וודי גאת'רי
 | |
| ג'אתרי, 1943 | |
| לידה |
14 ביולי 1912 אוקמה, אוקלהומה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
3 באוקטובר 1967 (בגיל 55) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה | וודרו וילסון גאת'רי |
| מוקד פעילות |
 ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1930–1956 (כ־26 שנים) |
| סוגה | פולק, שירת מחאה |
| שפה מועדפת |
אנגלית אמריקאית  |
| כלי נגינה |
גיטרה, מנדולינה, פידל, מפוחית פה, כינור |
| חברת תקליטים |
Folkways Records, Cub Records |
| בן או בת זוג |
מרג'ורי גאת'רי (13 בנובמבר 1945–1953) |
| צאצאים |
ארלו גאת'רי, נורה גאת'רי |
| מספר צאצאים |
8 |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
וודרו וילסון "ווּדִי" גַאתְ'רִי (באנגלית: Woodrow Wilson "Woody" Guthrie; 14 ביולי 1912 – 3 באוקטובר 1967) היה משורר, זמר, ואקטיביסט פוליטי אמריקאי. הוא הופיע לעיתים קרובות כשהכתובת "המכונה הזו הורגת פשיסטים" מודבקת על הגיטרה שלו. גאת'רי כתב שירי מחאה ופולק מפורסמים רבים, בהם "הארץ הזו היא הארץ שלך" ("This Land is Your Land") ו"אין לי שום בית" ("I Ain't Got No Home").
גאת'רי היה מראשוני הזמרים-המשוררים שכתבו שירי מחאה בארצות הברית, והיווה למספר גדול מתוכם כמודל לחיקוי - יוצרים כמו רמבלינג ג'ק אליוט, בוב דילן, פיל אוקס, ג'וני קאש, ברוס ספרינגסטין, רוברט האנטר, הארי צ'אפין, ג'ון מלנקמפ, פיט סיגר, אנדי אירווין, ג'ו סטראמר, בילי בראג, ג'רי גרסיה, ג'יי פאראר, בוב ווייר, ג'ף טווידי, בוב צ'ילדרס, סאמי ווקר, וטום פקסטון הכירו בגאת'רי כאחד האמנים שהשפיעו עליהם רבות.
רבים משיריו עוסקים בחוויותיו בתקופת "אגן האבק" במהלך "השפל הגדול", כאשר נדד עם חקלאים שנעקרו מאוקלהומה לקליפורניה ולמד את שירי הפולק והבלוז הנודעים שלהם, מה שזיכה אותו בכינוי "טרובדור אגן האבק".
כל חייו היה גאת'רי קשור לקבוצות קומוניסטיות אמריקאיות, אם כי כנראה לא היה חבר באף אחת מהן. גאת'רי נאבק למען זכויות עובדים, ביטול ההפרדה הגזעית כלפי אפרו-אמריקאים, היה בעד הקומוניזם ואנטי-פשיזם.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
וודרו וילסון גאת'רי נולד לנורה בל (לבית שרמאן) ולצ'ארלס אדוארד גאת'רי, באוקמה שבמחוז אוקפאסקי במדינת אוקלהומה, ונקרא על שמו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שהיה אז מושל ניו ג'רזי ונבחר ב-2 ביולי ימים ספורים טרם לידתו, כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית.
צ'ארלס גאת'רי היה איש עסקים נכבד, ובשלב מסוים היה מעשירי מחוז מגוריהם, כשבבעלותו 30 חלקות אדמה. הוא היה מעורב באופן פעיל בפוליטיקה של אוקלהומה, והיה מועמד דמוקרטי שמרני למשרה במחוז. ב-1911 נטל חלק בלינץ' האלים שבוצע באם ובילד האפרו-אמריקאים לורה ולורנס נלסון, ליד אוקמה. בנו, וודי, כתב שלושה שירים על האירוע, ואמר כי אביו צ'ארלס היה מאוחר יותר חבר בארגון הגזעני השני של ה"קו קלוקס קלאן".
חייו המשפחתיים המוקדמים של וודי הושפעו ממספר שריפות, כולל אחת שגרמה לאובדן בית משפחתו באוקמה. אחותו קלרה מתה מאוחר יותר, כשהיה בן שבע, בשריפה שהתלקחה משמן פחם ששימש לחימום, ואביו, צ'ארלס, נשרף קשות גם כן בשריפת שמן פחם נוספת.
אמו של וודי, נורה, סבלה ממחלת הנטינגטון, שלא אובחנה בשעתה, והובילה לדמנציה, כמו גם לניוון שרירים. בסופו של דבר היא אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי של אוקלהומה, שם מתה ב-1930 מהמחלה.
כשנורה אושפזה, היה וודי בן 14, אביו צ'ארלס חי ועבד בפמפה שבמדינת טקסס, כדי לשלם את חובותיו שהצטברו כתוצאה מעסקאות נדל"ן כושלות. וודי ואֶחָיו היו לבדם באוקלהומה, והסתמכו על אחיהם הבכור רוי לתמיכה. בגיל 14 החל גאת'רי לעבוד בעבודות מזדמנות, קיבץ נדבות, ולפעמים ישן בבתיהם של חברי המשפחה.
בתקופה זו גילה את יכולותיו המוזיקליות. הוא למד לנגן על מפוחית פה, גיטרה ומנדולינה, גילה שהוא יכול לנגן בקלות משמיעה, והחל להשתמש בכישוריו ברחבי העיר, כשניגן עבור אוכל וכסף. הוא ניגן משמיעה בלדות ישנות ושירים אנגליים וסקוטיים קלאסיים שלמד מהורים של חברים.
על אף שלא הצטיין כתלמיד, ונשר מבית הספר התיכון בשנתו הרביעית, מוריו תיארו אותו כצעיר פיקח. הוא היה קורא נלהב במגוון של נושאים, וחברים מהתקופה ציינו שנהג לקרוא כל הזמן.
ב-1929, אביו של וודי הביא אותו לפמפה שבטקסס, אך מעט מאוד השתנה עבורו שם. גאת'רי, אז בן 18, לא רצה ללכת ללימודים בבית הספר התיכון שם, ובילה את מרבית זמנו בלמידת שירים במהלך הופעות ברחובות, וקריאה בספרייה בבית העירייה של פמפה. הוא התפתח כמוזיקאי, ונהג להופיע באופן קבוע עם אחיו למחצה של אביו, ג'ף גאת'רי, שהיה נגן כינור.
שנות השלושים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1931 נישא לאשתו הראשונה, מרי ג'נינגס, ונולדו להם שלושה ילדים, גוונדלין, סו, וביל. באותה תקופה הקים את להקתו הראשונה "The Corn Cob Trio", שלא הצליחה במיוחד. עקב המשבר הכלכלי שהביאה איתה סופת האבק הגדולה של 1935, עזב גאת'רי את טקסס, כמו רבים אחרים, בחיפוש אחר עבודה. הוא הגיע לקליפורניה ב-1937 חסר כל, בטרמפים, בהליכה ובהתגנבות לרכבות. הוא התיישב בלוס אנג'לס והחל להגיש את תוכנית הרדיו היומית "וודי ולפטי לו" בתחנת הרדיו KFVD, לצד שותפתו מקסין "לפטי לו" כריסמן. בתקופה זו הרוויח מספיק כסף כדי לשלוח לאשתו ולילדיו שנותרו מאחור בטקסס. בזמן שהגיש את התוכנית החל לפתח את סגנונו הלירי הביקורתי, נגד הפוליטיקאים המושחתים ובעלי ההון, ובעד רעיונותיו החברתיים של ישו מחד ופעילי האיגודים המקצועיים של העובדים מאידך, ולכתוב ולשיר חלק משירי הפולק ושירי המחאה שיופיעו בעתיד באלבומו הראשון, "בלדות אגן האבק" ("Dust Bowl Ballads").
