואנגליה במערכת ניהולית אחת, בעוד שהמלך הנרי השמיני נעשה יותר ויותר רודני, הוציא להורג את הלורד צ'נסלור, סר תומאס מור, פיזר את המנזרים והוציא להורג את מתנגדיו. לאחר מות הנרי השמיני, ומאבקי כוח בעקבות מותו של בנו אדוארד השישי בגיל 15,[18] אליזבת הראשונה, בתם של הנרי השמיני ואן בולין, עלתה על כס המלוכה ב-1558. חצי מאה של שגשוג התרחש תחת שלטונה כאשר אליזבת הראשונה נמנעה ממלחמות, אך ייסדה תאגידים כולל חברת הודו המזרחית כדי לקבל מונופול על נתיבי הסחר. תחת יורשה, ג'יימס הראשון, נוצרו חברות נוספות כדי ליישב את צפון אמריקה, ולהקים את מושבות אמריקה הבריטית (אשר ביניהם גם שלוש עשרה המושבות). מתנגדים דתיים רבים למדיניותה הסובלנית של אליזבת עזבו את אנגליה כדי ליישב את העולם החדש.

בעוד שאליזבת הראשונה קיימה כנסייה פרוטסטנטית, תחת יורשה ג'יימס, הראשון שאיחד את הכתר הסקוטי והאנגלי, המתחים הדתיים והפוליטיים גדלו ככל שהוא קיבע את זכותם האלוהית של המלכים.[19] זה גרם לסדרה שבהם השופט סר אדוארד קוק, תבע שאין בזכות המלך להתערב מעל לחוק במקרים משפטיים.[20][21] קוק גם קבע כי זכות המלוכה כפופה לחוק ולא ניתן להרחיב אותה על בסיס עיקרון שהמלך פועל מטעם כוח עליון.[22] בהמשך פסיקה משפטית גם קבעה כי "המשפט המקובל (Common Law) ינחה את חוקי הפרלמנט".[23] אף על פי שפסק הדין נתמך על ידי כמה שופטים,[24] נדחה בסופו של דבר הרעיון שבתי משפט יכולים לבטל את חוקי הפרלמנט, והמשפט המקובל הושם רשמית בשליטת המלך, תוך ביסוס דיני היושר כבעלי מעמד שהוא מעל החוק המקובל.[25] כאשר צ'ארלס הראשון עלה על כס המלכות ב-1625, וטען בלהט יתר בזכות אלוהית, כולל היכולת לגבות מס ללא אישור הפרלמנט,[26] תומכי הפרלמנט הציגו את עצומת הזכות של 1628.[27] עצומה זו דרשה מהמלך לציית למגנה כרטה, לא לגבות מס בלי אישור הפרלמנט, לא לכלוא אנשים באופן שרירותי, לא לקיים חוק צבאי בעיתות שלום, ולא להציב חיילים בבתים פרטיים. צ'ארלס הראשון הגיב על ידי סגירת הפרלמנט והטלת מס על סחר ללא סמכות חוקית. המצב הדרדר למלחמת האזרחים האנגלית בשנת 1642, בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלך, שהגיעה לשיאה בלכידתו והוצאה להורג של המלך צ'ארלס הראשון בווייטהול בשנת 1649 על ידי הצבא הפרלמנטרי בראשות אוליבר קרומוול.[28] קרומוול, שלא רצה להפוך למלך, הפך לרודן בפועל (לורד פרוטקטור). לאחר מותו,[29] הושבה המלוכה בראשות צ'ארלס השני ב-1660, אך יורשו ג'יימס השני ניסה שוב לתבוע את הזכות האלוהית לשלטון רודני. בשנת 1688, הפרלמנט 'הזמין' מלך ומלכה חדשים, ויליאם, נסיך אורנג' ומרי השנייה, ולאחר סכסוך קצר אילץ את ג'יימס השני לצאת לגלות.[30] הפיכה שלטונית זאת, הידועה בתור המהפכה המהוללת, הסתיימה כאשר הפרלמנט הכריז על מגילת זכויות חדשה משנת 1689, עם חוק תביעת זכות הקביל לה בפרלמנט הסקוטי. מגילת הזכויות חיזקה את הריבונות הפרלמנטרית, זכויות האדם, עקרונות שלטון החוק, הפרדת רשויות ועוד. בנוסף לאישור מחדש של המגנה קרטה, המגילה קובעת ש"סמכות העמידה של השעיית חוקים או ביצוע חוקים על ידי סמכות מלכותית ללא הסכמת הפרלמנט אינה חוקית", כי "בחירת חברי הפרלמנט צריכה להיות חופשית", וכי "הפרלמנט צריך להיות חופשי", ויש לכנס אותו בטווח זמנים קצר.[31] ההצדקה לממשלה עצמה, התבססה על כתבי ג'ון לוק בשתי מסכתות על ממשל מדיני הייתה ההגנה על זכויות האנשים: "חיים, חירויות ורכוש".[32]

ג'ון לוק, שרבים מעקרונותיה החוקתיים של בריטניה שנקבעו מאז המהפכה המהוללת דרך חוק הזכויות של 1689 מבוססים על כתביו שתי מסכתות על ממשל מדיני.

עם ריבונות פרלמנטרית כאבן הפינה של החוקה החדשה, הפרלמנט המשיך להקים מערכת פיננסית בחוק בנק אנגליה מ-1694 וחוק הסדר של 1701 יצר מערכת צדק עצמאית: שופטים קיבלו משכורת קבועה בחוק ולא ניתן היה להדיחם אלא על ידי הפרלמנט, אף חבר מבית הנבחרים לא יכול היה לקבל תשלום מידי הכתר, והכתר היה חייב להיות אנגליקני. בשנת 1703, פסק דין אשבי נגד וייט קבע שזכות ההצבעה היא זכות חוקתית.[33] חוקי האיחוד של 1707 איחדו רשמית את הפרלמנטים של אנגליה וסקוטלנד, על ידי מתן ייצוג לאלקטורים הסקוטים בווסטמינסטר.[34] במלחמת הירושה הספרדית, הספרדים הבטיחו את הזכות לאניות בריטיות לסחור (בעיקר בעבדים) בים סביב דרום אמריקה. חברת הים הדרומי, שהתאגדה כדין להטיל מונופול על נתיבי סחר, הפכה למושא לספקולציות פיננסיות המוניות, שעוררו שרי ממשלה שהיו מעוניינים בעליית מחיר המניה שלה. כשהתברר, בניגוד להערכות היזמים, שלא נעשה שום מסחר בגלל שהספרדים ביטלו את הבטחתם, שוק המניות קרס, מה שגרם לכאוס כלכלי.[35] המצב הכלכלי החמיר בעקבות החלטתם של פוליטיקאים שמרנים לאשר את דרישת החברה להשתלט על החוב הציבורי כמממן חלופי לממשלה על חשבון בנק האנגליה שהיה מקושר למפלגה הוויגית היריבה. התוצאה של ההתרסקות הייתה ששר האוצר נכלא במצודת לונדון בשל שחיתותו, מנהל הדואר התאבד, והלורד צ'נסלור המושפל הוחלף בלורד קינג שקבע מיידית שאנשים במשרת אמון חייבים להימנע מכל אפשרות של ניגוד עניינים.[36] מתוך הכאוס, הפך רוברט וולפול לדמות הפוליטית הבכירה ובמשך 21 שנים החזיק ברוב בבית הנבחרים,[37] וכיום נחשב ל"ראש הממשלה" הראשון.[38] בשנת 1765, פסק דין אנטיק נגד קרינגטון קבע שהממשלה אינה יכולה לעשות דבר מלבד מה שהוסמכה עליו על פי חוק,[39] בעוד המשפטן הבכיר, ויליאם בלקסטון, ייצג את ההשקפה המקובלת ב"פירושים על דיני אנגליה" לפיה עבדות אינה חוקית. וכי "רוח החירות טבועה כל כך עמוק בחוקה שלנו" שיש לשחרר כל אדם המשועבד באנגליה. עם זאת, סחר העבדים האטלנטי דווקא נתמך בידי רוב מיושבי המושבות באמריקה הצפונית. בשנת 1772, כאשר לורד מנספילד קבע בפסק דין סאמרסט נגד סטיוארט שעבדות אינה חוקית על פי החוק המקובל,[40] הדבר עורר גל של זעם במושבות של אמריקה הצפונית. יחד עם התלונות של המושבות הצפוניות על מיסוי ללא ייצוג, הדבר הוביל למהפכה האמריקאית ולהכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776.[41] הצבא הבריטי לא הצליח למוטט את ההתקוממות ובריטניה איבדה את שליטתה בשלוש עשרה המושבות. במקום זאת, היא החלה ליישב את אוסטרליה החל משנת 1788 בתור מושבת עונשין.[42] ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית, ולואי השישה עשר, מלך צרפת הודח על רקע דרישות ל"חירות, שוויון ואחווה". האצולה הבריטית הגיבה בריאקציה, שבאה לביטוי בדיכוי של חופש הביטוי וההתאגדות כדי למנוע כל תנועה דומה.[43] בעוד שאנשי ציבור כמו ג'רמי בנת'ם כינו את הזכויות הטבעיות "שטויות על כלונסאות",[44] מרי וולסטונקראפט קראה ל"צדקת זכויות הנשים כמו גם של גברים", בטענה שדיכוי מיני לא צודק ודיכוי מעמדי נובע מכבוד שניתן לרכוש.[45] בעוד שהממשלה הביאה ניצחון במלחמות הנפוליאוניות בהבסת צרפת, ובחיזוק האיחוד עם אירלנד בחוק האיחוד 1800,[46] החירויות והדמוקרטיה כמעט ולא היו מוגנים ב"ממלכה המאוחדת" החדשה.

