המשכן לאמנות על שם חיים אתר
  | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מוזיאון לאמנות |
| על שם |
חיים אתר  |
| מיקום |
עין חרוד |
| מדינה |
ישראל |
| מייסדים |
חיים אתר |
| מנהל | אורית לב-שגב |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1937 |
| אדריכל |
שמואל ביקלס |
| קואורדינטות | 32°33′40″N 35°23′36″E / 32.561111111111°N 35.393333333333°E |
|
museumeinharod | |
|
(למפת עמק בית שאן רגילה)   המשכן לאמנות על שם חיים אתר | |
  | |
המשכן לאמנות עין חרוד על שם חיים אתר הוא מחלוצי המוזיאונים הגדולים לאמנות בארץ ישראל. אוסף המוזיאון מכיל את אחד מאוספי האמנות היהודית הגדולים בישראל, הכולל אמנות ישראלית, אמנות קיבוץ ואמנות עכשווית.[1] המשכן לאמנות גם מחזיק בהוצאה לאור של ספרים וקטלוגים המופקים לרגל התערוכות המוצגות לצורך תיעוד ומחקר. במסגרת התערוכות מתקיימים סימפוזיונים, ימי עיון ואירועי השקות ספרים בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה, וכן מפגשים עם אמנים מציגים וסיורים מודרכים בתערוכות.
ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות" שנפתחה בצריף האטלייה של חיים אתר, ממייסדי המוזאון (1902–1953), ב-7 בינואר 1938. כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות". אוספי המשכן הושתתו על שני היבטים מרכזיים: חשיבותה של האמנות והזיקה לעבר היהודי. כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של ה"פינה":
ביסודה של עין-חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו. [...] כי בניין האמנות – הוא גם בנין החיים בתוכנו
— חיים אתר, פריז, מכתב לחברי עין-חרוד, 1938.
הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרן ציזלינג (1901–1964), עיקר עיסוקו היה בהשגת משאבים לבניית המוזאון ויצירת האוסף האדיר שאצור במחסניו.
בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1909–1975) תכנן מבנה שייחודי ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. בבניין נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה, סדנאות, אודיטוריום ובית קפה קטן.
בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ המאוחד (1952), במהלכו התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש בין החברים.[2]
המוזיאון הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך.[3]
אוספים ותערוכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוספי המוזיאון כוללים פריטי יודאיקה מקהילות ישראל ממזרח וממערב[4] ויצירות אמנות מהמאה ה-19 עד לימינו בתחומי הפיסול, הציור, הגרפיקה והצילום.
חלק מהתערוכות המתחלפות במוזיאון עסקו בהיבטים שלא הוכרו באותה עת כ"אמנות", למשל, אמנות סיבים (חומר "רך") או צילום. במסגרת זו התקיימו בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים במשכן ביאנלות לצילום, שתרמו לקידום ההכרה האמנותית בצילום בישראל. מגמה נוספת השתקפה בתערוכות, הפקת אירועים אינטראקטיביים במוזיאון, כגון תערוכת "גרייסלנדס פאלאלס" (מסעדה ומופע אלביס פרסלי) או אירוע "אוטופיה ביקורתית" (תערוכות ופעילות בסביבת המוזיאון).
המוזיאון מציג באורח קבוע תערוכות של אמנים צעירים ופרויקטים שמאפשרים התנסות חדשנית ויוצאת דופן. מגמה משמעותית נוספת משתקפת בהפקת תערוכות, ספרים ואירועים המתדיינים עם סיפורה של האמנות הישראלית. קו מחשבה מרכזי בפעילות המוזיאון הוא טיפול בהיבטים שלא כוסו בהיסטוריה הרשמית של האמנות הישראלית. במסגרת זו הוצגו תערוכות יחיד של אמניות ואמנים איכותיים שיצרו לאורך השנים גוף עבודות מחוץ לזרם המרכזי.
באוסף המוזיאון שמורים עיזבונותיהם של מירון סימה, רפי לביא, מאירה שמש ומאיר אגסי וכן עזבונות אמנים נוספים המשמעותיים לאמנות יהודית וישראלית. כחלק מתצוגת קבע במוזיאון עוצבו "מרחבי זיכרון" המשמשים מרכז לפעילות, עיון ומחקר: אגף מיוחד בספריית המוזיאון מוקדש ל"מוזיאון, ספריה, ארכיון מאיר אגסי" שעזבונו שמור במוזיאון. עבודתו של האדריכל ביקלס מוצגת ב"חדר העבודה של ביקלס" המהווה מרכז מחקר ותיעוד של האדריכלות הקיבוצית.