בתחנת הרדיו פגש את קריין החדשות אד רובין. רובין התרשם משיר שכתב גאת'רי על הפעיל הפוליטי תומאס מוני, שהורשע שלא בצדק במשפט מפורסם באותה תקופה, וזכה לחנינה מאוחר יותר. רובין, שהפך למנטור הפוליטי של גאת'רי, הכיר לו סוציאליסטים וקומוניסטים בדרום קליפורניה, בהם השחקן וויל גיר (שבתורו הכיר לגאת'רי את ג'ון סטיינבק). רובין נותר חברו של גאת'רי לשארית חייו, ועזר לו לקבל הזמנות להופעות בחוגים הקומוניסטיים של דרום קליפורניה. על אף טענתו המאוחר יותר של גאת'רי כי "הדבר הטוב ביותר שעשיתי ב-1936 היה להצטרף למפלגה הקומוניסטית", הוא מעולם לא היה חבר במפלגה. הוא סווג כשותף אידאולוגי, אאוטסיידר שהסכים עם המצע של המפלגה אך לא היה כפוף למשמעת המפלגתית. גאת'רי כתב טור לעיתון הקומוניסטי "עולם העם" ("People's World") בשם "וודי סז", שהופיע 174 פעמים בין מאי 1939 לינואר 1940.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והסכם ריבנטרופ–מולוטוב שחתמו ברית המועצות וגרמניה הנאצית, הבעלים של תחנת הרדיו KFVD לא רצו שעובדיהם יפיצו אפולוגטיקה על ברית המועצות, ובעקבות כך גם גאת'רי וגם רובין עזבו את התחנה. ללא תוכנית הרדיו היומית, וללא אופק תעסוקתי, שב גאת'רי עם משפחתו לפמפה שבטקסס. אף על פי שאשתו מרי שמחה לשוב לטקסס, זמן קצר לאחר מכן קיבל גאת'רי את הצעתו של וויל גיר להגיע לניו יורק, והוא נדד מזרחה.
שנות הארבעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניו יורק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהגיעו לניו יורק, גאת'רי, שכונה "הקאובוי מאוקלהומה", אומץ בחום על ידי קהילת הפולק השמאלנית המקומית. במשך זמן מה ישן על ספה בדירתו של וויל גיר. באותה שנה החל להקליט את ההקלטות הראשונות של שיריו, בין השאר כמה שעות של שיחה ושירים שהוקלטו על ידי חוקר הפולקלור והמפיק המוזיקלי אלן לומקס עבור ספריית הקונגרס, כמו גם את אלבומו הראשון "בלדות אגן האבק", שהוקלט עבור ויקטור טוקינג משין בקמדן שבמדינת ניו ג'רזי.
בפברואר 1940 כתב גאת'רי את שירו המפורסם ביותר "הארץ הזו היא הארץ שלך" ("This Land is Your Land"). השיר נכתב הן בהשראת חוויותיו במהלך מסע ברחבי ארצות הברית, והן בהשראת הסלידה שחש משירו של אירווינג ברלין "אלוהים ברך את אמריקה" ("God Bless America") שהתנגן רבות ברדיו באותה תקופה. גאת'רי חשב שמילות השיר אינן מציאותיות ושבעות רצון יתר על המידה. תת-הכותרת של השיר של גאת'רי הייתה "אלוהים בירך את אמריקה בשבילי" ("God Blessed America for Me"), והלחן עובד משיר גוספל ישן "או אחי האהוב" ("Oh My Loving Brother"), שהיה ידוע יותר כ"כשהעולם על האש" ("When The World's On Fire") בביצוע להקת הקאנטרי משפחת קרטר.
אמריקאים רבים אינם מודעים לעובדה שבשיר היו שני בתים שאינם מושרים בדרך כלל, ושלהם מספר גרסאות שונות. הראשון מהווה מחאה על העוני,
- "תחת צל צריח, את עמי ראיתי
- מול לשכת הסעד, את עמי ראיתי
- כשהם עמדו שם רעבים, עמדתי שם תוהה:
- האם הארץ הזו נועדה לך ולי?"
השני מהווה ביקורת על מושג הקניין הפרטי,
- "כשהלכתי, ראיתי שם שלט
- ועל השלט כתוב "אין מעבר".
- אבל על הצד השני לא היה כתוב כלום
- הצד הזה נועד לך ולי"
בגרסה אחרת, כנראה המקורית, על השלט כתוב "רכוש פרטי". הסרתם של שני הבתים האלה אפשרה לשיר להיות לשיר פופולרי שאינו מעורר מחלוקת פוליטית. השיר הוקלט רק ארבע שנים לאחר מכן, באפריל 1944.
במרץ 1940 הוזמן גאת'רי להופיע במופע צדקה בהנחיית הוועד של ג'ון סטיינבק לסיוע לפועלים חקלאיים, כדי לגייס כסף למהגרי עבודה. שם פגש גאת'רי את זמר הפולק פיט סיגר, והשניים הפכו לחברים טובים. מאוחר יותר התלווה סיגר לגאת'רי במסעו חזרה לטקסס, ופגש את בני משפחתו. סיגר סיפר על שיחה מביכה שערך עם חמותו של גאת'רי, שבה ביקשה מסיגר את עזרתו לשכנע את גאת'רי להתייחס טוב יותר לבתה.
מאפריל 1940 חיו גאת'רי וסיגר יחד בעליית הגג של הפסל הרולד אמבלן וארוסתו בגריניץ' וילג'. לגאת'רי הייתה הצלחה מסוימת בניו יורק באותה תקופה כאורח בתוכנית הרדיו של CBS, "במקום ממנו באתי" ("Back Where I Come From"), והשתמש בהשפעתו כדי לסדר מקום בתוכנית לחברו לדבלי. ביתו של לדבלי שימש נקודת מפגש לחוג המוזיקאים השמאלנים בניו יורק באותה תקופה. גאת'רי ולדבלי היו חברים טובים, והופיעו יחד בברים שונים בהארלם.
בנובמבר 1941 הכיר סיגר בין גאת'רי לחברו המשורר צ'ארלס אולסון, שהיה אז עורך זוטר בכתב העת הספרותי "מכנה משותף" ("Common Ground"). הפגישה הובילה לכך שגאת'רי כתב ופרסם מאמר פרי עטו בגיליון האביב של 1942 של כתב העת. מאמר ראשון שלו שפורסם בתקשורת המיינסטרים.
בספטמבר 1940 הוזמן גאת'רי על ידי חברת הטבק "מודל" להנחות את תוכנית הרדיו שלהם "זמן עישון המקטרת". גאת'רי הרוויח מכך 180 דולר בשבוע, משכורת מרשימה לאותה תקופה. הוא הרוויח מספיק כסף כדי לשלוח תשלומים קבועים לאשתו מרי בטקסס. לבסוף הוא גם הביא את אשתו וילדיו לניו יורק, והם התגוררו לתקופה קצרה בדירה בסנטרל פארק וסט. האיחוד עם משפחתו ייצג את רצונו להיות אב ובעל טוב יותר. גאת'רי התפטר מתוכנית הרדיו לאחר השידור השביעי בטענה שהתחיל להרגיש שמנהלי התוכנית מגבילים אותו יתר על המידה ומורים לו מה לשיר. לאחר שהתאכזב מניו יורק, עזב עם מרי וילדיו לקליפורניה.