במהלך תקופה זו, עם המצאת מנוע הקיטור החלה המהפכה התעשייתית. פערי עושר ועוני גדלו במהירות מואצת גם באמצעות מערכת של חוקי העניים על ידי סבסוד מעסיקים ובעלי קרקעות עם אחריות קהילתית. חוקי הדגן משנת 1815 נועדו לשמור על בעלי הקרקעות בבריטניה מתחרות מול שווקים חיצוניים ובכך האטו את ההתפתחות הכלכלית ואת התפתחות המסחר הבינלאומי.[47] בעוד שחוק הרפורמה הגדולה משנת 1832 הכפיל את מספר התושבים שניתנה להם זכות הצבעה, רק לבעלי רכוש היה ייצוג כלשהו בפרלמנט. למרות שחוק ביטול העבדות 1833 ביטל את סחר העבדים בתוך האימפריה הבריטית, הוא גם פיצה את בעלי העבדים וגרם לעבדים לשעבר במושבות לשלם חובות עבור חירותם. עם תיקון חוקי העניים משנת 1834, הוטלה ענישה נוספת על עניים ואנשים הוכנסו מטעם המדינה לבתי עבודה, לעיתים בתנאים מסכני חיים, אם נמצאו מובטלים. בפסק דין מאותה השנה, קבוצה של עובדים חקלאיים שהקימו איגוד מקצועי הועמדה לדין ונידונה להובלה לאוסטרליה,[48] מה שגרם להפגנות המוניות. התנועה הצ'רטיסטית צמחה וקראה למתן זכות הצבעה לבני כל המעמדות בבחירות חופשיות והוגנות. כשהרעב הגדול פגע באירלנד ומיליונים היגרו לארצות הברית, ערכו צ'ארטיסטים צעדה המונית מקנינגטון קומון לפרלמנט ב-1848 עם פרוץ מהפכות ברחבי אירופה. בעוד שמלחמת קרים הסיחה את דעת הציבור מהרפורמה החברתית,[49] בריטניה אפשרה בהדרגה חופש פוליטי גדול יותר. בחוק הרפורמה השנייה של 1867 זכו יותר בעלי נכסים ממעמד הביניים לזכות הצבעה, חוק החינוך היסודי 1870 סיפק חינוך יסודי חינם, וחוק האיגוד המקצועי 1871 איפשר התאגדות חופשית ללא ענישה פלילית.[50] חוק ייצוג העם משנת 1884 הפחית עוד יותר את ההסמכה לרכוש, כך שכשליש מהגברים יכלו להצביע. ובכל זאת, מחוץ לבריטניה, חירויות האדם וזכות הבחירה הודחקו באלימות ברחבי האימפריה הבריטית העצומה, באפריקה, הודו, אסיה והאיים הקריביים.[51]

התנועה הצ'רטיסטית מפגינה בדרישה למתן זכות הצבעה דמוקרטית לפועלים חסרי נכסים במקביל לאביב העמים, 1848. בשונה ממדינות רבות בארופה שזועזעו ממהפכות במאה ה-19, בריטניה קידמה דמוקרטיה ומתן זכויות וחירויות דרך רפורמה הדרגתית.

מתחילת המאה ה-20, בריטניה עברה שינוי חברתי וחוקתי משמעותי, החל בניסיון של בית הלורדים לדכא את חופש האיגודים המקצועיים.[52] בתגובה, מפלגת הלייבור התארגנה לכדי גוף פוליטי בעל נציגים בפרלמנט, ובבחירות הכלליות של 1906 זכתה ב-29 מושבים ותמכה בתוכנית הרפורמה של המפלגה הליברלית שקודמה בידי דייוויד לויד ג'ורג'. התוכנית כללה ערובה חוקית לזכותם של איגודי עובדים למשא ומתן קיבוצי ולשבות למען שכר הוגן,[53] קצבת זקנה,[54] מערכת של שכר מינימום,[55] ותקציב עממי עם מיסים גבוהים יותר על העשירים. לאחר בחירות נוספות שנגרמו עקב חסימת בית הלורדים את הרפורמה, הפרלמנט העביר מערכת ביטוח לאומי לרווחה,[56] וחוק הפרלמנט משנת 1911 מנע מבית הלורדים חסימת חקיקה במשך יותר משנתיים, והסיר ממנו את הזכות לעכב הוצאות כספיות.[57] למרות זאת, הממשלה הליברלית, נגד אופוזיציה של הלייבור, התחמשה לקראת מלחמת העולם הראשונה ונכנסה אליה. בסוף המלחמה, עם מיליוני הרוגים, העביר הפרלמנט את חוק ייצוג העם משנת 1918 שהעניק לכל גבר בוגר את זכות ההצבעה, למרות שרק לאחר מחאה המונית חלה חקיקה נוספת שהשוותה קביעה זאת גם עם נשים ב-1928. המלחמה גם עוררה התקוממות באירלנד, ומלחמת העצמאות האירית הובילה לחלוקת האי בין הרפובליקה של אירלנד בדרום וצפון אירלנד שנותרה חלק מן הממלכה.

מערכת המשפט הבינלאומי הכושלת, הוחלפה לאחר מלחמת העולם השנייה באו"ם, שבו מחזיקה בריטניה במושב קבוע במועצת הביטחון. אולם האימפריה הבריטית החלה להתפורר כשהודו ומדינות ברחבי אפריקה נלחמו למען ועצמאות. כדי למנוע חזרה על מלחמות העולם והשואה, הוקמה מועצת אירופה כדי לנסח את האמנה האירופית לזכויות אדם ב-1950. יתרה מכך, נראה שהדרך היחידה למנוע סכסוך היא באמצעות אינטגרציה כלכלית. הקהילה הכלכלית האירופית, שהפכה לאיחוד האירופי ב-1992, נתמכה על ידי וינסטון צ'רצ'יל עם הכוונה להפוך את בריטניה להיות "במרכז" הארגון,[58] אם כי היא לא הפכה חברה בשורותיו עד 1972. בשנות השבעים מדיניות הכלכלה הקיינסיאנית התמוטטה לנוכח סטגפלציה חריפה והתחזקה הקריאה הציבורית למדיניות שוק חופשי יותר. תחת מרגרט תאצ'ר מהמפלגה השמרנית, מדיניות זו אכן יצאה לפועל, בצד קיצוץ משמעותי בשירותים הציבוריים, בזכויות עובדים ובסמכויות השלטון המקומי, כולל ביטול מועצת לונדון רבתי. עם זאת, כמה סמכויות הוחזרו לרשויות המקומיות בחוק סקוטלנד 1998, חוק צפון אירלנד 1998, חוק רשות לונדון רבתי 1999 וחוק ממשלת ויילס 2006. לאחר שנים רבות של סכסוך מזוין בצפון אירלנד, הסכם יום שישי הטוב משנת 1998 הביא להסדר שלום מורכב שהביא סוף לשפיכות הדמים. חוק זכויות האדם משנת 1998 הסמיך בתי משפט להחיל את זכויות האדם הטבועות באמנה האירופית ללא צורך בתובעים להגיש תיקים לבית המשפט לזכויות אדם בשטרסבורג. חוק בית הלורדים משנת 1999 צמצם אך לא ביטל לחלוטין את הסדר מינוי עמיתים תורשתיים. מאז המשבר הפיננסי של 2007–2008,[59] השיקה קואליציה של השמרנים והמפלגה הליברל-דמוקרטית תוכנית של קיצוץ "צנע". לאחר בחירות 2015, נערכו בחירות מוקדמות ב-2017, בעקבות משאל עם על חברות באיחוד האירופי שהביא לכך ש-51.9% מהמצביעים העדיפו לעזוב, ו-48.1% מהמצביעים העדיפו להישאר. בריטניה עזבה רשמית את האיחוד האירופי ב-31 בינואר 2020, לאחר משבר פוליטי סביב שאלת הפרישה (Brexit) שנמשך חמש שנים.

עקרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הבריטית לא קודדה במסמך אחד, כמו החוקה של דרום אפריקה, חוקת ארצות הברית או חוקת גרמניה. עם זאת, עקרונות חוקתיים כלליים מקובעים בחוק וצוין כי "[חוקת בריטניה] כוללת עקרונות חוק רבים, הניתנים לאכיפה על ידי בתי המשפט באותו אופן כמו עקרונות משפטיים אחרים. במתן תוקף, על בתי המשפט מוטלת האחריות לקיים את ערכי ועקרונות החוקה שלנו ולהפוך אותם ליעילים."[60][61] חוקים מרכזיים הוכרו כבעלי ערך "חוקתי".[62] מקורות המשפט העיקריים, ה"מהווים" את הגוף הפוליטי של בריטניה, הם חוקי הפרלמנט, מקרים שהוכרעו על ידי בתי משפט ואמנות לגבי אופן התנהלות הקבינט, ראש הממשלה, הפרלמנט והמונרך.[63] באמצעות חקיקה, פסיקה ואמנות, בדרך כלל מוכרים לפחות ארבעה עקרונות עיקריים. ראשית, ריבונות פרלמנטרית היא עיקרון יסוד. באמצעות הרפורמציה האנגלית, מלחמת האזרחים, המהפכה המהוללת של 1689 וחוקי האיחוד 1707, הפרלמנט הפך למקור המשפט הדומיננטי, מעל הרשות השופטת, המבצעת, המונרכיה והכנסייה. ריבונות פרלמנטרית פירושה שהפרלמנט יכול לחוקק או לבטל כל חוק שבסמכותו המעשית לעשות זאת, עובדה שבדרך כלל מוצדקת על ידי הפרלמנט שמקיים עקרונות אחרים, הם שלטון החוק, דמוקרטיה ובינלאומיות. שנית, שלטון החוק מקובע בחוקה מאז המגנה כרטה ועתירת הזכות מ-1628. המשמעות היא שהממשלה רשאית להתנהל רק על פי סמכות חוקית, לרבות כיבוד זכויות אדם.[64] שלישית, לפחות מאז 1928, הדמוקרטיה הפכה לעיקרון חוקתי בסיסי. במקור רק גברים עשירים בעלי קרקעות החזיקו בזכויות הצבעה לבית הנבחרים, בעוד שהמלך או המלכה, ואו בית הלורדים התורשתי, שלטו בפוליטיקה. אבל משנת 1832 זכו דרך רפורמה ארוכה יותר ויותר אזרחים בוגרים בזכות לבחירה כללית.[65] רביעית, החוקה הבריטית מקושרת לפעילות בינלאומית: הפרלמנט הגדיל בעקביות את ריבונותו ואת כוחם המעשי של אזרחי בריטניה באמצעות חברות בגופים בינלאומיים, כולל ארגון העבודה הבינלאומי,[66] האומות המאוחדות, האמנה האירופית לזכויות אדם, האיחוד האירופי (בו הייתה בריטניה חברה בשנים 1972–2020), ארגון הסחר העולמי ובית הדין הפלילי הבינלאומי.

