טיוטה:הכנסייה המוראבית

סמל הכנסייה המוראבית, שה האלוהים, או אניוס דיי, כפי שמוצג בחלון זכוכית צבוע זה, בקפלת רייטס שבכנסיית השילוש המוראבית, וינסטון-סיילם, צפון קרוליינה, ארצות הברית

הכנסייה המוראבית (אנגלית: Moravian Church, Unity of the Brethren; שם רשמי בלטינית: Unitas Fratrum (תרגום לעברית: איחוד האחים); שם בגרמנית: Herrnhüter Brüdergemeinde (תעתיק לעברית: הרנהוּטר ברידרגמיינדה; "קהילת האחים מהרנהוּט", מקום התחדשות הכנסייה בזמן המאה ה-18), היא אחת הכנסיות הפרוטסטנטיות העתיקות ביותר בעולם. כאשר מורשתה מתוארכת לתקופת המאה ה-15, זמן התרחשות אירועי הרפורמציה הבוהמית. בנוסף, בזמן זה הוקדמה כנסיית איחוד האחים הצ'כית (Jednota bratrská, ידנוטה ברטרסקה), בתחומי ממלכת בוהמיה וזאת קודם להקמתה המחודשת של הקהילה בהרנהוּט, במאה ה-18.

שם עממי זה של הכנסייה, מוראבית (אשר שגור וידוע בפי הקהל הרחב), מגיע מן הגולים הראשונים, אשר ברחו ב-1722 ממוראביה לסקסוניה כדי להימלט מרדיפה דתית. אולם מורשתה החלה כאמור, ב-1457, בבוהמיה ואדמות הכתר שלה (מוראביה ושלזיה), אשר התהוו באותה תקופה לכדי ממלכה אוטונומית בתחומי האימפריה הרומית הקדושה. Unitas Fratrum, כנסיית איחוד האחים המודרנית, עם כמיליון מאמינים ברחבי העולם, ממשיכה להישען על מסורות ומנהגים שהחלו להשתרש במאה ה-18. המוראבים ממשיכים להחזיק במסורת העבודה המיסיונרית, למשל באזור האיים הקריביים, דבר שמשתקף בתפוצתם העולמית הרחבה. הם שמים דגש רב באמונתם, על אקומניות ועל דיאלוג עם זרמים נוצריים נוספים, מחויבות אישית לאדיקות דתית, מיסיונים ומוזיקה.

סמלה של הכנסייה המוראבית הוא שה האלוהים, אניוס דיי, מלווה בדגל הניצחון ומוקף בכיתוב הלטיני Vicit agnus noster, eum sequamur; בעברית: השה שלנו ניצח, בואו נלך אחריו.

היסטוריה

יאן הוס והרפורמציה הבוהמית

יאן הוס

הציור "יאן הוס מטיף בקפלת בית לחם בפראג", מאת הצייר הצ'כי אלפונס מוכה, 1916

הציור "יאן הוס מול משתתפי הועידה בקונסטנץ", מאת הצייר הצ'כי וצלאב ברוז'יק

התנועה ההוסיטית, אשר הייתה אמורה להיהפך לימים לכנסייה המוראבית, החלה עם פעילותו של הכומר והרפורמטור התאולוגי יאן הוס, בבוהמיה של ראשית המאה ה-15, בשטחה של הרפובליקה הצ'כית של היום. הוס הביע את התנגדותו לכמה מן המנהגים והדוקטרינות של הכנסייה הקתולית באותו הזמן. באופן ספציפי, הוא שאף וחתר לביצוע כמה רפורמות עיקריות. בין הרפורמות להן חתר הוס, ניתן למנות את הבאות: את המיסה יש לחגוג ולשיר בשפה המקומית הצ'כית ולא בלטינית. הכמרים צריכים לתת להדיוטות, כלומר לפשוטי העם, במסגרת מנהג השיתוף (Communion), הן את הלחם והן את היין ובלטינית: communio sub utraque specie, אשר תרגומו המילולי לעברית מפורש כך: "שיתוף בשני הסוגים" וכן יש לחתור למתן היתרים לכמרים להינשא. כמו כן ראה הוס צורך בביטול מנהג מתן האינדולגנציה, קרי הענקת שטרי המחילה לחוטאים למיניהם, בקרב המאמינים הקתולים וכן דחה דחייה מוחלטת את רעיון כור המצרף, בו נשמות החוטאים ממרקות את עוונותיהם (יש להדגיש, את העוונות ברי הכפרה), בדרכן לגן העדן. מאחר שפעולות אלו מקדימות את הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה שנים, כמה היסטוריונים טוענים שהכנסייה המוראבית היא הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שהוקמה.

