הנסיך אויגן מסבויה

אויגן פרנץ, הנסיך מסבויה-קריניאן
Eugen von Savoyen
	הנסיך אויגן מסבויה
לידה	18 באוקטובר 1663; פריז, ממלכת צרפת
פטירה	21 באפריל 1736 (בגיל 72); וינה, ממלכת הבסבורג
מקום קבורה	קתדרלת יוחנן המטביל בטורינו; Prince Eugene Chapel ;
מדינה	דוכסות סבויה
השתייכות	האימפריה הרומית הקדושה
תקופת הפעילות	1683–1736 (כ־53 שנים)
דרגה	גנרלפלדמרשל
תפקידים בשירות
	מפקד צבא בית הבסבורג ; ראש מועצת המלחמה של האימפריה הרומית הקדושה
פעולות ומבצעים
	מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) ; מלחמת תשע השנים ; מלחמת הירושה הספרדית ; המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718) ; מלחמת הירושה הפולנית
עיטורים
	אביר במסדר גיזת הזהב
הנצחה
	הסיירת הכבדה פרינץ אויגן של הקריגסמרינה ; דיוויזיית אס אס הררית השביעית "פרינץ אויגן".

אויגן פרנץ, הנסיך מסבויה-קריניאן (בצרפתית: Eugène de Savoie-Carignan, בגרמנית: Eugen von Savoyen‏; 18 באוקטובר 1663 – 21 באפריל 1736), היה אציל יליד צרפת אשר שימש כראש מועצת המלחמה של האימפריה האוסטרית, ונודע כאחד ממצביאיו המזהירים של בית הבסבורג, שניצח את האימפריה העות'מאנית במספר מערכות. השתתף במלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) בתחילת המאה ה-18, במלחמת תשע השנים, במלחמת הירושה הספרדית, במלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית ובמלחמת הירושה הפולנית.

בתקופתו הייתה אוסטריה למעצמה כלל-אירופית. כן נודע כפטרון של האמנויות.

על שמו קראו הנאצים את הסיירת הכבדה "פרינץ אויגן" של הקריגסמרינה ואת דיוויזיית אס אס הררית השביעית "פרינץ אויגן".

ביוגרפיה

ילדותו

הנסיך אויגן נולד בפריז ב-18 באוקטובר 1663, לאוג'ניו מאוריציו, רוזן סואסון, בנו של טומאסו פרנצ'סקו, נסיך קריניאנו, ולאולימפיה מנצ'יני, בתם של מיקלה לורנצו מנצ'יני וג'רונימה מזריני, ואחייניתו של הקרדינל מאזארן. אויגן היה דודנם של ויטוריו אמדאו השני, מלך סרדיניה, מקסימיליאן השני עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה ולודוויג וילהלם, מרקיז באדן-באדן, וכן של לואי השני, נסיך דה קונדה ולואי ז'וזף דה בורבון, הדוכס מוונדום.

בשנת 1673 מת אביו, ואילו אמו, שאף הייתה פילגש זמנית של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, הייתה עסוקים בתככי בית המלוכה, וכמעט ולא גידלה את ילדיה. בשנת 1680 הועלו טענות כנגד אמו שהיא הרעילה את אביו, ובשל כך היא נאלצה לברוח מצרפת.

לואי הארבעה עשר, מלך צרפת וויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה החליטו לגדלו לקריירה דתית, והעניקו לו חסות על שני מנזרים. אויגן רצה בקריירה צבאית וביקש פיקוד על רגימנט, אולם בקשתו נדחתה בשל דמותו הכחושה.

תחילת הקריירה צבאית

ביולי 1683 נודע לו על מותו של אחיו, לואיג'י ג'וליו, נסיך סבויה. הוא נפצע קשה בקרב נגד 40,000 טטרים מקרים בפטרונל באוסטריה, ומת מפציעתו כמה ימים לאחר מכן. אויגן עזב בחשאי את פריז, והלך לפזאו שם נפגש עם לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וביקש ממנו לפקד על רגימנט הדרגונים שהיה בפיקודו של אחיו.