הכוראוגרפית סופי מאסלו פיתחה מופע בשם "פולקסיי" ("Folksay"), כתערובת משוכללת של מחול מודרני ובלט אשר שילב שירים של גאת'רי עם פואמה ארוכה של קרל סנדברג מ-1936 בשם "העם, כן" ("The People, Yes"). הצגת הבכורה עלתה במרץ 1942 בתיאטרון האולפן של האמפרי-וידמן בניו יורק. גאת'רי ניגן מוזיקה חיה בבכורה, בה השתתפו מאסלו ולהקת המחול שלה. כשנתיים וחצי לאחר מכן הביאה מאסלו את "פולקסיי" לשידורים הראשונים של הטלוויזיה. תחת בימויו של ליאו הורוביץ, ביצעה אותה להקה את המופע בשידור חי מול מצלמות הטלוויזיה של CBS. השידור בן ה-30 דקות שודר ב-WCBW, תחנת הטלוויזיה החלוצית של CBS בניו יורק (כיום WCBS-TV) ב-24 בנובמבר 1944. גאת'רי ועמיתו זמר הפולק טוני קרייבר ניגנו בגיטרה, שרו שירים, וקראו מהפואמה של סנדברג. התוכנית קיבלה ביקורות חיוביות, והופיעה פעם נוספת ב-WCBW בתחילת 1945.
צפון-מערב הפסיפיק
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1941, לאחר שהות קצרה בלוס אנג'לס, עבר גאת'רי עם משפחתו צפונה לשכונת לנטס בפורטלנד שבמדינת אורגון, מתוך הבטחה לקבלת מקום עבודה. הבמאי גונתר פון פריטש ביים אז סרט דוקומנטרי על בנייתו של סכר גרנד קולי בנהר קולומביה על ידי הממשל הפדרלי, והיה זקוק למְסַפֵּר. אלן לומקס המליץ לגאת'רי להיות המספר של הסרט ולשיר בו שירים. הפרויקט המקורי היה אמור להימשך 12 חודשים, אבל ככל שהיוצרים הפכו למודאגים יותר מליהוקו של אדם כה מזוהה פוליטית כמו גאת'רי לסרט הזה, כך הם מזערו את תפקידו. מחלקת הפנים של ארצות הברית שכרה את שירותיו לחודש כדי שיכתוב שירים על נהר קולומביה ועל בניית הסכרים הפדרליים עבור פסקול הסרט התיעודי. גאת'רי טייל בנהר קולומביה ובצפון-מערב הפסיפיק, ואמר כי הוא "לא יכול להאמין, זה גן עדן". נראה כי חוויה זו עוררה בו השראה יצירתית. בחודש אחד כתב גאת'רי 26 שירים, ביניהם שלושה מן המפורסמים ביותר שלו: "Roll On, Columbia, Roll On", "Pastures of Plenty", ו"סכר גרנד קולי" ("Grand Coulee Dam"). השירים ששרדו יצאו במסגרת אלבומו "אוסף נהר קולומביה" ("The Columbia River Collection"). הסרט "נהר קולומביה" לא הושלם עד 1949. עם סיום החודש באורגון ובוושינגטון רצה גאת'רי לשוב לניו יורק. מרי, שנמאסה עליה העקירה המתמדת, אמרה לו שיעזוב בלעדיה ובלעדי הילדים. אף על פי שגאת'רי ראה שוב את מרי, פעם אחת בסיבוב הופעות בלוס אנג'לס עם "זמרי לוח השנה" ("The Almanac Singers"), היה זה למעשה סיום נישואיהם. גירושיהם היו דבר קשה, משום שמרי הייתה קתולית, אך היא הסכימה לכך לבסוף באי-רצון בדצמבר 1943.
זמרי לוח השנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שסיים את עבודתו בצפון-מערב ארצות הברית, התכתב גאת'רי עם פיט סיגר ושוחח איתו על להקת הפולק המחאתית החדשה של סיגר, "זמרי לוח השנה". גאת'רי שב לניו יורק ותכנן לתור את הארץ כחבר הלהקה. הלהקה עבדה במקור מתוך עליית גג בניו יורק בה אירחה מופעים קבועים. אולם לבסוף צמחה הלהקה מעבר למידותיה של עליית הגג, ועברה למגורים קואופרטיביים ב"בית לוח השנה" בגריניץ' וילג'.
בתחילה סייע גאת'רי לכתוב ולשיר את מה שחברי הלהקה כינו "שירי שלום"; כל עוד הסכם ריבנטרופ–מולוטוב היה בתוקף, עד שפלש אדולף היטלר לברית המועצות ביוני 1941, הקו של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית היה שמלחמת העולם השנייה היא הונאה קפיטליסטית. לאחר פלישתו של היטלר לברית המועצות החלה הלהקה לכתוב שירים אנטי-פשיסטיים. חברי "זמרי לוח השנה" ודיירי "בית לוח השנה" היו חבורה של מוזיקאים שחבריה הרשמיים הוגדרו באופן רופף, אם כי החברים המרכזיים היו גאת'רי, פיט סיגר, מילרד למפל, ולי הייז. בהתאם לאידיאליים הסוציאליסטיים המשותפים, הארוחות, מטלות הבית, והשכירות ב"בית לוח השנה" היו משותפים. ההופעות בימי ראשון היו הזדמנות טובה לאסוף כספי תרומות לתשלום שכר הדירה. הקרדיטים לשירים שנכתבו בבית לוח השנה התחלקו בין כל החברים, אם כי במקרה של השיר "משרתת האיחוד" ("Union Maid"), חברי הלהקה הצהירו מאוחר יותר כי גאת'רי כתב את השיר, כדי להבטיח שילדיו יקבלו תמלוגים.
גאת'רי הוסיף אותנטיות לעבודתם, שכן הוא היה אוקלהומי שבאמת הגיע ממעמד הפועלים. "ליבה של אמריקה התגלם בוודי...ובשביל השמאל הניו-יורקי שהיה בעיקרו יהודי, דור ראשון או שני באמריקה, ושניסה נואשות להפוך לאמריקני, אני חושב שדמות כמו וודי הייתה בעלת חשיבות רבה מאוד", אמר חבר של חברי הלהקה, אירווין סילבר. גאת'רי הדגיש באופן קבוע את תדמיתו כאיש מעמד הפועלים, ודחה שירים שלדעתו לא הרגישו כמו חלק מזרם הבלוז והקאנטרי הכפרי שהוא הכיר, ורק לעיתים רחוקות תרם למטלות הבית. חברת הבית, אגנס "סיס" קנינגהם, גם כן מאוקלהומה, ציינה מאוחר יותר כי וודי "אהב שאנשים יחשבו עליו כעל איש מעמד פועלים אמיתי ולא כאינטלקטואל". גאת'רי תרם בכתיבת שירים ובאותנטיות באותה מידה עבור הפרויקט של פיט סיגר אחרי זמרי לוח השנה, "שירי העם" ("People's Songs"), שהיה עלון חדשות וארגון אמרגנות עבור זמרים חברתיים, שנוסד ב-1945.
נועד לתהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאת'רי היה מחבר פורה שכתב אלפי עמודים של פואמות ופרוזות שלא פורסמו, כשרבות מהן נכתבו בזמן שחי בניו יורק. לאחר סבב הקלטות עם אלן לומקס, הציע לומקס לגאת'רי לכתוב אוטוביוגרפיה. לומקס חשב שהתיאורים של גאת'רי על התבגרותו היו מהתיאורים המשובחים ביותר שקרא על ילדות באמריקה. באותה תקופה פגש גאת'רי את הרקדנית היהודייה הצעירה מרג'ורי מזי"א, שתהפוך בהמשך לאשתו השנייה. מזי"א הייתה מורה בבית הספר היוקרתי למחול של מרתה גרהם, שם סייעה לסופי מאסלו עם היצירה שלה ששילבה את גאת'רי, "פולקסיי". המופע כלל בתוכו את הפולקלור והפואמה של קרל סנדברג, וגם עיבודים למחול של שירים של גאת'רי מאלבומו "בלדות אגן האבק". גאת'רי המשיך לכתוב שירים והחל לעבוד על האוטוביוגרפיה שלו. המוצר הסופי, "נועד לתהילה" ("Bound for Glory"), הושלם בעזרת עזרתה הסבלנית לעריכה של מזי"א, ופורסם לראשונה ב-1943. האוטוביוגרפיה סופרה בצורה חיה וססגונית בדיאלקט של מדינת המוצא של גאת'רי, עם הכישרון ויכולת הדימוי של מספר סיפורים משובח. ה-"Library Journal" התלונן על ה"העתקה הקפדנית מדי של השיח האנאלפביתי", אבל קליפטון פיידמן, שכתב ביקורת על הספר עבור "הניו יורק טיימס", שיבח את הספר וכתב כי "יום אחד אנשים יתעוררו לעובדה שוודי גאת'רי ועשרת אלפי השירים שמזנקים ונופלים ממיתרי קופסת המוזיקה שלו הם נכס לאומי, ממש כמו ילוסטון ויוסמיטי, והם חלק מהדברים הטובים ביותר שיש לארץ הזו להראות לעולם". הספר עובד בהמשך לסרט תחת אותו השם, בבימויו של האל אשבי, שיצא לאקרנים ב-1976.