ריבונות פרלמנטרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עליונות המחוקק

ריבונות פרלמנטרית נתפסת לעיתים קרובות כמרכיב מרכזי בחוקה הבריטית, אם כי מידתה שנויה במחלוקת.[67] זה אומר שחוק פרלמנט הוא צורת החוק הרמה ביותר, וגם ש"הפרלמנט לא יכול לחייב את עצמו לחוקים אחרים".[68] מבחינה היסטורית, הפרלמנט הפך לריבון באמצעות סדרה של מאבקי כוח בין המלך, הכנסייה, בתי המשפט ואישים ציבוריים בעלי השפעה, כגון סוחרים עשירים ובעלי רכוש. המגנה קרטה העניקה את זכות הקיום של הפרלמנט ל"ייעוץ משותף" לפני כל הטלת מס,[69] כמשקל נגד ל"זכות האלוהית של המלכים" כביכול לשלוט. אדמה משותפת (שליטה משולבת של עובדי הקרקע ובעלי הקרקע על אותה הקרקע) הובטחה לצמיתים, אם כי האריסטוקרטים המשיכו לשלוט בפוליטיקה. בחוק העליונות של 1534, המלך הנרי השמיני קבע כי זכותו האלוהית העוקפת את הכנסייה הקתולית ברומא, והכריז על עצמו כמנהיג העליון של הכנסייה האנגליקנית. אז בפסק הדין של הרוזן מאוקספורד משנת 1615,[70] הלורד צ'נסלור (הן נציגו של המלך והן ראש מערכת המשפט) קבע את עליונות דיני היושר בבית המשפט באוקספורד על פני דיני בתי המשפט המקובל, וביטל למעשה את קביעתו של סר אדוארד קוק כי שופטים יכולים להכריז על ביטול חוקים אם הם יצאו "נגד הזכויות וההיגיון המקובלים".[71] לבסוף, לאחר המהפכה המפוארת של 1688, מגילת הזכויות משנת 1689 הציבה את כוחו של הפרלמנט על המונרך (ומכאן גם על הכנסייה ובתי המשפט). הפרלמנט הפך ל"ריבון" העליון. אבל מאבקי הכוח בתוך הפרלמנט נמשכו בין האצולה לפשוטי העם נמשכו. פעילי זכויות האזרח מהצ'ארטיסטים ועד האיגודים המקצועיים נלחמו על זכות ההצבעה בבית הנבחרים, ולבסוף בחוק הפרלמנט 1911 ובחוק הפרלמנט 1949 נקבע שבית הנבחרים ינצח על בית הלורדים בכל יריבות: מאז 1949, בית הלורדים יכול היה לדחות את חקיקה בשנה אחת בלבד,[72] ולא לעכב שום צעד תקציבי יותר מחודש.[73] בפסק דין ג'קסון נגד התובע הכללי מ-2005, קבוצה של מפגינים תומכי ציד ערערה על חוק הציד 2004, בטענה שהוא אינו תקף ואינו יכול לאסור ציד שועלים, מכיוון שהוא התקבל תוך הימנעות מהעברה דרך בית הלורדים לפי חוק הפרלמנט 1949, ומשום כך היה פסול. בית הלורדים דחה טיעון זה, וקבע כי חוק הפרלמנט מ-1949 וחוק הציד מ-2004 תקפים לחלוטין. לצד זאת, בפסק הדין השופט לורד הופ ציין ש"שלטון החוק שנאכף על ידי בתי המשפט הוא הגורם השולט האולטימטיבי עליו מבוססת החוקה שלנו", ומכאן שהריבונות הפרלמנטרית "איננה עוד, אם הייתה אי פעם, מוחלטת".[74] לא נותרה משמעות קבועה של "ריבונות פרלמנטרית", אלא שהיא תלויה בעקרון הדמוקרטיה הייצוגית, וכוחה המשפטי תלוי בלגיטימציה פוליטית.

  הממלכה המאוחדת
  האיחוד האירופי
בין השנים 1972 ל-2020, בריטניה הייתה חברה באיחוד האירופי, חקיקות של האיחוד עמדו לעיתים מעל לחוק הבריטי המקומי בעוד דרך הצבעה למוסדות האיחוד התרחב תחום ההשפעה הדמוקרטי של תושבי בריטניה.

בהיסטוריה המאוחרת, ארבעה גורמים עיקריים פיתחו את ריבונות הפרלמנט מבחינה מעשית ומשפטית.[75] ראשית, מאז 1945 שיתוף הפעולה הבינלאומי פירושו שהפרלמנט הגדיל את כוחו על ידי עבודה עם מדינות ריבוניות אחרות, במקום לנסות לשלוט בהן. האימפריה הבריטית, שנחלותיה כללו בעבר רבע מאוכלוסיית העולם ושליש משטחה, נחלשה במלחמת העולם הראשונה, והתפוררה לאחר מלחמת העולם השנייה במהלך המלחמה הקרה. בעוד שכוחה הצבאי של בריטניה קודם לכן לא היה שנוי במחלוקת, וכך חשבו סופרים מהתקופה האימפריאלית להיות מסוגלים "לחוקק או לבטל כל חוק שיהיה",[76] בריטניה על כל פנים בחרה להצטרף לחבר הלאומים ב-1919, ואחרי כישלונו, לארגון היורש שלו, האומות המאוחדות, ב-1945, כחלק ממאמץ לבנות מחדש מערכת של משפט בינלאומי. חוזה ורסאי מ-1919, בחלק המתמשך שהקים את ארגון העבודה הבינלאומי, הזכיר כי "אפשר לכונן שלום רק אם הוא מבוסס על צדק חברתי".[77] מגילת האו"ם, שהתבססה על עיקרון השוויון הריבוני של כל חבריו", אמרה כי "כדי להציל את הדורות הבאים ממכת המלחמה, שפעמיים בחיינו הביאה צער רב לאנושות", האו"ם ירצה "לאשר מחדש את האמונה בזכויות אדם בסיסיות", והחברים צריכים "לחיות יחד בשלום זה עם זה כשכנים טובים". חוק הסכמי ברטון וודס 1945, חוק האומות המאוחדות 1946 וחוק הארגונים הבינלאומיים 1968 קבעו את המימון והחברות של בריטניה באו"ם, קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וגופים אחרים, כחוק.[78] לדוגמה, בריטניה חייבה את עצמה ליישם בצו החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, עד לשימוש בפועל בכוח, בתמורה לייצוג בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון.[79] למרות שממשלות בריטיות מבודדות הפרו את החוק הבינלאומי קודם לכן,[80] הממלכה המאוחדת תמיד קיבלה על עצמה חובה רשמית שריבונותה לא תעשה שימוש שלא כדין. שנית, בשנת 1950 בריטניה עזרה בניסוח והצטרפה לאמנה האירופית לזכויות אדם. בעוד שאמנה זו שיקפה נורמות ומקרים שהוכרעו על פי החוקים הבריטיים והחוק המקובל על חירויות האזרח, בריטניה אפשרה לאנשים לערער לבית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, אם הסעדים המקומיים אינם מספיקים. בחוק זכויות האדם משנת 1998, החליט הפרלמנט כי על מערכת המשפט הבריטית להיות גם מוסמכת וגם נדרשת ליישם נורמות זכויות אדם ישירות במהלך קביעות בתיקים בריטיים, כדי להבטיח פתרון מהיר יותר, ולהימנע מעירוב של בית המשפט לזכויות אדם בשטרסבורג.

שלישית, בריטניה הפכה לחברה באיחוד האירופי לאחר חוק הקהילה האירופית משנת 1972 ובאמצעות אשרור אמנת מאסטריכט ב-1992. רעיון האיחוד נתמך זה זמן רב על ידי מנהיגי אירופה, כולל וינסטון צ'רצ'יל, שב-1946 קרא להקמת "ארצות הברית של אירופה" עם בריטניה "במרכז".[81] מאז ומתמיד נקבע כי חוקי האיחוד האירופי גוברים בכל התנגשות בין חוקי המדינות החברות בתחומים המצומצמים שבהם המשפט האירופי נוגע,[82] אך המדינות החברות והאזרחים מקבלים שליטה על ההיקף והתוכן של חוקי האיחוד האירופי, וכך מרחיבים את ריבונותם הבינלאומית. הדבר נעשה באמצעות ייצוג משותף בפרלמנט האירופי, במועצת השרים ובנציבות. משמעות הדבר היא כי כל עוד בריטניה הייתה חברה באיחוד, היא הסכימה מרצונה לשחק לפי חוקיו. עיקרון זה נבחן בפסק דין בו עסק דיג טען שאין לדרוש ממנו כי 75% מבעלי המניות של העסק יהיו בריטים, כפי שנאמר בחוק שילוח מסחרי משנת 1988.[83] על פי חוקי האיחוד האירופי, עקרון חופש ההתבססות קובע שאזרחים של כל מדינה חברה יכולים להתאגד ולנהל בחופשיות עסק ברחבי האיחוד האירופי ללא התערבות בלתי מוצדקת. בית הלורדים קבע שמכיוון שחוק האיחוד האירופי מתנגש עם סעיפי החוק מ-1988, סעיפים אלה לא יאכפו, ולא יחולו. מחובת בתי המשפט, עד שהפרלמנט הביע רצון ברור לעזוב את האיחוד האירופי בתנאים מסוימים, הייתה להחיל את חוקי האיחוד האירופי. מצד שני, בפסק דין שונה קבע בית המשפט העליון שעקרונות יסוד מסוימים של החוק החוקתי הבריטי לא יתפרשו על ידי בתי המשפט כאילו הם מבוטלים עקב החברות באיחוד האירופי, או כל ארגון בינלאומי אחר.[84][85]

רביעית, האצלה בבריטניה פירושה שהפרלמנט נתן סמכות לחוקק חקיקה בנושאים ספציפיים לאומות ואזורים: חוק סקוטלנד משנת 1998 יצר את הפרלמנט הסקוטי, חוק ממשלת ויילס משנת 1998 יצר את האספה הוולשית, וחוק צפון אירלנד משנת 1998 יצר הנהלת צפון אירלנד בעקבות הסכם יום שישי הטוב ההיסטורי, שנועד להביא שלום באי. בנוסף, חוק השלטון המקומי משנת 1972 וחוק רשות לונדון הגדולה 1999 מעניקים סמכויות מוגבלות יחסית לרשויות מקומיות. מבחינה חוקתית, זה הפך יותר ויותר מקובל שאסור לקבל החלטות עבור בריטניה אשר יעקפו, ויעמדו בניגוד לרצונן של ממשלות אזוריות. עם זאת, בפסק דין מילר נגד מזכיר המדינה בדבר הפרישה מהאיחוד האירופי, קבוצה של אנשים שביקשו להישאר באיחוד האירופי שאלה את הממשלה האם ראש הממשלה יוכל להודיע לנציבות האירופית על כוונתה של בריטניה לעזוב, מבלי חקיקה בפרלמנט.[86] זאת בעקבות משאל העם של 2016 שבו 51.9% מהמצביעים הצביעו לעזוב בתנאים לא קבועים, המהווים 27% מסך האוכלוסייה הבריטית.[87] התובעים במשפט טענו כי, מכיוון ש"ברקזיט" ימחק זכויות שהפרלמנט העניק באמצעות חוקים (למשל הזכות לתנועה חופשית של אזרחים בריטים באיחוד האירופי, הזכות לתחרות הוגנת באמצעות בקרת מיזוגים, או הזכות להצביע למוסדות האיחוד האירופי) רק הפרלמנט יכול היה להסכים להודיע על הכוונה לנהל משא ומתן לעזיבה. הם גם טענו שאמנת סיוול (Sewel) לאספת הרשויות המקומיות, שבה על האספה להעביר את אישור הרשויות הפרלמנטריות להצעת חקיקה של וסטמינסטר שמשפיעה על כולן, פירושה שבריטניה לא תוכל לנהל משא ומתן לעזוב ללא הסכמת המחוקקים בסקוטלנד או צפון אירלנד. בית המשפט העליון קבע שהפרלמנט חייב להעביר חוק, ואינו יכול להתחיל בתהליך של עזיבה אך ורק באמצעות מענק חסות מלכותית לפעולות הממשלה.[88] מכאן שראש הממשלה תרזה מיי קידמה את חוק האיחוד האירופי (הודעת פרישה) משנת 2017, שנתן לה את הסמכות להודיע על הכוונה לנהל משא ומתן על עזיבת האיחוד האירופי.