אויגן קיבל באוסטריה דרגת קצונה, אולם הרגימנט כבר היה בפיקודו של דונט יוהאן הייסלר פון הייטרסהיים, ופתח במתקפה נגד האספקה העות'מאנית לווינה, שהייתה נצורה על ידי העות'מאנים. במהלך קרב וינה לחם אויגן, שהחזיק בדרגת לוטננט קולונל, לצד בן דודו לודוויג וילהלם, מרקיז באדן-באדן. לאחר שהוכיח את עצמו בקרב, הוא נהנה מחסות הספרדים ומקסימיליאן השני עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה.

ב-14 בדצמבר 1683 הוא הועלה לדרגת קולונל ומונה למפקד רגימנט דרגונים, ובשנים שלאחר מכן הוא לחם בשירות ממלכת ספרד או דוכסות סבויה. כאשר הוא נסע למדריד בשנת 1685, הוא קיבל את תואר אביר מסדר גיזת הזהב, אולם ניסיונותיה של אמו להשיאו לגברות הספרדיות נכשלו, ובסופו של דבר, הוא נשאר בשירותי בית הבסבורג האוסטרי.

אויגן השתתף בקרבות השלב הראשון של המלחמה הטורקית הגדולה. ב-16 באוקטובר 1685 הוא הועלה לדרגת גנרלוואכטמייסטר, וב-31 בינואר 1688 הוא הועלה לדרגת פלדמרשל-לוטננט. בשנת 1690 הוא הועלה לדרגת גנרל חיל הפרשים, וב-25 במאי 1693 הוא הועלה לדרגת גנרל-פלדמרשל. במהלך המצור על בלגרד בשנת 1688 הוא נפצע, ובשל כך לא השתתף בקרבות לאחר מכן, ורק בשנת 1690 הוא חזר לפקד על יחידה גדולה. לאחר תבוסתו של ויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה נגד הצרפתים בקרב סטרדהאויגן חיפה אויגן על נסיגת כוחות בית סבויה, ובשנת 1693 הוא השתתף בקרב מארסלייה. בשנת 1696 הוא פיקד על הצבא הקיסרי בצפון איטליה, אולם עזב את הארץ בהתאם לחוזה ויג'באנו.

סיום המלחמה עם העות'מאנים

בשנת 1697 המליץ ארנסט רידיגר פון שטארמברג לתת לאויגן את הפיקוד הכללי בהונגריה, ואכן ב-5 ביולי 1697 מונה אויגן למפקד העליון בהונגריה. אויגן ארגן מחדש את הכוחות ושיקם את כוח הלחימה הירוד. המוניטין שלו כמפקד הצדיק את הניצחון המכריע בקרב זנטה (בוויוודינה) ב-11 בספטמבר 1697, שם הוא הצליח להשמיד את הכוח העיקרי של הצבא העות'מאני במעבר הנהר. מיד לאחר מכן הוא כבש את סרייבו, שנהרסה כמעט לחלוטין בשריפה. התוצאה המיידית לניצחונותיו הייתה הסכם קרלוביץ בשנת 1699, שבו סיפחה אוסטריה את רוב שטחי הונגריה, טרנסילבניה וסלאבוניה, ובכך התחזק מעמדה כמעצמה גדולה.

בתחילת שנת 1700 הוא מונה כחבר במועצה הסודית של לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומאז הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר באימפריה.

מלחמת הירושה הספרדית

אויגן לא מילא תפקיד פוליטי לפני שפרצה מלחמת הירושה הספרדית, ואף לא השפיע על החלטות הקיסר שהובילו למלחמה, אולם, הדחיפה שלו לברית של אוסטריה עם בריטניה והולנד סייעה להחלטה להתחיל במתקפה בצפון איטליה. בשנת 1700 מונה אויגן למפקד הכללי באיטליה, והוביל את חייליו באלפים. הוא ניצח את הכוחות הצרפתים המופתעים לראשונה בשנת 1701 בקרבות קארפי ושיארי. בשנת 1702 ניצח אויגן שוב בקרב קרמונה ובקרב לוצארה בעקבותיו, אולם בשל המחסור באספקה מספקת, לא נחל ניצחון מוחלט בזירה זו. כמו כן, אל מול כוחותיו של אויגן ניצבה ברית של צרפת, בוואריה והמורדים ההונגרים.