התנועה השיגה תמיכה באדמות הכתר של בוהמיה. אולם הוס חויב להתייצב אל מול הכמורה הבכירה, בכנס האקומני של ועידת קונסטנץ, אשר גינתה אותו ככופר בנצרות הקתולית והעבירה אותו להתייצב מול בית הדין החילוני, שדן אותו למוות בהעלאה על המוקד, ב-6 ביולי 1415. בין השנים 1419 ל-1437, התחוללה סדרה של מלחמות, אשר הייתה ידועה בכמה שמות, כגון המלחמות ההוסיטיות, המלחמות הבוהמיות או המהפכה ההוסיטית. כשבתחילה, נלחמים שליטים קתולים מסוימים כנגד ההוסיטים ובהמשך, כשהמצב הפוליטי החמיר, גלשו האירועים לכדי מלחמת אזרחים הוסיטית בין האוטרקוויסטים המתונים יותר לבין התאבורים הרדיקליים יותר. ב-1434, צבא מאוחד של אוטרקוויסטים וקתולים הביס את התאבורים במסגרת קרב ליפאני. האוטרקוויסטים, כלומר ההוסיטים המתונים, חתמו על הסכם הכניעה שהיה ידוע בשם הבנות בזל, ב-5 ביולי 1436, אשר סיים סדרת מלחמות דתיות זו.

חמישים שנה בדיוק לאחר פטירתו של יאן הוס, קבוצת מאמינים הוסיטים התארגנה באופן עצמאי כ"אחים הבוהמים" (צ'כית: Čeští bratři; תעתיק לעברית: צ'שטי ברטרי; עברית: האחים הצ'כים) או "איחוד האחים" (אנגלית: Unity of the Brethren; צ'כית: Jednota bratrská; תעתיק לעברית: ידנוטה ברטרסקה). הקבוצה התארגנה בעיירה קונוואלד אשר שוכנת בשטחה ההיסטורי של בוהמיה וכיום נמצאת בצ'כיה, 1457. האח המוראבי, שהיה ידוע בשמו גרגורי הפטריארך, היה בין המשפיעים ביותר בהקמת הקבוצה וכמו כן הושפעו החברים מתורתו ומרעיונותיו של פטר חלצ'יצקי. קבוצת "האחים הבוהמים" דגלה בציות מוחלט לדרשתו של ישו על ההר, אשר כללה בחובה כמה עקרונות מוסר ואמונה, כגון: שלילה מוחלטת של הצורך בשבועה הכוללת נדרים ובקיומם, שלילה מוחלטת של רעיון ההתנגדות האלימה ושלילה מוחלטת של הצורך בצבירת עושר. כיוון שכך, הם החשיבו את עצמם כקבוצה נפרדת מרובן של הקבוצות ההוסיטיות אשר לא האמינו ברעיונות אלו. עד כדי כך שהבישופים של כת זו קיבלו את הסמכתם האפיסקופלית מכת דתית אחרת, התנועה הוולדנסית, החל מ-1467. החברים בתנועת "האחים הבוהמים" היו מן הפרוטסטנטים הראשונים, תוך שהם מורדים ברומא כחמישים שנים לפני מרטין לותר. באמצע המאה ה-16, כבר היו כ-90 אחוזים מתושבי אדמות הכתר הבוהמי, פרוטסטנטים. כאשר רוב האצולה הבוהמית המירה את דתה לפרוטסטנטיות ובתי הספר ובתי הדפוס שהוקמו על ידי הכנסייה המוראבית, שגשגו ברחבי הממלכה.