אמנות יהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחזון המייסדים של המשכן עמד שימורה של אמנות יהודית ויצירה של אמנים יהודים מרחבי העולם, בעיקר על רקע החורבן של יהדות אירופה במהלך השואה. חיים אתר יצר קשר עם אמני אסכולת פריז היהודים (חיים סוּטין, מרק שאגאל, מישל קיקואין, פסקין, קיסלינג ואחרים). ב-1949 הוצגה בעין חרוד תערוכה של שאגאל וביקרו בה אלפי אנשים. באוסף המוזיאון כלולות עבודות של יוזף ישראלס, לסר אורי, חנה אורלוף, יעקב לוצ'אנסקי ואחרים. חיים אתר עסק בכינוס ביטוייה השונים של היצירה היהודית לדורותיה ולאחריו פעל ברוח זו זוסיא עפרון. חיים אתר בהיותו אמן ומנהל מוזיאון, האמין שהיצירה היהודית לדורותיה רלוונטית ליצירה העברית בארץ ישראל. ברוח תפיסה זו הפעיל אהרן ציזלינג רשת ארצית ובינלאומית של תומכים וידידים שסייעו במידע ובהשגת עבודות. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 ניכרה פעילות נמרצת להרחבת האוסף, ובמרוצת הזמן הוא היה לאחד האוספים החשובים בעולם בתחום האמנות היהודית.
סמוך לפתיחתו של המשכן לאמנות בבניינו החדש, כאשר האוסף שכן עדיין בצריף, פורסם עלון חדש למוזיאון ובו צוין כי "במשכן כבר מרוכזות מיצירותיהם של מרבית היהודים הפזורים בארצות תבל ומשוועים לגבולם". ברשימה של אמנים שעבודותיהם התקבלו לאוסף המוזיאון נמנו בשנת 1948 שמותיהם של 115 ציירים ופסלים מהולנד, גרמניה, רוסיה, מזרח אירופה, צרפת, אנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה וישראל, ועוד אוסף נרחב של אמנות עממית מכל תפוצות ישראל. בתערוכת הפתיחה של המבנה החדש הוצג אוסף מייצג של המוזיאון. בין האמנים החשובים הכלולים באוסף: מרוסיה: לויתן[דרושה הבהרה], פסטרנק[דרושה הבהרה], מהולנד: ישראלס, מפולין: מאוריציו גוטליב, מגרמניה: לסר אורי, מקס ליברמן.
יודאיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במוזיאון מוצג באופן קבוע אוסף של תשמישי קדושה יהודיים, חלקם עתיקים, של העדות השונות, הכולל ספרי תורה, הגדות של פסח, חנוכיות, פרוכות, וחלקם אמנות עכשווית של יוצרים צעירים. ראשית האוסף בכלי קודש שהביאו חברי הקיבוץ מבתי ההורים במזרח אירופה. בהמשך נפדו כלי קודש מיהודים במחנות העקורים באירופה והובאו על ידי חברים ששירתו בבריגדה היהודית.
אמנות ישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוסף המשכן נמצאות עבודותיהם של אמנים ישראלים החל מראשית המאה ה-20. האוסף כולל מספר עיזבונות של אמנים (חיים אתר, מנחם שמי, פנחס כהן גן ועוד) ופריסה רחבה של האמנות הישראלית לדורותיה. איסוף האמנות הישראלית מהווה חלק בלתי נפרד מהמחקר והתיעוד ונעשה מאמץ מיוחד להאיר היבטים כגון יצירה של אמניות נשים, וללוות את האיסוף בפרסום המידע ובניתוח מהלכי עיצובם של תודעה וזיכרון קולקטיבי. תערוכות פורצות דרך שהתקיימו בשנות ה-80 (מטא סקס, עבודה עברית) היו אבני דרך בהצבתו כמוזיאון שמסמן טריטוריות חדשות ומפנה זרקור אל נרטיב תרבותי חברתי אלטרנטיבי.
הסטודיו של דודו גבע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום השנה השמיני למותו של דודו גבע (פברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות עין חרוד הסטודיו המשוחזר שלו.[5] אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזיאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע" בעיצובה של יעל רשף שעבדה עמו כמעצבת גרפית ב"מעריב". בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1350 עבודות. האוסף כבר קוטלג וצולם ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו ברשת.
קטלוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצידה של כל תערוכה במשכן יוצא לאור קטלוג מקיף. מתוך מחויבות למחקר מעמיק בשורשי היצירה, תיעודה ושימור הידע.
ספריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספריית המשכן מכילה אלפי ספרים בנושאי אמנות מגוונים. היא פתוחה לציבור לעיון ולמחקר. בתוכה נבנה אגף מיוחד לאוסף הספרים של האמן המנוח מאיר אגסי.
המבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות" שנפתחה בסטודיו של האמן המקומי חיים אתר ששהה באותה התקופה בפריז ואסף יצירות אמנות עבור המוזיאון לעתיד לבוא. עם שובו של אתר לעין חרוד נפתח המוזיאון בצריף עץ גדל ממדים ובמקביל הוחל בתכנונו של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס, חבר קיבוץ תל יוסף, היה מתכנן ב"לשכה הטכנית" של הקיבוץ המאוחד שמשכנה בעין חרוד וקיבל עליו את מלאכת התכנון. מיקום המשכן נקבע על פי תוכנית האב לעין חרוד - תל יוסף שהציע אדריכל ריכארד קאופמן בשנת 1926 ולפיה מוסדות התרבות יבנו על מורדות גבעת קומי. החלק הראשון של המבנה נחנך באוקטובר 1948, שמחת תורה תש"ט, בעיצומה של מלחמת העצמאות. בחנוכת המוזיאון ציין אהרן ציזלינג שעמד מאחרי החשיבה התוכנית והארגונית של המוזיאון: "הצמא לרוח הוא ימצא טעם בעבודתו". בהמשך נבנו אולם הספרייה, חצר הפסיפס ואולם רחב ידיים. בשנת 1957 נבנה חלקו הגדול של המוזיאון הכולל את שינוי הכניסה מדרום למערב, אולם העמודים, חצר הפסלים והאולמות הצפוניים. תוכניות הרחבה של המוזיאון על ידי ביקלס עצמו המשיכו עד פטירתו בשנת 1975, אך לא מומשו. בין השאר כלל החזון הקמה של סטודיו לאמנים יוצרים, בניית בית ספר לתפאורות תיאטרון, אולם נוסף לפיסול והקמת אודיטוריום. בשנת 1992 בוצעה הרחבה בתכנון האדריכלית עדה כרמי, שכללה בניית מחסנים לאוסף, סדנה חינוכית (היום הסטודיו של דודו גבע) ושיפוץ הכניסה. בשנת 2004 נוסף בתוך הספרייה מוזיאון/ספריה/ארכיב מאיר אגסי בתכנון האדריכל יון ננו, אשר חתום גם על תכנונו של אודיטוריום מירון סימה המכיל 145 מקומות, שנחנך בשנת 2011 בצידו הצפוני של המשכן ובו מקום להרצאות, סרטים וקונצרטים.
האור הטבעי במוזיאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשכן לאמנות עין חרוד מוכר בעולם כיצירת מופת אדריכלית של מוזיאון המבוסס על אור טבעי[דרוש מקור][מפני ש...]. בכל חללי המוזיאון שוררת אווירה מיוחדת שנובעת ממופעי אור מגוונים החודר למבנה במערכת מורכבת של תקרות וחלונות עיליים. כדי להבין את הרעיונות האדריכליים המקוריים של ביקלס על המבקר להרים עיניו לתקרה ולגלות את האופן שבו קמרונות הבטון מחזירים את האור הנופל עליהם מהחלונות הנסתרים. המבנה מציג מסלול עקבי של שכלול בפתרונות האור הטבעי, ויש בו יותר משמונה סוגים שונים של חלונות עליונים המתייחסים לרוחות השמים, כיווני האור והבקרה על כמות ואופן החדרתו לחלל.
מרכז ביקלס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2007 הועבר למוזיאון אוסף השרטוטים האדריכליים של שמואל ביקלס. משפחת ביקלס תרמה את עיזבונו האדריכלי, את הספרייה המקצועית ואת שולחן העבודה וכלי השרטוט. כל אלו רוכזו ב"חדר העבודה" שמוקדש לפועלו. השרטוטים קוטלגו ותועדו והם עומדים לרשותם של חוקרים ומבקרים. חלק נכבד מעבודתו הוצג בתערוכה "הקיבוץ - אדריכלות ללא תקדים" בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה.
תערוכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחר תערוכות שנערכו במשכן, ושנת קיום התערוכה, רובן לוו בספרים וקטלוגים:
- 2022 "עידן העבד", תערוכה של אמיר נוה
- 2022 "רוח האדם, רוח המקום", אמני משפחת אבו שקרה[6], אוצרים: גליה בר אור, חוסני אלח'טיב שחאדה
- 2021 "הלכי רוח", מאיר אגסי, אוצר: יניב שפירא
- 2020 "גבולות", אלי שמיר, אוצרת: ד"ר יעל גילעת
- 2020 "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית", אוצרות: סוריה סדיקובה, דר' בת שבע גולדמן אידה ויניב שפירא
- 2018 מאוצרות המשכן לאמנות, לציון 80 שנים למוזאון, אוצר יניב שפירא
- 2018 תמר גטר, הליוטרופיון, אורי ניר, סכר פרפר
- 2017 הברביזון החדש, אוצר יניב שפירא
- 2017 פרויקט אופוריה, אוצר יניב שפירא
- 2017 צאינה וראינה, אוצרים חיים מאור ודבורה ליס
- 2017 דוד בהר פרחיה, תנודות אור חלל, אוצר יניב שפירא
- 2016 עליזה אורבך, חיים, אוצר גיא רז
- 2016 אופק חדש לאופקים חדשים, אוצר יניב שפירא
- 2015 אריה אלואיל - אות, דמות, נוף. צייר ישראלי ממקימי השומר הצעיר, חלוץ בביתניה עילית, אוצרת ד"ר גליה בר אור
- 2014 "דוד פרלוב - רישומים, תצלומים, סרטים" אוצרת ד"ר גליה בר אור, "דוד וקשטיין - ציור,1975-2014", אוצר יניב שפירא
- 2013 חיותה בהט, אוצרת גליה בר אור
- 2013 "שי לילדינו - תרבות לילדים בקיבוצים". אוצרת: עינת אמיתי
- 2012 משה קופפרמן
- 2012 "מטרוניתא" אמנות יהודית פמיניסטית. אוצרת: דבורה ליס
- 2011 "קיבוץ - אדריכלות ללא תקדים", תצוגת הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה. אוצרים: ד"ר גליה בר אור וד"ר יובל יסקי
- 2009 "מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון". אוצרת ד"ר גליה בר אור
- 2009 הדר גד - "גוש, חלקה, שורה", אוצרת גליה בר-אור
- 2008 "העשור הראשון" הגמוניה וריבוי. 60 שנות אמנות בישראל. אוצרים ד"ר גליה בר אור וד"ר גדעון עפרת.
- 2007 "מיכאל דרוקס - מסעות בדרוקסלנד" אוצרת גליה בר אור
- 2006 רות שלוס
- 2005 "הנרי שלזניאק" אוצרת גליה בר אור
- 2004 מאירה שמש - מלכת יופי. אוצרת גליה בר אור
- 2004 "מוזיאון מאיר אגסי". אוצר: יניב שפירא
- 2002 אביבה אורי - רטרוספקטיבה. אוצרת גליה בר אור
- 1998 גרייסלנדס פאלאס. אוצר אנדריאס שלייגל
- 1998 "עבודה עברית"
- 1997 מירון סימה - מדרזדן לירושלים. אוצרת גליה בר אור
- 1996 נועה אשכול - שטיחי קיר. אוצר מיקי דגן
- 1995 תמר גטר
- 1994 "מטא סקס"
- 1994 שלום סבא
- 1990 "לקראת שנות ה-90"
- 1988 אורי ריזמן - האדום והירוק. אוצרת גליה בר אור
- 1988 אברהם אופק - בית. אוצר ד"ר גדעון עפרת
- 1986, 1988, 1991 ביאנלה לצילום
- 1963 "אופקים חדשים"
- 1958 "פיסול ישראלי"
- 1956 אלכסנדר בוגן
- 1951 מארק שגאל
אוצרים ומנהלי המשכן ושנות פעילותם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים אתר (1953-1938)
- זוסיא עפרון (1977-1953)
- ורנר שום (1985-1977)
- גליה בר אור (2015-1985)
- יניב שפירא (2016-2022)
- אבי לובין (2023 - )
- אורית לב-שגב (2021 - )
המשכן לאמנות בתמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
_by_Dov_Heller.jpg)
_by_Ithak_Danziger.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל אתרי מורשת בישראל | ||
אתר האינטרנט הרשמי של המשכן לאמנות על שם חיים אתר (בעברית ובאנגלית)
המשכן לאמנות על שם חיים אתר, ברשת החברתית פייסבוק
משכן לאומנות (עין חרוד), דף שער בספרייה הלאומית- מידע על המשכן לאמנות על שם חיים אתר בקטלוג הספרייה הלאומית
- חנה בת-מרים, המשכן שמול הרי גלבוע, מעריב, 26 בינואר 1962
- א. מש, המשכן לאמנות ומייסדו, דבר, 9 במאי 1963
- יניב שפירא, תערוכה לציון שמונים שנה למשכן לאמנות עין חרוד, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, אוגוסט 2018
מיה אשרי, סיפורו של המוזיאון הראשון לאמנות שנבנה בארץ ישראל, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2018- מרים הולצמן, בית יוצר בעמק, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בדצמבר 2018
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מאוצרות המשכן לאמנות, באתר המשכן לאמנות, 2021-11-15
- ^ אודות המשכן, באתר המשכן לאמנות
- ^ מדריך לאתרי מורשת - אתרי ביקור ומוזיאונים היסטוריים, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2019, עמ' 53
- ^ כחוט השני, באתר המשכן לאמנות, 2022-02-27
- ^ הסטודיו של דודו גבע, באתר המשכן לאמנות
- ^ בתערוכה זו הציגו וליד אבו שקרה, עאסם אבו שקרה, סעיד אבו שקרה, פריד אבו שקרה וכרים אבו שקרה.