זדונסקה וולה
| |||
 | |||
| מדינה |
 פולין | ||
|---|---|---|---|
| פרובינציה |
 לודז' | ||
| ראש העיר | פיוטר ניידז'ווייצקי (Piotr Niedźwiecki) | ||
| תאריך ייסוד |
1394  | ||
| שטח | 24.58 קמ"ר קמ"ר | ||
| גובה | 192 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 39,846 (31 במרץ 2021) | ||
| קואורדינטות | 51°36′N 18°56′E / 51.600°N 18.933°E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| אתר העיר | |||
  | |||
זדונסקה וולה (בפולנית: Zduńska Wola) היא עיר במרכז פולין, בפרובינציית לודז', על אחד מיובליו של הנהר ורטה. בעיר מספר פארקים ציבוריים ואגמים, ובעיר נעשים ניסיונות בניצול אנרגיה גיאותרמית. בעיר מספר מוזיאונים למדע ולהיסטוריה, מספר מנזרים וכנסיות וכן אתרי הנצחה דתיים והיסטוריים, בין היתר לזכר יוזף פילסודסקי, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, תדאוש קושצ'ושקו, ניקולאוס קופרניקוס ועוד. בעיר כעשרים בתי ספר ציבוריים, בהם בתי ספר לאלקטרוניקה, למוזיקה ולאמנות, וכן מוסדות אקדמיים בתחומי האלקטרוניקה, הניהול, המסחר ועוד.
תולדות היישוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]זדונסקה וולה מוזכרת במקורות היסטוריים מהמאה ה-14. עד 1816 השתייכה לממלכת פרוסיה ומאז – לממלכת פולין תחת שלטון האימפריה הרוסית. בשנת 1825 קיבלה זדונסקה וולה זכויות עיר עקב התפתחות המסחר, התעשייה והמלאכה בה. מהמאה ה-19 הייתה העיר מרכז של תעשיית טקסטיל ולפני מלחמת העולם השנייה – צומת רכבות מרכזי.
עם פלישת גרמניה לפולין, ב-1939, צורפה זדונסקה וולה לוורתגאו ברייך הגרמני ושמה שונה ל"Freihaus". מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 הורחבה העיר וכפרים סמוכים סופחו אליה.
יהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים הגיעו לזדונסקה וולה ב-1788. כשזכתה זדונסקה וולה במעמד עיר, הותר ליהודים לגור רק בשני רחובות ובפינת השוק, ליד בית-הכנסת. היהודים היו פעילים בהתפתחות תעשייתה של העיר.
הקהילה היהודית בזדונסקה וולה נוסדה רשמית ב-1828, והורשתה להקים בית קברות. עד אז קברו יהודי העיר את מתיהם בלאסק הסמוכה. עד סוף המאה ה-19 נבנו בעיר בית כנסת, בית מדרש ועשרה שטיבלך. בעיר פעל רבי אלימלך מנחם מנדל לנדא, הרבי הראשון מסטריקוב. רבה האחרון של הקהילה היה הרב יששכר דב בֶּר (בנו של הרב דוד בר), שנספה בשואה עם בני הקהילה.
היהודים בעיר הורשו לבחור נציג משלהם למועצת העירייה. רובם התפרנסו ממסחר ומתעשיית טקסטיל. הם החזיקו בעיר כ-70 מפעלי טקסטיל. בעיר פעלו סניפים של אגודת ישראל ושל מפלגות ציוניות.
בתקופת השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם כיבוש העיר בספטמבר 1939 הרסו הגרמנים את בית הכנסת הגדול והקימו בו אורווה, סגרו את מוסדות לימוד התורה ובתי התפילה, החלו ברצח יהודים וחברי האינטליגנציה הפולנית ודרשו כופר בתמורה לאי גירוש יהודי העיר. חלק מיהודי העיר פונו מדירותיהם ורכושם הוחרם.
