חורש הדקלים באלש
 | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| נתונים ומידות | |||||||
| שטח | 500 הקטאר | ||||||
| מיקום | |||||||
| מדינה |
 ספרד | ||||||
| מיקום |
אלש  | ||||||
| קואורדינטות | 38°16′10″N 0°41′54″W / 38.269444444444°N 0.69833333333333°W | ||||||
 | |||||||
  | |||||||
חורש הדקלים באלש (בוולנסית: Palmerar d'Elx; בספרדית: Palmeral de Elche) בעיר אלש השוכנת בדרום הקהילה האוטונומית ולנסיה בספרד, הוא חורש עצי הדקל הגדול באירופה ואחד הגדולים בעולם. החורש מכסה שטח של 3.5 קמ"ר, מהם 1.5 קמ"ר בתוך העיר אלש עצמה, ויש בו 11,000 עצים, חלקם בני כ-300 שנים. בשיאו, ייתכן שכיסה שטח כפול וכלל עד 200,000 עצים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסברה היא כי דקלים ראשונים ניטעו בחורש על ידי פיניקים מקרתגו כבר במאה ה-5 לפנה"ס. מערכת השקיה הוקמה בתקופת השלטון המוסלמי בספרד, על ידי עבד א-רחמן הראשון, שליט אנדלוסיה במאה ה-8, והיא עדיין נמצאת בשימוש כיום. מערכת ההשקיה מובילה מים מנחל וינלופו (Vinalopó) החוצה את העיר בסמוך ממערב לחורש.
במחצית השנייה של המאה ה-17 החלה העיר להתפשט על חשבון שטחי החורש, ותנופת התיעוש פגעה בו. רק בשנות העשרים של המאה ה-20 חלחלה ההבנה כי החורש נמצא בסכנה, ובעשור שלאחר מכן חוקקו חוקים להגנת העצים ששרדו. החוק העיקרי בעניינו של החורש הוא חוק הקהילה האוטונומית של ולנסיה משנת 1986. החורש הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2000 כמייצג נדידת נוף תרבותי מתרבות ומיבשת אחת לאחרת.
עצי החורש
[עריכת קוד מקור | עריכה]עצי החורש הם מהמין תמר מצוי, ומקורם במערב אסיה ובצפון אפריקה. הם עשויים להגיע לגובה של יותר מ-30 מטר ולשרוד משך יותר מ-300 שנים. התמרים נאספים מהחורש בחודש דצמבר, וענפים מהעצים משמשים לתהלוכת יום ראשון של הדקלים בכל רחבי ספרד ולשימושים אומנותיים. עץ הדקל הגדול בחורש הוא הדקל הקיסרי (Palmera Imperial) שנקרא כך לאחר ביקורה של אליזבת, נסיכת בוואריה במקום בשנת 1894.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