שלטון החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שלטון החוק

שלטון החוק נתפס כעיקרון יסוד במערכות המשפט המודרניות, כולל בבריטניה.[89] העיקרון כונה כ"חשוב בחברה חופשית כמו הזיכיון הדמוקרטי",[90] ואף "גורם השליטה האולטימטיבי שעליו מבוססת החוקה [הבריטית]",[91] אך בדומה לריבונות הפרלמנטרית, המשמעות וההיקף שלו שנויים במחלוקת. המשמעויות המקובלות ביותר לשלטון החוק נובעות ממספר גורמים: לורד בינגהאם, לשעבר הלורד ראש השופטים של אנגליה וויילס, הציע ששלטון החוק אמור לקבוע שהחוק ברור והגיוני, אינו נתון לשיקול דעת רחב או בלתי סביר, חל באופן שווה על כל האנשים, עם נהלים מהירים והוגנים לאכיפה, מגן על זכויות אדם בסיסיות ופועל על פי החוק הבינלאומי.[92] הגדרות אחרות שואפות להחריג את זכויות האדם ואת המשפט הבינלאומי כרלוונטיים, אך נובעות במידה רבה מחזונות של חוקרים פרה-דמוקרטיים כמו המשפטן אלברט ון דיסי.[93] שלטון החוק הוכר במפורש כ"עיקרון חוקתי" בסעיף 1 לחוק הרפורמה החוקתית משנת 2005, שהגביל את תפקידו השיפוטי של הלורד צ'נסלור ועיצב מחדש את שיטת המינויים לשפיטה כדי לבסס עצמאות, גיוון וכישרון כבעלי משקל מרכזי בהליך המינוי.[94] מאחר שהחוק אינו נותן הגדרה נוספת, המשמעות המעשית של "שלטון החוק" מתפתחת באמצעות הפסיקה המשפטית.

בליבת שלטון החוק, במשפט האנגלי והבריטי, עמד באופן מסורתי עקרון ה"חוקיות". המשמעות שלו היא שהמדינה, הממשלה וכל אדם הפועל בסמכות ממשלתית (לרבות תאגיד),[95] רשאים לפעול רק על פי חוק. בשנת 1765, בפסק דין אנטיק נגד קרינגטון טען הסופר, ג'ון אנטיק, שלשליח המלך הראשי, ניית'ן קרינגטון, אין סמכות חוקית לפרוץ לביתו ולבזוז אותו ולקחת מאחזקתו הפרטית את המסמכים שלו. קרינגטון טען שיש לו סמכות מטעם מזכיר המדינה, לורד הליפקס, שהוציא "צו חיפוש", אך לא היה חוק שנתן ללורד הליפקס סמכות להוציא צווי חיפוש. השופט, הלורד קמדן, קבע כי "המטרה הגדולה, שבשבילה נענו אנשים לתכתיבי החברה, היא להבטיח את רכושם", וכי ללא כל סמכות "כל פלישה לרכוש פרטי, תהיה דקה ככל שתהיה, היא הסגת גבול".[96] קרינגטון פעל שלא כדין ונאלץ לשלם פיצויים. כיום עיקרון חוקיות זה נמצא בבסיס האמנה האירופית לזכויות אדם, המאפשרת פגיעה בזכויות כנקודת מוצא רק אם נעשית "בהתאם לחוק".[97] לדוגמה, בשנת 1979, בפסק דין מלון נגד מפכ"ל המשטרה המטרופוליני, אדם שהואשם בלקיחת בסחורות גנובות טען שהמשטרה האזינה לטלפון שלו שלא כדין כדי לקבל ראיות. החוק היחיד הנוגע להאזנות, חוק הדואר 1969, נספח 5, קבע שאין להתערב בתקשורת פרטית אלא אם כן מזכיר המדינה הוציא צו, אך לא נאמר שום דבר מפורש על האזנות טלפון. השופט רוברט מגארי קבע שאין הקבלה כי נעשה עוול לפי המשפט המקובל, וסירב לפרש את החוק לאור הזכות לפרטיות על פי האמנה האירופית לזכויות אדם.[98] בערעור, בית הדין האירופי לזכויות אדם הגיע למסקנה שהאמנה הופרה משום שהחוק לא "הצביע בבהירות סבירה על היקף ואופן הפעלת שיקול הדעת הרלוונטי המוענק לרשויות הציבוריות".[99] עם זאת, על פסק הדין האפילה הממשלה שהעבירה במהירות חוק חדש לאשר האזנה טלפונית עם צו.[100] כשלעצמו, עקרון החוקיות אינו מספיק כדי לשמור לבדו על זכויות אדם מול סמכויות פולשניות של פיקוח בידי תאגידים או ממשלה.

הלורד ראש השופטים, תום בינגהאם, הברון בינגהאם מקורנהיל, שהגדרתו לשלטון החוק הפכה למקובלת ביותר בפרשון המשפטי של העיקרון החוקתי. לפי פרשנות זאת על שלטון החוק לכלול בהכרח דיני יושר, זכויות אדם, נכונות לדמוקרטיה והמשפט הבינלאומי.

שלטון החוק גם מחייב שהחוק יאכף בפועל, אם כי לגופי האכיפה עשוי להיות מקום לשיקול דעת. בפסק דין R נגד מנהל משרד ההונאה החמורה, קבוצה הפועלת נגד סחר בנשק טענה שמשרד ההונאה החמורה פעל בניגוד לחוק על ידי הפסקת חקירה על עסקת הנשק של אל-ימאמה בין בריטניה לערב הסעודית. נטען כי BAE סיסטמס שילמה שוחד לאנשי הממשלה הסעודית.[101] בית הלורדים קבע שהמשרד רשאי לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי שלא להמשיך בחקירה, לרבות האיומים הביטחוניים שעלולים להתרחש. השופטת ברנדה הייל ציינה כי המשרד להונאה חמורה היה צריך לשקול את "העיקרון שאף אחד, כולל חברות בריטיות חזקות שעושות עסקים עבור מדינות זרות חזקות, אינו מעל החוק", כך שההחלטה שהתקבלה לא הייתה בלתי סבירה.[102] כאשר אכן מתקיימים הליכי אכיפה או משפטים, עליהם להתנהל במהירות: כל מי שנעצר חייב להיות מואשם ויש להעמידו לדין או לשחררו במהירות האפשרית.[103] הדבר נובע בין היתר מהצורך האזרחי לגישה מהירה לגופי המשפט והאכיפה. בפסק דין R נגד הלורד צ'נסלור בית המשפט העליון קבע שהטלת 1,200 ליש"ט כשכר טרחה להגשת תביעה לבית הדין לעבודה בהחלטת הממשלה ערערה את שלטון החוק, ומכאן שהייתה בטלה. ללורד צ'נסלור הייתה סמכות ליצור שכר טרחה עבור שירותי בית המשפט, אך הדבר הוביל לירידה של 70% בתביעות בבתי הדין לעבודה נגד מעסיקים בגין הפרת זכויות עובדים, כגון פיטורים שלא כדין, ניקויי שכר שלא כדין או אפליה. השופט רוברט ריד קבע כי "הזכות החוקתית לגישה לערכאות היא טבועה בשלטון החוק". ללא גישה לערכאות משפטיות, "החוקים עלולים להפוך לאות מת, העבודה שנעשתה על ידי הפרלמנט עלולה להיעדר השפעה בפועל, והבחירה הדמוקרטית של חברי פרלמנט עלולה להפוך לאירוע חסר משמעות".[104] עקרונית כל אדם כפוף לחוק, לרבות שרי ממשלה, או בכירי תאגידים, אשר עלולים להיתפס בביזיון בית המשפט בגין הפרת צו.[105] במערכות אחרות הרעיון של הפרדת רשויות נתפס כחלק מהותי בשמירה על שלטון החוק. בתיאוריה, שיסודה בכתביו של הברון דה מונטסקייה, צריכה להיות הפרדה קפדנית בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת.[106] בעוד שמערכות אחרות, בעיקר ארצות הברית, ניסו ליישם זאת הלכה למעשה, ברור שמפלגות פוליטיות מודרניות עשויות לערער הפרדה כזו על ידי השגת השפעה של תומכיהן בשלוש זרועות הממשל. בבריטניה, עקרונות שלטון החוק, הדמוקרטיה ועוד התקדמו אף שאין הפרדת רשויות רשמית.[107] עם זאת, חוק הרפורמה החוקתית משנת 2005 סיים את הנוהג של כהונת הלורד צ'נסלור כראש מערכת המשפט, תוך שהוא גם חבר פרלמנט, ויושב בקבינט, משמע שהיה נוכח בכל שלושת הרשויות עד לרפורמה. מאז חוק ההסדר של 1701, היה רק מקרה אחד של סילוק שופט, והשעיה לא יכולה לקרות בלי אישור הלורד צ'נסלור והלורד ראש השופטים במקרה ושופט נתון להליך פלילי.[108] חלה חובה על כל השרים "לשמור על התמשכות עצמאותה של מערכת המשפט", לרבות נגד תקיפות של תאגידים חזקים או כלי תקשורת.[109]

דמוקרטיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דמוקרטיה

העיקרון של "חברה דמוקרטית" נתפס בדרך כלל כגורם לגיטימציה בסיסי הן של הריבונות הפרלמנטרית והן של שלטון החוק. דמוקרטיה ייצוגית ודיונית מתפקדתדמוקרטיה ייצוגית, המקיימת זכויות אדם נותנת לגיטימציה לעובדת הריבונות הפרלמנטרית,[110] משום היותה של הדמוקרטיה בלב תפיסת שלטון החוק,[111] כיוון שההפך מסמכות שרירותית המופעלת על ידי אדם אחד היא "הניהול הנמצא בידי רבים ולא מעטים".[112] על פי ההקדמה לאמנה האירופית לזכויות אדם, כפי שנוסחה על ידי עורכי דין בריטיים לאחר מלחמת העולם השנייה, זכויות האדם והחירויות הבסיסיות "נשמרות בצורה הטובה ביותר... על ידי דמוקרטיה פוליטית יעילה".[113] בדומה לכך, "עקרון אופייני לדמוקרטיה" מעוגן בפרוטוקול הראשון, סעיף 3, המחייב את "הזכות לבחירות חופשיות" כדי "להבטיח את הביטוי החופשי של דעת העם בבחירת הרשות המחוקקת".[114] הלגיטימיות של החוק בחברה דמוקרטית תלויה בתהליך מתמיד של דיון ציבורי, במקום הטלת החלטות בצורה שרירותית וללא ייעוץ של ההנהגה עם הרוב בעם.[115] כמו כן, מוסכם באופן כללי שסטנדרטים בסיסיים בזכויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות נחוצים כדי להבטיח שכל בעלי זכויות ההצבעה יוכלו למלא תפקיד משמעותי בחיים הפוליטיים.[116] מסיבה זו, הזכויות להצבעה חופשית בבחירות הוגנות ו"רווחה כללית בחברה דמוקרטית" התפתחו יד ביד עם כל זכויות האדם, ומהוות אבן יסוד במשפט הבינלאומי.[117]

בפסק דין אשבי נגד וייט מתחילת המאה ה-18 נקבעה הזכות העקרונית של אדם להצביע בבחירות למייצג מטעמו בפרלמנט (דמוקרטיה). בתמונה: דיוקן של בחירות כלליות בממלכת בריטניה הגדולה.

ב"חוקה הדמוקרטית המודרנית" של בריטניה[118] עיקרון הדמוקרטיה בא לידי ביטוי באמצעות חוקים ופסיקה המבטיחים את הזכות להצביע בבחירות הוגנות, ובאמצעות השימוש בו כעקרון פרשנות על ידי בתי המשפט. בשנת 1703, בפסק דין אשבי נגד וייט, השופט לורד הולט הצהיר כי זכותו של כל אחד "לתת את הקול [שלו] בבחירתו של אדם לייצג [אותו] בפרלמנט, שם יתן את הסכמתו עם חקיקת החוקים שנועדו לאגד את חירותם ורכושם, הוא דבר טרנסצנדנטי ביותר, ובעל חשיבות רמה".[119] משמעות הדבר היא שבתי המשפט מבטיחים באופן אקטיבי את ספירת קולות המצביעים, וכי בחירות דמוקרטיות מתנהלות על פי חוק. בפסק דין מורגן נגד סימפסון בית המשפט לערעורים קבע שאם ההצבעה "נערכה בצורה כה גרועה שלא הייתה בהתאם לחוק באופן מהותי" אז היא תוכרז בטלה, וכמוהה גם אי סדרים מזעריים שישפיעו על תוצאות הבחירות.[120] גופי רגולציה שהוקמו מטעם המגזר הציבורי על סמך חקיקות פרלמנטריות, מגביל הוצאות או כל התערבות זרה מכיוון שלדברי הברונית ברנדה הייל "לכל אדם יש ערך שווה" ו"אנחנו לא רוצים שהממשלה שלנו או המדיניות שלה יוכרעו על ידי ההוצאות הגבוהות ביותר [במסעות הבחירות]".[121] באופן רחב יותר, המושג "חברה דמוקרטית" ומה ש"הכרחי" לתפקודה עומדים בבסיס כל תוכנית הפרשנות לאמנה האירופית לזכויות אדם כפי שהיא מיושמת במשפט הבריטי, במיוחד לאחר חוק זכויות האדם משנת 1998, מכיוון שכל זכות בדרך כלל ניתן להגביל רק אם "בהתאם לחוק" ובעקבות צורך "הכרחי בחברה דמוקרטית". מקומה של מדינת הרווחה הנחוצה לתמיכה בחיים הדמוקרטיים בא לידי ביטוי גם בפרשנות בתי המשפט. לדוגמה, בפסק הדין דעת הרוב, השופט לורד סטיין קבע שזה "הכרחי" לראות את ההתייחסות החוקית כלפי רשלנות בהקשר של "קווי המתאר של מדינת הרווחה החברתית שלנו".[122] באופן כללי יותר, המשפט המקובל התפתח עם הזמן כדי לעמוד בקנה אחד עם זכויות סטטוטוריות,[123] וגם כדי שיעמוד בהרמוניה עם הזכויות העקרוניות הקבועות על פי המשפט הבינלאומי.

אינטרנציונליזם (בינלאומיות)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אינטרנציונליזם

כמו מדינות דמוקרטיות אחרות,[124] עקרונות המשפט הבינלאומי הם מרכיב בסיסי בחוקה הבריטית, הן ככלי עיקרי לפרשנות של החוק הפנימי, והן באמצעות תמיכתה העקבית של בריטניה במימוש אותן העקרונות בין היתר דרך חברות בארגונים בינלאומיים גדולים. עוד במגנה קרטה, החוק האנגלי הכיר בזכות לתנועה חופשית של אנשים לסחר בינלאומי.[125] ב-1608, המשפטן הבכיר סר אדוארד קוק כתב בביטחון שהמשפט המסחרי הבינלאומי, או חוקי המסחר, הוא חלק מחוקי הממלכה,[126] בעוד שהמשברים החוקתיים של המאה ה-17 התרכזו בין היתר בכך שהפרלמנט עצר את ניסיונו של המלך להטיל מס על סחר בינלאומי מבלי הסכמתה.[127] בתחילת המאה ה-18, השופט לורד הולט ראה במשפט הבינלאומי כלי כללי לפירוש המשפט המקובל,[128] והמשפטן לורד מנספילד אישר כי חוקי המסחר הבינלאומי "איננו חוק של מדינה מסוימת אלא חוק של כל העמים",[129] ו"חוק הסוחרים ודיני הארץ זהים".[130] בשנת 1774, בפסק דין סאמרסט נגד סטיוארט, אחד מפסקי הדין הבולטים והחשובים ביותר בהיסטוריה המשפטית, לורד מנספילד קבע שמכיוון שהעבדות אינה חוקית "בשום מדינה" על המשפט המקובל להתאים עצמו לכך.[131] בפסיקה מודרנית מקובל באופן עקבי כי "זהו עיקרון של מדיניות משפטית שהחוק [הבריטי] צריך להתאים עצמו למשפט הבינלאומי הציבורי".[132] בית הלורדים הדגיש כי "קיים עיקרון בעד פרשנות של החוק האנגלי (בין אם המשפט המקובל או חוקי הפרלמנט) באופן שאינו מעמיד את הממלכה המאוחדת בהפרה של התחייבות בינלאומית".[133] לדוגמה, בפסק דין הונגה נגד אלן מ-2014 בית המשפט העליון קבע שלגברת צעירה שנסחרה באופן בלתי חוקי לבריטניה יש זכות להגיש תביעה בדבר אפליה גזעית נגד מעסיקיה, למרות שהיא עצמה הפרה את חוק ההגירה משנת 1971.[134] בעשותו כן, בית המשפט התבסס פה אחד על אמנות בינלאומיות שנחתמו על ידי בריטניה, המכונות פרוטוקולי פאלרמו, וכן האמנה האירופית לזכויות אדם. בקרב גורמים משפטיים ואקדמיים עדיין נדון אם על בריטניה לאמץ תיאוריה הרואה במשפט הבינלאומי חלק מבריטניה ללא כל שינויים, או שמא עדיין יש להידרש לעקרונות המשפט הבינלאומי בהתאמה שלהם למשפט המקומי.[135] לשם השוואה, העמדה הנוכחית בדיני האיחוד האירופי היא שבעוד שהמשפט הבינלאומי מחייב את האיחוד האירופי, אין הוא יכול לערער עקרונות יסוד של חוקת האיחוד האירופי או זכויות אדם.[136]

בעשור השני של המאה ה-21 פרשה הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי על בסיס משאל עם מ-2016. לאחר הפרישה, בטלה הסמכות של חוקי האיחוד האירופי ומשפטו על בריטניה. בתמונה: מפגינים נגד הפרישה מהאיחוד מול מושב הפרלמנט בארמון וסטמינסטר. תהליך הפרישה, משום שהיה שנוי במחלוקת ודעת הקהל הציבורית הייתה מפולגת בהקשר אליו, נמשך ארבע שנים, בין 2016 ל-2020.

מאז שמלחמות העולם הביאו לסיומה של האימפריה הבריטית והרסו פיזית חלקים נרחבים מהמדינה, בריטניה תמכה בעקביות בארגונים שהוקמו על פי החוק הבינלאומי. מחוזה ורסאי ב-1919, בריטניה הייתה חברה מייסדת של ארגון העבודה הבינלאומי, שקובע סטנדרטים אוניברסליים לזכויות של עובדים. לאחר כישלון חבר הלאומים ומלחמת העולם השנייה, בריטניה הפכה לחברה מייסדת של האו"ם, שהוכר על ידי הפרלמנט באמצעות חוק האומות המאוחדות מ-1946, המאפשרת יישום כל החלטה של מועצת הביטחון, למעט שימוש בכוח. על פי ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם 1948, המשך הכיבוש הקולוניאלי ודיכוי הדמוקרטיה וזכויות האדם באימפריה הבריטית איבדו כל לגיטימציה שנותרה על פי החוק הבינלאומי עד לאותה העת, ובשילוב עם תנועות עצמאות זה הוביל לפירוקה המהיר של האימפריה בתהליך דה-קולוניזציה. במקרה של שתי אמנות יסוד, האמנה הבינלאומית על זכויות אזרחיות ופוליטיות, והאמנה הבינלאומית על זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966 בריטניה אשררה את רוב הזכויות מההכרזות האוניברסליות. בעקבות חוק פונסונבי מ-1924, סעיף 20 של חוק הרפורמה והממשל החוקתית של 2010 קובע כי אמנה בינלאומית או בין-מדינית מאושררת ברגע שהיא מונחת בפני הפרלמנט למשך 21 יום ולא התקבלה החלטה שלילית נגדה.