הקלטות אש
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1944 פגש גאת'רי את מוזס "מו" אש מחברת ההקלטות "פולקווייז רקורדס" ("Folkways Records"), עבורם הקליט לראשונה את שירו המפורסם "הארץ הזו היא הארץ שלך". במשך השנים הבאות הקליט את "בלוז האדם המודאג" ("Worried Man Blues") ועוד מאות שירים נוספים. הקלטות אלה שוחררו מאוחר יותר על ידי "פולקווייז" ו"סטינסון רקורדס" ("Stinson Records"), להן היו זכויות הפצה משותפות. הסדרה השלמה ביותר של ההקלטות הללו יצאה לאור בשם "הקלטות אש".
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאת'רי האמין כי הופעותיו ברחבי ארצות הברית, עם הפואמות והשירים האנטי-פשיסטיים שלו, הם השימוש הטוב ביותר בכישוריו; הוא ניסה לשכנע את הצבא האמריקאי לקבל אותו כאומן ב-USO ("United Service Organizations"), ארגון שסיפק שירותי מורל ובידור לחיילים, במקום לגייס אותו כחייל. אולם משניסיונותיו כשלו, לחצו עליו חבריו סיסקו יוסטון וג'ון לונגי להצטרף אליהם ולהתגייס לצי הסוחר האמריקאי. גאת'רי שמע בעצתם והתגייס לצי הסוחר ביוני 1943. בתפקיד זה ליווה שיירות ימיות על סיפונן של שלוש אוניות סוחר שונות, בעיקר במסגרת המערכה באוקיינוס האטלנטי. הוא שירת כמגיש אוכל, מנקה שולחנות ושוטף כלים, ולעיתים קרובות שר לחברי הצוות כדי לעודד את רוחם במהלך המסעות הטרנס-אטלנטיים. אונייתו הראשונה עלתה על מוקש בים התיכון, שהביא למותו של אדם אחד על הסיפון, אולם האונייה הצליחה לעשות את דרכה לביזרטה שבתוניסיה בכוחות עצמה. אונייתו האחרונה הובילה חיילים מארצות הברית לאירופה עבור הפלישה לנורמנדי. גאת'רי היה על סיפונה כאשר האונייה נפגעה מירי טורפדו מצוללת איוב גרמנית ליד חוף יוטה ב-5 ביולי 1944. הפגיעה הובילה לפציעתם של שנים עשר חברי צוות. גאת'רי לא נפגע והאונייה המשיכה לצוף עד שנגררה לתיקון בניוקאסל שבאנגליה, לפני ששבה לארצות הברית. גאת'רי היה תומך פעיל של האיגוד הימי הלאומי, האיגוד המרכזי של המלחים האמריקאים בזמן המלחמה. גאת'רי כתב שירים על החוויות שלו בצי הסוחר, אך מעולם לא היה מרוצה מהתוצאות. חברו ג'ון לונגי כתב על כך מאוחר יותר בספרו "וודי, סיסקו ואני", שמתאר את התקופה הזו שלו ושל גאת'רי בצי הסוחר. ב-1945 קשריו של גאת'רי עם הקומוניזם הפכו אותו ללא כשיר לשירות נוסף בצי הסוחר, והוא גויס לצבא האמריקאי.
בעת חופשה מהצבא באותה שנה נישא גאת'רי לרקדנית מרג'ורי מזי"א. לאחר שחרורו הם עברו לבית בשדרת מרמייד בקוני איילנד, ובמהלך השנים יחדיו נולדו להם ארבעה ילדים, הבנות קאת'י ונורה, והבנים ארלו וג'ודי. הרב שלימד את ארלו לקרוא בתורה לקראת בר המצווה שלו היה מאיר כהנא. קאת'י נספתה בשריפה בגיל ארבע, מה שהכניס את גאת'רי לדיכאון חריף. ארלו וג'ודי הלכו בעקבות אביהם והפכו לזמרים-יוצרים בעצמם, וארלו התפרסם בשנות השישים והשבעים כזמר מחאה. במהלך התקופה הזו כתב והקליט וודי גאת'רי את אלבומו "Songs to Grow on for Mother and Child", אוסף של מוזיקה לילדים, שכולל בתוכו את השיר "לילה טוב ארלו הקטן ('לילה טוב אהוב קטן')" ("Goodnight Little Arlo (Goodnight Little Darlin')" שנכתב כשארלו היה כבן תשע.
ב-1948, התרסקות של מטוס שנשא 28 פועלים חקלאיים מקסיקנים, שגורשו בחזרה למקסיקו מאוקלנד (קליפורניה) שבקליפורניה, העניקה לו השראה לכתוב את השיר "מגורש (תאונת מטוס בלוס גאטוס)" ("Deportee (Plane Wreck at Los Gatos)".
ב-1949 הופיעה המוזיקה של גאת'רי בסרט התיעודי "נהר קולומביה", שנשלם לאחר דחייה ממושכת עקב מלחמת העולם השנייה.
שדרת מרמייד
[עריכת קוד מקור | עריכה]השנים בהן חי בשדרת מרמייד היו מהפוריות ביותר שלו כמחבר. כתביו הנרחבים מהתקופה הועברו לארכיון, ושומרו על ידי אשתו מרג'ורי, ומאוחר יותר טופלו בעיקר על ידי בתו נורה. כמה מכתבי היד מכילים קשקושים של ארלו הצעיר ושל צאצאיו האחרים של גאת'רי. בתקופה זו למד רמבלינג ג'ק אליוט בהרחבה מגאת'רי, תוך ביקורים בביתו וצפייה בתהליכי היצירה שלו. אליוט, כמו בוב דילן לאחר מכן, העריץ את גאת'רי וקיבל השראה מסגנון הביצוע והרפטואר שלו.
בשל התדרדרותו העתידית של גאת'רי עקב מחלת הנטינגטון, בה לקה גאת'רי בעקבות אמו, דילן, ובנו של גאת'רי, ארלו, טענו מאוחר יותר כי הם למדו הרבה מסגנון הביצוע של וודי מאליוט. כשנשאל על טענתו של ארלו, אמר אליוט כי "הם מחמיאים לי, דילן למד ממני בדיוק כמו שלמדתי מוודי, וודי לא לימד אותי, הוא רק אמר, 'אם אתה רוצה ללמוד משהו, פשוט תגנוב אותו - זו הצורה בה אני למדתי מלדבלי'"
שנות החמישים והשישים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התדרדרותו הבריאותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנות הארבעים התדרדרה בריאותו של גאת'רי והתנהגותו נעשתה בלתי יציבה. לאחר אבחנות אחרות, בהן אלכוהוליזם וסכיזופרניה, הוא אובחן לבסוף ב-1952 כחולה במחלת הנטינגטון, ממנה מתה אימו. מתוך אמונה שהוא מהווה סכנה לילדיהם, הציעה לו מרג'ורי לשוב לקליפורניה בלעדיה, והם בסופו של דבר התגרשו.
