לדלג לתוכן

הקומונה הפריזאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקומונה הפריזאית
Commune de Paris
ממשל
שפה נפוצה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
תאריכי הקמה 18 במרץ 1871 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי פירוק 28 במאי 1871 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הקומונה הפריזאית הוא מונח המתאר את הממשלה הסוציאליסטית אשר שלטה בפריז מ-18 במרץ (ובאופן רשמי מ-26 במרץ) עד 30 במאי 1871, ואשר דוכאה בכוח הנשק, תוך טבח בהמונים.

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריקדה בקומונה הפריזאית
בריקדות מול כנסיית המדלן בפריז. צילום של אנדרה אדולף אז'ן דסידרי
בניין עיריית פריז השרוף, בתצלום משנת 1871. המבנה נשרף במהלך דיכויה של הקומונה הפריזאית.

לאחר אירועי מהפכת 1848 (אביב העמים) והרפובליקה השנייה, עת הונף הדגל האדום ברמה, ובפריז דובר על מהפכה סוציאליסטית, עבר השלטון בצרפת לידי הקיסר נפוליון השלישי. במהלך שמונה-עשרה שנות שלטונו, התרופף משטרו, והפך לצורה מרוככת של מונרכיה, כאשר הוחזרו לאזרחים רבות מזכויות האזרח שלא היו נתונות להם בשנת 1852 עת הוכרזה הקיסרות השנייה. בשנת 1870, פלשו צבאות פרוסיה בראשות אוטו פון ביסמרק לצרפת, והביסו את נפוליאון השלישי בקרב סדאן, בו נפל נפוליאון השלישי בשבי בספטמבר 1870. במקומו תפסה את השלטון ממשלה זמנית בשם "ממשלת ההגנה הלאומית", אשר למעשה הפכה את הקיסרות לרפובליקה. הפרוסים כפו על ממשלת ההגנה הלאומית תנאי כניעה משפילים אשר כללו הצבת כוחות כיבוש פרוסים בפריז, בירת צרפת. אולם, רבים מתושבי העיר והמשמר הלאומי המשיכו להתנגד לכוחות הפרוסים במשך שישה חודשים, למרות כניעת הממשלה הזמנית. הם הצליחו להגביל את הנוכחות הפרוסית לאזור קטן בתחומי העיר, ושמרו על "הגבולות" בקפדנות. הממשלה הזמנית, של הגוף השלטוני שייקרא לאחר מכן "הרפובליקה הצרפתית השלישית", המונהגת בידי אדולף טייר, הייתה מודאגת מכך שהפועלים מחמשים עצמם בכלי נשק מקסרקטיני המשמר הלאומי, וגורמים לפרובוקציות כנגד הפרוסים. כך ב-18 במרץ כוחות הצבא הצרפתי הנאמנים לטייר נכנסו לפריז על מנת להחרים את הנשק המצוי בתחומי העיר. המשמר הלאומי סירב להחזיר את הנשק, וממשלתו של טייר נמלטה לורסאי והכריזה מלחמה על פריז.

הקומונה הפריזאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 במרץ נבחרה מועצה עירונית חדשה בת 81 חברים, בראשות המהפכן הוותיק לואי אוגוסט בלאנקי כנשיאה, ב-28 במרץ הוכרז על הקמת "הקומונה הפריזאית" והדגל האדום (בגרסתו החלקה) אומץ כסמלה הרשמי. המשמר הלאומי הוחלף בגוף חדש שאליו צורף כל פריזאי הכשיר לאחוז בנשק. הקומונה הקפיאה את תשלום חובות שכר הדירה בתקופת המלחמה, ומנעה מחנויות משכון למכור את המשכונות, מכיוון שפועלים שהידרדרו למצב כלכלי קשה במהלך המלחמה נאלצו למשכן את כלי עבודתם. הוכרז על הפרדת הדת מהמדינה, בוטלו משמרות הלילה במאפיות בפריז, רכושה של הכנסייה הולאם ונאסרו לימודי הדת בבתי הספר. כן הוכרז על הקפאת כל החובות, וביטול הריבית על החובות. לכנסיות הותר להמשיך בפולחן, רק אם תאפשרנה אסיפות פוליטיות בתחומיהן בשעות הערב. במהלך קיומה הקצר אימצה הקומונה את לוח השנה המהפכני.