מבחינה אזורית, בריטניה השתתפה בניסוח האמנה האירופית לזכויות אדם משנת 1950, אשר ביקשה להבטיח סטנדרטים בסיסיים של דמוקרטיה וזכויות אדם לשמירה על השלום באירופה שלאחר המלחמה. במקביל, בעקבות חזונות ארוכי טווח לאינטגרציה אירופית עם בריטניה "במרכזה",[137] מדינות אירופה הדמוקרטיות ביקשו לשלב את הכלכלות שלהן ולהסיר מגבלות רגולטוריות הן כדי להפוך מלחמה ביניהן לבלתי סבירה ככל הניתן, והן כדי לקדם שיתוף פעולה חברתי. בשנת 1972, בריטניה הצטרפה לקהילה האירופית (ששמה שונה לאיחוד האירופי בשנת 1992) והתחייבה ליישם את חוקי האיחוד האירופי בו השתתפה, בחוק הקהילות האירופיות 1972. בשנת 1995, בריטניה גם הפכה לחברה מייסדת של ארגון הסחר העולמי.[138] כדי להבטיח שהאמנה האירופית תיושם ישירות על ידי בתי המשפט, התקבל חוק זכויות האדם משנת 1998. הפרלמנט גם העביר את חוק בית הדין הפלילי הבינלאומי משנת 2001 כדי לאפשר העמדה לדין של פושעי מלחמה, והכפיפה את עצמה לסמכות השיפוט של בית המשפט האירופי. ב-2016, לעומת זאת, בריטניה הצביעה במשאל עם בעד עזיבת האיחוד האירופי ("ברקזיט"), עם התוצאה של 48.11% בעד "להישאר", 51.89% בעד "לעזוב" בתנאים לא מוגדרים.[139] עם זאת, רוב גדול הן בסקוטלנד, בצפון אירלנד והן באזורים בתוך אנגליה כגון לונדון עצמה העדיפו להישאר בשורות האיחוד האירופי. הבחירות הכלליות של 2019 פתרו את הנושא עם רוב פרלמנטרי שנבחר על בסיס מצע לפרוש מהחברות בארגון. ב-2020 הושלמה ההיפרדות ומאז חוקי האיחוד האירופי בטלים בבריטניה.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Magna Carta 1215 clauses 1 ('... the English church shall be free...'), 12 and 14 (no tax 'unless by common counsel of our kingdom...'), 17 ('Common pleas shall... be held in some fixed place'), 39-40 ('To no one will we sell, to no one will we refuse or delay, right or justice'), 41 ('merchants shall have safe and secure exit from England, and entry to England') and 47-48 (land taken by the King 'shall forthwith be disafforested').
  2. ^ The ILO was formed as part of the (now defunct) League of Nations in the Versailles Treaty 1919 Part XIII. The UN was formed in 1945. The Commonwealth of Nations was formally established by the London Declaration of 1949. The Council of Europe was created in 1950. The European Union was formed by the Maastricht Treaty 1992, succeeding the European Community which the UK joined by the European Communities Act 1972. The WTO was created in 1994.
  3. ^ See AW Bradley, KD Ewing and CJS Knight, Constitutional and Administrative Law (2018) ch 2, 32–48, on historic structure, and devolution.
  4. ^ See F Pollock and FW Maitland, The history of English law before the time of Edward I (1899) Book I, ch I, 1, ‘Such is the unity of all history that anyone who endeavours to tell a piece of it must feel that his first sentence tears a seamless web.’
  5. ^ Pollock and Maitland (1899) 4–5
  6. ^ cf E Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire (1789) arguing Christianity led to weakness that caused Rome’s fall.
  7. ^ Pollock and Maitland (1899) 5-6
  8. ^ FW Maitland, The constitutional history of England (1909) 6
  9. ^ DD McGarry, Medieval History and Civilization (1976) 242, 12% free, 30% serfs, 35% bordars and cottars, 9% slaves.
  10. ^ T Purser, Medieval England, 1042–1228 (2004) 161, this included a 25% tax on income and property, all the year's wool, and all churches gold and silver, to pay a ransom after Richard I was captured when returning from the crusades by Henry VI, Holy Roman Emperor.
  11. ^ Magna Carta 1215 clauses 12 (Parliament), 17 (court), 39 (fair trial), 41 (free movement), 47 (common land).
  12. ^ See W Langland, Piers Plowman (1370) Passus 5, 3278, "But I kan rymes of Robyn Hood" is the first mention of the tales, notably in the run up to the Peasants' revolt of 1381. As ballads and poems evolved, see John Stow, Annales of England (1592)
  13. ^ Charter of the Forest 1217. This allowed, for example, in clause 9, ‘Every freeman shall at his own pleasure provide agistment' or grazing rights, and in clause 12, ‘Henceforth every freeman, in his wood or on his land that he has in the forest, may with impunity make a mill, fish-preserve, pond, marl-pit, ditch, or arable in cultivated land outside coverts, provided that no injury is thereby given to any neighbour.’
  14. ^ Pollock and Maitland (1899) Book I, 173
  15. ^ J Froissart, The Chronicles of Froissart (1385) translated by GC Macaulay (1895) 250–52, "What have we deserved, or why should we be kept thus in servage? We be all come from one father and one mother, Adam and Eve: whereby can they say or shew that they be greater lords than we be, saving by that they cause us to win and labour for that they dispend? They are clothed in velvet and camlet furred with grise, and we be vestured with poor cloth: they have their wines, spices and good bread, and we have the drawing out of the chaff and drink water: they dwell in fair houses, and we have the pain and travail, rain and wind in the fields; and by that that cometh of our labours they keep and maintain their estates: we be called their bondmen, and without we do readily them service, we be beaten; and we have no sovereign to whom we may complain, nor that will hear us nor do us right."
  16. ^ EP Cheyney, ‘The Disappearance of English Serfdom’ (1900) 15(57) English Historical Review 20 and A Fitzherbert, Surueyenge (1546) 31, servitude was ‘the greatest inconvenience that nowe is suffred by the lawe. That is to have any christen man bounden to an other, and to have the rule of his body, landes, and goodes, that his wyfe, children, and servantes have laboured for, all their life tyme, to be so taken, lyke as it were extorcion or bribery’.
  17. ^ See Inclosure Acts and Vagrancy Act 1547. cf T More, Utopia (1516) Book I, "wherever it is found that the sheep of any soil yield a softer and richer wool than ordinary, there the nobility and gentry, and even those holy men, the abbots not contented with the old rents which their farms yielded... stop the course of agriculture, destroying houses and towns, reserving only the churches, and enclose grounds that they may lodge their sheep in them... Stop the rich from cornering markets and establishing virtual monopolies. Reduce the number of people who are kept doing nothing. Revive agriculture and the wool industry, so that there is plenty of honest, useful work for the great army of unemployed – by which I mean not only existing thieves, but tramps and idle servants who are bound to become thieves eventually."
  18. ^ On his behalf Edward Seymour, 1st Duke of Somerset ruled as Lord Protector until he was replaced and executed by John Dudley, 1st Duke of Northumberland. Somerset House was transferred to the crown, and Elizabeth was allowed to live there by Mary, Queen of Scots as she killed Lady Jane Grey (1554) and ruled until 1558. Mary then died without children, after killing hundreds of protestants.
  19. ^ James, The True Law of Free Monarchies (1598)
  20. ^ Coke had already reported on many significant constitutional judgments, often adding his own style, including Heydon's Case (1584) 76 ER 637, that the task of a court in construing any statute is to find its mischief and the intention of Parliament, and Semayne's Case (1604) 5 Coke Rep 91, that nobody can enter another's property without lawful authority and that "the house of every one is to him as his castle and fortress, as well for his defence against injury and violence as for his repose." See also Calvin's Case that a person born in Scotland is entitled to all rights in England.
  21. ^ Case of Prohibitions
  22. ^ Case of Proclamations [1610] EWHC KB J22
  23. ^ (1610) 77 Eng Rep 638
  24. ^ e.g. Day v Savadge (1614) Hob 85, 80 ER 235, Hobart CJ, ‘even an Act of Parliament, made against natural equity, as to make a man judge in his own case, is void in itself, for jura nutrae sunt immutabilia, and they are leges legu.’ R v Love (1653) 5 State Tr 825, 828, Keble J, ‘Whatsoever is not consonant to the law of God, or to right reason which is maintained by scripture... be it Acts of Parliament, customs, or any judicial acts of the Court, it is not the law of England.’ City of London v Wood (1701) 12 Mod 669 per Holt CJ. cf W Blackstone, Commentaries on the Laws of England (1765) "if the parliament will positively enact a thing to be done which is unreasonable, I know of no power that can control it..." In the US, Coke CJ's argument was applied in Marbury v Madison 5 US (1 Cranch) 137 (1803).
  25. ^ (1615) 21 ER 485
  26. ^ Five Knights' case (1627) 3 How St Tr 1
  27. ^ Petition of Right 1628 (3 Car 1 c 1)
  28. ^ Debates on the proper nature of liberty were held at the Putney debates, October to November 1647, summarised in ASP Woodhouse, Puritanism and Liberty (1938) 52. By contrast, a bitter opponent of the civil war was T Hobbes, Leviathan (1651)
  29. ^ Richard Cromwell, Oliver's son, briefly succeeded but lacking support swiftly renounced power after nine months.
  30. ^ The conflict ended at Battle of the Boyne.
  31. ^ Bill of Rights 1689 and Claim of Right 1689 arts 2, 8 and 13
  32. ^ John Locke, Second Treatise on Government (1689) Chapter IX
  33. ^ (1703) 92 ER 126, per Holt CJ confirmed by the House of Lords.
  34. ^ Union with Scotland Act 1706 arts 18 and 19, stipulate that Scottish private law would continue under a Scottish court system.
  35. ^ A Smith, The Wealth of Nations (1776) Book V, ch 1, §107
  36. ^ Keech v Sandford [1726] EWHC J76, an English trust law case following Lord Macclesfield LC, disgraced by his role on the South Sea Company, impeached by the House of Lords and found guilty of taking bribes in 1725. Keech reversed Bromfield v Wytherley (1718) Prec Ch 505 that a fiduciary could take money from a trust and keep profits if they restored the principal afterwards.
  37. ^ Attorney General v Davy (1741) 26 ER 531 established that any body of assembled people can do a corporate act by a majority.
  38. ^ Walpole's tenure lasted from 1721-1742.
  39. ^ Entick v Carrington [1765] EWHC KB J98
  40. ^ (1772) 98 ER 499 Charles Stewart from Boston, Massachusetts had bought James Somerset as a slave and taken him to England. With the help of abolitionists, Somerset escaped and sued for a writ of habeas corpus (that "holding his body" had been unlawful). Lord Mansfield, after declaring he should "let justice be done whatever be the consequence", held that slavery was "so odious" that nobody could take "a slave by force to be sold" for any "reason whatever".
  41. ^ AW Blumrosen, 'The Profound Influence in America of Lord Mansfield's Decision in Somerset v Stuart' (2007) 13 Texas Wesleyan Law Review 645
  42. ^ Using the Transportation Act 1717 and then the Transportation Act 1790.
  43. ^ See the Combination Acts, etc.
  44. ^ J Bentham, Anarchical Fallacies; Being an examination of the Declaration of Rights issued during the French Revolution (1796)