הנצרות הפרוטסטנטית מילאה תפקיד והשפעה ניכרים בחינוך האוכלוסייה. אפילו באמצע המאה ה-16 לא הייתה עיירה אחת ברחבי הטריטוריה של ממלכת בוהמיה, אשר בה לא היה בית ספר פרוטסטנטי אחד לפחות וברבות מן העיירות פעל יותר מבית ספר אחד, שהעסיק לרוב, בין שניים לשישה מורים, לכל בית ספר. למשל, בעיירה ייהלבה, אשר הייתה מרכז פרוטסטנטי עיקרי במוראביה, פעלו חמישה בתי ספר עיקריים: שניים לימדו בשפה הגרמנית, אחד לימד צ'כית, אחד העביר שיעורים רק לבנות ואחד העביר את הלימודים בשפה הלטינית, כאשר רמתם הלימודית של בתי הספר משתווה לזו של גימנסיה. בבתי הספר העבירו שיעורים בשפות: לטינית, יוונית ועברית וכמו כן העבירו שיעורים ברטוריקה, דיאלקטיקה, עקרונות בסיסיים בפילוסופיה ובאמנויות יפות וכן לימדו שיעורי דת ברוח מסמך הווידוי הלותרני, אשר היה ידוע בשם הווידוי האוגוסטני. המסמך הוא אחד ממסמכי עקרונות האמונה המרכזיים בדת הלותרנית, אשר נוסח בעיר אאוגסבורג, גרמניה ואשר מהווה חלק מספר ההסכמה (Book of Concord).

הקונטרה-רפורמציה

כשהפרוטסטנטים העבירו לידיהם ולשליטתם ההדוקה, אף את אוניברסיטת פראג, הכנסייה הקתולית המקומית מצאה את עצמה חסרת יכולת לתת מענה בתחום החינוך. אם כן, בגיבוי שליטי בית הבסבורג הקתולים, הוזמנו לשם כך הישועים, לממלכת בוהמיה, כדי לייסד ולהקים מספר מוסדות חינוך קתוליים. אחד מן המוסדות החינוכיים שהוקמו היא אוניברסיטת פאלאצקי שבעיר אולומוץ, אשר שימשה כעיר הבירה וכמרכז דתי משמעותי עבור הכנסייה המוראבית. ב-1582, כפו הקתולים את סגירתם של כמה מוסדות חינוך פרוטסטנטיים מקומיים.

ב-1617, מתיאס, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הביא לבחירתו של אחיו, פרדיננד משטיריה, האדוק באמונתו הקתולית, למלך בוהמיה. אולם שנה לאחר מכן, ב-1618, האצולה הבוהמית הפרוטסטנטית, בחוששה מפני איבוד חופש הדת שלה, החלה במרד אשר היה ידוע בשמו, המרד הבוהמי, שהקדים את מלחמת שלושים השנה. מרידה זו החלה דווקא באירוע בלתי מתוכנן, האירוע השני במספר של ההשלכה מהחלון של פראג (כחלק מהמשך לתקרית זהה קודמת וכאשר שני האירועים ידועים בשמם ההשלכות מהחלון של פראג). שנתיים לאחר מכן, ב-1620, הובסה האצולה, במסגרת קרב ההר הלבן, שהתחולל סמוך לפראג. כתוצאה מכך, אנשי האצולה הפרוטסטנטית המקומית, הוצאו להורג או הוגלו מהממלכה, כאשר ההבסבורגים מביאים לטריטוריה אנשי אצולה קתולים (אשר רובם היו דוברי גרמנית), שיחליפו אותם. אירועי המלחמה, וכן מגפה שפרצה לאחר מכן, הובילו לאנרכיה, דבר שהוביל בתורו לירידה באוכלוסיית ממלכת בוהמיה, ממניין תושבים של מעל 3 מיליון איש, למניין תושבים של 800,000 בערך. ב-1622, הועברה מערכת החינוך כולה לשליטתם של הישועים וכל בתי הספר הפרוטסטנטים נסגרו.