עם שובו לקליפורניה התגורר גאת'רי בתיאטריקום בוטניקום, תיאטרון קיצי ופתוח בחיק הטבע שהוקם ונוהל על ידי חברו וויל גיר. הוא חיכה שהאקלים הפוליטי האנטי-קומוניסטי של הרשימות השחורות בהן נכללו שחקנים וזמרים בתקופת המקארתיזם יחלוף. בעת שהחמיר מצבו הבריאותי, פגש והתחתן עם אשתו השלישית, אנקה ואן קירק. יחד הביאו לעולם ילדה, לורינה לין. לאחר מכן עבר הזוג לזמן קצר להתגורר בפרוט קוב (Fruit Cove; (אנ')) שבמדינת פלורידה. הם התגוררו שם באוטובוס על חלקת אדמה בבעלותו של חברו של גאת'רי, סטטסון קנדי. זרועו של גאת'רי נפגעה באותה תקופה כאשר בנזין בו השתמשו להצית מדורה התפוצץ. על אף שהצליח לרכוש מחדש את היכולת להזיז את זרועו, הוא מעולם לא היה מסוגל לשוב ולנגן עוד בגיטרה. ב-1954 עברו בני הזוג לניו יורק. זמן קצר לאחר מכן הגישה אנקה תביעה לגירושים, עקב המאמץ הרב שבטיפול בגאת'רי המתדרדר. אנקה עזבה את ניו יורק לבדה, ואפשרה לחברים לאמץ את בתם המשותפת לורינה לין. ללורינה לא היה כל מגע נוסף עם הוריה הביולוגיים, והיא נהרגה בתאונת דרכים בקליפורניה ב-1973 בגיל 19. לאחר הגירושים, אשתו השנייה של גאת'רי, מרג'ורי, נכנסה מחדש לחייו, וטיפלה בו עד למותו.
לאחר שאיבד עוד ועוד את יכולתו לשלוט בשריריו, אושפז גאת'רי בבית החולים הפסיכיאטרי "גרייסטון פארק" במחוז מוריס שבמדינת ניו ג'רזי, שם שהה בין השנים 1956 ל-1961. לאחר מכן הועבר לבית החולים הממשלתי של ברוקלין (כיום "מרכז קינגסבורו לפסיכיאטריה") במזרח פלטבוש שבברוקלין, ניו יורק, בו שהה עד 1966, ולבסוף הועבר למרכז הפסיכיאטרי "קרדמור" בקווינס וילג' שבקווינס, ניו יורק, שם שהה עד למותו ב-1967. מרג'ורי והילדים ביקרו את גאת'רי ב"גרייסטון פארק" בכל יום ראשון. הם ענו לדואר מעריצים שנשלח לגאת'רי ושיחקו בשטחי בית החולים. בסופו של דבר, הזמין אותם מעריץ ותיק של גאת'רי להשתמש בביתו הסמוך לצורך ביקוריהם בימי ראשון. זה נמשך עד שגאת'רי הועבר לבית החולים בברוקלין, שהיה קרוב יותר להווארד ביץ', קווינס, היכן שהתגוררו אז מרג'ורי והילדים.
בשנים האחרונות לחייו היה גאת'רי רוב הזמן בודד, למעט הביקורים ממשפחתו. התקדמות המחלה גרמה לקושי להיות בסביבתו. מחלתו של גאת'רי למעשה לא טופלה, בשל מחסור במידע על המחלה. מותו בעקבות סיבוכי המחלה סייע בהעלאת המודעות למחלה, והוביל את מרג'ורי לעזור לייסד את "הועד למלחמה במחלת ההנטינגטון", שהפך מאוחר יותר ל"אגודה האמריקאית למחלת ההנטינגטון". אף אחד משלושת ילדיו הנותרים של גאת'רי מאשתו מרג'ורי לא פיתח תסמינים של מחלת הנטינגטון. ביל, בנה של אשתו הראשונה של גאת'רי, מרי, נהרג בתאונת רכבת בפומונה שבקליפורניה בגיל 23. ילדיו האחרים ממרי, גוונדולין וסו, סבלו מהמחלה, ושתיהן מתו בגיל 41.
תחיית הפולק ומותו של גאת'רי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים החל דור חדש של יוצרים צעירים לקבל השראה מזמרי פולק כמו גאת'רי. "מחיי הפולק" הללו נהגו להביע מסרים פוליטיים נוקבים יותר בשירים שלהם מהדור שקדם להם. הייתה זו תחייתו של הפולק האמריקאי, שהחל להתמקד בעיקר בנושאים האקטואליים, כגון "התנועה לזכויות האזרח" ו"תנועת חופש הדיבור" של אוניברסיטת ברקלי. כיסים של זמרי פולק התפתחו ברחבי הארץ במקומות כמו קיימברידג', מסצ'וסטס, וגריניץ' וילג' שבניו יורק. אחד ממבקריו של גאת'רי ב"גרייסטון פארק" היה בוב דילן בן ה-19, אשר העריץ את גאת'רי והגיע לבקרו ולשיר לו את "שיר לוודי" ("Song to Woody") שכתב לכבודו ב-1961 (אירוע הנרמז בסרט "אני לא שם" מ-2007). דילן כתב, בהתייחסו ליצירותיו של גאת'רי, כי "השירים עצמם היו באמת מעבר לקטגוריה. היה בתוכם את ההיקף האינסופי של האנושיות". לאחר שנודע לו על מקום הימצאו של גאת'רי, ביקר אותו דילן באופן קבוע.
עד למותו התגלתה עבודתו לקהל חדש, שנחשף אליו בעיקר דרך דילן, פיט סיגר, רמבלינג ג'ק אליוט, אשתו לשעבר מרג'ורי, בנו ארלו, וחברים חדשים נוספים במסגרת תחיית הפולק.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאת'רי היה נשוי שלוש פעמים, והביא לעולם שמונה ילדים, בהם ארלו גאת'רי, שהתפרסם בשנות השישים והשבעים כזמר מחאה בזכות עצמו. וודי גאת'רי מת ב-3 באוקטובר 1967, עקב סיבוכים של תסמונת הנטינגטון, מחלה נוירולוגית ניוונית-סופנית בה לקה.
מורשתו המוזיקלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרן, ארכיון, ומרכז וודי גאת'רי
[עריכת קוד מקור | עריכה]"קרן וודי גאת'רי" היא עמותה ללא כוונת רווח ששימשה כמנהלת וכמטפלת ב"ארכיון וודי גאת'רי", הארכיון הגדול ביותר בעולם של חומריו של וודי גאת'רי. ב-1996 בניו יורק נפתח לראשונה הארכיון לציבור. ב-2013 הועבר הארכיון מניו יורק ל"מרכז וודי גאת'רי" בטלסה שבאוקלהומה, לאחר שנרכש על ידי "קרן ג'ורג' קייזר" שבטלסה. המרכז נפתח באופן רשמי ב-27 באפריל 2013. "מרכז וודי גאת'רי" כולל, בנוסף לארכיון, מוזיאון המתמקד בחייו ובהשפעתו של גאת'רי באמצעות המוזיקה שלו, כתביו, אומנותו, ופעילותו הפוליטית. המוזיאון פתוח לציבור, אך הארכיון פתוח רק לחוקרים ובתיאום פגישה מראש. הארכיון כולל אלפי פריטים הקשורים לגאת'רי, כולל יצירות אומנות מקוריות, ספרים, התכתבויות, מילות שיר, כתבי יד, מחברות, כתבי עת, מסמכים אישיים, תצלומים, מחברות שרבוט, ואוספים מיוחדים נוספים.
אני שונא שיר שגורם לך לחשוב שאתה לא טוב מספיק. אני שונא שיר שגורם לך לחשוב שפשוט נולדת להפסיד. שנועדת להפסיד. לא טוב לאף אחד. לא טוב לכלום. כי אתה מבוגר מדי או צעיר מדי או שמן מדי או רזה מדי או מכוער מדי או יותר מדי כך או יותר מדי אחרת. שירים שמזלזלים בך. שירים שממעיטים בערכך או צוחקים על חשבון המזל הרע שלך או מסעותייך הקשים.
אני כאן כדי להילחם בשירים הללו עד נשמת אפי האחרונה ועד טיפת דמי האחרונה. אני כאן כדי לשיר שירים שיוכיחו לך שזהו העולם שלך ושאם הוא הכה אותך בצורה די קשה והנחית עלייך תריסר מכות, לא משנה באיזה צבע אתה, באיזה גודל אתה, או איך אתה בנוי. אני כאן כדי לשיר את השירים שיגרמו לך להתגאות בעצמך ובעמלך.
— גאת'רי על כתיבת שירים
מילות השירים הכתובות של גאת'רי שמעולם לא נחשפו, הנמצאות בארכיון, היוו נקודת מוצא לכמה אלבומים, בהם האלבומים המשותפים של הלהקה וילקו ובילי בראג, "שדרת מרמייד" ("Mermaid Avenue"), ו"שדרת מרמייד החלק השני" ("Mermaid Avenue Vol. II"), שנוצרו בהקלטות ב-1998 לבקשת בתו של גאת'רי, נורה. השלישייה האמריקאית הילידית (מאומת נאוואחו), בלאקפייר, גם כן עבדה עם מילות שיר של גאת'רי שלא פורסמו, לבקשת נורה. אלבומה של ג'ונתה ברוק מ-2008, "The Works", משלב אף הוא מילים של גאת'רי מן הארכיון שהולחנו על ידי ברוק. האוסף רב-המשתתפים "צליל של תקווה: חגיגה של וודי גאת'רי" ("A Celebration of Woody Guthrie") יצא לאור ב-2011. נורה בחרה את ג'יי פאראר, וויל ג'ונסון, אנדרס פארקר, ואת יים יימס כדי להקליט את המילים של אביה עבור האלבום "New Multitudes" ב-2012, כדי להנציח את זכר יום השנה ה-100 להולדת אביה. בנוסף, יצא לאור באותה שנה מארז התקליטורים של וילקו ובילי בראג "שדרת מרמייד: ההקלטות המלאות" ("Mermaid Avenue: The Complete Sessions").
פסטיבל הפולק וודי גאת'רי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות השישים לא הייתה מעוניינת עיר הולדתו של גאת'רי, אוקמה שבאוקלהומה, להנציח את זכרו. חלק מתושבי אוקמה התייחסו לגאת'רי בחשד ובאיבה עקב היותו קומוניסט. ב-1971 מועצת העיר של אוקמה סירבה להכריז על "יום וודי גאת'רי" בעיר, עקב דעותיו הפוליטיות. בשנות השבעים, בעוד שרבים מצעירי אוקמה לא שמעו מעולם על גאת'רי, החלו מעריציו לעלות לרגל לאוקמה כדי לבקר בבית בו גדל. רק בסוף שנות התשעים, כשבילי בראג ביקר באוקמה לצורך צילומי הסרט הדוקומנטרי "איש בחול" ("Man in the Sand"), שתיעד את יצירת האלבום "שדרת מרמייד", שהורכב ממילות שירים של גאת'רי שלא פורסמו מעולם ללחנים של בראג ולהקת וילקו, החלה העיר לאמץ את ילידה הסורר גאת'רי.
"פסטיבל הפולק וודי גאת'רי" נחנך ב-1998, כשבאורח הולם, בראג היה מחונכיו, והוא מתקיים מדי שנה באמצע יולי כדי להנציח את חייו ואת המוזיקה של גאת'רי. הפסטיבל מתקיים בסוף השבוע הקרוב ביותר ליום הולדתו של גאת'רי (14 ביולי) בעיר הולדתו אוקמה. הפסטיבל מתוכנן ומוצא לפועל מדי שנה על ידי "קואליציית וודי גאת'רי", שמטרתה היא להנציח את חייו ואת המורשת המוזיקלית של גאת'רי. הקואליציה הסמיכה פסל ילידי-אמריקאי (מסקוגי) מקומי ללהק פסל ברונזה של גאת'רי והגיטרה שלו, יחד עם הכתובת המפורסמת על הגיטרה שלו: "המכונה הזו הורגת פשיסטים". הפסל, שפוסל על ידי האמן דן ברוק, עומד לאורך הרחוב הראשי של אוקמה, בלב מרכז העיר, ונחשף בשנת הפתיחה של הפסטיבל.
אחותו הצעירה של גאת'רי, מרי ג'ו גאת'רי אדג'מן, היא אורחת הכבוד הרב-שנתית של הפסטיבל.
שירים יהודיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמה של מרג'ורי מזי"א, אשתו השנייה של גאת'רי, עליזה גרינבלאט, הייתה משוררת יידיש ידועה. הוריה של מרג'ורי לא היה מרוצים בתחילה מנישואיה לנוצרי קומוניסט, אך במשך הזמן נקשרה ידידות אמיצה בין גאת'רי לחמותו היהודייה, שהתגוררה מול בית משפחת גאת'רי בברוקלין בשנות הארבעים. גאת'רי וגרינבלאט דנו לעיתים קרובות בפרויקטים האומנותיים שלהם, וביקרו זה את יצירתו של זו. הם מצאו שפה משותפת באהבתם המשותפת לתרבות ולצדק חברתי, למרות הרקעים השונים שלהם. שיתוף הפעולה ביניהם פרח בשנות ה-40 בברוקלין, היכן שהתרבות היהודית הייתה קשורה במוזיקה, מחול מודרני, שירה, ופעילות פוליטית אנטי-פשיסטית, פרו-פועלית, וסוציאליסטית. גאת'רי קיבל השראה לכתוב שירים מתוך מערכת היחסים הזו. הוא זיהה את בעיותיהם של היהודים עם אלה של עמיתיו האוקלהומיים, ועם אלה של קהילות מדוכאות נוספות.
מילות השירים הללו התגלו לאחר מותו על ידי בתו נורה, והולחנו והוקלטו על ידי קבוצת הכלייזמרים היהודים "כלייזמטיקס", ויצאו במסגרת האלבום "Woody Guthrie's Happy Joyous Hanukkah" ב-2007. בנוסף, הוציאו ה"כלייזמטיקס" גם את "Wonder Wheel – Lyrics by Woody Guthrie", אלבום שמכיל שירים עם מילים רוחניות שנכתבו על ידי גאת'רי והולחנו על ידי הלהקה. האלבום, שהופק על ידי דני בלום, זכה בפרס גראמי בקטגוריית האלבום הטוב ביותר במוזיקת עולם עכשווית.
מחוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז מותו, מספר אומנים הוקירו את זכרו של גאת'רי על ידי ביצוע גרסאות כיסוי לשיריו, או על ידי הקדשת שירים לגאת'רי. ב-20 בינואר 1968, כשלושה חודשים לאחר מותו של גאת'רי, הפיק הרולד לוונטל מופע מחווה לגאת'רי באולם הקרנגי הול בניו יורק. בין האומנים שהופיעו במופע היו רמבלינג ג'ק אליוט, פיט סיגר, טום פקסטון, בוב דילן והלהקה, ג'ודי קולינס, ארלו גאת'רי, ריצ'י הייבנס, אודטה, ואומנים נוספים. לוונטל חזר על מופע המחווה ב-12 בספטמבר 1970, בהוליווד בול. הקלטות של שני המופעים הללו יצאו לבסוף כשני אריכי-נגנים, ומאוחר יותר אוחדו לתקליט אחד.
