המערך

המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם
	סמליל המערך
מדינה	ישראל
מנהיגים	לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס
תקופת הפעילות	1969–1991 (כ־22 שנים)
אפיון	רשימה משותפת למפלגת העבודה ולמפ"ם,; מרכז-שמאל המפה הפוליטית
אידאולוגיות	ציונות, סוציאל-דמוקרטיה, ציונות סוציאליסטית
כנסות	השישית (1965) - האחת עשרה* (1984) ; בבחירות לכנסת ה-12 התמודדה העבודה לבדה עם השם "המערך"
ממשלות	14, 15, 16, 17, 21, 22, 23
אותיות	אמת
שיא כוחה	63 מנדטים בעת הקמת הסיעה בסוף הכנסת השישית
שפל כוחה	32 מנדטים בכנסת התשיעית
נוצרה מתוך	מפלגת העבודה ומפ"ם
התמזגה לתוך	התפרקה לרכיביה
מטה	רחוב הירקון 110, תל אביב-יפו
מיקום במפה הפוליטית	שמאל

ערך זה עוסק במערך השני - ברית של מפלגת העבודה ומפ"ם בשנים 1969 - 1984. אם התכוונתם לברית בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון בשנים 1965 - 1968, ראו המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל.

המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (המערך השני) היה רשימה משותפת וסיעה משותפת בכנסת של שתי מפלגות: מפלגת העבודה ומפ"ם, ואליה הצטרפו בסוף דרכה רצ, הליברלים העצמאים ויחד.

היסטוריה

המערך השני הוקם ב-20 בינואר 1969^[1]^[2], לקראת הבחירות לכנסת השביעית, כשנה לאחר יסוד מפלגת העבודה. הסיעות שהקימו את המערך השני בסוף הכנסת השישית מנו 55 חברי כנסת של העבודה (45 חברי המערך הראשון ועוד 9 חברי רפ"י ללא בן-גוריון שנשאר מחוץ למפלגת העבודה כסיעת יחיד וכן מנדט נוסף של יזהר הררי שפרש ממפלגת ליברלים עצמאיים והצטרף למפלגת העבודה) ושמונה חברי כנסת של מפ"ם. בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו בסוף השנה זכה המערך השני ב-56 מנדטים.

שתי המפלגות שמרו על עצמאות מפלגתית מוחלטת לרבות מוסדות נפרדים, רשימות מוניציפליות נפרדות, סיעות שונות בהסתדרות, עיתונים יומיים נפרדים, מערכות פיננסיות נפרדות וכו'. הגוש הפרלמנטרי התבטא בכך ששתי המפלגות התמודדו לכנסת באותה רשימה מאוחדת (וכן בבחירות להסתדרות), בה שוריינו מקומות לנציגי שתי המפלגות כפי שסוכם בין מנהיגיהן, ופעלו כסיעה אחת בכנסת בכל הנוגע להצבעות, חקיקה, יוזמות פרלמנטריות, משאים ומתנים קואליציוניים, הצבעות בוועדות השונות ושאילתיות לממשלה.

חברי מפ"ם היו משובצים באופן קבוע במקומות: 5, 10, 19, 26, 33, 40, 46, 59 ומקומות כבוד בעשיריות האחרונות. גם אם חבר כנסת נוסף הצטרף למפלגת העבודה, הוא שובץ תחת המכסה של מפלגת העבודה מבלי לפגוע בשיבוצי מפ"ם.

יחסי הכוחות בתוך המערך היו ברורים, מפלגת העבודה שהייתה מטבע הדברים גדולה יותר ובעלת תמיכה ציבורית רחבה הייתה השותף הבכיר ומפ"ם שירדה מהישגה ההיסטורי של 19 מנדטים בבחירות לכנסת הראשונה ופחדה להפוך למפלגה שולית, מה שקרה בסופו של דבר, הצטרפה על תקן השותף הזוטר. הריצה המשותפת לכנסת שירתה את מטרות שני הצדדים - יו"ר מפלגת העבודה היה מועמד של גוש פרלמנטרי רחב לראשות הממשלה ולא של מפלגתו בלבד, ומפ"ם כאמור נהנתה ממקומות בכנסת שקיבלה כתוצאה משריונים שנעשו במסגרת ההסכם עם מפלגת העבודה.

בתוך מפ"ם היו רבים, בעיקר בקרב הצעירים, שהתנגדו להליכה המשותפת עם מפלגת העבודה שנכפתה על התנועה בשל לחץ רב מהנהגת המפלגה^[^{דרוש מקור]}. מפ"ם, שהייתה שמאלית מהעבודה, התנגדה להתנחלויות, תמכה בהתערבות גדולה יותר של הממשלה במשק ובכלכלה, דגלה בשיתוף ערביי ישראל בחיי הממשל והתנגדה למלחמת לבנון הראשונה - עקרונות שסתרו את דרכה של מפלגה העבודה. מפאת לחצים כבדים שהופעלו מההנהגה בטיעון שמפ"ם לא תגיע להישגים של ממש מבחינה אלקטורלית בתור רשימה עצמאית, נשארה המפלגה חלק מהמערך.

בעקבות היחלשותה הפוליטית והאלקטורלית וגירעונות כספיים, הצטרפה המפלגה הליברלית העצמאית לישראל (ל"ע) למערך לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה. במהלך הכנסת העשירית הצטרפה תנועת רצ של שולמית אלוני אל המערך גם היא, אך פרשה לפני הבחירות.

בנוסף ללחץ הפנימי שהצטבר בתוך שורות מפ"ם, ולאחר שהתיקו בבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית, פרשה מפ"ם באופן סופי מן המערך, ובבחירות שלאחר מכן התמודדה באופן עצמאי לכנסת. מפ"ם זכתה בשלושה מנדטים בלבד, מה שאימת את חששות מנהיגי המפלגה, והביא בהמשך הקדנציה לאיחוד בין מפ"ם, רצ ושינוי והקמת מרצ כגוש פרלמנטרי ולאחר מכן כמפלגה. במהלך הכנסת ה-11 התמזגה סיעת יחד של עזר ויצמן במפלגת העבודה.

מפלגת העבודה המשיכה לשמור על השם המערך כשם הרשימה בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 והשם נשאר בשימוש על ידי הסיעה בכנסת עד אוקטובר 1991, שאז שונה השם לסיעת העבודה.

הצבעים הכחולים בסמליל המפלגה שונו לעיתים קרובות בצבעים אדומים או צהובים לצד הכחול (ולעיתים נדירות ללא הכחול כלל).

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

היסטוריה

נציגי המערך בכנסת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים