המערכה על נגבה

המערכה על נגבה הייתה שורה של קרבות במהלך מלחמת העצמאות, בהם עמד קיבוץ נגבה מול התקפות עזות של חיל המשלוח המצרי (1948), אשר ניסה לשווא לכבשו. בקרבות להגנת הקיבוץ השתתפו, פרט ללוחמים תושבי הקיבוץ, כוחות של חטיבת גבעתי (תש"ח) וחטיבת הנגב. עיקר הקרבות נערכו בתקופה של כחודשיים, מעת פלישת הצבא המצרי באמצע מאי 1948, עד וכולל קרבות עשרת הימים ביולי אותה שנה. פעמיים במהלך אותה תקופה, ב-2 ביוני וב-12 ביולי, הסתער הצבא המצרי על נגבה. האיום על נגבה הוסר סופית עם כיבוש משטרת עיראק סווידאן, על ידי כוחות צה"ל, ב-9 בנובמבר 1948. סיפור עמידתו של הקיבוץ נחשב לאחת מפרשיות הגבורה של ישראל באותה המלחמה.

רקע

קיבוץ השומר הצעיר נגבה עלה על הקרקע ב-12 ביולי 1939, במסגרת התיישבות חומה ומגדל. הקיבוץ הוקם על ידי גרעין 'גבעת גנים' של חברי השומר הצעיר מפולין, אליו הצטרפו החברים הפולנים של גרעין 'שמיר' שרוב חבריו עלו מרומניה. היישוב הוקם בסיוע חברי קיבוץ גבעת ברנר. בעת הקמתה הייתה נגבה הנקודה היהודית הדרומית ביותר בכל ארץ ישראל, למעט סדום.

בתחילה נקראה הנקודה בית עפה על שם הכפר הערבי הסמוך, או 'גבעת גנים' כשם הגרעין המייסד, ולאחר כשנה הוסב שמו ל'נגבה' כדי לסמל את השאיפה להתיישבות יהודית בנגב.

החלטת החלוקה הותירה את הקיבוץ בתחומי המדינה היהודית.

השטח

הקיבוץ נבנה על גבעה נמוכה, המוקפת בערוצים וברכסים, נמוכים אף הם, במרחק של כשמונה ק"מ מזרחה למג'דל, היא אשקלון של היום, כ-1,800 מטר צפונית לכביש מג'דל- אל-פאלוג'ה (קריית גת)-חברון (כיום כביש 35). הקיבוץ שכן כשני ק"מ מזרחה לדרך הפנימית לנגב (כיום כביש 232). צפונה מערבה לצומת שבין שני כבישים אלה (כיום צומת גבעתי, להלן: הצומת), נמצאה משטרת עיראק סווידאן (כיום מצודת יואב), המרוחקת כ-1,700 מ' מן הקיבוץ. מזרחה למשטרה, ודרומה מזרחה לקיבוץ, שכן כפר ערבי בעל אותו שם. כשני ק"מ מזרחה לקיבוץ שכן הכפר הערבי בית עפא, וצפונה לו, כשני ק"מ מצפון מזרח לקיבוץ, שכן הכפר הערבי עיבדיס. על הצומת חלשו מספר גבעות, אשר נודעו במהלך המלחמה כמשלטים: ממערב לצומת, מצפון ומדרום, נמצאות גבעות אשר כונו משלט הצומת הצפוני והדרומי, בהתאמה. מצפון מזרח לצומת נמצא משלט 113 והמשכו, כק"מ ממזרח, משלט 100. בין 113, מעט מזרחה ל-113, לבין 100 עבר שביל המוליך מהצומת לג'וליס. מצפון לאלה, כשני ק"מ צפונה לנגבה וכ-1,500 מערבה לעיבדיס, נמצא משלט 105.

נגבה, לצד גת וגלאון, היו היישובים היהודיים היחידים הפזורים לאורכו של ציר הרוחב האסטרטגי מג'דל -עיראק אל-מנשייה (קריית גת) - חברון. מיקומה של נגבה היווה, מנקודת ראות מצרית, איום מתמיד על ציר זה והביא לניסיונות נמרצים לכבשה (ר' להלן).