האחים המוראבים אולצו לרדת למחתרת ובסופו של דבר נפוצו לכל רחבי צפון אירופה, בהגיעם הרחק עד לארצות השפלה. שם, מנהיגם הדתי, הבישוף יאן עמוס קומניוס, ניסה להחיות מחדש את הקהילה. הקהילה המוראבית הגדולה ביותר שנשארה סמוך לבוהמיה, השתקעה בעיר לשנו שבפולין של היום, אשר מבחינה היסטורית שמרה על קשרים חזקים והדוקים עם הצ'כים. בנוסף לכך, נותרה קהילה מבודדת וקטנה במוראביה עצמה. מאוחר יותר, בני קהילות אלו יכונו "זרע חבוי", אשר עבורם יאן עמוס קומניוס יישא תפילה שהם ישמרו את האמונה האוונגלית המוראבית בארץ אבותיהם.

בנוסף לכנסייה המוראבית המודרנית, אשר משמרת את שלוש הדרגות של ההסמכה האפיסקופלית לבישופות, גם הכנסייה האוונגלית של האחים הצ'כים והכנסייה הצ'כוסלובקית ההוסיטית, משמרות מסורת זו, בצ'כיה ובסלובקיה של היום, בהתאמה. אולם, הקהילות הללו מונות רק כ-0.8% מתוך כלל האוכלוסייה הצ'כית (כאשר 79.4% מן התושבים מגדירים את עצמם כחסרי דת ו-10.4% מגדירים את עצמם כקתולים).

ניצני התחדשות במאה ה-18 והקמת קהילת האחים מהרנהוט

ב-1722, קהילת האחים הבוהמים (אשר הייתה ידועה בכינויה "הזרע החבוי", כאמור לעיל), אשר מקום מושבה היה בצפון מוראביה, ניהלה את חיי היום יום שלה בתור קהילה דתית, באופן בלתי חוקי ומחתרתי, השורדת על אף תנאיו הקשים של השלטון הקתולי של בית הבסבורג, במשך כמעט 100 שנים. באותה שנה, נשלח מספר מצומצם של נציגים מטעמה של הקהילה, להגיע ליעד ולמקום חדש. יעדם היה אחוזת ברטלסדורף, גרמניה, אשר הייתה בבעלותו של הרוזן ניקולאוס לודוויג פון צינצנדורף, אציל שגדל על ברכי זרם הפייטיזם. מתוך מחויבות אישית לעזור לעניים ולנזקקים, הוא הסכים לבקשת מנהיגם (כריסטיאן דויד, שהיה נגר נודד) שקהילתם תורשה להתיישב באדמותיו שבלוזאטיה עילית, אשר שוכנת כיום בסקסוניה שבחלק המזרחי של גרמניה המודרנית. המארקגראפים ששלטו בלוזאטיה עילית ובלוזאטיה תחתית נשלטו על ידי שליט אחד, באיחוד פרסונלי, מטעם השליטים הסקסונים ונהנו מאוטונומיה רחבה, במיוחד בניהול ענייניהם הדתיים.

פליטי הקהילה הקימו עיירה כפרית חדשה, לה העניקו את השם הרנהוט, במרחק של כ-3 קילומטרים מאחוזתו של צינצנדורף, ברטלסדורף. בתחילה, העיירה חוותה צמיחה בקצב קבוע, אולם בהמשך הזמן התעוררו מחלוקות דתיות עזות בין התושבים וב-1727, הקהילה התפצלה לכמה סיעות. צינצנדורף פעל כדי להביא לאחדות בין חברי הקהילה ובסופו של דבר נחתם "הסכם האחווה", בתאריך 12 במאי 1727, אשר יישב את המחלוקות בין חברי הקהילה. הסכם זה מציין את ראשית תקופת ההתחדשות של הכנסייה המוראבית. לאחר מכן, ב-13 באוגוסט 1727, חוותה הקהילה אירוע שחולל בקרב חבריה שינוי דרמטי, כאשר תושבי הרנהוט "למדו לאהוב זה את זה", בעקבות חיזיון שראו, אשר אותו הם קישרו להתגלות רוח הקודש, בדומה למה שמתואר בברית החדשה, בהתייחס לחג הפנטקוסט.

הרנהוט גדלה במספר תושביה בקצב מהיר מאוד, בעקבות ההתעוררות והשינוי העמוק שעברו חבריה ונהפכה למרכזה של תנועה נוצרית חשובה של התחדשות ומיסיונריות, במהלך המאה ה-18. ההסמכה האפיסקופלית לבישופות, שהייתה נתונה בידי ארגון ה-Unitas Fratrum הנושן, הועברה ב-1735 לשליטת ה-Unitas Fratrum המחודש, על ידי שני הבישופים שהנהיגו את הקהילה עוד לפני הקמתו של היישוב הרנהוט, דניאל ארנסט יבלונסקי וכריסטיאן סיטקוביוס. הנגר דויד ניטשמן ומאוחר יותר, הרוזן צינצדורף עצמו, מונו לשני הבישופים הראשונים של הקהילה הגדולה המתחדשת. ההיסטוריונים המוראבים מצביעים על ההישגים המשמעותיים של תקופה זו, כדלקמן:

1. קביעת משמרת של תפילת יום מתמדת, שנמשכה ללא הפרעה, 24 שעות ביממה, במשך 100 שנים.
2. הוצאה ראשונה לאור של הבטאון "מילות התפילה היומיות" (Daily Watchwords).
3. הקמתם של מעל 30 יישובים ברחבי העולם על בסיס המודל של הרנהוט, אשר הדגיש תפילה ופולחן במרכז חיי הדת הקהילתיים שלהם ובאופן כללי, שם במרכז אורח חיים פשוט וחלוקה שוויונית של עושר, הנובעים מתפיסה שמדובר במעלות רוחניות חשובות. מטרתן של קהילות אלו הייתה לסייע לחברים בהן בקידוש חייהם, לספק מקום מפגש לנוצרים שבאו מרקע ומכנסייה שונים ומגוונים, לספק הדרכה נוצרית לילדיהם שלהם, לילדי חבריהם ותומכיהם ולספק תמיכה בעבודת המיסיון המוראבי ברחבי העולם. כתוצאה מכך, אף על פי שהמשיכו להחזיק ברכוש פרטי, נעלמו לרוב הפערים הכלכליים בין הקבוצות החברתיות וכמו כן נעלמו תנאים של עושר ועוני קיצוניים.
4. היותה של הכנסייה המוראבית, הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה, להתחיל בפעילות מיסיונרית של הפצת האמונה שלהם.
5. הקמתן של מאות קבוצות התחדשות קטנות שיפעלו במסגרת הכנסיות הקיימות באירופה, שהיו ידועות בשם "אגודות הפזורה". קבוצות אלו עודדו תפילה ופולחן פרטיים, לימוד תנ"ך, וידוי על חטאים וחשבון נפש הדדי.