הרצח הראשון בעיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-8.9.1939 בשעה 11:00 נכנסו קצין ושני חיילים גרמנים לעליית הגג בדירתו של אברהם עוזורוביץ ברחוב שירדזקה 4, בה ישב עם שני יהודים אחרים, אברהם הירשברג והרב מרדכי מנדל סטריקובסקי - שלושתם עטורי זקן ופאות (ככל הנראה חסידי סטריקוב) - שהתעמקו בסוגיות בגמרא תוך התעלמות מהמהומה השוררת בעיר. הקצין הגרמני הופתע משליטתו המוחלטת של רב מנדל סטריקובסקי בשפה הגרמנית ושאל למעשיהם. רב מנדל ענה כי הם לומדים תלמוד. הקצין המשיך ושאל לחומר לימודם. רב מנדל ענה: "אנו לומדים סוגיה שאומרת כי לחסידי אומות העולם יש חלק בעולם הבא." הקצין הזעיף פניו וענה: "זהו שקר! בספר הזה [תלמוד] לא כתוב דבר כזה!" רב מנדל ענה: "אני נותן לך את מילת הכבוד שלי בתור חייל לשעבר בצבא הקיסר ונשבע כי לא שיקרתי לך". "Ihr Juden seid Schweinehunde (יהודים ממזרים)" צעק לפתע הקצין וציווה כי רב מנדל ושני היהודים האחרים יילקחו למאסר באשמת קשירת קשר נגד הרייך. למחרת אספו הגרמנים כמה יהודים בכיכר העיר, לשם הובלו רב מנדל, אברהם עוזורוביץ ואברהם הירשברג. שלושתם הוצאו להורג בירייה באשמת היותם אויבי הרייך. רב מנדל, אברהם עוזורוביץ ואברהם הירשברג נקברו בבית הקברות היהודי בעיר.
הגטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1940 הוקם גטו בעיר, וכ-9,000 יהודים אולצו להיכנס אליו. בספטמבר 1940 נסגר הגטו בגדר תיל. בגטו הוקמה הנהגה יהודית בהנהגתו של דר. יעקב למברג וכן בית משפט יהודי. המינהל היהודי בגטו השתדל למצוא עבודה לתושבי הגטו ולהשיג למענם מזון. המינהל הצליח להשיג הפעלת בתי חרושת וסדנאות שייצרו למען הצבא הגרמני פרוות, מוצרי טקסטיל ונעליים מסוגים שונים. תושבי הגטו השתדלו לעבוד במפעלים אלה בגלל השכר והמזון ומשום שסברו שבתור עובדים יהיו מוגנים מגירוש למחנות עבודה.
הגרמנים הרשו ליהודים לקיים חווה חקלאית ציונית בגטו, בה הוכשרו עשרות בחורים ובחורות. התוצרת החקלאית שימשה את יושבי הגטו.
ב-24 באוגוסט 1942 החלה אקציה בה נשלחו יהודי זדונסקה וולה למחנה ההשמדה חלמנו. מיעוט מקרב יהודי הגטו נשלחו למחנות עבודה באזור פוזנן. עם חיסול גטו לודז' נשלחו רובם לאושוויץ ולמחנות אחרים.
התלייה הפומבית הראשונה - פורים 1942
[עריכת קוד מקור | עריכה]יומיים לפני חג הפורים 1942, ביום ראשון בבוקר, נקראו באופן פתאומי כל הנגרים היהודיים למחלקת הבנייה הגרמנית. בשעה 16:00 נודע כי הם נקראו להקים גרדום תלייה בשוק העיר שעליו ייתלו מספר אנשים. בשעה 19:00 הגיעו אנשי גסטאפו לד"ר למברג, מנהיג היודנרט בעיר, והורו לו לבחור עשרה יהודים לתלייה מבין פושעי הגטו שנאסרו. לשאלתו של למברג מה פשעם, נענה שזה כנקמה על תלייתו של המן. ד"ר למברג סירב לציית להוראה ועל כן הוכה במקום. נאמר לו גם שהמוציאים להורג יהיו כל בני משפחתו. את המצב הציל ראש המשטרה הפלילית של העיר שהכיר את ד"ר למברג ומסר לידי ריכטר (ראש הגסטאפו) רשימה של 10 פושעים יהודים (מבריחים וכדומה). בכיות ויללות נשמעו מכל בית בגטו בלילה הזה. היודנראט התבקש לבחור בעצמו עשרה שוטרים מהמשטרה היהודית שיבצעו את התלייה. בתחילה סירבה המשטרה היהודית להשתתף בתלייה מפחד הנקמה בהם ובבני משפחתם ("איננו רוצים להכתים את שם ילדינו, שיצביעו שאבותיהם הרגו ותלו יהודים"), אך לאחר שנאמר להם כי אם לא יבצעו זאת ייתלו הם בעצמם, הוחלט כי יפילו גורל בין השוטרים היהודים הרווקים. ואכן כך היה. אך ד"ר למברג לא ויתר. הוא הלך לגרמנים והציע למסור קילו של זהב כפדיון נפש בעד כל אחד מעשרת היהודים בצירוף 20,000 מארק, וכן לעבוד 3 חודשים חינם לגמרי, רק שלא ייתלו היהודים הללו. הגרמנים סירבו להצעה, והמפקד, שכעס על התעקשותו של ד"ר למברג, אמר כי אם הוא ושאר חברי היודנראט ימשיכו לעשות צרות, כל יהודי העיר יישלחו למוות. זה היה או שיהרגו את עשרת היהודים שנבחרו או את הקהילה כולה. ד"ר למברג הצטווה לבקר את עשרת היהודים בכלא ולהודיע להם על הוצאתם להורג המתוכננת. הוא אמר להם כי זה או הם או הקהילה כולה. העשרה ראו את מותם כמוות על קידוש השם וקיבלו על עצמם את רוע הגזירה.
בבוקר חג הפורים, יום שלישי, 3.3.1942, בשעה 09:00, נכנסו הגרמנים לגטו ואספו את כולם, כולל ילדים, לרחבת השוק בה הותקן גרדום. כ-5000 יהודים התקבצו שם; כולם עומדים ללא נשימה מאובנים, עיניהם בוהות בגרדום מבלי יכולת אפילו לבכות. נוכחות היהודים במחזה הייתה חשובה לגרמנים למען יראו וייראו ובעיקר על מנת לענות את נפשותיהם. פולנים וגרמנים רבים הצטופפו בכיכר לשמוח לאיד ומסביב התהלכו אנשי גסטאפו שצהלו משמחה. בשעה 11:00 הובלו הגיעו עשרת היהודים במכונית שלוותה בכמה מכוניות משוריינות של אנשי גסטאפו וקצינים. ריכטר, ראש הגסטאפו, עלה על ספסל התלייה, ניסה את החבלים והכריז ש"הכל בסדר" ושאפשר להעלותם על הגרדום. השוטרים קשרו להם את הידיים מאחור ושמו את חבלי התלייה על צוואריהם. ד"ר למברג נקרא אל קציני הגסטאפו שלחשו לו משהו באוזן. לאחר מכן, הוא עלה על ספסל התלייה כשהוא רועד כולו, הרים את ידו כסימן שהוא רוצה לומר משהו, ובקול מטורף הכריז ביידיש: "יהודים. נצטוויתי להגיד לכם שעשרת האנשים מובלים לגרדום וייתלו מפני שעסקו בחבלה ולא צייתו לפקודות הנאצים...". ד"ר למברג התעלף פעמיים בעודו נושא דברים אלו. הוא הוקם פעמיים והורה להמשיך בדבריו. הוא ביקש מהקהל היהודי להיות חזק ולא לבכות. הנידונים למוות ביקשו מהשוטרים שיהדקו היטב את הלולאה על צווארם כדי שמותם יהיה מהיר. כאשר עמדו כולם בשורה אחת, מוכנים למשיכת המשטח מתחת לרגליהם, הם הכריזו: "יהודים, אל תבכו אחים יקרים! החזיקו מעמד. עוד תזכו לראות במפלתם! אחים, קחו נקמה, נקמה!". לאחר מכן נשמעה במקהלה הקריאה: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". בשעה 12:00, כשכל הקהל ענה להם "שמע ישראל", יצאו נשמותיהם. רק עם רדת הלילה הורדו הגופות מהגרדום ונקברו בקבר אחים. היודנראט ביקש לקבור אותם בקבר ישראל, אך הגרמנים סרבו.
רשימת הנתלים:
- יעקב ביאליק
- נחום אלי זילברברג
- וואלף טוך
- יחזקאל טרוסקלסקי
- נחום יוכימוביץ'
- שמעון יעקובוביץ'
- משה מייזלר
- שמואל הערש מייזלר
- לייב רוגוז'ינסקי
- יעקב מנדל שלזינגר
התלייה הפומבית השנייה - שבועות 1942
[עריכת קוד מקור | עריכה]באביב 1942, ממש לקראת חג השבועות, נאסרו עשרה יהודים דתיים מידועי הקהילה, ביניהם שלמה ז'ליכובסקי מחסידי גור. כמו במקרה של חג הפורים, הורו על ד"ר למברג ללכת לבית הכלא ולבשר ליהודים על תלייתם המתוכננת לחג השבועות. "מה עלי לומר להם היא הסיבה לתלייתם?" שאל ד"ר למברג את המפקד. "אמור להם שהם נתלים עקב הברחה ופשעים נוספים כנגד האומה הגרמנית". "אבל יהודים אלה הם מהדתיים ביותר בקהילה שלנו!", מחה ד"ר למברג והמשיך: "הם אנשים ישרים ואף אחד מהם לא עבר על שום חוק." המפקד פנה לעצת אחד הכמרים שהיה עמו במשרד, ולאחר מכן השיב: "אז אמור להם שהם נידונים לתלייה באשמת פזיזות בקבלת עשרת הדיברות ובאשמת יהירות באמונתם כי הם העם הנבחר. ובכן, היום אני בחרתי בהם בשם הפיהרר. הכומר יידע אותי שבשבועות חוגגים את עשרת הדיברות, ולכן זה יום ההולדת של העם היהודי. ביום הזה, ימות מניין זה של אנשים מרומים [שהלכו שולל] ויהירים. אתה משוחרר".
באותו ערב, ד"ר למברג ביקר את עשרת היהודים בבית הכלא וסיפר להם את החדשות ואת הנימוק אותו נתן המפקד. ד"ר למברג הצטער על כך שהוא לא היה יכול לעשות יותר עבורם, וכן על כך שבתור יו"ר היודנראט הוא לא הצליח להגן עליהם ולא הצליח למלא כראוי את האחריות שהוטלה עליו. "אל תדאג, ידידי", ענה לו שלמה ז'ליכובסקי. "עשית כל מה שאפשר לעשות." שלמה ביקש מד"ר למברג לנסות להבריח לתא המאסר כל מה שצריך בשביל תפילת חג השבועות ויום הכיפורים. ד"ר למברג הבטיח שינסה, ושאל בפליאה: "יום כיפור? יש עוד הרבה זמן עד יום כיפור." הוא נענה: "אנו נקיים את תפילת נעילה של יום כיפור. זה אולי לא יום כיפור על פי לוח השנה, אך זהו יום הדין שלנו. אנו נשאר ערים כל הלילה של ערב שבועות ונתפלל. מחר בלילה אנו נכריז בפני אלוהים שאנו מוכנים לכפר על כל החטאים של העם היהודי." למחרת בערב חזר ד"ר למברג עם כל הדברים המבוקשים, כולל שופר. ואכן, לאחר ששלמה ז'ליכובסקי ערך את תפילת חג השבועות הוא החל בתפילת הנעילה של יום כיפור. מילה אחר מילה, תפילה אחר תפילה, ערכו עשרת היהודים את תפילת יום הכיפורים. לפני שהגיעו לאחת מהמנגינות היפות ביותר של תפילת נעילה, אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה, עצר שלמה ז'ליכובסקי את התפילה. הוא פנה לתשעת היהודים האחרים ואמר: "בואו נפסיק לשיר ונשמור את המנגינה הזו למחר כאשר נצעד אל הגרדום." הם הסכימו. בדיוק בחצות הלילה תקע שלמה ז'ליכובסקי בשופר.
כמו שנעשה בבוקר חג הפורים, הגרמנים אספו בכיכר את כל יהודי העיר. פולנים ופולקסדויטשים רבים הגיעו, ואף יש אומרים כי חלקם הגיעו עם נשיהם. שוב היו הגרמנים שמחים לאיד. בשעה המתוכננת הובאו עשרת האנשים על ידי המשטרה היהודית. שקט נפל על הקהל כשהעשרה הובאו לכיכר כשידיהם קשורות מאחורי גבם. ואז החלו להישמע מלמולים, שכן העשרה נראו שלווים ובראשם שלמה ז'ליכובסקי שחייך ופניו קורנות. בתלייתם אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. בחזרה השנייה של הפזמון הצטרפו אליו יהודים מהקהל. בחזרה השלישית כל אלפי היהודים החלו לשיר. עשרה כיסאות הונחו מתחת לעשרה חבלים, שכן הגרמנים רצו לתלות כל אדם בנפרד על מנת להאריך כמה שיותר את הטקס הזוועתי. שלמה ז'ליכובסקי ניגש לכיסא הראשון ועלה עליו כשהוא מחייך לעבר החיילים הגרמנים ומשטרת הגטו, ושאל: "נו?". הוא הראה עם ראשו את החבל שמעליו ומתח את צווארו לעברו. "נו?", הוא שאל שוב. לפתע, מתוך השקט, הרים שלמה ז'ליכובסקי את קולו לעבר השמיים והחל לשיר "שמע ישראל". כל הקהל שר אתו. כולם היו במצב רוח מרומם. כולם בכו ללא דמעות.
לאחר תליית עשרת היהודים, קהל היהודים לא התפזר. הם עמדו בשקט ובהערכה לזכר אותם קרבנות - קדושים מעונים – וכאי ציות לגרמנים. לבסוף, לאחר איומי רובים מצד הגרמנים ובעזרת משטרת הגטו, עזבו כולם את הכיכר. בניגוד לעשרה שנתלו בחג הפורים, עשרת היהודים הללו לא הושארו תלויים כל היום. הגרמנים אישרו להורידם ולקבור אותם בקבורת ישראל. כולם היללו את העשרה, ובייחוד את שלמה ז'ליכובסקי שהפך לגיבור רוחני.
בסוף המלחמה, באחד מהארכיונים הסודיים של גטו ורשה, נמצא שיר שנכתב על ידי יצחק קצנלסון בשם "השיר על שלמה ז'ליכובסקי".
רשימת הנתלים:
- שלמה ז'ליכובסקי
- דוד חזקילביץ'
- מענדל כהן
- מרדכי מורגנשטרן
- הערש לוזער סבורז'ינסקי
- הערשל סטרז'ינסקי
- שייע בר סנטור
- אורי פשצ'יק
- בנימין רודאל
- יהודה שמול
זיכרון עולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1954 הקים וועד ארגון יוצאי זדונסקה וולה בישראל גל-עד לזכרם של חללי העיירה בבית הקברות טרומפלדור בת"א, בו הוטמן אפר הרוגי מחנה ההשמדה חלמנו (אליו גורשו יהודי העיירה באוגוסט 1942), שהובא ארצה, על ידי זליג פרנקל יליד זדונסקה וולה.
כיום עומד בראש ארגון יוצאי זדונסקה וולה מר צבי שטרן. הארגון מקיים 2 טקסי זיכרון מדי שנה למרגלות האנדרטה בבית העלמין טרומפלדור, וביד ושם בירושלים.
אישים ילידי העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צבי גיל: גשר של נייר; משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של זדונסקה וולה- ספר יזכור לקהילת זדונסקה וולה, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 2020-12-15)
- זדונסקה וולה באתר מורשת יהדות פולין
- זדונסקה וולה (Zduńska Wola), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- דף על צבי גיל, ניצול שואה מזדונסקה וולה, בתערוכה "בחרנו בחיים" באתר יד ושם
- ארגון יוצאי זדונסקה וולה (ע״ר)
- ד"ר יעקב למברג – מנהיג בשעת מבחן באתר "ההתנגדות היהודית בשואה"
- אוולין צגנהאגן, זדונסקה וולה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 121–124), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- השיר על שלמה ז'ליכובסקי, יצחק קצנלסון
זדונסקה-וולה (פולין), דף שער בספרייה הלאומית