בה בעת מועצות מקומיות שנוצרו בעת המצור המשיכו בקידום מטרות עצמאיות, לרוב בהנהגת פועלים מקומיים. המגמות המהפכניות כללו אנרכיסטים, סוציאליסטים, בלאנקיסטים, רפובליקנים וסוציאליסטים ליברטריאניים. בשל ריבוי המגמות המהפכניות ושליטת הפועלים במועצות, משמשת הקומונה הפריזאית דוגמה ומופת לאנרכיסטים, סוציאליסטים ומרקסיסטים עד עצם היום הזה.

ההתקפה על הקומונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה על הקומונה החלה ב-2 באפריל על ידי כוחות הממשלה שכונו "צבא ורסאי", אשר החלו בהפגזת העיר. הקומונרדים שנתפסו נורו אל מול קיר הידוע כיום כ"קיר הקומונרדים", בבית הקברות פר-לשז, ואלפים אחרים הובלו אל ורסאי על מנת להישפט שם. יתרונה של הממשלה היה כה ברור עד שמאמצע אפריל סירבה הממשלה לקיים כל צורה של משא ומתן עם המתבצרים. חומת העיר הובקעה במערב ב-21 במאי.

הקרבות נמשכו במשך שמונה ימי לחימת רחוב אכזרית, המכונים "שבוע הדמים" "La Semaine Sanglante" ובמהלכו הציתו הקומונרדים מבני ציבור היסטוריים. בניין העירייה נשרף ואיתו נשרפו גם ארכיונים, הספרייה העירונית ואוספי-התעודות החשובים וב-23 במאי, הציתה קבוצה של שנים עשר קיצוניים חברי הקומונה את ארמון טווילירי באמצעות שימוש בזפת, טרפנטין ונפט. הדליקה נמשכה כ-48 שעות עד שכובתה על ידי מכבי האש, ולא הותירה שריד לבניין.

בקרבות נהרגו קומונרדים ואזרחים בלתי חמושים. אבדות הקומונרדים בקרב מוערכות בשלושים אלף איש. שלושים אלף נוספים נעצרו. רבים נורו, וכשבעת אלפים מהם נשלחו למושבת העונשין בקלדוניה החדשה. מעטים הצליחו להימלט. בסך הכול מוערכות אבדות הממשלה בתשע מאות נפש. פריז הושארה תחת ממשל צבאי למשך חמש שנים לאחר הבסת הקומונה.

הערכה היסטורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המבקרים את מנהיגות הקומונה על שנהגה ברכות אל מול המצב החמור. קרל מרקס מצא כי התנהגות הקומונרדים מרגיזה בכך ש"איבדו זמן יקר" בארגנם בחירות דמוקרטיות, במקום לנסות ולהכות בממשלת ורסאי כאשר הייתה להם האפשרות. הבנק הלאומי של צרפת, הממוקם בפריז, והכיל מיליארדי פרנקים, נותר בשלמותו במהלך כל האירועים. מעת לעת לוו הקומונרדים כסף מן הבנק לצורכיהם (והבנק אישר להם את ההלוואה ללא היסוס), בשעה שיכלו להחרים את הכסף. הדבר אפשר מעבר של כספים לוורסאי, ומימונו של הצבא שטבח במורדים.

הקומונה הפריזאית שימשה כמופת למנהיגים קומוניסטים. מאו התייחס אליה רבות בכתביו. לנין ומרקס, מצאו כי הקומונה היא דוגמה לדיקטטורה של הפרולטריון. בהלווייתו כוסה גופו של לנין בדגל שנותר מן הקומונה. החללית הסובייטית ווסחוד 1 נשאה שאריות של נס שנותר מן הקומונה אל החלל.

היסטוריונים שאינם קומוניסטים רואים בקומונה משום חזרה על דפוס של הרס עצמי ופלגנות אל מול ניסיון ליצור משטר מרכזי תקיף לאחר תבוסה צבאית משפילה. הסכנה מולה עמד טייר הייתה, לדעתם, התפרקות צרפת לגורמים, ואנרכיה מוחלטת. בדיכויה של הקומונה יצר טייר את התנאים לביסוסה של הרפובליקה הצרפתית השלישית.

לכבוד הקומונה נכתב ההמנון הקומוניסטי והסוציאליסטי האינטרנציונל.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקומונה הפריזאית בוויקישיתוף