הכוחות

המצרים

הצבא המצרי פלש לישראל, ביום הראשון לעצמאותה, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השנייה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה דרך אל-פאלוג'ה (בימינו קריית גת), להר חברון. אגב כך, ניתקה זרוע זו את כל היישובים היהודיים בנגב שמדרומה. הכוחות המצריים אשר פלשו לארץ מנו שתי חטיבות סדירות, כולל ארטילריה ושריון. אלה הסתייעו בשלוש טייסות קרב. כל חטיבת חי"ר מצרית הכילה שישה גדודים, כל גדוד הכיל חמש פלוגות מהן ארבע רגלים ואחת מסייעת. נוסף לכך, לכל גדוד מצרי הייתה מחלקת תותחים נגד טנקים שש ליטראות. כמו כן הכילה הפלוגה המסייעת שלושה עשר נושאי ברן.

הישראלים

לרשות ההגנה, ואחר כך צה"ל, היו במרחבי הנגב והדרום שתי חטיבות, אשר השתתפו בקרבות על נגבה.

חטיבת גבעתי, האחראית למרחב שמצפון לכביש מג'דל-פאלוג'ה. נגבה הייתה בתחום אחריותו של גדוד 53 של 'גבעתי'.
חטיבת הנגב, האחראית למרחב שמדרום לאותו כביש.

בקיבוץ עצמו היו 70 חברי קיבוץ, אשר קיבלו אימון טוב יחסית, וחלקם עברו קורסים מקצועיים שונים במסגרת 'ההגנה'. הקיבוץ תוגבר ב-66 לוחמי גבעתי. ב-25 במאי 1948, הגיעה תגבורת של 30 לוחמים נוספים, ובכך עלה מספר הלוחמים ל-166 איש.

שרשרת של 13 עמדות הקיפה את הקיבוץ. עמדות אלה היו מיועדות לארבעה עד שישה לוחמים כל אחת. בשטח הקיבוץ נחפרו תעלות קשר שחיברו את כל המוצבים, את הבונקרים, מחסני התחמושת, המירפאה, המיפקדה וכן התחברו אל כל שוחות השועל והחפירות בקיבוץ. בכל עמדה היה מכשיר טלפון שדה EE-8. במקלט המטה הייתה מרכזייה שחיברה את כל העמדות ושלטה על הקשר ביניהן.

מצבת הנשק של המגינים כללה: שני מקלעים כבדים בזה, ולה 16,000 כדורים ו-בראונינג "0.5, 14 מקלעים מסוג מ.ג. 34, שלוש מרגמות שלושה אינץ' עם 50 פצצות לכל מרגמה, שלוש מרגמות שני אינץ', פיא"ט, 142 רובי מאוזר צ'כיים, 20 תת-מקלעים, וכן רימונים ובקבוקי תבערה.

סביב גדרות הקיבוץ נטמנו ארבעה שדות מוקשים ותשע חגורות מוקשים, במספר כולל של כ-2,200 מוקשים. היו אלה מוקשים נגד רכב וסוגים שונים של מוקשים נגד אדם: מוקשי נעל, מוקשים קופצים 47 (שרפנלים) ומוקשים מאולתרים. שדות מוקשים אלה נפרסו לכיוון צפון מזרח למשלט עיבדיס, לדרום עד לקרבת משטרת עיראק סווידאן, למערב עד לגבעה 113 ובמזרח עד לשדות בית עפה.

תחילת מלחמת העצמאות

בשל מיקומה, שימשה נגבה נקודת יציאה לשיירות לנגב, וכן כנקודת יציאה לכוחות 'ההגנה' בצאתם למבצעים שונים בדרום.

בלילה שבין 11 ו-12 במאי 1948 עזבו הבריטים את משטרת עיראק סווידאן, ומסרו אותה לערבים, כמנהגם למסור נקודות מפתח למי שנראה כשולט בשטח.

בלילה שבין 17 ל-18 במאי יצאו מנגבה כוחות 'גבעתי' אשר תקפו, ללא הצלחה, את משטרת עיראק סווידאן. המצרים, מצדם, הפציצו את הקיבוץ באמצעות מטוסים. ניסיון נוסף נעשה יומיים לאחר מכן: ב-19 במאי 1948 הוחדרו בהחבא מבעוד לילה לנגבה כוחות 'גבעתי' כהכנה למתקפה על משטרת עיראק סווידאן. גם התקפה זו נכשלה. ב-21 לחודש חידשו המצרים את ההפצצה. אחת הפצצות, שהוטלה על ידי מטוסי וסטלנד לייסנדר, פגעה בריכוז של לוחמים והרגה את מפקד נגבה, יצחק דובנו ('יואב') וארבעה מחיילי גדוד 53. את מקומו של דובנו מילא יעקב (קובה) וילן. כן התקדם כוח מצרי לעבר הקיבוץ, אולם הכוח לא הסתער. ב-22 במאי שוב התקדם כוח מצרי אל הקיבוץ, תוך המטרת אש עזה, אולם גם בפעם הזו לא נערכה הסתערות.

ההתקפה המשולבת הראשונה

ב-2 ביוני 1948, נצפו כוחות מצריים נעים אל נגבה מן הגבעה עליה ניצבת משטרת עיראק סווידאן ומן הכפר עיראק סווידאן. בו זמנית נצפתה תנועה של העברת תותחים נגד טנקים בבית עפה לעמדות שהוכנו מראש במרחק של כ-100 מטר לפנים. בעוד הרגלים מתקדמים לכיוון נגבה, החלו מטוסי ספיטפייר להטיל פצצות שבחלקן הגדול התפוצצו מחוץ לגדרות המשק. לאחר כשבע דקות הופיעו שני מטוסי דקוטה שהטילו אף הם פצצות, שרובן לא פגע בתחומי המשק. כאשר המפציצים עזבו את שמי נגבה, החלה הפגזה של תותחי 25 ליטראות משתי סוללות שהיו מוצבות האחת ליד מג'דל והשנייה בשדה התעופה של אל פאלוג'ה.

אחרי גישושים ותיקוני ירי, הצליחה אחת הסוללות לפגוע במגדל המים. ההפגזה נמשכה כעשרים וחמש דקות וחדלה משום שהכוחות הרגליים המצריים התקרבו למרחק של 800–900 מטר מגדרות נגבה. בשלב זה, החלו לנוע לכיוון נגבה כוחות שריון שמנו כתשעה טנקים, ארבעה מהם המשיכו לכיוון גבעה 113 ושם נשארו. יתר חמשת הטנקים התקדמו לכיוון נגבה ושלושה מהם המשיכו לכיוון בית עפה, איפשרו לשריוניות שירדו מהכפר עיראק סוידאן לעבור אותם ונעצרו במרחק של כ-1,100 מטר מזרחית לעמדה מספר 10 (בפינה הדרומית מזרחית של הקיבוץ). כל השריוניות התקדמו עד למרחק של כ-800 מטר. בשלב זה החלו שתי המרגמות של המגינים לטווח על קבוצות השריוניות ונושאי הברן ואף פגעו בחלקן. תוך תנועתם, עלו שני טנקים על מוקשים במרחק של כ-1,200 מטר דרומית לגדר ומיד הגיעו שני טנקים מהמצודה וגררו אותם. מפקדי העמדות הורו לנצור אש עד אשר יגיעו הרגלים המצריים למרחק של אש יעילה (כ-400–500 מטר), על מנת לחסוך בתחמושת.

כל השריוניות ירו כאחת אש רצופה. תותחי שש הליטראות בבית עפה ירו אף הם ברצף לכיוון המבנים והעמדות של המגינים. ופגעו בבתים ובמבני המשק. התוקפים הרגלים המצריים המשיכו לנוע והגיעו לטווח הירי של המגינים. אש נפתחה עליהם והכריחה אותם לתפוס מחסה. קרב זה נמשך כארבע שעות, ובמהלכו הגיעו חלק מהתוקפים קרוב לגדרות.

לעזרתם של המגינים באה יחידת ג'יפים של חיות הנגב מחטיבת הנגב, תחת פיקודו של ישראל כרמי. הם פתחו באש על המצרים מאגפם. נוסף להם תותח שדה 25 ליטראות שהוצב בכפר ורבורג. בשעות אחר הצהריים המצרים החלו לסגת.

מספר אבדות המצרים אינו ידוע, אולם נצפו תשעה אמבולנסים ומספר משאיות אשר עסקו באיסוף הנפגעים.

אבדות המגינים היו: שבעה הרוגים וכ-30 פצועים.

ההתקפה המשולבת השנייה

יום לפני תום ההפוגה הראשונה, שעמדה לפוג ב-9 ביולי, הפרו המצרים את הפסקת האש ותקפו מספר משלטים שהוחזקו בידי צה"ל, כבשום ופנו לשלב הבא בנסיונותיהם להתקדם צפונה. בכך נפתחו קרבות עשרת הימים בדרום. ב-8 ביולי 1948 החלה מתקפה מצרית משולבת על בית דראס, משלט עיבדיס ומשלטי ג'וליס. מקרבות אלה ומפי שבויים נודע למגינים כי צפויה התקפה על נגבה, אשר הייתה בכוננות גבוהה מאז 8 ביולי.

ב-12 ביולי (יום השנה התשיעי להקמת הקיבוץ) בשעה 06:25, החלה לנחות על נגבה הרעשת תותחים ומרגמות מעשרות קנים. ההרעשה נמשכה כ-90 דקות. מיד עם סיומה הופיעו שתי טייסות מפציצים מצריים מעל שמי נגבה. האחת, טייסת מטוסי "דקוטה" והשנייה מטוסי "וסטלנד לייסנדר". הדקוטות הטילו את מטענן שנפל חלקו בתוך שטח הקיבוץ וחלקו מחוצה לו. מטוסי הלייזנדר הטילו מטען של כ-20 פצצות רסק ותבערה שפגעו במדויק בתחומי המשק וגרמו מיד לשרפות באזורים שונים של הקיבוץ. מבנים בערו וקרסו וביניהם הרפת וגן החיות של הילדים. עמדה בערה ולוחמיה עמלו לכבות את הלהבות.

דקות ספורות מתום ההפצצה הגיעו ארבעה מטוסי ספיטפייר והטילו מטען של שמונה פצצות של 50 קילוגרם. התצפיתן שעל מגדל המים דיווח על יחידות גדולות של שריון יורדות בכיוון נגבה ממצודת עיראק סויידאן, מהכפר הסמוך לה ומגבעה 113, מאחוריהן נעו גדודי רגלים. יחידות השריון כללו כ-20 טנקים רובם קלים ומיושנים עם תותחי 2 ליטראות. בין הטנקים התוקפים היו שני טנקים מסוג מטילדה עם תותחי 40 מ"מ ושני טנקים בינוניים מסוג M13/40 חמושים בתותחי 47 מ"מ. בו זמנית חזרה טייסת הספיטפיירים והחלה בהפצצת הקיבוץ. כעשר דקות לאחר מכן החלה התקדמות של שריוניות ונושאי ברן תוך כדי פליטת אש חזקה מתותחים ומכונות ירייה. תוך כ-20 דקות התקרבו יחידות הרגלים לטווח ירי האש של המגינים. כולם פתחו באש רובים, גם המגינים וגם התוקפים. ארבע שריוניות עלו על מוקשים והתפוצצו. גם שלושה טנקים נפגעו. שניים מהם נגררו מיד למצודה המצרית. טנק שלישי מסוג M13/40 עלה על מוקש כ-80 מטר מדרום לגדר, ונעצר לאחר שהמוקש קרע את השרשרת שלו. עשרות לוחמים מצריים נראו נפגעים מירי המגינים ומפגיעות המוקשים. טנק מצרי אחר הגיע לגדר, לפתע הסתובב לאחור והחל לנוע דרומה לכיוון המצודה, ללא סיבה ברורה. אחריו פנו ונסוגו שאר הטנקים, השריוניות והחיילים.

אחר הצהריים ניסו המצרים לתקוף שוב. אולם גם הפעם הצליחו המגינים להודפם, תוך גרימת אבדות כבדות בשורותיהם. עשרות פצועים מצריים נלקחו על ידי חבריהם לכיוון המצודה. כן גררו המצרים כלי רכב משוריינים שנפגעו. הקרב הסתיים בשעת בין הערביים לאחר כתשע שעות של לחימה.

אבדות המגינים: חמישה הרוגים וארבעים וחמישה פצועים. אבדות המצרים אינן ידועות, אך היו גדולות יותר.

אחרית דבר

אחרי 12 ביולי 1948, המצרים לא עשו ניסיונות נוספים לכבוש את נגבה, וכללית, משלב זה והלאה נקטו בגישה פסיבית. האיום על נגבה הוסר סופית עם כיבוש משטרת עיראק סווידאן, על ידי כוחות צה"ל, ב-9 בנובמבר 1948.

ראו גם

המוזיאון הפתוח בנגבה

לקריאה נוספת

אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, 1963.
ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, מכללת כנרת, 2015.
יעקב (קובה) וילן, בדרך אל נגבה, אופיר ביכורים, 1993.
אריה חשביה (עורך), עד הלום, הוצאת משרד הביטחון, 2005.
עודד נגבי, הייתי חבלן, הוצאת ירון גולן, 2001.
עודד נגבי, קובץ סיפורי קרבות, הוצאה עצמית, 2013.
יצחק פונדק (עורך), גדוד 53 הפרברים, ירון גולן, 2006.
אשר שופט, קול נגבה, יומן קרבות תש"ח, קיבוץ נגבה, 1979.
אביחי ברג, ודרך אין אחרת, סלע מאיר, תל אביב, 2021.