זמר הפולק האירי, כריסטי מור, הושפע מאוד מיצירתו של גאת'רי, ובאלבום הבכורה שלו "Prosperous" ביצע את שיר המחאה של גאת'רי "טבח לאדלו" ("The Ludlow Massacre"), ואת שירו של דילן "שיר לוודי" ("Song to Woody"). דילן כתב גם את השיר "מחשבות אחרונות על וודי גאת'רי" ("Last Thoughts on Woody Guthrie") כמחווה. חברו של כריסטי מור ללהקת "פלאנקסטי", אנדי אירווין, מעריץ ותיק של גאת'רי, כתב את שיר המחווה שלו לגאת'רי "Never Tire of the Road" (שיצא באלבומו "גשם על הגג" ("Rain on the Roof") ב-1996), הכולל את הפזמון משירו של גאת'רי "אתם הפשיסטים נועדתם להפסיד" ("You Fascists Are Bound to Lose") שהוקלט במרץ 1944. בנוסף, ב-1986 הקליט אירווין גם את שני החלקים של "הבלדה של טום ג'ואד" מאת גאת'רי כשיר מלא תחת הכותרת "טום ג'ואד", שיצא באלבומה הראשון של להקתו האחרת של אירווין, "רחוב פטריק" ("Patrick Street"). ברוס ספרינגסטין ביצע גם כן גרסת כיסוי לשירו של גאת'רי "הארץ הזו היא הארץ שלך", שיצאה באלבום ההופעות החיות שלו "Live 1975–85", שיצא לאור ב-1986. בהקדמה לשיר, התייחס ספרינגסטין לשיר כאל "אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו".
ב-1979 יצא אלבומו של סמי ווקר, "Songs From Woody's Pen", על ידי "פולקווייז רקורדס". סמי ווקר אמר על גאת'רי "אני לא יכול לחשוב על כמעט אף אחד אחר שהייתה לו השפעה כה רבה על סגנון השירה שלי ועל כתיבת השירים שלי כמו וודי".
זמר אחר שהושפע רבות מגאת'רי היה פיל אוקס שכתב לזכרו את השיר "נועד לתהילה" ("Bound for Glory"). זמרים רבים, ביניהם פיט סיגר, דילן, ג'ואן באאז, ארלו גאת'רי, בילי בראג ואחרים מוסיפים לשיר את שיריו של גאת'רי, שאת חלקם לא הספיק לשיר בעצמו, למשל השיר "מגורש (תאונת מטוס בלוס גאטוס)" ("Deportee (Plane Wreck at Los Gatos)" שהולחן והושר על ידי סיגר בערוב ימיו של גאת'רי.
בספטמבר 1996 אירחו היכל התהילה של הרוק אנד רול ואוניברסיטת קייס ווסטרן רזרב בקליבלנד שבמדינת אוהיו במשותף את "Hard Travelin': The Life and Legacy of Woody Guthrie", כנס בן עשרה ימים שכלל פאנלים, הרצאות והופעות. הכנס הפך לראשון במה שיהפוך לכנס השנתי של המוזיאון בסדרת "האמנים הגדולים במוזיקה האמריקאית". נקודות השיא בכנס היו הנאום הפותח של ארלו גאת'רי, כמו גם המופעים המוזיקליים של שבת בערב בתיאטרון האודיון, ושל ראשון בערב בסוורנס הול, ביתה של תזמורת קליבלנד. המוזיקאים שהופיעו במהלך הכנס כללו את ארלו גאת'רי, ברוס ספרינגסטין, בילי בראג, פיט סיגר, רמבלינג ג'ק אליוט, האינדיגו גירלז, אליס פול, ג'ימי להפייב, אני דיפרנקו, ואחרים. ב-1999 הוציאה "הוצאת אוניברסיטת וזליאן" לאור אוסף של מאמרים מהכנס, וחברת התקליטים של דיפרנקו, "Righteous Babe Records", הוציאה ב-2000 את האלבום "Til We Outnumber 'Em" שמתעד את ההופעה החיה בסוורנס הול.
בין השנים 1999 ל-2002 הציג הסמית'סוניאן את התערוכה הנודדת "הארץ הזו היא הארץ שלך: חייו ומורשתו של וודי גאת'רי". באמצעות שיתוף הפעולה עם נורה גאת'רי הציגה התערוכה חפצים, איורים, קטעי צילום, ומופעים מוקלטים שטרם נראו, וחשפה אדם מורכב שהיה בעת ובעונה אחת משורר, מוזיקאי, מוחה, אידיאליסט, נווד ואגדת פולק.
ב-2003 הפיק ג'ימי להפייב מופע מחווה לגאת'רי בשם "Ribbon of Highway, Endless Skyway". המופע הופיע ברחבי הארץ וכלל צוות משתנה של זמרים-יוצרים שביצעו שירים של גאת'רי לבדם. בין השירים הוקראו כתביו הפילוסופיים של גאת'רי על ידי מספר. בנוסף ללהפייב, חלק מהחברים בצוות ההופעות המשתנה היו אליס פול, סלייד קליבז, אלייזה גילקסן, ג'ואל רפאל, הצמד הנשוי שרה לי גאת'רי (בתו של ארלו ונכדתו של וודי) וג'ון איריון, מייקל פרקאסו, והאחיות ברנס. האוקלהומי בוב צ'ילדרס שימש כמספר. כאשר התפשטה השמועה על המופע, החלו אומנים ליצור קשר עם להפייב, שהתנאי היחיד שלו להשתתפות במופע היה שלאומנים יהיה קשר ממשי של שאיבת השראה מגאת'רי. כל אמן בחר את השירים של גאת'רי שהוא יבצע במהלך המופע. המופע הראשון התקיים ב-5 בפברואר 2003 באודיטוריום ריימן בנאשוויל שבמדינת טנסי. חלק מקוצר מהמופע הוצג ב"נאשוויל שרה וודי" ("Nashville Sings Woody"), מופע מחווה נוסף להנצחת המוזיקה של גאת'רי. המשתתפים ב"נאשוויל שרה וודי", מופע צדקה למען "קרן וודי גאת'רי" והארכיון, כללו את ארלו גאת'רי, מרטי סטיוארט, ננסי גריפית', גאי קלארק, רמבלינג ג'ק אליוט, ג'ניס איאן, ואחרים.
ב-17 באוקטובר 2007 זכו וודי ומרג'ורי גאת'רי להוקרה במופע מוזיקלי בוובסטר הול שבניו יורק. האירוע, שהונחה על ידי השחקן והפעיל טים רובינס, והועלה כאירוע צדקה למען "החברה האמריקאית למחלת ההנטינגטון" לרגל יום השנה הארבעים להיווסדו של הארגון, כלל בין שאר האומנים את בילי בראג.
בסרט "אני לא שם" מ-2007, אחת הדמויות בסרט היא נער אפרו-אמריקאי שקורא לעצמו "וודי גאת'רי". המטרה של הדמות הזו הייתה לשמש מקור התייחסות לאובססיה של דילן לגאת'רי בתקופת נעוריו. במהלך הסרט ישנה אף סצנה בה וודי הבדיוני מבקר את וודי האמיתי בעודו שוכב, חולה וגוסס בבית החולים בניו יורק (במה שמהווה אזכור לתקופה בה דילן בן ה-19 ביקר בקביעות את האליל שלו, לאחר שנודע לו על מקום הימצאו, בזמן שזה היה מאושפז בניו יורק במהלך שנות השישים.
מחלוקת זכויות היוצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על כתב היד של "הארץ הזו היא הארץ שלך" כתב גאת'רי:
שיר זה מוגן בזכויות יוצרים בארצות הברית תחת הגנת זכויות היוצרים מס' #154085, לתקופה של 28 שנים, וכל מי שיתפס שר אותו ללא אישור שלנו, יהיה חבר די טוב שלנו, כי אנחנו לא שמים קצוץ. פרסמו אותו. כתבו אותו. שירו אותו. ריקדו אותו. עשו לו יודל. אנחנו כתבנו אותו, זה כל מה שרצינו לעשות.