כל אלה הניעו את אויגן בסוף שנת 1702 לנסוע לווינה, כדי ללחוץ לשינויים בעמדות הצבאיות, ואף נחל הצלחה קטנה. ב-27 ביוני 1703 הוא מונה לנשיא מועצת המלחמה בווינה, וב-2 במאי 1708 הועלה לדרגת גנרל לוטננט, שבאוסטריה באותה העת היה התואר הצבאי הגבוה ביותר, ושימש כסגן הקיסר בפיקוד העליון של הצבא. בתחילה הוא דאג לארגון מחדש של המערכת הצבאית, שאולתרה בתחילה, ולא דאגה לקחת בחשבון את אחריות המדינות השונות בנוגע למימון המלחמה. בנוסף על כך הוא מינה את ונצל וורטיסלאב פון מיטרוביץ' ליועצו הפוליטי ומנהל מדיניות החוץ שלו, והוא היה אחראי להקמת הקואליציה של האג שכללה את בריטניה, הולנד ואוסטריה.

מאז שנת 1704 הוא פיקד על הכוחות במערב. מאוחר יותר במהלך מלחמת הירושה הספרדית, הוא נחל יחד עם הדוכס ממרלבורו, מפקד הכוחות הבריטיים של בעלות-הברית, את הניצחון המבריק בקרב בלנהיים (1704). אף על פי שהדוכס ממרלבורו מילא תפקיד צבאי חשוב, התכנון האסטרטגי האמיתי של המלחמה היה של הנסיך אויגן.

כמנהיג "מפלגת-המלחמה", לצד יוזף, ארכידוכס אוסטריה, הוא לחץ על לאופולד הראשון להמשיך במלחמה, אולם נתקל בהתנגדות לכך מצד גורמים שונים בחצר הקיסרית. הבעיות בבירה הסתיימו רק כאשר יוזף הראשון ירש את אביו בשנת 1705, והקיסר החדש נתן לאויגן יד חופשית בניהול המלחמה.

אויגן ניצח את הכוחות הצרפתים בקרב טורינו בשנת 1706 בזירה האיטלקית של המלחמה. וכך הביא לסילוק השפעתו של לואי הארבעה עשר באיטליה. ב-21 בפברואר 1707 מונה אויגן לרייכספלדמרשל (Reichsfeldmarschall). בין השנים 1707–1715 היה אויגן גם המושל הכללי של דוכסות מילאנו. תחת לחץ של הכוחות הימיים, הוא הוביל משלחת לכיבוש טולון בשנת 1707, אולם לאחר מצור חסר תועלת על העיר, הוא החזיר את כוחותיו בחזרה לצפון איטליה.

יחד עם הדוכס מרלבורו הוא ניצח בשנת 1708 בקרב אאודנארדה, וכבש את העיר ליל. צרפת נראתה מוכה והייתה מוכנה למשא ומתן ראשוני בהאג, שבו אויגן ייצג את הצד הקיסרי. בעלות הברית דרשו מלואי הארבעה עשר לא רק לוותר על ממלכת ספרד שנתבעה על ידי בית בורבון, אלא גם את השבתה של העיר שטרסבורג, שנכבשה בעבר על ידי צרפת. דרישות מופרזות אלו, שלא יוחסו לאויגן, מנעו קץ למלחמה. אויגן והדוכס ממרלבורו זכו שוב בשנת 1709 בקרב מאלפלאקה, אולם, על אף הניצחונות, לא הצליח אויגן להביא לסיום המלחמה.

לאחר מותו של יוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1711 ועלייתו לשלטון של אחיו קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הסתבר שניצחון אוסטרי מכריע יסכן את מאזן הכוחות בדיוק כמו ניצחון צרפתי. ממשלת בריטניה החדשה, בהנהגת מזכיר המדינה הנרי סנט ג'ון, פתחה בדו-שיח חשאי עם שר החוץ הצרפתי המרקיז דה טורסי, בהיעדר גורמים אוסטריים או הולנדיים. בנוסף, הכוחות הבריטים תחת דוכס אורמונד סירבו להיכנס לקרב, ובעקבות כך, בשנת 1712, כוחות צרפת הצליחו לכבוש בחזרה את רוב השטח שהפסידו קודם לכן.

אויגן עצמו נסע בשנת 1712 בשם הקיסר אל אן, מלכת בריטניה, שם ניסה לפעול להישארותה של בריטניה בברית נגד צרפת, אולם המשימה שלו לא הצליחה, והשפיעה על כך ניתוק הקשר בין המלכה אן לדוכס מרלבורו. לאחר שהצבא ההולנדי הובס בקרב דנה, גם ההולנדים פרשו מהמלחמה. לאחר פירוקה של הברית הגדולה בהסכם אוטרכט בשנת 1713, ניהל אויגן משא-ומתן עם המארשל הצרפתי קלוד לואי הקטור דה וילאר כדי לסיים את הלחימה. בשלום רשטאט נקבע כי ספרד תישאר תחת שליטת בית בורבון, אולם אוסטריה קיבלה את ארצות השפלה האוסטריות.

המלחמה העות'מאנית-ונציאנית (1714–1718)

בהתעקשותו של אויגן התחדשה המלחמה בעות'מאנים, והוא פיקד על הכוחות במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718). המלחמה הייתה בעיקרה עניין של שמירת כוחו של בית הבסבורג בדרום מזרח אירופה. אויגן זכה בניצחון בקרב פטרווארדאיין, וב-17 באוגוסט 1717 כבש את בלגרד, לא על ידי תקיפה יבשתית כצפוי, אלא באמצעות גשר סירות מכיוון הנהר. בשלום פוז'ארוואץ (1718) הוקמה ממלכת סרביה ההבסבורגית, שכללה את צפון סרביה, אזור הבנאט ומערב ולאכיה. אויגן היה בשיא המוניטין שלו, ופרידריך הגדול קרא לו מאוחר יותר את הקיסר האמיתי.

אחרית חייו

לאחר המלחמה חזר אויגן לתפקידו במשרד המלחמה, ובנוסף, הוא היה באופן רשמית מושל ארצות השפלה האוסטריות בין השנים 1716–1724. עם זאת, הוא לא מילא תפקיד מכריע, ואף על פי שדעתו כובדה על ידי הקיסר, היחסים האישיים ביניהם נשארו רחוקים למדי. כמו כן, אויגן שרד תככים רבים בחצר הקיסרית, אף על פי שאיבד הרבה מכוחו הפוליטי. בנוסף, הוא גם לא הצליח להתאים את הארגון הצבאי לנסיבות המשתנות, ואף בענייני חוץ, הוא לא הצליח למנוע את ההתקרבות לצרפת, וחיפש שוב ליצור את הברית עם בריטניה והולנד.

במהלך מלחמת הירושה הפולנית פיקד אויגן על הצבא הקיסרי על הריין. אולם, בשל מצבו הבריאותי הגרוע, הוא נכשל במניעת כיבוש פיליפסבורג על ידי הצרפתים. באותה העת יוהאן כריסטוף בארטנשטיין פעל להחלפתו של אויגן, ואילו הקיסר חתר להשגת שלום שלא בידיעתו.

אויגן מת מדלקת ריאות ב-21 באפריל 1736, ואחייניתו אנה ויקטוריה, נסיכת סבויה ירשה את הונו, שכלל ארמונות יקרים, אחוזות, כסף מזומן ונכסים בנקאיים, וכן אוספי אמנות וגן חיות עם חיות מרחבי העולם בשווי של 1.8 מיליון גילדן. אחייניתו מכרה בהדרגה את רוב הרכוש או שמכרה אותו במכירה פומבית.