מיסיונים

לצד פעילותו של קולג' המיסיון המלכותי הדני, הכנסייה המוראבית הייתה התנועה המיסיונרית הפרוטסטנטית הראשונה לפעול בקנה מידה רחב. התנועה שלחה את אנשי המיסיון הראשונים שלה לפעול בהרנהוט, בזמן שהעיירה מנתה רק 300 תושבים. בתוך 30 שנה, הכנסייה שלחה מאות מיסיונרים נוצרים לפעול בחלקים רבים ברחבי העולם, כגון: האיים הקריביים, צפון ודרום אמריקה (אפשר לציין לדוגמה את אנשי מונסי הנוצרים, שהשתייכו לשבט הלנאפי, שבט מקומי אמריקאי), ארקטיקה, אפריקה והמזרח הרחוק.

בזכות קשריו האישיים של צינצנדורף עם בית המלוכה הדני, פעילות המיסיונים המוראבים הראשונים הוכפפה לכתר הדני-נורווגי. במהלך השתתפותו של צינצדורף בטקס ההכתרה של כריסטיאן השישי, מלך דנמרק, צינצנדורף התרשם עמוקות מהמרת דתם של שני אינואיטים, כתוצאה מפעילות המיסיון של הנס אגדה, בגרינלנד, האי הנתון לשליטת הכתר הדני וכמו כן מהמרת דתו של אפריקאי מאיי הודו המערבית. המיסיון המוראבי הראשון הוקם באי סנט תומאס שבאיי הבתולה, בשנת 1732, על ידי שני אנשים, שענו לשם יוהאן לאונהרד דובר ודויד ניטשמן, שעסקו במקצועות הקדרות והנגרות, כל אחד מהם, בהתאמה. מאוחר יותר, ניטשמן יהפוך לבישוף הראשון של האיחוד המחודש, בשנת 1735. מתאוס שטאך ושני אנשים נוספים ייסדו את המיסיון המוראבי הראשון בגרינלנד, ב-1733, ביישוב נויה-הרנהוט, ששכן על נהר הבול (אנגלית: Ball; דנית: Baal). יישוב זה היווה את הגרעין להתפתחות עיר הבירה של גרינלנד, נוק.

המוראבים ייסדו מיסיונים בקרב שבט המוהיקנים אשר השתייך לקבוצת שבטים אתניים בצפון אמריקה שחיו בשטחים השייכים כיום לצפון מזרח ארצות הברית ולדרומה ומרכזה של קנדה. שבטים אלו היו דובריה של משפחת שפות ששמה הוא אלגונקווין. כאשר מקום מושבו של שבט המוהיקנים היה המושבה הבריטית של ניו יורק, צפון אמריקה הבריטית. לדוגמה, המוראבים ייסדו מיסיון, עוד בשנת 1740, בכפר המוהיקני שקומקו (Shekomeko), במחוז דאצ'ס שבמדינת ניו יורק של היום, ארצות הברית. שבט המוהיקנים היה השבט הילידי הראשון לקבל עליו את הנצרות בארצות הברית של היום. בשל העוינות המקומית שהופגנה כלפי המוהיקנים, הופצה השמועה שעקב תמיכת המוראבים במוהיקנים, הראשונים הם למעשה קהילה ישועית סודית, המנסים לצרף את המוהיקנים לברית עם צרפת במסגרת מלחמתה הבלתי פוסקת כנגד האינדיאנים. אף על פי שתומכיהם הגנו על עבודתם, בסוף 1744, הוגלו המוראבים על ידי הממשל הקולוניאלי בניו יורק, אשר מקום מושבו היה בפוקיפסי, ניו יורק.

ב-1741, הקימה קהילת מאמינים קטנה מיסיון במושבת פנסילבניה, בהובלתם של דויד ניטשמן וצינצנדורף. המיסיון הוקם בערב חג המולד, ונקרא בית לחם, על שמה של העיר המקראית המפורסמת, שבחבל יהודה. במקום זה, הם נשאו דרשות בפני שבט הלנאפי. כיום, העיר בית לחם, היא השביעית בגודלה בפנסילבניה, שהתפתחה במהלך המאות ה-19 וה-20, לעיר תעשייה ראשית.