כיום מספר ארגונים שונים טוענים לזכויות יוצרים על רבים מהשירים של גאת'רי. כשאתר ההומור "ג'יבג'אב" פרסם פרודיה על "הארץ הזו היא הארץ שלך", במטרה להגיב על הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, ניסתה "Ludlow Music" להוריד את הפרודיה בטענה שהיא פוגעת בזכויות היוצרים שלהם. "ג'יבג'אב" תבעו בחזרה, וטענו כי הפרודיה שלהם חוסה תחת הגנת השימוש ההוגן, כשקרן החזית האלקטרונית פועלת מטעמם. במסגרת מחקרם על המקרה הם מצאו כי השיר פורסם לראשונה על ידי גאת'רי ב-1945, אולם נרשם לזכויות יוצרים רק ב-1956. משמעות הדבר היא שכש"Ludlow Music" ביקשו לחדש את זכויות היוצרים על השיר ב-1984, הם איחרו ב-11 שנים, והשיר היה כבר למעשה ברשות הציבור מ-1973 (28 שנים ממועד הפרסום הראשון).
השפעתו והכרה לאחר המוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שעבודתו של גאת'רי מעולם לא זיכתה אותו בפרסים במהלך חייו, ב-1988 נכנס גאת'רי ל"היכל התהילה של הרוק אנד רול", וב-2000 זכה בפרס גראמי למפעל חיים.
ב-1987 נבחר שירו "Roll on Columbia" לשיר הפולק הרשמי של מדינת וושינגטון, וב-2001 נבחר שירו "גבעות אוקלהומה" ("Oklahoma Hills") לשיר הפולק הרשמי של אוקלהומה.
ב-26 בספטמבר 1992 העניק לו "מנזר השלום", מרכז רוחני רב-דתי משרבורן, מסצ'וסטס, את פרס האומץ המצפוני על פעילותו החברתית ואומנותו המוזיקלית, אשר הביאו לידי ביטוי את מצוקותיו של האדם הפשוט.
ב-1997 נכנס גאת'רי ל"היכל התהילה של המוזיקה באוקלהומה".
ב-26 ביוני 1998, כחלק מסדרת "האגדות של המוזיקה האמריקאית", הוציא שירות הדואר האמריקאי 45 מיליון בולים בשווי 32 סנט לכבודם של אגדות הפולק לדבלי, גאת'רי, סוני טרי וג'וש וייט.
ביולי 2001 החלה גלריית CB's בCBGB שבניו יורק לארח מופע שנתי לכבוד יום הולדתו של גאת'רי. אירוע זה הועבר ל-"Bowery Poetry Club" ב-2007 לאחר שגלריית CB's ומועדון האם שלה CBGB נסגרו. המופע האחרון בסדרת המופעים השנתית הזו נערך ב-14 ביולי 2012, יום השנה ה-100 להולדתו.
ב-2005 להקת הפאנק הבוסטונית "דרופקיק מרפיז" הקליטה את השיר "I'm Shipping Up to Boston". מילות השיר הן מפואמה שנכתבה על ידי גאת'רי, והמנגינה הולחנה על ידי הלהקה. השיר יצא במסגרת אלבומם "The Warrior's Code", וזכה לתהילה כשנעשה בו שימוש במסגרת פסקול הסרט "השתולים" ב-2006.
כמו כן ב-2006 נכנס גאת'רי ל"היכל התהילה של אוקלהומה", וב-27 באפריל 2007 נכנס ל"היכל התהילה של אוקמה", עיר הולדתו.
ב-10 בפברואר 2008 זכתה "The Live Wire: Woody Guthrie in Performance 1949", הקלטה חיה נדירה שיצאה בשיתוף עם "קרן וודי גאת'רי", בפרס גראמי בקטגוריית "האלבום ההיסטורי הטוב ביותר". פחות משנתיים לאחר מכן, היה גאת'רי שוב מועמד באותה קטגוריה עם יציאתו של "My Dusty Road" ב"ראונדר רקורדס".
באפריל 2012, בשנת ה-100 להולדתו, ערך "מוזיאון גראמי" שבוע מחווה לגאת'רי. "היכל התהילה של הזמרים-יוצרים" ערך שבוע מחווה משלו ביוני.
ב-10 ביולי 2012 הוציא ה"סמית'סוניאן-פולקוייז" את "Woody at 100: The Woody Guthrie Centennial Collection", אוסף שכלל ספר בן 150 עמודים, לצד שלושה תקליטורים המכילים 57 שירים של גאת'רי. האוסף הכיל גם 21 הופעות שלא פורסמו ושישה שירים מקוריים שלא שוחררו מעולם, כולל הקלטותיו הראשונות הידועות מ-1937, שהתגלו רק לאחרונה. האוסף זכה לשתי מועמדויות בפרסי גראמי.
רומן
[עריכת קוד מקור | עריכה]"House Of Earth", רומן אבוד שנכתב על ידי גאת'רי ב-1947, יצא לאור ב-5 בפברואר 2013 על ידי בית ההוצאות "הארפר", תחת חותמת ההוצאה של ג'וני דפ, "Infinitum Nihil". הספר נערך על ידי דאגלס ברינקלי, וכולל הקדמה מאת דפ. גאת'רי ככל הנראה לא היה מסוגל להוציא את הרומן לאור בחייו. הספר מספר על זוג שבנה בית שעשוי מחימר ואדמה כדי להגן עליו מפני מזג האוויר האכזרי של "אגן האבק". הספר מכיל חומר מיני בוטה, שאולי תרם לחוסר יכולתו של גאת'רי להביא להוצאתו לאור.
דיסקוגרפיה נבחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפריטים כאן מפורטים לפי שנת הפרסום האחרונה, ולא שנת ההקלטה המקורית.
- 1940: Dust Bowl Ballads
- 1972: Greatest Songs of Woody Guthrie
- 1987: Columbia River Collection
- 1988: Library of Congress Recordings
- 1989: Folkways: The Original Vision (Woody and Leadbelly)
- 1989: Woody Guthrie Sings Folk Songs
- 1990: Struggle
- 1991: Cowboy Songs on Folkways
- 1991: Songs to Grow on for Mother and Child
- 1992: Nursery Days
- 1994: Long Ways to Travel: The Unreleased Folkways Masters, 1944–1949
- 1996: Almanac Singers
- 1996: Ballads of Sacco & Vanzetti
- 1997: This Land Is Your Land, The Asch Recordings, Vol.1
- 1997: Muleskinner Blues, The Asch Recordings, Vol.2
- 1998: Hard Travelin', The Asch Recordings, Vol.3
- 1999: Buffalo Skinners, The Asch Recordings, Vol.4
- 2005: Folkways: The Original Vision (Woody and LeadBelly)
- 2005: The Very Best of Woody Guthrie
- 2007: The Live Wire: Woody Guthrie in Performance 1949
- 2009: My Dusty Road
- 2012: Woody at 100: The Woody Guthrie Centennial Collection
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של וודי גאת'רי (באנגלית אמריקאית)
וודי גאת'רי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
וודי גאת'רי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
וודי גאת'רי, באתר Last.fm (באנגלית)
וודי גאת'רי, באתר AllMusic (באנגלית)
וודי גאת'רי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
וודי גאת'רי, באתר דיזר
וודי גאת'רי, באתר Discogs (באנגלית)- וודי גאת'רי, דף שער בספרייה הלאומית
- וודי גאת'רי, באתר DNCI
וודי גאת'רי, באתר בילבורד (באנגלית)- האתר הרשמי של מרכז וודי גאת'רי
- האתר הרשמי של קרן וודי גאת'רי
- וודי גאת'רי והארכיון האמריקאי לשירי פולק: התכתבויות 1940-1950
- השיר "This Land is Your Land" ב-mp3 - מתוך האתר של אוניברסיטת וירג'יניה
- השיר "מחשבות אחרונות על וודי גאת'רי" מאת בוב דילן - באתר הרשמי של בוב דילן
- עינב שיף וחן רוזנק, וודי גאת'רי בן 100: המחוות שנעשו למוזיקאי שהמציא את המחאה, באתר וואלה, 13 ביולי 2012
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על וודי גאת'רי, 23 ביולי 2012- יוסי אדרי, אתם הפשיסטים תפסידו, באתר "העוקץ", 14 ביולי 2013
- וודי גאת'רי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- וודי גאת'רי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