  45. ^ M Wollstonecraft, A Vindication of the Rights of Woman (1792) Chapter IX
  46. ^ Union with Ireland Act 1800 arts 3–4 gave Irish representation at Westminster.
  47. ^ T Malthus, An Essay on the Principle of Population (1798) supported this, arguing that working class "vice" and overpopulation was the cause of poverty.
  48. ^ (1834) 172 ER 1380
  49. ^ Letter to Lord Russell (October 1862) 'Power in the Hands of the Masses throws the Scum of the Community to the Surface. ... Truth and Justice are soon banished from the Land.'
  50. ^ See also the Conspiracy and Protection of Property Act 1875 and Allen v Flood [1898] AC 1
  51. ^ See S Tharoor, Inglorious Empire (2018)
  52. ^ Taff Vale Railway Co v Amalgamated Society of Railway Servants [1901] UKHL 1
  53. ^ Trade Disputes Act 1906
  54. ^ Old Age Pensions Act 1908
  55. ^ Trade Boards Act 1909
  56. ^ National Insurance Act 1911
  57. ^ Parliament Act 1949 reduced the power to delay to one year.
  58. ^ e.g. 'Speech to the 69th Annual Conservative Party Conference at Llandudno' (9 October 1948). See J Danzig 'Winston Churchill: A founder of the European Union' (10 November 2013) EU ROPE
  59. ^ JC Coffee, ‘What Went Wrong? An Initial Inquiry into the Causes of the 2008 Financial Crisis’ (2009) 9(1) Journal of Corporate Law Studies 1. For problems starting in US regulation, see E Warren, ‘Product Safety Regulation as a Model for Financial Services Regulation’ (2008) 43(2) Journal of Consumer Affairs 452, and contrast the Consumer Credit Act 1974 or the Unfair Terms in Consumer Contracts Directive 93/13/EEC arts 3–6.
  60. ^ AW Bradley, KD Ewing and CJS Knight, Constitutional and Administrative Law (2018) chs 1-6
  61. ^ R (Miller) v Prime Minister [2019 UKSC 41] [39]
  62. ^ R (HS2 Action Alliance Ltd) v Secretary of State for Transport [2014] UKSC 3, [207] per Lord Neuberger and Lord Mance, "The United Kingdom has no written constitution, but we have a number of constitutional instruments. They include Magna Carta, the Petition of Right 1628, the Bill of Rights and (in Scotland) the Claim of Rights Act 1689, the Act of Settlement 1701 and the Act of Union 1707. The European Communities Act 1972, the Human Rights Act 1998 and the Constitutional Reform Act 2005 may now be added to this list."
  63. ^ On conventions, see Attorney General v Jonathan Cape Ltd [1975] 3 All ER 484
  64. ^ See T Bingham, The Rule of Law (2011) and Entick v Carrington [1765] EWHC KB J98
  65. ^ Great Reform Act 1832 (common property qualification rules for all boroughs and counties), Representation of the People Act 1867 (extended the franchise to around 1/3 of men), Representation of the People Act 1884 (extended the male franchise), Representation of the People Act 1918 (enabled all men to vote over 21, and women over 30 with property), and Representation of the People (Equal Franchise) Act 1928 (enabled equal suffrage of men at women age 21). The Representation of the People Act 1948 further abolished multiple votes for graduates of London, Cambridge and Oxford, and other University constituencies, and the Representation of the People Act 1969 lowered the voting age to 18. Restrictions on prisoner voting were inserted by the Representation of the People Act 1983. British citizens abroad can vote under the Representation of the People Act 1985, but millions of UK residents, who pay taxes but do not have citizenship, cannot vote.
  66. ^ See the Appropriation Act 1923 Sch 4
  67. ^ See generally, AW Bradley, ‘The Sovereignty of Parliament – Form or Substance?’ in J Jowell, The Changing Constitution (7th edn 2011) ch 2
  68. ^ cf AW Bradley and KD Ewing, Constitutional and Administrative Law (2015) 65, it ‘is not possible to predict the outcome of changes made by Parliament to the ‘manner and form’ of the legislative process since, depending on the nature and reasons for such changes, the courts might still be influenced by a deep-seated belief in the proposition that Parliament cannot bind itself.’
  69. ^ Magna Carta 1215 cl 12, ‘No scutage [tax on knight's land or fee] nor aid shall be imposed on our kingdom, unless by common counsel of our kingdom...’
  70. ^ Earl of Oxford’s case (1615) 21 ER 485, Lord Ellesmere LC, ‘... when a Judgment is obtained by Oppression, Wrong and a hard Conscience, the Chancellor will frustrate and set it aside, not for any error or Defect in the Judgment, but for the hard Conscience of the Party.’
  71. ^ Dr Bonham’s case (1610) 8 Co Rep 114a
  72. ^ Parliament Act 1949 s 1.
  73. ^ Parliament Act 1911 s 1.
  74. ^ [2005] UKHL 56, [120] 'Parliamentary sovereignty is an empty principle if legislation is passed which is so absurd or so unacceptable that the populace at large refuses to recognise it as law'.
  75. ^ cf Leslie Stephen, The Science of Ethics (1882) 145, "Lawyers are apt to speak as though the legislature were omnipotent, as they do not require to go beyond its decisions. It is, of course, omnipotent in the sense that it can make whatever laws it pleases, inasmuch as a law means any rule which has been made by the legislature. But from the scientific point of view, the power of the legislature is of course strictly limited. It is limited, so to speak, both from within and from without; from within, because the legislature is the product of a certain social condition, and determined by whatever determines the society; and from without, because the power of imposing laws is dependent upon the instinct of subordination, which is itself limited. If a legislature decided that all blue-eyed babies should be murdered, the preservation of blue-eyed babies would be illegal; but legislators must go mad before they could pass such a law, and subjects be idiotic before they could submit to it."
  76. ^ AV Dicey, The Law of the Constitution (1885) 39-40, Parliament has ‘under the English constitution, the right to make or unmake any law whatever; and further... no person or body is recognised by the law of England as having a right to override or set aside the legislation of Parliament.’
  77. ^ Treaty of Versailles 1919 Part XIII, statute of the International Labour Organization
  78. ^ See the International Organisations Act 1968 ss 1-8
  79. ^ United Nations Act 1946 s 1
  80. ^ See, for example, the Legality of the Iraq War page.
  81. ^ e.g. 'Speech to the 69th Annual Conservative Party Conference at Llandudno' (9 October 1948). See J Danzig 'Winston Churchill: A founder of the European Union' (10 November 2013) EU ROPE
  82. ^ Van Gend en Loos v Nederlandse Administratie der Belastingen (1963) Case 26/62, [94] member states "have limited their sovereign rights, albeit within limited fields, and have thus created a body of law which binds both their nationals and themselves" on the "basis of reciprocity".
  83. ^ [1990] UKHL 7
  84. ^ [2014] UKSC 3
  85. ^ See further, P Craig and G de Búrca, EU Law: Text, Cases, and Materials (6th edn 2015) chs 9-10. See also, by analogy in German constitutional law, Solange II or Re Wünsche Handelsgesellschaft (22 October 1986) BVerfGE, [1987] 3 CMLR 225
  86. ^ [2017] UKSC 5
  87. ^ See Opinion polling for the United Kingdom European Union membership referendum#Post–referendum polling
  88. ^ [2017] UKSC 5, [146] "Judges, therefore, are neither the parents nor the guardians of political conventions; they are merely observers. As such, they can recognise the operation of a political convention in the context of deciding a legal question (as in the Crossman diaries case - Attorney General v Jonathan Cape Ltd [1976] 1 QB 752), but they cannot give legal rulings on its operation or scope, because those matters are determined within the political world. As Professor Colin Munro has stated, “the validity of conventions cannot be the subject of proceedings in a court of law” - (1975) 91 LQR 218, 228."
  89. ^ cf Aristotle, Politics (330 BCE) 3.16, ‘It is more proper that law should govern than any one of the citizens’.
  90. ^ X v Morgan-Grampian Ltd [1991] AC 1, 48, per Lord Bridge, ‘The maintenance of the rule of law is in every way as important in a free society as the democratic franchise. In our society the rule of law rests upon twin foundations: the sovereignty of the Queen in Parliament in making the law and the sovereignty of the Queen's courts in interpreting and applying the law.’
  91. ^ R (Jackson) v Attorney General [2005] UKHL 56, [104] per Lord Hope
  92. ^ T Bingham, ‘The Rule of Law’ (2007) 66(1) Cambridge Law Journal 67 and see also T Bingham, Rule of Law (2008) 8, ‘all persons and authorities within the state, whether public or private should be bound by and entitled to the benefit of laws publicly made, taking effect (generally) in the future and publicly administered in the courts.’ Lord Bingham, ‘The Rule of Law and the Sovereignty of Parliament’ (31 October 2007) King's College, London also remarked, ‘democracy lies at the heart of the concept of the rule of law’.
  93. ^ AV Dicey, Introduction to the Study of the Law of the Constitution (3rd edn 1889) Part II, ch IV, 189, first "absolute supremacy or predominance of regular law as opposed to the influence of arbitrary power", second "equality before the law, or the equal subjection of all classes to the ordinary law of the land administered by the ordinary law courts" and third, "principles of private law have with us been by the action of the courts and Parliament so extended as to determine the position of the Crown and of its servants". See also J Raz, ‘The Rule of Law and its Virtue’ (1977) 93 Law Quarterly Review 195. Contrast D Lino, ‘The Rule of Law and the Rule of Empire: A.V. Dicey in Imperial Context’ (2018) 81(5) Modern Law Review 739. Previously, discourse among international finance followed a restrictive ideal: M Stephenson, ‘Rule of Law as a Goal of Development Policy’ (2008) World Bank Research
  94. ^ Constitutional Reform Act 2005 ss 1, 63-65 and Schs 8 and 12
  95. ^ T Bingham, Rule of Law (2008) 8, ‘all persons and authorities within the state, whether public or private should be bound by and entitled to the benefit of laws publicly made, taking effect (generally) in the future and publicly administered in the courts.’
  96. ^ [1765] EWHC KB J98
  97. ^ European Convention on Human Rights Article 8 (1) Everyone has the right to respect for his private and family life, his home and his correspondence. (2) There shall be no interference by a public authority with the exercise of this right except such as is in accordance with the law and is necessary in a democratic society in the interests of national security, public safety or the economic well-being of the country, for the prevention of disorder or crime, for the protection of health or morals, or for the protection of the rights and freedoms of others."
  98. ^ [1979] Ch 344
  99. ^ [1984] ECHR 10, (1984) 7 EHRR 14
  100. ^ Originally the Interception of Communications Act 1985, and now the Regulation of Investigatory Powers Act 2000 ss 1-11, as amended by the Data Retention and Investigatory Powers Act 2014.
  101. ^ [2008] UKHL 60, [2]-[7]
  102. ^ R (Corner House Research) v Director of the Serious Fraud Office [2008] UKHL 60, [55]
  103. ^ See A v Home Secretary [2004] UKHL 56, Lord Nicholls, ‘indefinite imprisonment without charge or trial is anathema in any country which observes the rule of law’.
  104. ^ [2017] UKSC 51, [66]-[68]
  105. ^ e.g. M v Home Office [1993] UKHL 5, holding the Home Secretary, Kenneth Baker, in contempt of court for failing to return a Zaire teacher to the UK on refugee status, despite a High Court judge ordering it be done.
  106. ^ Montesquieu, The Spirit of the Laws (1748) Book XI, ch 6, ‘When legislative power is united with executive power in a single person or in a single body of the magistracy, there is no liberty.’
  107. ^ AW Bradley, KD Ewing and CJS Knight, Constitutional and Administrative Law (2014) 94. cf W Bagehot, The English Constitution 65, the ‘efficient secret’ of the UK constitution was ‘the close union, the nearly complete fusion, of the legislative and executive powers’.
  108. ^ Constitutional Reform Act 2005 ss 108-9
  109. ^ Constitutional Reform Act 2005 s 3.
  110. ^ cf A Bradley, ‘The Sovereignty of Parliament – Form or Substance?’ in Jowell, The Changing Constitution (7th edn 2011) 35, ‘A further question is whether the democratic process in the UK works so well as to justify the absence of any limit on the authority of Parliament to legislate.’ Criticising AV Dicey, The Law of the Constitution (10th edn 1959) 73, who said ‘The electors in the long run can always enforce their will’, on the basis that executive dominance over Parliament might require revisions of the extent of the concept.
  111. ^ Lord Bingham, ‘The Rule of Law and the Sovereignty of Parliament’ (31 October 2007) Speech given at King's College, London. It is also a considered that the rule of law is necessary for democracy, e.g. X v Morgan-Grampian Ltd [1991] AC 1, 48, per Lord Bridge, ‘The maintenance of the rule of law is in every way as important in a free society as the democratic franchise." Lord Woolf [1995] PL 57, ‘Our Parliamentary democracy is based on the Rule of Law.... If Parliament did the unthinkable then I would say that the courts would also be required to act in a manner which would be unprecedented." Reference on Quebec (1998) 161 DLR (4th) 385, 416, "democracy in any real sense of the word cannot exist without the rule of law." R (UNISON) v Lord Chancellor [2017] UKSC 51, [68] "Without such access [to courts], laws are liable to become a dead letter, the work done by Parliament may be rendered nugatory, and the democratic election of Members of Parliament may become a meaningless charade."
  112. ^ See Thucydides, History of the Peloponnesian War (c 411 BC) Book 2, para 37. Contrast Aristotle, Nicomachean Ethics, Book V, Parts 3 and 4, translated by DP Chase (favouring aristocracy, by equating it with appointment according "excellence", supposedly), and Plato, The Republic, Book IV, Part V, 139, translated by D Lee (arguing that philosopher kings should rule over a rigid hierarchy where there was "no interchange of jobs").
  113. ^ ECHR 1950 Preamble
  114. ^ See Mathieu-Mohin and Clerfayt v Belgium (1987) 10 EHRR 1, [47] on ECHR 1950 Prot 1, art 3
  115. ^ J Habermas, Between Facts and Norms (1996) 135, ‘the only law that counts as legitimate is one that could be rationally accepted by all citizens in a discursive process of opinion - and will-formation.’
  116. ^ e.g. R Dworkin, ‘Constitutionalism and Democracy’ (1995) 3(1) European Journal of Philosophy 2-11, 4-5, a constitutional democracy means: (1) ‘a majority or plurality of people’ (2) ‘all citizens have the moral independence necessary to participate in the political decision as free moral agents’ (3) ‘the political process is such as to treat all citizens with equal concern’. D Feldman, Civil Liberties and Human Rights in England and Wales (2002) 32-33 ‘it would be perverse to argue that there is anything undemocratic about a restriction on the capacity of decision-makers to interfere with the rights which are fundamental to democracy itself’. See also Matadeen v Pointu [1999] 1 AC 98, Lord Hoffmann, “Their Lordships do not doubt that such a principle [of equality] is one of the building blocks of democracy and necessarily permeates any democratic constitution."
  117. ^ See Universal Declaration of Human Rights 1948 Articles 21 and 29(2), International Covenant on Civil and Political Rights 1966 Article 25, International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights 1966, Article 4
  118. ^ Archie v Law Association of Trinidad and Tobago [2018] UKPC 23, [18] Lady Hale, "A vital element in any modern democratic constitution is the independence of the judiciary from the other arms of government, the executive and the legislature. This is crucial to maintaining the rule of law: the judges must be free to interpret and apply the law, in accordance with their judicial oaths, not only in disputes between private persons but also in disputes between private persons and the state. The state, in the shape of the executive, is as much subject to the rule of law as are private persons." cf KD Ewing, ‘The Resilience of the Political Constitution’ [2013] 14(12) German Law Journal 2111, 2116, suggesting the current political constitution of the UK is not necessarily the same as a fully democratic constitution.
  119. ^ (1703) 2 Ld Raym 938, dissent approved by the House of Lords.
  120. ^ [1975] QB 151
  121. ^ Animal Defenders International v United Kingdom [2008] UKHL 15, [48] and see also [2013] ECHR 362
  122. ^ Gorringe v Calderdale Metropolitan Borough Council [2004] UKHL 15, [2]. See also O'Rourke v Camden London Borough Council [1998] AC 188, "the [Housing] Act [1985] is a scheme of social welfare, intended to confer benefits at the public expense on grounds of public policy."
  123. ^ e.g. Johnson v Unisys Limited [2001] UKHL 13, and Gisda Cyf v Barratt [2010] UKSC 41, [39]
  124. ^ See, for example, J Lobel, 'The Limits of Constitutional Power: Conflicts between Foreign Policy and International Law' (1985) 71(7) Virginia Law Review 1071. J Habermas, 'The Constitutionalization of International Law and the Legitimation Problems of a Constitution for World Society' (2008) 15(4) Constellations 444. In Germany, see Grundgesetz 1949 Article 25, "The general rules of international law shall be an integral part of federal law. They shall take precedence over the laws and directly create rights and duties for the inhabitants of the federal territory." In the EU, see Kadi and Al Barakaat International Foundation v Council and Commission (2008) C-402/05, holding that international law binds EU law unless it requires an act that would run contrary to basic human rights.
  125. ^ e.g. Magna Carta 1215, ch 41, ‘All merchants shall have safe and secure exit from England, and entry to England, with the right to tarry there and to move about as well by land as by water, for buying and selling by the ancient and right customs, quit from all evil tolls, except (in time of war) such merchants as are of the land at war with us...’
  126. ^ Coke, 1 Institutes 182
  127. ^ See Bate's case or Case of Impositions (1606) 2 St Tr 371, John Bate claimed he did not need to pay a duty on imported currants imposed by the Crown, as contrary to the Confirmation of Charters, Weirs, Taxation Act 1371, 45 Edw 3 c 4, which prohibited indirect taxation without consent of Parliament. The Court of Exchequer held the Crown could impose the duty as he pleased to regulate trade. The Court could not go behind the King's statement that the duty was indeed imposed for the purpose of regulating trade. Then, the Case of Ship Money or R v Hampden (1637) 3 St Tr 825 held that the King could raise money from trade without Parliament. This was reversed by the Shipmoney Act 1640, and after the civil war and glorious revolution, once again by the Bill of Rights 1689 art 4.
  128. ^ Lethulier's Case (1692) 2 Salk 443, "we take notice of the laws of merchants that are general, not of those that are particular."
  129. ^ Luke v Lyde (1759) 97 Eng Rep 614, 618; (1759) 2 Burr 882, 887
  130. ^ Pillans v Van Mierop (1765) 3 Burr 1663
  131. ^ Somerset v Stewart (1772) 98 ER 499, "The state of slavery is of such a nature, that it is incapable of now being introduced by Courts of Justice upon mere reasoning or inferences from any principles, natural or political; it must take its rise from positive law; the origin of it can in no country or age be traced back to any other source: immemorial usage preserves the memory of positive law long after all traces of the occasion; reason, authority, and time of its introduction are lost..."
  132. ^ Saad v SS for the Home Department [2001] EWCA Civ 2008, [15] Lord Phillips MR, quoting Bennion on Statutory Interpretation (3rd ed) p 630 that: “It is a principle of legal policy that the municipal law should conform to public international law. The court, when considering, in relation to the facts of the instant case, which of the opposing constructions of the enactment would give effect to the legislative intention, should presume that the legislator intended to observe this principle.”
  133. ^ R v Lyons [2002] UKHL 44, [27] Lord Hoffmann
  134. ^ [2014] UKSC 47
  135. ^ See further R (SG) v SS for Work and Pensions [2015] UKSC 16, on the benefits cap, Lord Kerr, dissenting, at [247]-[257] argued the dualist theory of international law should be abandoned, and international law should be directly effective in UK law.
  136. ^ Kadi and Al Barakaat International Foundation v Council and Commission (2008) C-402/05
  137. ^ e.g. Winston Churchill, 'Speech to the 69th Annual Conservative Party Conference at Llandudno' (9 October 1948). See J Danzig 'Winston Churchill: A founder of the European Union' (10 November 2013) EU ROPE
  138. ^ cf World Trade Organization (Immunities and Privileges) Order 1995
  139. ^ On the post-referendum crisis, see R (Miller) v Secretary of State for Exiting the European Union [2017] UKSC 5 and European Union (Notification of Withdrawal) Act 2017 s 1, giving power to the PM to notify intention to negotiate to leave the EU.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=החוק_החוקתי_של_הממלכה_המאוחדת&oldid=38946549"